עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
מה קורה כשמאבדים את הזכרון?
כבר מספר שנים שחלה הדרדרות בזכרון שלי.
חורים הולכים וגדלים שנפערים בו.
היום, התייאשתי מעצמי. אבדן זכרון הוא מהחוויות הקשות ביותר שאדם יכול לחוות. אז במקום להתאבד החלטתי לכתוב בלוג.
הוא מיועד בעיקר לעצמי, ואני לא בטוחה שאזכור לכתוב בו.
אבל אולי אם אכתוב זה יעניין עוד מישהו.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
מרץ 2016  (1)
איפה המפתחות לעזאזל?!
15/03/2016 01:34
Iam lost
אבדן זכרון
היום איבדתי עוד צרור מפתחות.
אני בטוחה שכל אחד מכם איבד את הצרור שלו מספר כזה או אחר של פעמים.
אז כדי להמנע מהמקרים הללו יש לי את המקום הקבוע של המפתחות - בבית ובעבודה. מקום כזה שנוח לי לשים אותם שם ובלי לחשוב יותר מדי אני שמה אותם שם באוטומט.
יצאתי מהבית ונעלתי את הדלת. אני זוכרת בבירור שנעלתי את הדלת כי הזכרון הזה קשור למחשבה על מי שנמצא בבית מתקלח וצריך שאנעל את הדלת. ככה זה עם זכרון - אתה זוכר הכי טוב כשזה מתקשר למחשבה מסוימת או רגש מסויים.
יש לי שני צרורות מפתחות אחד של העבודה ואחד של הבית. בשניהם יש מפתח של האוטו. פעם היה בשניהם גם מפתח של הבית אבל אחד אבד. אז יצאתי עם 2 הצרורות. (זה היה האחד לפני אחרון. כל 8 המפתחות ששיכפלתי עם הכניסה לבית + 5 המפתחות שקיבלתי כבר אבדו מזמן)
הגעתי לעבודה (מזל שעוד יש לי, אבל זה לפוסט אחר) עשיתי את המוטל עליי ויצאתי הביתה. כמובן שלפני היציאה הביתה לקחתי את המפתחות מהמקום הקבוע. 

אספתי את הילדים מביה"ס ומהגן ונסענו הביתה.
כשהגענו הביתה נזכרתי שלקחתי רק את הצרור של העבודה מהמקום הקבוע. בכל זאת חיפשתי אותם בתיק כי הזכרון שלי לא משהו אבל באוטומט אני שמה את הצרור בתיק.
הם לא היו שם.
טיפסנו על הגדר ופרצנו הביתה. אמא אחת וילדיה. את הקטן העברתי מעל הגדר ושכנה שעברה במקום הסתכלה עלינו בחרדה. 
בשכונה הזו כולם גרים בצפיפות אחד ליד השני אבל לא מדברים זה עם זה, או לפחות זו ההרגשה שלי. 
אני לא מכירה פה אף אחד ולא נראה לי שמישהו רוצה להכיר אותי. חדשים פה כבר שנתיים.
בבית הקודם הרגשתי חלק מהמשפחה. לכל השכנים היה את המפתח שלי ותמיד היה למי לפנות. אז פה אין לי למי לפנות.
חזרתי לעבודה לחפש את המפתחות - אני לא הולכת לצאת ולהכנס לבית בטיפוס כל היום. לא מצאתי. הם לא במקום הקבוע וכשאני מנסה לשחזר את מה שעבר עליי היום הדבר היחיד שאני זוכרת זה את המחשבה על המתרחץ שלי בבית שבגללו נעלתי את הדלת. מזל שאני זוכרת את זה כי כבר קרה לי שיצאתי בלי המפתח של הבית והוא נעל את הדלת עד שחזרתי. אז הפעם זה לא המצב. לקחתי את המפתח. אני זוכרת שלקחתי אותו. אני רק ממש ממש לא זוכרת איפה הינחתי אותו והוא לא נמצא באף אחד מהמקומות האוטומטיים שלי.

עכשיו, אדם נורמלי אומר לעצמו "איפה שמתי את המפתח. אני זוכר שהבאתי אותו לפה ופה הוא חייב להיות."
אבל כשאתה מתחיל לאבד את הזכרון שלך אתה אומר את זה רק ברגע הראשון. ואז אתה אומר לעצמך "או.קיי. זו לא הפעם הראשונה שאני זוכר משהו בבירור ומגלה בדיעבד שטעיתי." אז איפה לעזאזל המפתחות. לא מצאתי אותם במשרד בשום מקום. לא מצאתי אותם באוטו ולא בתיק. אבל גם לא הייתי בשום מקום. החלק הנורא מתחיל כשאני מבינה שהלכתי לבנק באמצע היום. יש פה LOOSE END :-(

טוב הבעלול חזר הביתה (שעה נסיעה) כדי לפתוח לנו את הדלת.
ואני ביליתי את היום בבכי.
זה לא המפתח שבכיתי עליו.
זה הזכרון או יותר נכון חוסר הזכרון.
איך אפשר לחיות כשאתה לא בטוח שהמחשבה שאתה זוכר היא מחשבה שבאמת חשבת?
היום קיבלתי שוב את ההחלטה להמשיך לחיות בינתיים כי הילדים שלי עוד צריכים אותי.
אבל האמת שזה לא ממש לחיות כשאתה לא זוכר את זה.
בינתיים אני חיה כדי להיות הזכרון של הילדים שלי. 
עדיף מאשר יזכרו איך אמא שלהם מתה כשהיו קטנים.
גם זו סיבה. (לכל מי שמתלבט למה להביא ילדים לעולם)
1 תגובות