עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
נסיעה באוטובוס
11/02/2012 18:57
להב ב. מילה
האנתפאדה השנייה
קטע קצר שכתבתי לפני שנה:

מה בסך הכל רציתי?רק להגיע לבית ספר. ודווקא עכשיו כל הפיגועים האלו – פיגוע במסעדה הזו, בשוק הזה, באוטובוס הזה. הייתי מעדיף להשאר בבית, אבל גם הייתי צריך להגיע לבית ספר כי אחרת הנהלת הבית ספר וההורים שלי היו כועסים עלי. כדי שהם לא יכעסו עלי, נסעתי לבית ספר וקיוויתי שאני לא אתפוצץ לכל מיני חתיכות ושאחר כך חלקים ממני יופיעו בטלויזיה עם החבר'ה של זק"א.

השנה הייתה שנת 2002, אני הייתי בכיתה ט', והרבה אנשים בסביבות הגיל שלי נלחמו אז אחד בשני.המשימה שלי בתקופה הזו התמקדה בעיקר בלהמשיך לחיות. כל פעם שיצאתי מהבית (גם זה לפעמים היה נמנע ממני על ידי הוריי היקרים כי בדיוק הייתה "מתיחות", שזה מונח לא מדיד כזה שאי אפשר להסביר אותו באמת), ניסיתי בכל מאודי להיות הכי טוב בתפקיד הזה. אחרת, בשביל מה, לעזאזל, יש עכשיו חיילים בעזה ובשכם אם לא כדי שאנחנו בבית נוכל להמשיך לחיות?

חלק מה"להמשיך לחיות" הזה היה ההליכה שלי לבית ספר. סליחה, אדייק – הנסיעה. הסיכוי שלי למות בפיגוע היה סביר באותה תקופה, אבל פחות מאשר המוות שלי בתאונה, אז היה כבר עדיף לקחת אוטובוס מאשר מונית בהתבוננות סטטיסטית נטו (ומונית גם לא משתלמת כל כך כלכלית, ומה זה אם לא סיבה מאוד רציונלית להעדיף להיהרג בפיגוע?). אז כל יום הייתי עולה על אוטובוס לבית ספר וחוזר באוטובוס הביתה.

באותה נסיעה ספציפית בשנת 2002 (או שזה היה 2001? קשה לי להבדיל ביניהן, גם אז היו הרבה פיגועים) היה יום חורפי במיוחד ובאזור אוניברסיטת תל אביב עלה גבר לאוטובוס. העיניים החדות שלי ושל חברי שנסע עימי, שאומנו לעזור לגוף שלנו להמשיך להתקיים, זיהו שמדובר בגבר ממוצא ערבי. ולא סתם ערבי, ערבי עם מעיל עור ומזוודה כסופה. קיצר - חשבנו לעצמנו - אנחנו הולכים למות עוד מעט. ליתר בטחון, חבר שלי עשה את "המבחן האולטימטיבי" שפִתחנו והלך לשאול את הערבי מה השעה (הוא הוריד את השעון שלו קודם ונתן לי לשמור עליו, כמובן). הוא חזר אלי בהנהון ראש אחרי כמה שניות. זו הייתה הדרך שלנו לזהות ערבים - לפי המבטא. אחר כך היינו צריכים לקבל את ההחלטה הקשה באמת – האם מדובר במחבל?

כמובן שרצינו להמשיך לחיות, אבל לא כל ערבי הוא מחבל, והאוטובוס מגיע פעם בחצי שעה. לרדת ממנו זה אומר לחכות לאוטובוס הבא בגשם, וזה מבאס רצח. גם לקום מוקדם וגם לא להגיע לשיעור ולא בגלל שפשוט לא התחשק לי? זה יכול להרוס לכל אחד את כל היום. חבר שלי הסתכל בשעון שלו ואמר לי בהחלטיות – "אני יורד". הסתכלתי בו, הסתכלתי בערבי, הסתכלתי במזוודה של הערבי, ניסיתי להסתכל בפצצה של הערבי, אבל לא הצלחתי. החלטתי שאני נשאר. "שמע", אמרתי. "אנחנו יחסית בסוף האוטובוס והוא בהתחלה. יש  הרבה אנשים באוטובוס, אז הסיכוי שנמות הוא יחסית קטן ולא בא לי לחכות לאוטובוס הבא".

חבר שלי רצה להמשיך לחיות. גם אני. אבל לפעמים הערך הזה מתנגש עם דברים נוספים. אני בטוח שגם מי ששותה ונוהג רוצה להמשיך לחיות, אבל הוא גם מאוד רוצה לשתות וחושב שהוא גם יצליח לחיות. מה לעשות? לפעמים חייבים להחליט מה חשוב לך יותר.

חבר שלי ירד ואחר לבית ספר בשעה. האוטובוס לא התפוצץ. המשכתי לחיות. נצחתי את חבר שלי והרגשתי טוב שלא יצאתי פראייר. הגעתי לבית ספר בזמן, והסברתי למורה שחבר שלי חשב שיש מחבל על האוטובוס. זה לא כל כך עזר לחבר שלי. רשמו לו חיסור. והכל בגלל ערבי עם מעיל עור ומזוודה בצבע כסף.

1 תגובות
על הנעשה בארצנו
07/02/2012 23:00
להב ב. מילה
נתן אשל
האם ישנו כשל
במה שעשה נתן אשל?
כנראה שכן,
ואכן מדובר באשמאי זקן.
אבל האשמה היא גם בנו,
המציצנים,
שמצקצקים בלשוננו,
אבל גם נהנים,
לראות עוד שועה ארץ
נופל
(במיוחד אם יש לו כרס
והוא מתפלל).

0 תגובות
על כדורגל ועל ציפיות
07/02/2012 22:39
להב ב. מילה
מכבי תל אביב
ברוב עוונותיי אני אוהד מכבי תל אביב.
פעם זו הייתה גאווה, אחר כך בושה, היום אני מתקרב לשלב האדישות.
עכשיו אנחנו (כן, מכבי ואני זו ישות אחת) משחקים נגד הפועל ירושלים במשחק זניח במפעל זניח (גביע המדינה).
בעוד אני רגיל לראות את מכבי משחקת גרוע כבר מספר שנים, והדבר העיקרי שמפתיע אותי הוא שהיא עדיין לא בפיגור, יורם ארבל תקוע עדיין בשנות התשעים (על אף שיתכן שבמקרה שלו מדובר בשנות השבעים), וטוען שציפה ממכבי תל אביב למשחק יותר טוב.
יורם ארבל מייצג את הקושי האנושי להשתחרר מתבניות מוכרות או בהגדרה המוכרת יותר (ממלחמת יום כיפור) - קונספציה.
כי מכבי תל אביב לא מאכזבת. היא משחקת כפי שמצופה מהמשחק שלה לפי החודשים האחרונים בפרט והשנים האחרונות בכלל.
הקבוצה תבוסתנית, חסרת מעוף ואנרגיות שכושלת  פעם אחר פעם ברגעים שאותם שחקניה מגדירים בביטוי האלמותי "משחק עונה".
לעומת זאת, יורם ארבל עדיין מדמיין את אבי נמני, איציק זוהר וניר קלינגר מכדררים במרכז, כשאבי כהן פורץ מהאגף ואלי דריקס נוגח פנימה (שחקנים של מכבי משנות התשעים להדיוטות מביניכם).
מוסר השכל - צריך לשים לב לעולם המשתנה תדיר מסביבנו ולהבין מתי התפישות שלנו כבר אינן נכונות. זה לא קל כמו שזה נשמע, ולפעמים פשוט צריך עזרה חיצונית שתאיר את עיניך בעניין.

0 תגובות
על הופעות
05/02/2012 01:01
להב ב. מילה
מוניקה סקס
חזרתי עכשיו מהופעה של מוניקה סקס בחיפה.
עמדתי מאחורה עם כל המבוגרים שלא רצו לקפוץ עם הילדים בני ה-16 מקדימה.
אבל כולנו רצינו שוב להרגיש כמו בני 16, ואפילו צעירים יותר.

כי כשיהלי סובול שר מהדיסק החדש שלהם כל הגזרה שלי השתתקה וגרדה את הרצפה בחוסר עניין.
אבל כששחר אבן צור צרח את גשם חזק, כולנו השתוללנו.
כי באנו להופעה הזו לא בשביל לשמוע מוזיקה, אלא בשביל לחזור לתקופה שהיינו צעירים ושמענו מוניקה סקס.

שנים חסומות, שנים של הבל
0 תגובות
הפורנוגרפיה והבנאליות של המספרים
05/02/2012 00:55
להב ב. מילה
סוריה
לפני שבוע אמרתי לאבא שלי שנהרגו 5400 אנשים בסוריה.
הוא אמר לי שהוא חשב שנהרגו יותר.
אמרתי לו שלא, כי קראתי עכשיו שנהרגו 5400.
הוא צקצק בלשונו.

היום בבוקר קראתי שבסוריה נהרגו 270 אנשים.
הלכתי למטבח ואבא שלי שאל אותי אם ראיתי מה קורה בסוריה.
אמרתי לו  שכן, ואכלתי ארוחת בוקר.
סיימתי אותה וחזרתי למחשב.
עשיתי רפרש וכל מה שהשתנה הייתה הכותרת: 387 הרוגים בסוריה.
צקצקתי בלשון.

עכשיו נכנסתי וראיתי בynet שרשום שיש "7,100 הרוגים מהם 461 ילדים".
עכשיו אתם מצקצקים בלשון.

הפכנו לאובססיביים שנהנים בצורה פטישיסטית מהגידול במספרים.
זה בשביל שכולנו נוכל לצקצק בלשון ולהרגיש הומניסטים כשבכל רפרש, מספר המתים גדל, אנחנו מצקצקים יותר ומרגישים הומנים יותר.

עכשיו, תנו לי שם של מישהו אחד שמת בסוריה.
0 תגובות
בלוגים
04/02/2012 12:43
להב ב. מילה
אהלן
כל הקטע של בלוגים הוא די מוזר - מעין רשימה שכל אחד כותב בשביל איזה צורך מסויים.
מהו אותו צורך? שיקשיבו לו, גם אם הוא יודע שיש סיכוי סביר שבמרחב האינטרנט העצום, אף אחד לא יקרא מה הוא כותב.
אף פעם לא קראתי באמת בלוגים, ככה שאני מניח שיש סיכוי סביר שאף אחד גם לא יקרא את מה שאני כותב עכשיו.
אבל, כפי שהכותרת של הבלוג שלי מרמזת, זה לא באמת יפריע לי.
שזה נכון, כמו שזה נכון שזה יהיה לי חבל מאוד אם את כל מה שארשום כאן רק אני אקרא.
המטרה שלי להראות שהחיים אירוניים, או כמו שאני אומר - "רציניים מדי מכדי לקחת אותם ברצינות".

מזמין לקרוא ולהגיב

0 תגובות