עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
למקם את הדלי
10/06/2019 19:21
וכאלה וזה
הייתי בסטימצקי וקראתי ספר ילדים על המשל הפשוט והנהדר של 'למלא את הדלי'.
זה באמת כל כך פשוט, כשהדלי ריק, אין לך חשק וכוח לכלום ואף אחד. כשהדלי מלא, גם דברים מעצבנים באים בקלות.
אבל המשל הזה, לדעתי, לוקה בחסר.
הוא לוקח בחשבון את מצב הדלי,
אבל לא את המיקום שלו.
ואם הדלי שלך נמצא מעל הראש כמו בסיפור אז באמת הכל טוב ויפה,
אבל אם הדלי נמצא על הרצפה?
או, זה כבר משהו אחר.
מצב הדלי מתאר את מצבי הרוח בטווח הקצר למדי.
המיקום של הדלי מתאר משהו רחב יותר, עמוק יותר, עמוק כזה שאפשר לפעמים לטבוע בו.

הדלי של נעם מתמלא ומתרוקן באופן דיי נורמלי, אבל הוא ממש לא נמצא מעל הראש. הדלי של נעם מחובר למשקולת כבדה: אין לו חברים בגן, אפילו כשהוא משחק עם מישהו הוא מרגיש שאין לו חברים. ואמא שלו כועסת עליו המון, וצועקת ולפעמים אפילו מכאיבה. וכל יום אחרי הגן בכלל לא כיף לו בבית והוא שואל את סבתא אם אפשר לבוא אליה. והוא מבקש מאמא שלו סרטונים והיא כמעט אף פעם לא מרשה. ואולי קשה לו לווסת את החושים שלו וההורים שלו אפילו לא יודעים, אולי בגלל זה הוא תמיד מדבר בצעקות (ואז כועסים עליו) ומכניס דברים לפה (ואז כועסים עליו) ומטפס על רהיטים ואנשים (ואז כועסים עליו).
וזה לא משהו רגעי, שממלא ומרוקן את הדלי. כלומר, זה כן מרוקן את הדלי כשזה קורה, אבל זה בעיקר יוצר מציאות כבדה, שמושכת את הדלי שלו לכיוון הרצפה.

גם הדלי של אמא של נעם נמצא דיי נמוך. היא כבר שכחה מי היא ובמה היא טובה בעולם הזה, עברו כבר המון שנים מאז שהיא עשתה משהו שהרגישה שהוא משמעותי. היא חווה יום-יום את העיכוב ההתפתחותי של ידידיה, הבטן שלה מתערבבת אם במשך כמה ימים סתם ככה אין לו תאבון. כשהיא רואה ילד בן שנה מצביע על חפץ אז יש לה קווץ' כזה בלב כי ידידיה בן שנה וחצי ועדיין מושיט את היד כולה. היא בכלל לא זוכרת מה היא אוהבת לעשות, וגם כשהיא זוכרת היא לא ממש עושה. היא מודאגת מנעם, כי היא לא מצליחה לעזור לו, והיא מודאגת מאלעאי, כי הוא חי ביקום מקביל שבו מעיפים חפצים כשמשהו לא מסתדר. היא מנסה לזכור למי צריך להתקשר: לעיריית ירושלים, לעיריית חיפה - למחלקת ארנונה ולמחלקת חינוך, לביטוח לאומי, לעורכי דין, לרואה חשבון, לתמת, לאמונה - כל זה בסבב מתיש שלא מניב תוצאות. אז לפעמים הדלי שלא מתמלא, אחרי שיחה טובה עם מתן או אחהצ מוצלח עם הילדים. אבל גם אז הוא נמצא ממש נמוך, יש מצב שהיא מרחפת מעליו במקום שהוא ירחף מעל הראש שלה.

והדלי של מתן, טוב, הוא משתפר. אחרי שלוש וחצי שנים של דלי שבור, הוא מתחיל לטפס. מתן סופסוף עובד, למרות שזה לא בדיוק מה שהוא חשב. התפקיד קצת שונה, ובכל מקרה, מי רוצה להיות הבחור החדש במשרד. רוב הזמן הכל בסדר אבל מדי פעם צפות ועולות כל הפינות הפתוחות, חובות שלא מתקדמים, תביעות חדשות שצצות, טפסים שהולכים לאיבוד, חשבונות מוגבלים, ואמא אחת שלא מצליחה להתאפס. 
0 תגובות
סימס
31/03/2019 09:26
וכאלה וזה
בא לי לשים את הילדים על הולד.
כמו פעם, בסימס, שעשיתי פוס לזמן וארגנתי את הכל. חילקתי משימות, בניתי את הבית, אירגנתי מה שצריך. 
אז בא לי ללחוץ פוס, לארגן את החיים. לסיים עבודות שצריך, ללמוד משהו מעניין, לבנות את האתר, שמתן יתמקצע בסייבר. להחזיר את החובות שצריך, לנצח בתביעות שמגיע לנו, להתחיל מחדש. לארגן את הבית, לארגן את העולם שלי, לארגן את הגישה שלי. לבנות את התקשורת שלנו, את עצמנו. לצאת לחופש, רק אנחנו, ובלי לדאוג מה איתם, איך מטפלים בהם.

אבל אי אפשר לשים אותם על הולד
אפשר רק להמשיך לקרוס לאט
0 תגובות
תחתית.
22/01/2019 20:06
וכאלה וזה
לפעמים נמאס לי מההורות.
אבל ממש.
נמאס לי מבכי שלא ברור למה הוא מגיע
נמאס לי לפגוש רופאים
נמאס לי לפחד מלהגיע הביתה אחרי הגן כי זה תמיד מתפוצץ
נמאס לי לחשוב מה להכין לאכול שהוא לא פתיתים
נמאס לי לנהל משא ומתן על ארוחות ועל עוגיות
נמאס לי מרכבת ההרים הרגשית. לאהוב ולכעוס, למאוס ולהתגעגע
נמאס לי להציע 5 אופציות שונות ולקבל תשובה שלילית (פאקינג מים!!! מה זה משנה מאיזה בקבוק אתה שותה??)

אוף.

ולקחת חופשה זה פשוט לא זה
כי גם כשהם אצל סבא וסבתא אני דואגת
מה הם אוכלים
ומה הם עושים
איך מגיבים לבכי שלהם
על מה אומרים לו ועל מה כן

בא לי לעצור את הזמן ולהשתחרר.
לשים אותם רגע בצד, במקום בטוח
ולעבור פרק זמן לבד. לא רק חופשה. שגרה.

~~~

עצם המחשבה להביא ילד נוסף עושה לי רע. אם הוא יהיה פיצקול כמו ידידיה? אם הוא יהיה צרחן כמו אלעאי? אם הוא יהיה פצצת צומי כמו נעם?
לא יכולה להיות אחראית על עוד מישהו שידרוש את כולי
לא יכולה לשמוע עוד בכי
לא יכולה לפגוש עוד רופאים ואנשי מקצוע

~~~

השכבה של ידידיה טייק #4.
שלושת הקודמות הסתיימו בבכי שהחל תוך כ30 שניות אחרי שהנחתי אותו במיטה.
וויש מי לאק
0 תגובות
קבלה
16/01/2019 10:37
וכאלה וזה
מי שלא מנסה, לא מצליח!
כן, מה שנכון לילדים נכון גם לי. אם אנסה - אולי אצליח, אולי לא. אם לא אנסה - בהכרח לא אצליח.
ואם לא אצליח - אנסה שוב!!! כמה גרועה יותר יכולה להיות התגובה של מתן? תכלס כשחושבים על זה נראלי כבר הגעתי לתחתית. חמש שנים של דיבורים, הבית מתפרק, זה השיא. יותר מזה הוא כבר לא יתאכזב ממני. וגם אם הוא יתאכזב נקודתית, זה לא צריך לשבור אותי, רק מראה שיש משהו לשפר, לנסות שוב. זה באמת פוטנציאל מדהים, אין סיבה לא לממש אותו, גם אם ייקח זמן להגיע לתוצאה טובה. כנראה לא ייקח יותר מ5 שנים.

יאללה יאללה...
את אוהבת ללמוד! את אוהבת לדעת! כל ההתחלות קשות וזה מבאס, אבל פתיר. ברגע שתתחילי לשלוט בכלים תרגישי טוב יותר. אני זוכרת את המצוקה שהרגשתי בתחילת הקורס גרפיקה. אילוסורייטור, אם לדייק. שוב התחלה, שוב נגמר לי האוויר. מצחיק... התחלנו משייפס ופתפיינדר. זה מה שהלחיץ אותי. עכשיו אני אלופה בזה וזה לגמרי איזור הנוחות שלי.
אל תדאגי. את תשלטי ככה גם בוויקס. נכון, הדרך לא תמיד זוהרת. אבל צריך לעשות את זה כדי להגיע. כמו פיפי כשיש דלקת. נושכים שפתיים ומשתינים אותה החוצה. כמו לידה!! נושמים עמוק עם כל ציר. מתכווננים ללידה, למטרה, לשים הכל בצד לטובת המטרה. לגייס את כל האמצעים, צרחות, תנוחות, איוורור, חימום, כל רגע נתון עם הספייס שמדויק לו, כל מה שצריך כדי ללדת.
אז קדימה, אחרי הריון של 5 שנים, הגיע הזמן ללדת אתר. לא כל ציר יקדם את הלידה, ובכל זאת צריך לעבור אותו. לנשום עמוק ולדעת שתכף הוא נגמר ואפשר לנוח רגע לפני הציר הבא.

עומס?
אני חושבת ששמעתי את זה משירה גורן... או אולי משירה ימיני. קיבלת מה' X כוח - השאלה רק איך את מחלקת אותו. אם ההכנסות באמת יהיו מה שמתן צופה, בהחלט יהיה הגיוני ואפשרי לקחת עוזרת! ולהיפטר סופסוף מהעבודות השנואות של הבית. ויותר חשוב מזה - יש דברים שגוזלים אנרגיה, ויש דברים שמייצרים אנרגיה. בטלה, למשל, לגמרי גוזלת. חוסר סיפוק גוזל אנרגיה. אם זה יצליח, באמת אהיה עמוסה, אבל גם יהיו לי כוחות לזה. מתוקה שנת העמל... עדיף עומס מעבודה ולא עומס מבטלה, חד משמעית.

בלי חלומות?
אז מה. לא הכל מתוכנן וצפוי ורצוי מראש. גם דידי לא היה רצוי מראש... והנה הוא כאן ואהוב ומאיר. אז הנה, עוד הריון שלא תכננתי ובכל זאת אלד. 
0 תגובות
התנגדות
16/01/2019 10:36
וכאלה וזה
בערך מאז שאנחנו מכירים, מתן מדבר על זה שאני אפתח חנות אינטרנטית למוצרים של אבי. ובאמת עשיתי כמה נסיונות לאורך השנים, ובאף אחד מהם לא התקדמתי. פשוט נתתי להם להתמוסס.
דיברנו על זה שוב לא מזמן, בידיעה שכבר אין ברירה. יש לנו חובות גדולים למדי ואנחנו תקופה ארוכה מדי בלי הכנסה - כלו כל הקיצים, לגמרי. המחשב שלי בדיוק התקלקל אז זה נדחה עוד קצת.
אתמול מתן תיקן לי את המחשב, ונגמרו לי התירוצים, והתיישבתי להתחיל לבנות אתר.
כעבור שעה קלה פיתחתי דלקת בדרכי השתן לגמרי אאוט אוף דה בלו...
ברור לי שהגוף שלי פשוט מתנגד, מנסה "להציל" אותי מהמחויבות המלחיצה שכבר אין לי לאן לברוח ממנה. 

(הודעה לשלומית)

~~~ 

ממה את מפחדת? 
אין זמן יפה יותר...

מעבודה.
כן, כזאת אני עד כה, שונאת לעבוד. בלי חלומות על מקצוע והתפתחות אישית, בלי אופק, ובטח בלי מוטיבציה להתאמץ כדי להגיע לתוצאות. לא זוכרת מציאות שבה זה היה אחרת.

מעומס.
נכון, יש לי זמן לבזבז, אבל לא בכמויות. זה הולך לדרוש ממני הרבה זמן. ללמוד את הפלטפורמה ולבנות את האתר, לקדם ולפתח, לארוז ולשלוח... לצד הכביסה והכלים וההשכבות.

ממאמץ.
זה אולי חוזר על עצמו אבל זה פשוט ככה. זה ידרוש ממני הגדלת ראש שאני שונאת.

מכישלון.
טוב זה קל. ברור שאני מפחדת ממה שלא יצליח. אבל הכי אני מפחדת מהתגובה של מתן לכישלון. כי באמת, זה כל כך פשוט, והפוטנציאל כל כך גדול, וצריך להיות חתיכת מטומטם כדי שזה ייתקע. ואם מתן שוב יתאכזב ממני ויחזק לי את התחושה שאני אכן כזו מטומטמת שהצלחתי לגרום לזה להיכשל - זה מפחיד.
0 תגובות
והזמן מה איתו?
08/01/2019 18:30
וכאלה וזה
והזמן.
כמה שאני מתקמצנת בהוצאות
ככה אני מפזרת בזמן.
כל היום מנסה להיזכר איזה משימות אני יכולה לעשות כדי לקדם את חיי.
רוב האנשים מוכרים את הזמן והכישורים שלהם תמורת כסף.
אני בוהה באוויר. 
0 תגובות
חוסר
06/01/2019 11:09
וכאלה וזה
בדיוק שלחו בווטסאפ תמונות ממכירה שיש היום בשאנן.
לא פתחתי.

כשהלכנו לקריון לקנות בגדים לראיונות עבודה, שכחנו לקחת מים. הסתובבנו שם כמה שעות, צמאים.

קיפלתי כביסה. גרביים לבנים של מתן. כבר לא ממהרת לזרוק גרביים שמתחילים להתחורר. זרקתי רק גרב אחד שכבר ממש נראה כמו מסננת.

ממש קצת אחרי שנגמרה השמש, זנחתי בהדרגה את ההרגל להתקלח כל ערב. דוד החשמל הצטרף למים והסבון ושבר את קש הגמל.

~~~

ביום יום אני מסתכלת אחורה ובוחנת כל שקל שהוצאתי בחמש שנים האחרונות. מה היה נחוץ ומה מיותר. מאיפה יכולתי לחסוך עוד כמה שקלים שיכלו לעמוד לצידי היום.
מתן תמיד קרא להם 'השקל הלבן ליום השחור', המעטפות שהיו בין המצעים המקופלים בארון. היום זה סתם מעטפה ריקה עם הקדשה מהרב ישראל, שנתן אותה למתן מתנה לאיזה חג. השקלים הלבנים נגמרו, וכל המזומן שיש נמצא בארנק. בכל מפגש עם ההורים אמא משחילה לי שטר אחד או שניים לכיס, ולוקחת איתה שובר תשלום. חשמל, מעון, משהו.
אף פעם לא הייתי פזרנית גדולה אבל זה רמה אחרת.
אף פעם לא חסר לי כלום, מהכסף שלי תמיד קניתי רק מותרות. בשירות לאומי פירגנתי לעצמי פעם בחודש דיסק או ספר.
עכשיו, אני לא יודעת מתי לאחרונה רכשתי בגד חדש (חוץ מהחצאית שאמא קנה לי לראש השנה).

אני מקווה לקחת איתי את הסטייט אוף מיינד הזה, גם כשזה כבר יהיה מאחורינו. לכבד את הכסף שלנו. את הרכוש שלנו. פי כמה וכמה. 
0 תגובות
למלא את הדלי
30/12/2018 22:34
וכאלה וזה
זה הולך ומחמיר.
תמיד מגיע השלב שאני כורעת תחת האמוציות ונשברת, ומגיבה הכי הכי משם. הכי אמוציונלי וכועס, הריאות מתמלאות באוויר ואני צועקת.
ואז אני שומעת את הדלת נפתחת בקצה המסדרון, ומתן מצטרף.
ואיך שהוא מתחיל אני כבר מחליפה צד אבל שותקת.
הוא הרבה יותר אמוציונלי, ובכל אינטראקציה שלו עם העולם הוא סוחב גם את ההוצאה לפועל של חברת חשמל, את הביטול של סייברלינקס והדחייה מKPMG, את הארנק המתרוקן ואת אמא שלו ששואלת למה הוא לא הולך בינתיים לחלק עיתונים. ואת כל זה הוא מביא איתו החוצה מהחדר,
אל נעם.
בשבת הוא כבר סגר אותו בחדר, בוכה, כי לא החליף מכנסיים.
לא, לא בגלל המכנסיים. בגלל ש"אתה תעשה מה שאני אמרתי".

ואני, ברגע שזה מתחיל ואני רואה את הסיטואציה מבחוץ, אני מתפכחת. מתפכחת, אבל יודעת שהייתי שם לפני דקות ספורות, באמוציות ובכעס, ואני לא שולחת לחדר אבל כן פוגעת ואני יודעת את זה. מחזיקה חזק בכוונה, סוחטת את הכעס החוצה דרך האצבעות.

לפחות אני מתפכחת, מתן לא.
הוא חושב שאני שותקת מדי, מוותרת מדי, ומבחינתו אולי היה חוזר איזה חמישים שנה אחורה מבחינת שיטת החינוך.
בא לי פעם לפתוח את זה מול יקי, או הרב יניב, שהוא סומך עליהם ואני מאמינה שהם רכים הרבה יותר

~~~

ואני יודעת מה הבעיה העיקרית.
 "למלא את הדלי" תמיד אומרים על ילד שההתנהגות שלו מתדרדרת ואי אפשר להצביע בדיוק בדיוק למה.
צריך למלא את הדלי
יותר מילים טובות, יותר חיבוקים, יותר אינטראקציות טובות עם העולם.
טוב, זה שהדלי של נעם ריק זה obvious.
הבעיה היא שגם הדליים שלנו ריקים
וביחד אנחנו מרוקנים אותם יותר אחד לשני. אני מרוקנת לנעם, נעם מרוקן לי. מעגל אימים כזה.

אני משתדלת, משתדלת להשתדל ולפעמים משתדלת וקצת מצליחה.
הנה, היום לא גררתי אותו חזרה מהגן. כמו כל יום בחמשת הימים האחרונים לפחות, גם היום הוא יצא מהגן בראש מורכן לקראתי ולא רצה לזוז.
אבל היום באתי מוכנה, לא השארתי אף ילד בבית ומזג האוויר האיר לנו פנים. אז התיישבתי לידו מחוץ לגן ואמרתי שהיום נישאר בגן במקום ללכת הביתה, וככה גם נוכל להגיע על הבוקר לגן וזה יחסוך לנו הליכה.
אלה היו בסהכ כמה דקות של היקשרות ותשומת לב, ואני יודעת שזה כל מה שהוא צריך.
אם לכתחילה הייתי רואה קצת יותר הוא לא היה צריך לצעוק חזק כל כך.

~~~

אוף, נשבר לי הלב.
0 תגובות
פרח לב הזהב
29/12/2018 20:47
וכאלה וזה
הוא פשוט טוב לב, באמת. מחפש מילה טובה לתת.
אני רואה את זה כשלפעמים הוא משקף לי את חוסר האונים שלי:
אמא את רוצה שעכשיו אני לא אדבר איתך?
אמא עכשיו אני רק אחכה ואני לא אשאל שום דבר.
אמא, כשתלכי לישון בבוקר [שנצ. כשהייתי חולה] אז אני לא אצטרך ממך שום דבר! אני רק אסדר את הבית.
כן אמא? ככה רצית?

~~

פשוט טוב לב.
בבוקר הוא רצה את החלה הגדולה, של אבא, ונו, לא התאים.
דיברתי איתו לבד בחדר וחיפשתי לשיים. ולהזדהות.
דיברנו על אכזבה
ושלפתי סיפור אישי, על מחברת שרציתי, עם נצנצים, ולא היה בחנות את הגודל שאני אוהבת, ומאוד התאכזבתי.
בסוף הוא חזר לשולחן, אכל, שיחק, שנצ, וכו...
במיטה לפני השינה סיכמנו את היום כרגיל, והזכרתי את האכזבה שלו
והוא מיד אמר,
אמא, כשאבא ואני נלך לקנות לך מחברת אני אחפש לך את המחברת עם הנצנצים. ואם לא יהיה בחנות אני אחפש בכלללל החנויות עד שאני אמצא, באיזה גודל את אוהבת? (A6), אני אקנה לך מחברת שזוהרת בחושך שתוכלי לכתוב במיטה ולא תצטרכי להדליק את המנורה כי המחברת תעשה לך אור.
ואז את תיפרדי מהאכזבה שלך?

קסם קטן שלי.
הלוואי שאהיה רגישה כמוך, עם כזה מנוע פנימי לשמח את מי שאני אוהבת, עם כזו תשומת לב לצרכים של האחר.


❤️
0 תגובות
בלונים בלונים
19/12/2018 22:55
וכאלה וזה
והיום יישמתי!

חזרתי הביתה אחרי יום כיפי - התחלה טובה.
נעם נשנש שניצלים מול המחשב. אלעאי הצטרף מיד.
לא אמרתי כלום.
הוצאתי את דידוש מהעגלה וקשרתי לו את הבלון לרגל. נעם קלט את ההתרחשות, הסתכל לרגע מרחוק והצטרף דיי מהר. אלעאי אחריו.
בדקנו איזה חפצים מצליחים לעוף עם הבלון, ומה גורם לו לשקוע.
בדקנו מה מתוך הדברים שלא עפו - יכול לעוף בעזרת שני בלונים.
סמי הכבאי המשיך לחלץ את הסוס מהבוץ בעזרת יופיטר,
והוא הסתדר מצוין בלעדינו. מתישהו גם רעש הרקע הזה נפסק ונתן לנו להנות מהלמידה והמשחק.
בסך הכל הכנסתי למשוואה גירוי חדש ומלהיב.


❤️

~~~

ותודה לשלומית ותמר האהובות,
שקבעו איתי מראש
והוציאו אותי מהבית
וסתם ישבנו ודיברנו בכיף
ואכלנו בפחות מ70 שקל לשלושתינו, על הדשא, וזה היה טבעי כל כך
והיה קצת קרח, כי התקבצנו אחרי נתק ארוך אבל התגברנו.
והלוואי שיקרה יותר
לא שיקרה בעצם
הלוואי שנעשה יותר. 
0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 הבא »