עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

טוב, אז...
אני הילה :)
אני בת 11, ועולה לכיתה ו'.
אני תולעת ספרים רצינית,
אוהבת לכתוב,
אוטוקאית (חובבת אנימה, מנגה, ותרבות יפן)....
אני אספר בבלוג הזה על החיים הלא-כל-כך זוהרים שלי,
שיגרמו לכם לצרוח, לבכות, לצחוק, לחייך, ולכעוס.
או שרק אני אעשה את זה.
אחרי הכל, אלה החיים שלי :)
חברים
hopelessme-***ZippersSuzanMaskedCat
דגים...

אולי זה קשור לעובדה שחוץ מצבה מתה אחת, ואוגר פסיכותי שברח, גידלתי רק דגים, אבל בעיניי דגים הם פשוט מדהימים.
אומרים שיש להם זיכרון של שלוש שניות, שהם שותקים, שהם חיות מחמד גרועות כי אי אפשר לעשות איתן כלום...
אז אומרים.
לדעתי לדגים אין זיכרון של שלוש שניות, עובדה שהדגה שלי, שירלי, שהיא אצלי כבר איזה 3 וחצי שנים (!), מזהה אותי כל פעם שאני באה לאקווריום, ואפילו עוקבת אחרי האצבע שלי...
לדעתי דגים שותקים, אבל הם מצליחים להביע את עצמם בכל זאת..
כשהם יורדים למטה, זה אורמ שהם רוצים לנוח, כשהם מקפצים ושוחים במרץ זה אומר שהם רוצים לאכול...
ולפעמים הם פשוט רוצים מבט אנושי, קצת תשומת לב ויחס...

לא, דגים הם לא חיות מחמד גרועות.
הם מדהימים.
משחקת את עצמי
25/08/2014 11:14
Hila
משחקת את עצמי אני לא שומעת...
אבל אני שומעת את כל הדברים שאת אומרת עליי.

משחקת את עצמי לא רואה...
אבל אני רואה כל פרט קטן בתמונה.

משחקת את עצמי אדישה...
אבל אכפת. באמת אכפת לי.

משחקת את עצמי נחמדה...
אבל בפנים אני שונאת אותך.

משחקת את עצמי חזקה...
אבל אני צריכה את העזרה שלך.

משחקת את עצמי בסדר,
אבל אני לא.
אני נפגעת.

כולנו שומעים...
כולנו רואים...
לכולנו אכפת...
כולנו שונאים...
כולנו צריכים עזרה לפעמים...
כולנו נפגעים.

אבל כולנו שמים את המסכות המטופשות האלה....
משחקים את כצמנו בסדר, חזקים, אדישים...
כשזה ברור לגמרי שאנחנו לא.

לפעמים בא לי פשוט לזרוק את המסכה הזאת לעזאזל...
להראות את הפרצוף האמיתי שלי.

אבל אחרי כל כך הרבה שנים בחושך, מאחורי המסכה, 
כשאתה מוריד אותה,
אור השמש שורף...







1 תגובות
סרטוןMichael Jackson - Behind the Mask
שלג...
24/08/2014 12:22
Hila
פרסמתי את הפוסט הזה בבלוג הקודם שלי שאני לא מצליחה להכנס אליו יותר...
אבל הוא ממש יפה, אז אני אפרסם אותו שוב...





"מחכמי חלם: יום אחד ירד שלג יפהפייה בעיר! חכמי חלם לא רצו שהשלג יתלכלך כשהדוור הולך לחלק את הדואר, כמו בכל בוקר, לכן הם שכרו  שני אנשים חסונים שיסחבו אותו..."
                                                                        


זה היה יום חורפי בניו יורק, ארצות הברית. לואיס, הדוור, הלך בשלג אל סניף הדואר הקרוב על מנת לקחת את הדואר לחלוקה להיום.

בדרך הוא הסתכל על השלג היפהפייה שבחוץ, צח כ....שלג? בכל מקרה, הוא הסתכל על השלג היפה. אף אחד לא היה בחוץ. הוא נזכר בסיפור שהיו מספרים לו בילדותו, על חכמי חלם, וצחק. הרסתי את השלג, חשב לעצמו.

הוא הגיע אל סניף הדואר, וצלצל בפעמון.

ועוד פעם.

ועוד פעם.

ועוד פעם.

"מה אתה רוצה לואיס?" שאל אותו ג´ו, אחראי המשמרת.

"את הדואר שלי לחלוקה." אמר לואיס בתמימות.

"הנה קח. רק שנייה..." אמר ג´ו, והסתכל לצדדים במבט חשדני. כשראה שכל התושבים נכנסו לבתים מכבר בגלל השלג, הוא משך את לואיס אל מאחורי הדלפק, אל תוך המחסן.

"מה כל כך דחוף?" שאל לואיס. הוא עוד לא הבין מה קרה.

"קח." אמר ג´ו, והושיט לפניו חבילה ישנה, מרופטת, עם 5 בולים, ו23 חותמות בדיוק.

"מה זה? ולמה זה כל כך דחוף?" שאל לואיס בבלבול.

"אני לא יכול לספר. פשוט קח את זה לרחוב מייפל 137, תצלצל בפעמון ותניח את זה. כמה שיותר מהר. זאת תהיה החבילה הראשונה שאתה מחלק, שמעת אותי?" אמר ג´ו בקשיחות והעביר לידיו של לואיס את החבילה.

"יס סייר!" אמר לואיס, הצדיע לג´ו, ויצא משם לעבר רחוב מייפל 137.

                                                                                   

חוץ מזה, שאולי אני אמשיך אותו...
רציתי לשאול אם תרצו שאני אפרסם פה מין פאנפיק שאני עושה על הארי פוטר, בשם "ג'ינג'ית"?

Yours,
Hila :)



2 תגובות
היום שעבר...
23/08/2014 18:58
Hila
הי אנשים, זאת הילה.
רציתי לספר לכם על היום שעבר עליי... בכל זאת, זה יומן O_O
אז, היום, אחרי כמעט חודשיים, פגשתי את הכיתה המטומטמת (סליחה על המילה) שלי.
למה? לאחת הבנות היה יום הולדת, והיא הזמינה את הבנות ושני בנים לסרט.
לילדת היום הולדת נקרא א' בשביל הפרטיות...
אז, הגעתי לקולנוע עם כאב בטן נוראי, וכאב גרון עוד יותר נוראי...
פגשתי את כל ה"חברות" הצבועות שלי, אבל את האמת שמחתי לראות יותר את הבנים.
כן, מה לעשות, אני מתחברת יותר עם בנים, ותמיד הייתי ככה.
לאחד הבנים נקרא "הקורא" כי אנחנו אוהבים את אותם ספרים, ולשני נקרא ט'. סתם כי בא לי :)
אז בהתחלה הקורא לקח אותי לראות את הפוסטר של "הרץ במבוך", כי שנינו אוהבים את הספר, והוא אמר לי שיש לזה סרט שיוצא באוקטובר!
ואז שנינו קיפצנו ורקדנו משמחה... כן, אני מוזרה O_O
ואז בא ט', עוכר השמחה המעצבן אבל החמוד בדרך שלו, והראה לי את הפוסטר של "משחקי הרעב-עורבני חקיין" וגיליתי שיש לזה שני חלקים...
שני חלקים תמיד גרוע יותר...
אז אני והקורא היינו באבל לזתי דקות בערך, ואז עוד כל מיני "חברות" אחרות הגיעו..
דיברנו קצת, קישקשנו, לא הקשבתי להן כל כך, כי הרי, ברצינות... מישהו באמת רוצה לשמוע על איזה שטויות האחות הקטנה של איזו מישהי עושה?
לא אני.
אחר כך הגיע הזמן להיכנס לאולם... כולנו עמדנו בתור לדוכן המשקאות/חטיפים מהירים/פופקורן הקטן, והזמנו דברים בזמן שאמא של א' שילמה עלינו...
א' נחמדה בקושי, אבל אני פשוט מטורפת על אמא שלה!
היו ילדים שביקשו פופקורן ענק, אבל אני ביקשתי קטן, לא היה לי נעים...
חוץ מזה, אני לא הולכת פופקורן אף פעם כשאני הולכת עם אמא שלי לסרט, אז זה לא כזה קריטי...
התיישבתי בהתחלה בשורה האחרונה באמצע, ואז ראיתי שנורא קשה לראות משם, אז עברתי לשורה הלפני אחרונה... (לא היו לי כל כך הרבה אפשרויות, בגלל שהרשו לנו לשבת רק בשלוש שורות האחרונות)
בהתחלה התיישבתי ליד הקורא, והייתי נורא שמחה כי אני די-מאוד מחבבת אותו, אבל אז עברתי לשבת ליד ט', כי הם רצו לשבת ביחד...
:(
מהצד השני שלי ישבה ילדה שאני לא סובלת ברמות שאני לא יכולה להסביר אפילו...
נקרא לה ל'.
היא אחת מהילדות שלקחה פופקורן ענק וקולה ענקית, בלי להרגיש רגשות מצפון בכלל.
כל הסרט היא דיברה איתי, וחצי מהסרט הפסדתי בגללה |:( (סמיילי כועס, הקו זה סוג של גבה מחוברת... XD)
בכל מקרה, ראינו "הדרקון הראשון שלי 2", שלדעתי זה שם ממש מטופש, כאילו הדרקון הראשון שלי 2?
ברצינות?
אחר כך יצאנו מהסרט, הרצתי מלא בדיחות וצחוקים עם ט' והקורא, וירדנו לאזור כזה של ספות ושלוחנות, שהייתה שם גם את העוגה.
כולנו הצטופפנו סביב א', היא כיבתה את הנרות, ואמא שלה חתכה את העוגה.
-עוד פרט קטן שחשוב לציין: אמא שלה ממש אוהבת אותי. ממש.
הכל מקרה, אז היא חתכה את העוגה, שהייתה עוגת שוקולד עם ריבת משמש בפנים (תגידו שזה מגעיל, אל אכפת לי... פעם ראשונה שטעמתי את זה וזה היה אחד הדברים הטעימים שטעמתי!), והיא נתנה לי את הפרוסה הראשונה.
כאילו, הייתי מפה שהיא תתן לבת שלה, ילדת יום-ההולדת את הפרוסה הראשונה...
למה לי?
אז, הלכנו לשבת על הכורסאות והספות, ואני הייתי אחת מברות המזל שתפסו מקום על הכוסאות... 
כל השאר הצטופפו בספה אחת..
חוץ ממני, מא', מל', ומעוד שתי בנות...
דברנו קצת, צחקנו, היה דווקא ממש כיף... 
את האמת?הופתעתי.
היה לי די כיף..
בעיקר הופתעתי מחברהש ל אריאל מהבית ספר הקודם (אנחנו כיתת מחוננים), נקרא לה "תאומה".
כי אנחנו דומות באופי ברמות מטורפות.
דיברנו קצת, והבטחתי לה שאני אקח את המספר טלפון שלה מא'..
היה לי כאב בטן נוראי אחר כך, נסעתי לסבתא..
ואני כותבת את זה עכשיו, לפנות ערב.
הכאב בטן כבר עבר, אל תדאגו! :)

תודה לכל מי שקרא, מקווה לתגובות :)


( בחרתי את התמונה הזאת למרות שהיינו בקולנוע, והן במסיבת פיג'מות כי האלמנטים דומים: חבורת בנות משוגעות, (לא, אני אל מחשיבה את ט' והקורא) שחוגגות יום הולדת)

Yours,
Hila :)
3 תגובות
אני רק לא מבינה למה.
22/08/2014 17:07
Hila
מדברות, מתלחששות, לא אכפת לי על מה...
עושות תנועות עם הידיים, ולי נצרבות במוח צמד מילים... "תכנית נקמה".
נקמה על מה?
מה כבר עשיתי לכן?

אני מבינה,
אתן שונאות אותי מהיום שהגעתי.
אני מבינה, 
אתן חברות ממש טובות ולא רוצות שאני "אפריד ביניכן".
אני מבינה,
אתן רוצות שאני אסתלק לכן מהעיניים.

אני רק לא מבינה 
למה.

מתכננות, נפגשות, אני כבר יוצאת מגדרי.
מה עשיתי לכן, בנות יקרות, שזה מגיע כל כך לי?
מהיום הראשון עשיתן תכניות,
תכניות נוראיות, תכניות זדוניות.

ושלא תחשבו,
שאני מגזימה.
ושלא תחשבו,
שאין לי סיבה.
ושלא תחשבו,
שהן סתם ילדות.

אני רק לא מבינה
למה.

סוגרות, מסיימות, התכנית מתקיימת.
עכשיו הן שמחות, ועוד בת אחת עליי מאיימת.
"עכשיו הבנת, שאת לא רצויה?
או שאולי את רוצה עוד תכנית נקמה?"

ואני יושבת,
מושפלת,
מאוימת 
ופגועה.

אני רק לא מבינה
למה.

---------------------

זה סוג של קטע מוזר שכתבתי ברגע של השראה....
הוא סוג של על הבנות בכיתה שלי...
וכן, הן ממש פתטיות.
הן עושות תכניות נקמה, וקוראות לזה ככה O_o

Hila :)




שכחתי להוסיף משהו...
סוף סוף יש לי רשום!
אני רק לא בטוחה מי הוא...
יש לי רק את הכתבות מייל...
רשום, איפה שלא תהיה, תכתוב לי בתגובות מי אתה!








8 תגובות
My family
22/08/2014 14:06
Hila
טוב... 
אז בפוסט זה, כמו שהבנתם, אני אספר לכם על המשפחה שלי.
המשפחה שלי די מתוסבכת... אז אני אסביר על כל אחד בנפרד:

אבא שלי - 

טוב, אז...
אני אל ארחיב עליו יותר מדי...
הוא בן אדם מדהים, רגוע, ומצחיק :)
אני כל כך מעריצה אותו...
אני לא יכולה לפרט עליו כל כך, כי היחסים בינינו לא כל כך קרובים...
כשהייתי בת שנה וחצי בערך, ההורים שלי התגרשו...
הוא עבר לגור בתאילנד, ואני נשארתי יחד עם אמא שלי בישראל.
עד גיל 8 בערך הוא היה בא פעם בשנה ליום הולדת שלי.... זה עוד היה כיף...
אבל בכיתה ג' הוא פתאום הפסיק... לא ענה למיילים, לא התחבר לסקייפ, וגם כשהוא היה מחובר הוא לא ענה...
לא ראיתי אותו/שמעתי ממנו עד החופש הגדול של כיתה ד'...
כתבתי לו אימייל שמסביר כל מה שעבר עליי בשנתיים האלה, וכמה שאני מתגעגעת אליו...
ואת האמת? הייתי אמיצה. לקחתי סיכון. הבעתי את דעתי.
ואני לא מתחרטת על זה.
אז הוא ענה לי, הבין אותי, טסנו ביחד לפריז... הוא בן אדם באמת מדהים, אפילו שאין לו זמן לפעמים...
ו...זהו. 

אמא שלי:

זה די מסובך...
בראש ובראשונה, אני פשוט מעריצה אותה.
היא אמא חד הורית, עובדת בשתי עבודות, ו...וואו.
היא נחמדה, אכפתית, דאגנית...
מצחיקה :)
לפעמים, היא פשוט...
איך להגיד את זה?
יוצאת משליטה...
אבל אני בסדר.
אני צריכה להגיד תודה שיש לי בכלל אמא.

סבתא שלי:

כן, הפוסט היה אמור להיות רק על המשפחה הקרובה, אבל היא כמו אמא בשבילי.
היא מדהימה.
היא תמיד מבינה אותי, תמיד שם בשבילי...
היא אכפתית, קשובה, חמה ואוהבת...
אני יודעת שהיא תקבל אותי אליה בכל מצב...
היא הבן אדם שהכי קשור אליי בעולם.
והיא יודעת את זה.

סבא שלי:

לא, זה לא בעלה של סבתא שלי...
הוא אלמן, והיא אלמנה.
הסבתא היא מצד אמא, והסבא מצד אבא.
אז... גם הקשר איתו די מסובך לי...
הכרתי אותו בפעם הראשונה רק בכיתה ב'...
הייתי אז קטנה, והיה לי קצת קשה להתרגל לעובדה שיש לי סבא בכלל...
התרגשתי נורא לקראת המפגש, והכנתי לו ציור, שעד היום ממוסגר אצלו בבית...
הוא נחמד.
שלא תבינו אותי לא נכון.
הוא חם, אוהב, מחבק, מתעניין...
אבל הוא פשוט לא כמו סבתא.
בשנה הראשונה הייתי קצת מרוגזת.
הייתי מעוצבנת, ובצדק.
שבע שנים לא ידעתי שיש לי סבא בכלל, ופתאום הוא החליט להופיע?
מה קרה לו בכלל?
למה הוא בכלל החליט בסוף להופיע מולי בכיתה ב'?
אבל התרגלתי.
עד כמה שזה יישמע מוזר.
אני לא קוראת לו סבא, אלא בשמו הפרטי שאני לא אחשוף...
הוא פשוט... היחסים בינינו לא חמים ואוהבים כל כך...

אין לי אחים...

אז... זהו.
המשפחה המדהימה שלי.


לא, אנחנו לא כאלה.
אבל אנחנו מיוחדים...

אשמח לתגובות :)



5 תגובות
Hello everybody!
22/08/2014 10:50
Hila
"בואו בהמוניכם, כל איש ואישה, כל ילד וילדה, לראות סרט שיעורר בכם טלטלה נוראית..."
הסרט שלי.

טוב, אז... בלי הקדמות מיותרות...
הי. אני הילה, כמו שהבנתם...
החלטתי לכתוב בלוג, כדי לתאר את הסרט העלוב שבו נמצאים החיים שלי...
הסרט הזה שכשאתם הולכים לקולנוע, אז החברה הנודניקית שלכם (בדרך כלל זאת אני) מנג'סת לכם לראות אותו, ואתם אומרים לה שזה סרט מטומטם, ושהוא נראה ממש טיפשי?
זה הסרט שלי.

על מה החיים שלי?

משפחה, אם אפשר לקרוא לשני אנשים משפחה.
צבה מתה, אוגר שברח, 11 דגים בערך שמתו, ואחת ששורדת עד היום בשם שירלי.
החברים שאין לי, אבל אני מאוד מקווה שיהיו בקרוב.
הלימודים בכיתת מחוננים.
והרבה מאוד פוסטים על בקשת עזרה....

אבל, אתם יודעים.
חיים.

הבלוג הזה יגרום לכם לבכות, לצחוק, לצרוח, להתפוצץ מכעס, ולחייך חיוך מפגר על הפנים.
או שרק אני אעשה את זה.
אחרי הכל, אלה החיים שלי.


(הייתי מתה להיות ג'ינג'ית כמוה)

אשמח לביקורת, תגובות ושאלות מכל סוג שהוא :)



0 תגובות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
אליס בארץ הפלאות

תמיד הספר הזה סיקרן אותי...
ארץ הפלאות, אליס, הארנב הממהר....
כשהייתי קטנה ידעתי את הסיפור בעל פה מרוב שקראתי אותו, לא ידעתי שזה לא הסיפור האמיתי...
רק כשגדלתי קראתי את הסיפור במלואו, ונשארתי המומה.
פשוט המומה.
זה לא סיפור לילדים, יש בו כל כך הרבה מטאפורות, ודימויים, ודברים שכל כך קשה להבין...
את...
תמיד הפנטת אותי, אליס, בשמלה המתנפנפת שלך, ועם הכשרון שלך להחלץ מכל הצרות, ולהתחכם ככה לכולם...
עם האומץ שלך, להמשיך ללכת, שלא היה אכפת לך מה אומרים, או מה חושבים..
חשבו שאת הוזה, שהמצאת בדמיון את ארץ הפלאות,
אבל לא היה לך אכפת מה אומרים, כי ידעת שזה נכון.
הלוואי ואהיה יום אחד כמוך.