עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
קבלה
16/01/2019 10:37
וכאלה וזה
מי שלא מנסה, לא מצליח!
כן, מה שנכון לילדים נכון גם לי. אם אנסה - אולי אצליח, אולי לא. אם לא אנסה - בהכרח לא אצליח.
ואם לא אצליח - אנסה שוב!!! כמה גרועה יותר יכולה להיות התגובה של מתן? תכלס כשחושבים על זה נראלי כבר הגעתי לתחתית. חמש שנים של דיבורים, הבית מתפרק, זה השיא. יותר מזה הוא כבר לא יתאכזב ממני. וגם אם הוא יתאכזב נקודתית, זה לא צריך לשבור אותי, רק מראה שיש משהו לשפר, לנסות שוב. זה באמת פוטנציאל מדהים, אין סיבה לא לממש אותו, גם אם ייקח זמן להגיע לתוצאה טובה. כנראה לא ייקח יותר מ5 שנים.

יאללה יאללה...
את אוהבת ללמוד! את אוהבת לדעת! כל ההתחלות קשות וזה מבאס, אבל פתיר. ברגע שתתחילי לשלוט בכלים תרגישי טוב יותר. אני זוכרת את המצוקה שהרגשתי בתחילת הקורס גרפיקה. אילוסורייטור, אם לדייק. שוב התחלה, שוב נגמר לי האוויר. מצחיק... התחלנו משייפס ופתפיינדר. זה מה שהלחיץ אותי. עכשיו אני אלופה בזה וזה לגמרי איזור הנוחות שלי.
אל תדאגי. את תשלטי ככה גם בוויקס. נכון, הדרך לא תמיד זוהרת. אבל צריך לעשות את זה כדי להגיע. כמו פיפי כשיש דלקת. נושכים שפתיים ומשתינים אותה החוצה. כמו לידה!! נושמים עמוק עם כל ציר. מתכווננים ללידה, למטרה, לשים הכל בצד לטובת המטרה. לגייס את כל האמצעים, צרחות, תנוחות, איוורור, חימום, כל רגע נתון עם הספייס שמדויק לו, כל מה שצריך כדי ללדת.
אז קדימה, אחרי הריון של 5 שנים, הגיע הזמן ללדת אתר. לא כל ציר יקדם את הלידה, ובכל זאת צריך לעבור אותו. לנשום עמוק ולדעת שתכף הוא נגמר ואפשר לנוח רגע לפני הציר הבא.

עומס?
אני חושבת ששמעתי את זה משירה גורן... או אולי משירה ימיני. קיבלת מה' X כוח - השאלה רק איך את מחלקת אותו. אם ההכנסות באמת יהיו מה שמתן צופה, בהחלט יהיה הגיוני ואפשרי לקחת עוזרת! ולהיפטר סופסוף מהעבודות השנואות של הבית. ויותר חשוב מזה - יש דברים שגוזלים אנרגיה, ויש דברים שמייצרים אנרגיה. בטלה, למשל, לגמרי גוזלת. חוסר סיפוק גוזל אנרגיה. אם זה יצליח, באמת אהיה עמוסה, אבל גם יהיו לי כוחות לזה. מתוקה שנת העמל... עדיף עומס מעבודה ולא עומס מבטלה, חד משמעית.

בלי חלומות?
אז מה. לא הכל מתוכנן וצפוי ורצוי מראש. גם דידי לא היה רצוי מראש... והנה הוא כאן ואהוב ומאיר. אז הנה, עוד הריון שלא תכננתי ובכל זאת אלד. 
0 תגובות
התנגדות
16/01/2019 10:36
וכאלה וזה
בערך מאז שאנחנו מכירים, מתן מדבר על זה שאני אפתח חנות אינטרנטית למוצרים של אבי. ובאמת עשיתי כמה נסיונות לאורך השנים, ובאף אחד מהם לא התקדמתי. פשוט נתתי להם להתמוסס.
דיברנו על זה שוב לא מזמן, בידיעה שכבר אין ברירה. יש לנו חובות גדולים למדי ואנחנו תקופה ארוכה מדי בלי הכנסה - כלו כל הקיצים, לגמרי. המחשב שלי בדיוק התקלקל אז זה נדחה עוד קצת.
אתמול מתן תיקן לי את המחשב, ונגמרו לי התירוצים, והתיישבתי להתחיל לבנות אתר.
כעבור שעה קלה פיתחתי דלקת בדרכי השתן לגמרי אאוט אוף דה בלו...
ברור לי שהגוף שלי פשוט מתנגד, מנסה "להציל" אותי מהמחויבות המלחיצה שכבר אין לי לאן לברוח ממנה. 

(הודעה לשלומית)

~~~ 

ממה את מפחדת? 
אין זמן יפה יותר...

מעבודה.
כן, כזאת אני עד כה, שונאת לעבוד. בלי חלומות על מקצוע והתפתחות אישית, בלי אופק, ובטח בלי מוטיבציה להתאמץ כדי להגיע לתוצאות. לא זוכרת מציאות שבה זה היה אחרת.

מעומס.
נכון, יש לי זמן לבזבז, אבל לא בכמויות. זה הולך לדרוש ממני הרבה זמן. ללמוד את הפלטפורמה ולבנות את האתר, לקדם ולפתח, לארוז ולשלוח... לצד הכביסה והכלים וההשכבות.

ממאמץ.
זה אולי חוזר על עצמו אבל זה פשוט ככה. זה ידרוש ממני הגדלת ראש שאני שונאת.

מכישלון.
טוב זה קל. ברור שאני מפחדת ממה שלא יצליח. אבל הכי אני מפחדת מהתגובה של מתן לכישלון. כי באמת, זה כל כך פשוט, והפוטנציאל כל כך גדול, וצריך להיות חתיכת מטומטם כדי שזה ייתקע. ואם מתן שוב יתאכזב ממני ויחזק לי את התחושה שאני אכן כזו מטומטמת שהצלחתי לגרום לזה להיכשל - זה מפחיד.
0 תגובות
והזמן מה איתו?
08/01/2019 18:30
וכאלה וזה
והזמן.
כמה שאני מתקמצנת בהוצאות
ככה אני מפזרת בזמן.
כל היום מנסה להיזכר איזה משימות אני יכולה לעשות כדי לקדם את חיי.
רוב האנשים מוכרים את הזמן והכישורים שלהם תמורת כסף.
אני בוהה באוויר. 
0 תגובות
חוסר
06/01/2019 11:09
וכאלה וזה
בדיוק שלחו בווטסאפ תמונות ממכירה שיש היום בשאנן.
לא פתחתי.

כשהלכנו לקריון לקנות בגדים לראיונות עבודה, שכחנו לקחת מים. הסתובבנו שם כמה שעות, צמאים.

קיפלתי כביסה. גרביים לבנים של מתן. כבר לא ממהרת לזרוק גרביים שמתחילים להתחורר. זרקתי רק גרב אחד שכבר ממש נראה כמו מסננת.

ממש קצת אחרי שנגמרה השמש, זנחתי בהדרגה את ההרגל להתקלח כל ערב. דוד החשמל הצטרף למים והסבון ושבר את קש הגמל.

~~~

ביום יום אני מסתכלת אחורה ובוחנת כל שקל שהוצאתי בחמש שנים האחרונות. מה היה נחוץ ומה מיותר. מאיפה יכולתי לחסוך עוד כמה שקלים שיכלו לעמוד לצידי היום.
מתן תמיד קרא להם 'השקל הלבן ליום השחור', המעטפות שהיו בין המצעים המקופלים בארון. היום זה סתם מעטפה ריקה עם הקדשה מהרב ישראל, שנתן אותה למתן מתנה לאיזה חג. השקלים הלבנים נגמרו, וכל המזומן שיש נמצא בארנק. בכל מפגש עם ההורים אמא משחילה לי שטר אחד או שניים לכיס, ולוקחת איתה שובר תשלום. חשמל, מעון, משהו.
אף פעם לא הייתי פזרנית גדולה אבל זה רמה אחרת.
אף פעם לא חסר לי כלום, מהכסף שלי תמיד קניתי רק מותרות. בשירות לאומי פירגנתי לעצמי פעם בחודש דיסק או ספר.
עכשיו, אני לא יודעת מתי לאחרונה רכשתי בגד חדש (חוץ מהחצאית שאמא קנה לי לראש השנה).

אני מקווה לקחת איתי את הסטייט אוף מיינד הזה, גם כשזה כבר יהיה מאחורינו. לכבד את הכסף שלנו. את הרכוש שלנו. פי כמה וכמה. 
0 תגובות
למלא את הדלי
30/12/2018 22:34
וכאלה וזה
זה הולך ומחמיר.
תמיד מגיע השלב שאני כורעת תחת האמוציות ונשברת, ומגיבה הכי הכי משם. הכי אמוציונלי וכועס, הריאות מתמלאות באוויר ואני צועקת.
ואז אני שומעת את הדלת נפתחת בקצה המסדרון, ומתן מצטרף.
ואיך שהוא מתחיל אני כבר מחליפה צד אבל שותקת.
הוא הרבה יותר אמוציונלי, ובכל אינטראקציה שלו עם העולם הוא סוחב גם את ההוצאה לפועל של חברת חשמל, את הביטול של סייברלינקס והדחייה מKPMG, את הארנק המתרוקן ואת אמא שלו ששואלת למה הוא לא הולך בינתיים לחלק עיתונים. ואת כל זה הוא מביא איתו החוצה מהחדר,
אל נעם.
בשבת הוא כבר סגר אותו בחדר, בוכה, כי לא החליף מכנסיים.
לא, לא בגלל המכנסיים. בגלל ש"אתה תעשה מה שאני אמרתי".

ואני, ברגע שזה מתחיל ואני רואה את הסיטואציה מבחוץ, אני מתפכחת. מתפכחת, אבל יודעת שהייתי שם לפני דקות ספורות, באמוציות ובכעס, ואני לא שולחת לחדר אבל כן פוגעת ואני יודעת את זה. מחזיקה חזק בכוונה, סוחטת את הכעס החוצה דרך האצבעות.

לפחות אני מתפכחת, מתן לא.
הוא חושב שאני שותקת מדי, מוותרת מדי, ומבחינתו אולי היה חוזר איזה חמישים שנה אחורה מבחינת שיטת החינוך.
בא לי פעם לפתוח את זה מול יקי, או הרב יניב, שהוא סומך עליהם ואני מאמינה שהם רכים הרבה יותר

~~~

ואני יודעת מה הבעיה העיקרית.
 "למלא את הדלי" תמיד אומרים על ילד שההתנהגות שלו מתדרדרת ואי אפשר להצביע בדיוק בדיוק למה.
צריך למלא את הדלי
יותר מילים טובות, יותר חיבוקים, יותר אינטראקציות טובות עם העולם.
טוב, זה שהדלי של נעם ריק זה obvious.
הבעיה היא שגם הדליים שלנו ריקים
וביחד אנחנו מרוקנים אותם יותר אחד לשני. אני מרוקנת לנעם, נעם מרוקן לי. מעגל אימים כזה.

אני משתדלת, משתדלת להשתדל ולפעמים משתדלת וקצת מצליחה.
הנה, היום לא גררתי אותו חזרה מהגן. כמו כל יום בחמשת הימים האחרונים לפחות, גם היום הוא יצא מהגן בראש מורכן לקראתי ולא רצה לזוז.
אבל היום באתי מוכנה, לא השארתי אף ילד בבית ומזג האוויר האיר לנו פנים. אז התיישבתי לידו מחוץ לגן ואמרתי שהיום נישאר בגן במקום ללכת הביתה, וככה גם נוכל להגיע על הבוקר לגן וזה יחסוך לנו הליכה.
אלה היו בסהכ כמה דקות של היקשרות ותשומת לב, ואני יודעת שזה כל מה שהוא צריך.
אם לכתחילה הייתי רואה קצת יותר הוא לא היה צריך לצעוק חזק כל כך.

~~~

אוף, נשבר לי הלב.
0 תגובות
פרח לב הזהב
29/12/2018 20:47
וכאלה וזה
הוא פשוט טוב לב, באמת. מחפש מילה טובה לתת.
אני רואה את זה כשלפעמים הוא משקף לי את חוסר האונים שלי:
אמא את רוצה שעכשיו אני לא אדבר איתך?
אמא עכשיו אני רק אחכה ואני לא אשאל שום דבר.
אמא, כשתלכי לישון בבוקר [שנצ. כשהייתי חולה] אז אני לא אצטרך ממך שום דבר! אני רק אסדר את הבית.
כן אמא? ככה רצית?

~~

פשוט טוב לב.
בבוקר הוא רצה את החלה הגדולה, של אבא, ונו, לא התאים.
דיברתי איתו לבד בחדר וחיפשתי לשיים. ולהזדהות.
דיברנו על אכזבה
ושלפתי סיפור אישי, על מחברת שרציתי, עם נצנצים, ולא היה בחנות את הגודל שאני אוהבת, ומאוד התאכזבתי.
בסוף הוא חזר לשולחן, אכל, שיחק, שנצ, וכו...
במיטה לפני השינה סיכמנו את היום כרגיל, והזכרתי את האכזבה שלו
והוא מיד אמר,
אמא, כשאבא ואני נלך לקנות לך מחברת אני אחפש לך את המחברת עם הנצנצים. ואם לא יהיה בחנות אני אחפש בכלללל החנויות עד שאני אמצא, באיזה גודל את אוהבת? (A6), אני אקנה לך מחברת שזוהרת בחושך שתוכלי לכתוב במיטה ולא תצטרכי להדליק את המנורה כי המחברת תעשה לך אור.
ואז את תיפרדי מהאכזבה שלך?

קסם קטן שלי.
הלוואי שאהיה רגישה כמוך, עם כזה מנוע פנימי לשמח את מי שאני אוהבת, עם כזו תשומת לב לצרכים של האחר.


❤️
0 תגובות
בלונים בלונים
19/12/2018 22:55
וכאלה וזה
והיום יישמתי!

חזרתי הביתה אחרי יום כיפי - התחלה טובה.
נעם נשנש שניצלים מול המחשב. אלעאי הצטרף מיד.
לא אמרתי כלום.
הוצאתי את דידוש מהעגלה וקשרתי לו את הבלון לרגל. נעם קלט את ההתרחשות, הסתכל לרגע מרחוק והצטרף דיי מהר. אלעאי אחריו.
בדקנו איזה חפצים מצליחים לעוף עם הבלון, ומה גורם לו לשקוע.
בדקנו מה מתוך הדברים שלא עפו - יכול לעוף בעזרת שני בלונים.
סמי הכבאי המשיך לחלץ את הסוס מהבוץ בעזרת יופיטר,
והוא הסתדר מצוין בלעדינו. מתישהו גם רעש הרקע הזה נפסק ונתן לנו להנות מהלמידה והמשחק.
בסך הכל הכנסתי למשוואה גירוי חדש ומלהיב.


❤️

~~~

ותודה לשלומית ותמר האהובות,
שקבעו איתי מראש
והוציאו אותי מהבית
וסתם ישבנו ודיברנו בכיף
ואכלנו בפחות מ70 שקל לשלושתינו, על הדשא, וזה היה טבעי כל כך
והיה קצת קרח, כי התקבצנו אחרי נתק ארוך אבל התגברנו.
והלוואי שיקרה יותר
לא שיקרה בעצם
הלוואי שנעשה יותר. 
0 תגובות
שוויון
18/12/2018 20:25
וכאלה וזה
חינוך, פוליטיקה, שוויון, האפודים הצהובים
"קיבלת מתנה שווה, נכון? יותר שווה משלו"
"תראי איזה חזק אני! ואת לא חזקה בכלל"

שוב ושוב שומעת משפטים כאלה בבית. "הציור שלך מכוער", "שלך סתם מעפן".

המילים שהופכות לקו מחשבה
קו מחשבה שאומר שהטוב שלי יכול להתקיים רק בהשוואה למישהו אחר.
לא מספיק שיש לי טוב, הוא צריך להיות טוב יותר משלך, או משלו, משל מישהו.
ואם לשנינו יש אותו דבר... אז אני אקטין אותך. 'שלך סתם מעפן', כדי להרגיש טוב עם מה שיש לי.
ואם יש לך יותר אני אנסה בכוח להקטין אותך, כדי לחפות על החוסר.
אבל אם ברור לחלוטין לך יש יותר ממה שיש לי?
אה. זו בעיה.
יותר ממך אני כבר לא אהיה, אז אני מציב מטרה חדשה:
שוויון.

מוזר לי לכתוב פה על פוליטיקה. אבל אני מרגישה את זה בבית. זה מדאיג אותי כשזה נשמע מפי ילד בן 4. זה מחליא אותי כשזה נשמע מפי אדם מבוגר.

הגענו למצב המופלא שבו אפשר למדוד עוני לפי תחושה אישית. זה נהדר! כי זה אומר שהעוני המוחלט נדחק לשוליים, תופעה נדירה שכבר לא צריך לדון בה.
עכשיו זה רק עצוב לראות את כל הכבר-לא-ילדים, שלא מסוגלים לשמוח כל עוד יש מישהו מוצלח יותר מהם.
להקטין את הענקים כבר אי אפשר, ולגדול בעצמי זה קשה, אז דורשים "שמישהו" יעשה פה שוויון. כדי שאוכל להרגיש טוב עם עצמי.

עצוב

0 תגובות
אוויר
17/12/2018 00:37
וכאלה וזה
הורות, חינוך, אמהות
14.45
מגיעים הביתה
האוויר נשאב מהחדר ונשאר וואקום שלא נותן לי לנשום
ברגע שמתחילה היללה הראשונה החזה שלי ממש מתרוקן.
אני בוהה באוויר
בוהה בהם
נעם לוקח, אלעאי נושך, נעם דוחף ואלעאי רודף
תוהה מה הפעם הטריגר ויודעת שזה בכלל לא משנה.
לפעמים אני מצליחה לנשום טיפה אוויר ולנסות לעזור ברמה כזו או אחרת
לא תמיד.
ואם דידוש בוכה, אז בכלל
רמת הרעש בחדר מנתקת אותי סופית מההתרחשות ומהשפיות
עד שאני נוחתת בבת אחת כי אין ברירה ובדכ זה מגיע עם צעקה.
היום חיפשתי את השקט אז נעניתי לנעם שביקש סרטונים למרות שידעתי שזה חסר משמעות, כי קונפליקטים תמיד יהיו, ובלי כלים מתאימים הם ימשיכו להתנהל באותה צורה.
אז בזמן שניסיתי להניק בחדר, הם רבו מי יחזיק את הטלפון.
נעם מיילל, אלעאי מתעקש. נעם לוקח ואלעאי צורח.
פינג
פונג
עוד ועוד.
וארוחת ערב והקונפליקטים נמשכים, אני רציתי בסגולה, הוא לקח מהמלפפונים שלי, הוא נוגע לי בכיסא.
ותרימי לי את הכפית
פל לי!!! אמאאאאא רים לי!
פית דש, לוכלך
ואני משתדלת לשחרר ומשתדלת לאפשר ומשתדלת להכיל עד שיש עוד פיצוץ
אמא 
אמא
אי-מאאאא


כבר יודעת מה המקור.
ההתעקשויות הקטנות מולי הן ניסיון לאחוז בשליטה מסוימת על החיים שלך.
הריבים הם תוצאה של מחסור בכלים לפתרון קונפליקטים מלווה בקנאה טבעית.
אני יודעת, צריך לשחרר, צריך לתקשר, צריך לקרב, צריך לתווך.
אבל אין לי אוויר.



ומתן כבר שאל, תגידי, מה...? מתי...? לא בא לך כבר עוד אחד?
דבר איתי כשאצליח לפתור את הכאוס. 
0 תגובות
Talking business
13/12/2018 20:25
וכאלה וזה
הורות, חינוך, דור ה-z, קפיטליזם, שיווק


אז אני מרגישה יותר ויותר שההשוואה הכי מתאימה למערכת של הורים וילדים - מהצד הקונקרטי שלה - היא עסקים.
לא בקטע רע, אני קפיטליסטית, אני בעד עסקים.
כי בעסקים ברור לשני הצדדים שכל אחד מנסה למקסם רווח.
כי בעסקים אתה יודע שאתה צריך תמיד להציע דיל שווה.
את לא רוצה שהילדים יתקעו סביב המסך? אין בעיה, תציעי דיל יותר טוב.
את רוצה שיעזבו את האוהל ויבואו לאמבטיה? תדאגי שהאמבטיה תהיה אטרקטיבית יותר מהאוהל. אז הפכנו את האמבטיה לימבטיה ועשינו פאוזה של ים באמצע החורף. ברגע שנכנסו לים הזדרזתי לקפל את האוהלים וביי, הם לא חיפשו אותם בהמשך הערב.
אני צריכה לזכור את זה כל הזמן, כי יש לי עסק עם גברים ממולחים, לא פראיירים, הם לא לוקחים כל עסקה. ללבוש תחתונים לבד? סתם ככה? מה יצא לי מזה?
אז אני, שרוצה שהעסקה תצא לפועל, צריכה להעלות את הערך. אתה רוצה שנמשיך בינתיים לספור עד 20 מיליארד? (התחלנו לפני שבוע ואנחנו ב740, בהצלחה לנו)

תזכרי את זה. אל תהיי דיקטטורית, אל תכפי את הרצונות שלך על כולם. תגדילי את ההון, תמיד.

~~~

ואני גם רושמת לעצמי את הדוגמא של אפרת, שענתה לתלמידה. הילדה כל היום קוראת ספרים וזונחת את שאר המטלות, ולא מתאמנת יותר בפסנתר.
אז הספר הוא כרגע הגירוי הכי משמעותי שלה, אתגר אינטלקטואלי רציני. אל תסגרי לה אותו! תרימי לה מכיוון אחר. רוצה שתתאמן בפסנתר? תאתגרי אותה. תבקשי מהמורה שתתן לה קטע סולו להופעה הבאה של הקונסרבטוריון. תבקשי ממנה להופיע בבר מצווה של אח שלה. תציבי לה יעד חדש, מאתגר, מעניין, היא תעזוב את הספר בעצמה.

~~~

אני חושבת שזה משהו שמאפיין את הדור הזה, בכלל. סבא וסבתא שלי יקנו מה שיגידו להם לקנות, וזה גם מה שהם עשו בעבר. ברור, הם עשו סקר שוק ובדקו מה הגבינה הכי זולה, אבל הם לא העלו בדעתם לערער על הקביעה של מועצת החלב שקבעה "3 מוצרי חלב ביום". אבל הדור שהם היום ילדים, זה כבר משהו אחר. אי אפשר לקנות אותם בסיסמאות ריקות, בפרסום כבר יודעים את זה. "איש שיווק" ו"מנהל תוכן" זה כבר תפקיד אחד כי האנושות מתחדדת ואנחנו מתקרבים לנקודה שבה תוכן איכותי יהיה המשווק הבלעדי, וכל דבר אחר כבר לא שווה כלום.
ולצד זה גם החינוך שלנו מתחדד, וכבר אי אפשר לקנות שיתוף פעולה באמירות ריקות כמו "כי ככה אמרתי" או אפילו "כי זה אסור/מסוכן/כדאי", לא, תשכנעי אותי שזה באמת כדאי.
תשכנעי אותי, תלמדי אותי ואני אבחר בזה בעצמי. 
0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 הבא »