עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
לידה שקטה
09/05/2017 15:27
חלי נומדר

ליפני שלושה ימים עברתי את הלידה השקטה שלי..היא הייתה שקטה אבל מלאה בזעקות וצרחות לאלוהים שיפסיק להכאיב לי כל כל..
אני בחורה צעירה בת 25 וזאת הילדה הראשונה שלי..הלידה הראשונה שלי.. לא ברור לי איך זה קרה לי ואיך הגעתי לסיטואציה הכל כך קשה הזאת..
 בשבועיים האחרונים מאז שנודה לי שלילדה שלי יש מום קשה התחלתי תחקיר מעמיק על כל הנושא , מה קורה לילדים שנולדים עם המום , מה קורה עם מנתחים אותם , דיברתי עם אישה שהבן שלה עבר את אותו הניתוח ברחם והתעניינתי לשלומו וגיליתי שהגורל של ילדים עם המום הכל כך קשה הוא גורל קשה ומלא בכאב וסבל..היה לי שבוע להכין את עצמי ולהתכונן , וכך עשיתי .
 התחלתי תהליך של השלמה של הבנה , לא כעסתי על אלוהים לרגע אמרתי לו תודה שפתחת לי את העיניים בשבוע 24 להריון ולא נתת לי להביא ילדה לעולם שתסבול כל חייה , הכנתי את עצמי שביום הלידה אני משחררת את האוצר שלי לעולם טוב יותר נטול כאב וסבל , בימים האלה בכיתי הרבה אבל הוקפתי במלא אנשים תומכים שלא נתנו לי להישבר ורק חיזקו אותי .
 ביום חמישי התייצבתי בבית החולים בלינסון בכדי לעבור את הלידה השקטה שלי או כמו בשפה של בית החולים יום הפליטה של העוברית שלי .
 התחלתי את כל התהליך עם הכדורים המזרזים , התחילו כאבים אבל מי יודע מה זה כאבים בכלל ?? לא ילדתי מעולם לא ידעתי לאיזה כאב אני אמורה להגיע כדי לבקש אפידורל ! אולי יש יותר כואב מהצירים שאני מרגישה? הייתי דיי חסרת אונים כאב לי מאוד הכדורים עשו לי חום גבוה של 40 מעלות רעידות בכל הגוף שילשולים וצירים כואבים הכל ביחד גרם לי לבכות ולהישבר , כאב לי כל כך שהכאב והצירים וכל מה שעברתי זה בשביל להוציא אותה ממני בסה"כ ,לא כדי לקבל אותה לידיים שלי אחרי שהיא תצא לא כדי לקחת אותה הביתה פשוט כדי לפלוט אותי מגופי ולהעביר אותה לעולם הבא !
עברנו המון שעות והשעה הייתה כבר 01:300 בלילה שם הסתיים הסבב הראשון של המזרזים ( ציטוטק ) , הייתי עם טישטוש וסוף סוף הצלחתי להירדם שקמתי בבוקר לא היו לי כאבים ולא הרגשתי שום דבר חוץ מצירונים קטנים שבאים והולכים , כדי להתחיל את הסבב החדש הייתי צריכה לחכות ל01:30 בלילה של יום שישי כי רק אחרי 24 שעות מתחילים את הסבב מחדש , המתנתי בסבלנות עם אמא שלי בעלי ואחותי שלא עזבו אותי לרגע לבד , ואז בשעה 01:30 התחלתי את הסבב החדש של הכדורים , הכאבים היו הרבה יותר חזקים מלילה קודם , להירדם לא הצלחתי גם אם ממש התאמצתי , לאט לאט הכאבים התגברו והתגברו , אבל כשהרופא בדק אותי הוא אמר שאני בפתיחה 1 וחצי ובפתיחה כל כך מוקדמת הוא לא ממליץ על אפידורל , הקשבתי לו ולקחתי שוב טישטוש , הטישטוש לא עזר לי לא להירדם ולא לכאבים , השעה הייתה 4 בבוקר ואני כבר לא הייתי מסוגלת צרחתייי שיתנו לי אפידורללל לא רציתי לסבול כל כך לא רציתי לכאוב כאב כל כך נוראי לשווא !
 אמרו לי שכרגע כל הרופאים בניתוח וברגע שיתפנו יורידו אותי לקבל אפידורל , הכאב רק התגבר לא הפסקתי לצרוחחחח כל המחלקה שמעה את הזעקות שלי לאלוהים זה היה הדבר הכי נוראי שעברתי בחיי , בשעה 8 בבוקר אמרו לי שבאים להוריד אותי לחדר ניתוח לקבל את הזריקה , הייתה לי תחושת הקלה ורק חיכיתי שיבואו וגם זה היה נראה כמו נצח.. ואז סוף סוף הגיע הסניטר לקחת אותי לחדש ניתוח , כל הדרך צרחתי מכאבים צרחות שלא צרחתי מעולםם , הגענו לפרוזדור של החדרי ניתוח שם המתנו למרדים , תוך כדי צרחות איימים הרגשתי שאני חייבת ללחוץ היינו בפרוזדור אני בעלי והסניטר הם חא ידעו מה להגיד לי אז פשוט לחצתייי בשניה שלחצתי הייתה לי ירידת מים וכל המיטה התמלא במים ודם תוך חצי שניה הרגשתי את הראש שלה בין הרגליים שלי , הרגשה שאני לא ישכח בחיים שליי , צרחתי לבעלי היאאא פההה היא פהה היא בין הרגליים שלי מה עושיםם , אף אחד לא היה בסביבה לומר לי מה לעשות אז לחצתי שוב עם דמעות בעיניים ואז פשוט היא ניפלטה החוצה ושכבה לי בין הרגליים ואני סוף סוף הצלחתי לנשום לרווחה זה קרה בשעה 08:40 ביום שבת האחרון 8/4/17 יום שאני לא ישכח מזכרוני לעולם .
 בעלי עדכן את אמא שלי שילדתי ולא הספיקו לשים לי אפידורל היא ואחותי רצו למטה לחדרי הניתוח איפה שהייתי , מחוץ לחדר אמא שלי אחותי ובעלי חיכו לי כולם עם עיניים בוכות , ורק אני מעולפת ובקושי מגיבה מלאה במיטה שספוגה במים ודם ורק רוצה לשים את הראש ולישון , פתאום אמא שלי אומרת לי בעיניים בוכות חלי היא כאן לידך את יודעת ? אמרתי לה מה ? הסתכלתי על המיטה וראיתי שמיכה עטופה בצבע ירוק , הורדתי את הראש ופשוט המוח עדיין סירב לעכל את מה שקרה , הגעתי לחדר שם יצאה השיליה תוך כמה דקות והתחלתי טיפה להתאושש .
השמיכה העטופה עדיין הייתה בחדר כי אני ובעלי ביקשנו לראות אותה .
 לא רציתי לראות אותה עם מיטה מסריחה ושאני לא מוכנה ולא מאורגנת , נכנסתי להתקלח החליפו לי מצעים וכשיצאתי החוצה קראתי לאחות שתבוא לפתוח את השמיכה כדי שניהיה איתה קצת ושנוכל להיפרד , בהתחלה פחדתי מאוד , הייתי בטוחה שהתמונה שלה תיהיה חקוקה בזיכרון שלי ותבוא לי בחלומות כל לילה , ואז היא פתחה את השמיכה בידיים של בעלי וראיתי את הדבר היפה הזה שאני ובעלי יצרנו , לא הפסקתי לבכות , היא הייתה נראת כמו מלאכית , כל כך רגועה ושלווה , באותה השניה אמרתי לאלוהים תודה שאתה נותן לי לזכור אותה ככה ולא סובלת או כואבת , אמא שלי ובעלי היו בחדר נישקנו וחיבקנו אותה ליטפתי אותה ובחנתי כל תו ותו בפנים שלה , הסכלתי על הרגליים שלה על הידיים על הבטן הקטנה , ופשוט אמרתי לה כמה אני אוהבת אותה וכמה אני שמחה להעניק לה חיים טובים יותר למעלה מאשר חיי סבל פה איתי .
אחרי חצי שעה בערך ביקשנו שיקחו אותה , 
 וזהו בשניה אחת הכל ניגמר , באותם רגעיים עדיין לא הבנתי כמה קשה הולך להיות לי . אבל כל הזמן אני מזכירה לעצמי שעשיתי עבורה את הדבר הנכון !
 למזלי אמא שלי צילמה אותה מכל זווית , ככה שמזכרת ממנה תמיד תישאר לי , את הפנים המדהימות שלה אני לא ישכח לעולם !
 בראשון בצהריים השתחררתי מבית החולים ופתאום בשניה אחת תחושת הריקנות הכתה בי , כל דבר קטן מזכיר , כל נגיעה בבטן מזיכרה שהיא כבר לא שם יותר , כל מחשבה קטנה שנודדת הבכי פשוט פורץ ממני , קשה לי כל כך במיוחד עם בעלי שעבר תהליך אחר ולא בוכה בכלל כי זאת הדרך התמודדות שלו ואני מבינה , אבל הוא לא מבין למה אני כל היום רק בוכה , המשפט הקבוע שלו זה " חלי את לא יכולה כל היום לבכות " ואני מסבירה לו שיקח לי זמן ועברו בקושי שלושה ושיבין אותי , הוא מחבק ומלטף אבל לא מצליח להבין את גודל הכאב שאני חוויתי .

כאב של אמא הוא לא כמו הכאב של האבא ואין מה לעשות זה הטבע .
 אבל איך ממשיכים מכאן ?
הבכי ניפסק מתישהו ?
מה עושים לעזזל כדי לא להיתפרק מול אנשים ?
 אני לא רוצה לשכוח לעולם אני רק רוצה להמשיך בחיים שלי !

0 תגובות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
מאי 2017  (1)