עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
שמי קרין
בת ארבעים וקצת
נשואה ואם לשלושה
עד כה החיים התנהלו לפי מסלול צפוי וידוע
לימודים, צבא, עוד לימודים
נשואין, שלושה ילדים
מעבר למושב
הוספת כלבה למשפחה...
ופתאום, לקראת 40
הפתעה, סוג של מתנה...
רוצה לנסוע לגרמניה?
אני? גרמניה? מה לי ולארץ אירופאית קרה?
דווקא לגרמניה? אין ארצות אחרות? חמימות?
מה לי ולשפות קשות?להיסטוריה מורכבת עם עמנו?
עכשיו? כשהחיים התייצבו והתברגנו?
פתאום כך?
הרפתקה באמצע החיים??
כן!!!
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
יומהולדת בגן החיות
27/06/2015 09:36
Karin


 

קופצת בזכרוני אל ארועי יומההולדת שנערכו פה בגרמניה...

מה יש בהם בימי הולדת שמעורר בי לחץ?

אולי העובדה שימי ההולדת שלי כילדה לא היו ממש מושקעים גורמת לי לרצות להפכם לאירוע שלא יישכח, או כמו שאמי מכנה זאת, פסטיבל יום ההולדת...שמתחיל בשולחן יומההולדת עם בלונים, מתנות ועוגה, וברכות מכללל בני המשפחה, אחר כך יומהולדת לחברים, יומהולדת למשפחה המורחבת, יומהולדת בגן או בכתה...עד שמסיימים אחד מתחיל הבא...

Image result for ‫תמונה יום הולדת‬‎

 

יש משהו בימי הולדת שמוציא את הביצועיסטית שבי לפעולה, לרוב אני מנסה לשמור על אופטימיות אך הצורך לארגן אירוע לכעשרים ילדים ויותר מכניס גם את הקולית שבי למתח לא ברור, ואני מגלה זאת בכל יומהולדת מחדש.

 כך למשל  לקראת יומהולדתו של בן השש חשבתי על יומהולדת בגן החיות...נכון, אנחנו בגרמניה הקרירה, אבל יומההולדת יוצא בסתיו, הילד אוהב חיות וטבע, ואני איני מסוגלת להכיל עוד יומהולדת בחלל סגור עם טרמפולינות וילדים מיוזעים ודביקים ... 


התקשרתי ודברתי באנגלית מתובלת בגרמנית כמנהגי בשנתיים אלו , שוחחתי עם האחראית על הסיורים שהבטיחה לי סיור מרתק ומותאם לגיל 6 וגולת הכותרת- שני ריינג'רים(ריינג'רים אלו רכבים קטנים ומדליקים כמו שיש בארץ במושב)

סגרתי עמה תאריך ,התפללתי ליום נעים וציפיתי לטוב.. ליתר בטחון שוחחתי עמה עוד כפעמיים רק על מנת לסגור קצוות ולוודא שהבנתי הכללל...

הגיע היום, עד הרגע האחרון לא הייתי בטוחה האם היום יהיה סוער או שמשי, ככל שהאירוע התקרב הרגשתי כאב ראש שהולך ומתחזק ברקה.. האם הוא קשור ללחץ? כשיש מדריכים, ריינג'רים וגן חיות? מדוע עליי להיות בלחץ כשהכל מאורגן ?


הכנתי תיקים עם מאכלים , מתוקים ומלוחים, עוגה ונרות ואפילו גפרורים... מטריות רק ליתר בטחון, צוות מבוגרים אחראים כמלווים והצעתי שרותי הסעה לילדים מבית הספר לכל המעוניין.. .כבר בכניסה לגן החיות היו סימנים לפער בין הרצוי והמצוי... כך עוכבנו לכרבע שעה מיותרת ליד הקופות, כיוון שהקופאית, גרמנייה דייקנית שכמותה, רצתה לספור ושאשלם עבור כל ילד מההתחלה, ולא בסיום יומההולדת, כך מצאנו עצמנו מחכים למאחרים ומנסים לספור במדויק את כמות הילדים והמלווים שהתרוצצו סביבנו בחנות הצמודה לקופות...בטוחה שספרתי כמה ילדים פעמיים אבל העיקר ל ה ת ח י ל!

Image result for ‫גן חיות תמונות‬‎

הגענו לתוך גן החיות באיחור קל ובעודי חולפת ביעף על פני שני חברה צעירים, עוד אני מחפשת אחר הרינג'רים, מסתבר ששני אלה הם המדריכים ליומההולדת. ספרתי שוב את הילדים לוודא שאף אחד לא התחזה לקוף מקפץ, והנחתי להם להתחיל להדריך, חילקתי לשתי קבוצות כמתבקש..הקשבתי בחצי אוזן להסברים ועדין חיכיתי בסבלנות לרינג'רים..אחרי כחצי שעה של הסברים שנראו מעט מלומדים מדי לילדים הצעירים שאלתי תכלס את המדריכים החביבים מה עם הרינג'רים??

המדריכה הביטה בי וענתה שזו היא..עניתי בחוסר סבלנות שאותה אני רואה, אבל איפה הרכב שאמור לעשות לנו טיול ספארי בגן חיות כפי שדובר והובטח לבעל השמחה??סופסוף ראיתי מבט מבין בעיניה ואחר כך קצת משתתף בצערי, מסתבר שריינג'ר זה הכינוי למדריך!! ממבט ששלח לעברי בעלי שליווה את הקבוצה השניה הבנתי שגם הוא שמע הסבר זה כרגע...

Image result for ‫תמונה גשם‬‎

כאב הראש התעצם ועמו גם הגשם..מזל שיש מספר מטריות...ניסיתי לסייע למדריכה להפעיל את הילדים הנרגשים וסיעתי בהפעלות מגוונות.. בסוף הילדים הכי נהנו לרוץ לגן שעשועים, להירטב כהוגן בגשם, לאכול עוגת שוקולד ולשיר בקולי קולות יומהולדת שמח... 

  חשבתי שזהו. עוד שתי דקות מזדכים על הילדים אבל לא, ילד אחד נלקח על ידי אבא של חבר מבלי שהלה טרח להודיע לי..שניים אחרים חיכו כמעט שעה בלובי של גן החיות תוך שהם מפרקים כל מה שאפשר..אחרי כחצי שעה חפשתי נואשות את הטלפון של הוריהם, כאב הראש התעצם בהדרגה ופעולה פשוטה של לחפש רשימת קשר במייל בנייד נעשתה בלתי אפשרית. תוך כדי הקטן שבילדים, אח שהצטרף ביוזמת הוריו, שחק עם הדלת המסתובבת.. בינתיים אמו של הילד שנעדר חזרה אלי טלפונית והסבירה שהורה אחר לקח אותו.. אדם אחר, שדבר כחצי שעה בטלפון לידנו אמר שבא לקחת שלושה ילדים! אבל היה בשיחת עבודה חשובה והוא לא הבין שנשארנו שם בגללם!!בשלב זה הרגשתי ניצוצות במוח, חייכתי בנימוס ,חבר ראה שאני לא מוצאת כסף קטן מרוב ניצוצות בראש ועזר לי לשלם על כרטיס החניה שנמצא בנס בין כל החטיפים והמתנות, וכך יכולתי לעוף משם..

 הילדים גילו התחשבות והיו שקטים כמלאכים בדרך חזור..הגעתי,כאב ראש מיגרנוטי ברמה שמונה..מיד כדור,מקלחת קרה,שמן מנטה,חושך ומיטה..שעה אחרי חלף כלא היה..הילד התגלה מבסוט בחדרו עם המשחקים, נהנה מהיומהולדת .ובעיקר מגן השעשועים שהיה בסוף...הגשם לא ממש הפריע לו..אין חכם כבעל נסיון והכי חכם לומד מנסיונם של אחרים..  מסתבר כי הגשם לא ממש הפריע לילדים ליהנות, הצלחתי לתת לו להפעיל את הילדים במשחק 'המלך אמר' ואפילו מצאנו לו מעין רינג'ר נייח

..    

בסיום הערב אישי חיבק ואמר לי שמזמן לא ראה יומהולדת כל כך מתוכנן לפרטים שהיו בו כל כך הרבה ארועים בלתי צפויים... שעור בשחרור משליטה אולי?


לקחים-לקראת ההובלה הבאה ומתקדמת בצעדי ענק...

להיות פחות אופטימית

להבין שבגרמניה יכול לרדת גשם בכל יום נתון, גם בסתיו, גם בקיץ, בכל יום בעצם...

לתת לבעל לנהל שיחה בגרמנית  ולא לסמוך על זו שלי בארועים חשובים...


 

 

2 תגובות
שישה שבועות וממריאים...
20/06/2015 09:55
Karin

שישה שבועות וממריאים..

 

עוד שישה שבועות ואין להכחיש

ההתרגשות שורה באוויר בכל מקום בו אנו נמצאים...

הניירת מוכנה, יש דירה זמנית לחודש האחרון, יש טיסה

ואפילו הכלבה המשפחתית כבר חוסנה נגד כלבת...

הכול לכאורה מסודר

אך הראש מלא בזמזום מטריד של רשימת to do

המרתף מתמלא באריזות של דברים שקנינו ברגע האחרון

ומסתבר כי החזרה מחדש מרטיטה שוב הכול באנרגיה של שנוי.

אני מרגישה שאני מאוד נצמדת לשגרה כל עוד ניתן

של בית הספר וחוגים לילדים,  הספורט לי, פילטיס, ריצה, נגינה, התנדבות בבית הספר

וזוכרת מתקופה זו לפני כשנתיים טרם הטיסה לגרמניה

שכך בדיוק נהגתי אז,

רק בתוספת שעורי אנגלית לילדים,

וכיום עבודה על חוברות בעברית לצעיר שבהם כהכנה...

ממש תחושה דומה, כאילו כבר היינו בסרט הזה, רק בכיוון ההפוך,

וזה מה שעושה את כל ההבדל.  

מעין רילוקיישיון , אך הפעם חוזרים  הביתה!

כל תא ונים בגוף מרגיש זאת ומאותת שהתאריך קרב ובא...

הישראליות שבי פורצת החוצה בעוז, בכל התחומים.

הביגוד שאני בוחרת לי צבעוני וקייצי יותר

וחורג מגבולות האפור והצבעים הפסטלים הרגועים סביב.

הדציבלים אצלי עולים בעת התרגשות, כעס, בהלה...

והשכנים זוכים להכיר את קולי מקרוב...

מול מלצריות איטיות אני מוצאת עצמי מזרזת אותן ומבקשת חשבון כבר כשאני מזמינה,

והנהיגה גם היא הופכת לישראלית ואני מגלה שאני רוצה לקצר את הדרך, למהר, לסלול לעצמי נתיב מזגזג...

אפילו בהופעה נחמדה של זמר בריטי תהיתי איך זה יהיה להיות במופע בזאפה תחת כיפת השמים בעברית...

כך, לאחר תקופת אבל קצרה על הפרידה מהשקט והרוגע האירופאי,

הקרירות, נוחות המחיה, הגוף והנפש רוצים כבר הלאה,

הביתה, למוכר, לישראלי.


Image result for ‫תמונות אלוני אבא‬‎


אנו מצליחים להנות גם מההווה, להספיק לראות עוד עיר יפה בצרפת,

לשמוע הופעה נחמדה תחת כיפת השמים

ולראות את הגרמנים משוחררים ועולצים...

בין לבין מתקיימים מפגשי פרידה רבים בבית הספר ועם החבורה הישראלית שהתגבשה לה פה,

אין ספק, נוצרו קשרים שהלב יודע שיעמדו בכל מרחק.

 

בארץ, המשפחה מרוגשת גם היא ובשיחות אחת ליומיים שלושה אנו מגלים כי גם אצלם חל תהליך מעניין,

לאחר שהתרגלו למרחק פתאום רוצים להתעדכן באופן יותר יומיומי,

לסייע בתהליכי החזרה,

כמו רוצים לקצר את התקופה וחשים אותנו כבר איתם.

 

החברות מהארץ, חשות אותי גם הן ובצעד מפתיע ומרגש,

חלקן מגיעות עם ילדיהן לביקור פה אצלנו בחודש האחרון,

מבחינתן, הזדמנות ליהנות בגרמניה עמנו ולהכיר מקרוב את המקום בו חיינו שנתיים,

מבחינתנו,

הזדמנות לחלוק את החויה עם אנשים משמעותיים לנו

ומעין גשר מקשר לשיבה לארץ,

למוכר, לחמים, הידוע...

וכתמיד, אהוד מנור מבטא במילים את נפשי טוב ממני...

עוד שנה חלפה, 
עוד שנה טרופה, 
עשבים שוטים עלו בשביל ובגן. 
רוח נאנח 
את התריס פתח 
ומכה בקיר הישן, 
כמו קורא: 

הביתה, הביתה,
0 תגובות
הולנד, כמעט כמו בארץ...
17/05/2015 18:25
Karin

Image result for ‫תמונה הולנד‬‎

 

לקראת סיום תקופת הרילוקיישיון בת השנתיים בגרמניה, חשבנו איפה עוד היינו רוצים להיות, קרוב ,בסביבה, לא דורש טיסה... במונחים אירופאיים חמש שעות נסיעה בכביש המהיר זה קרוב... אם כך, החלטנו, היעד הוא הולנד. העמסנו ציוד שיכול היה להספיק גם לחודש, ביגוד לכל מזג אויר, חצי מהמצרכים במטבח, אוכל לדרך שלא נצטרך לעצור  למעט מקרים של "אמא, אני חייב,ת...", די וי די, ניידים, מטענים, סרטים... מצאנו לכלבה המשפחתית פנסיון  שבו היתרון העיקרי הוא גם החיסרון, כלומר, שוהה עם בני מינה באוויר הפתוח, אולם מה לעשות שרוב בני מינה גדולים ממנה פי שלוש...


תיכננו להשכים ולצאת מוקדם בבוקר, בשמונה לכל המאוחר, יצאנו באיחור חינני של כשעתיים...

לאחר כשלוש שעות נסיעה צפונה הגענו לאוטוסטרדה ההולנדית. 

בהתחלה לא הרגשנו בשום הבדל, אותה אוטוסטרדה, רק עם שמות הולנדים בצידיה, המרבים להשתמש בהגה ח...לאחר מכן שמנו לב שהנוף הופך לשטוח, אין גבעות ועל הרים אין מה לדבר...בנוסף החלה מגבלת מהירות ובמקום האוטוסטרדה הגרמנית בה ניתן לדהור ללא מעצורים יש להסתפק פתאום ב130, מספיק מהר מבחינתי וקצת מגביל מבחינת האוחז בהגה...

רק כשירדנו מהכביש המהיר לכיוון מחוז אוטרכט התחלנו לשים לב לאווירה השונה. מים , מים ועוד מים...

כמו משום מקום צצו להם נחלים אינספור...כמעט ולא ראינו כביש שאין נחל הזורם לצידו...

ולצד הנחלים, איך לא, שבילי אופניים, פסטורלים, לצד השדות המוריקים... רק כשראיתי הבנתי מדוע הולנד היא יעד מועדף לתיירי אפניים, אפשר לנסוע לכל אורכה ורוחבה על שני גלגלים ותיק גב ! טוב, אולי לא עם שלושה ילדים וכלבה...

התקדמנו עוד קצת לכיוון בית החווה בו עמדנו לגור במשך שבוע וגילינו פרות שלוות, רועות בקבוצות קטנות, במרחבים ירוקים שאין להם סוף... מעתה ועד עולם הכינוי "פרה הולנדית" יהיה עבורינו סמל לחיים הטובים והשלווים להם נחשפנו פה... קצב כל כך אחר...אפילו לעומת גרמניה הרגועה, מסתבר שיש רגועה ממנה...

 

לצד הפרות מצאנו גם כבשים, שגם הן נהנות ממרחבים ומכרי דשא נרחבים...

 

הגענו לחווה והפלא ופלא, בעלי החווה דיברו איתנו ישר אנגלית, ואין הכוונה לאנגלית גרמנית בה קשה להבין חלק מהמילים אלא אנגלית ממש, בהירה וברורה. ועם חיוכים... פה לא ציפו כבגרמניה שנכיר את שפת המקום ומרגע שזיהו אותנו כתיירים פנו אלינו בכל מקום באנגלית, ישר.. בלי שנצלח בדרך שפה שוברת שינים ומאתגרת...

 

החיוכים והפתיחות הם הדבר הבא ששמנו ליבנו אליו, אחרי שנתיים בגרמניה המאופקת והמסוגרת  פתאום לזכות למנת חיוכים יומית ולשיחות עלינו ועל חיינו בגרמניה ובארץ היה מפתיע ומחמם לב.

 

כחובבת גבינות מושבעת לא נגעתי בבשר שבוע, היוגורטים, הגבינות הלבנות, הצהובות, הוכיחו עצמם כמספיקים בהחלט... ולאחר שרואים בטיולים בכפרים את כל החיות ומאכילים אותם לעתים לא ממש מתחשק לטעום מבשרם... הבנתי את טעם הגבינות המשובח, עם כל הירק, המים, המרחבים והשלווה ברור שהחלב של הפרות והעיזים יוצא פה באיכות גבוהה.

 

נכנסנו למספר חנויות לממכר גבינות וגם לכמה שבהן מדגימים ייצור ומאפשרים לטעום. הגבינות היו מונחות על צלחות קטנות ואסתטיות, אך היו לרוב פחות קיסמים ממספר הגבינות לטעימה וכך העוברים והשבים יכלו לקחת בידיהם גבינה קטנה לטעימה בספונטניות... בגרמניה הייתי זוכה למבט נוזף לו הייתי מעיזה לטעום ולטעום, ועוד ביד...

 

בכל בוקר חיכה לנו דלי להאכלת הכבשים בחווה עם אוכל יבש לבוגרות ובקבוק חלב לקטנות... לא ויתרנו אף בוקר על תענוג ההאכלה בחווה ! ושוב, לא היה צורך ביותר מדי מילים, בעלת החווה ראתה שהתלהבנו מההאכלה פעם אחת, ומאז כל בוקר גילתה נדיבות לב והשאירה לנו משימה אחת של חקלאים...


גם את האפניים שהיו בשפע בחווה יכולנו להשאיל בספונטניות, ניצלנו אותם לטיולי רכיבה בכפר ונהננו לרכב לאורך הנחל האינסופי, לפגוש בדרך בעלי כנף למיניהם, משפחות של ברווזים לצד הסבך, ברבורים יפהפיים שמגדלים את אפרוחיהם וכהולנדים אותנטיים  משמיעים ח כאשר מתקרבים אליהם...

 

 

במשך הטיול בכפרים ובערים ראינו אלפי רוכבי אפניים, באמסטרדם הדבר הראשון שמבחינים בו שאין כמעט מכוניות בתוך העיר,  רק חשמליות ואפנים.. הרוכבים הינם בכל גיל. באוטרכט צפינו בשתי נשים בגיל הסבתאות רוכבות על וספה ללא קסדה כמובן כמנהג ההולנדים, עם מעילי עור, ממש תלמה ולואיז...

האפניים פשוטות ולא יקרות כמו בקבוצים של פעם... ליד שלטים בהם כתוב בבירור שאין להחנות אפנים חונים ,איך לא, עשרות זוגות אפנים. לא יכולתי שלא לחיך ולהנות מהפרת חוק קטנה זו ולהרגיש קצת בבית/בארץ...

גם הוספות רואות עצמם כאפנים לכל דבר ודוהרות להן בנתיב האפנים לצד אמהות שמרכיבות בממוצע שני ילדים לפחות על רכב דו גלגלי בנינוחות ובהנאה, שוב, ללא קסדות...אולי כדי ליהנות מהרוח הנושבת מהים..

הבחנו בלא מעט רוכבים בערים  שבידם האחת ניד והם מדברים בעת רכיבתם ואפילו מספר נוסעים שסוחבים בקלילות מזוודה גדולה למראה ביד אחת בעודם מדוושים בקלילות...

 

הנעימות והקלילות של ההולנדים דבקה בנו ולקחנו את הטיול באיזי, היינו שבע נפשות ביחד עם הוריו של בעלי ולא מיהרנו לשום מקום...

 

מבחינה מסויימת הרגשתי שהולנד היתה מעין טיול הכנה לחזרה לארץ,

נכון, אנו יכולים רק לחלום על כמויות מים בלתי נגמרות, שלוות נחלים וירוק אינסופי...

אבל משהו במנטליות הפתוחה והלבבית, באפשרות להגמיש חוקים למיניהם

נתן לכולנו להתרווח ולהרגיש בבית !


See full size image

 

 

 

1 תגובות
לא ניתן לטבול באותו נהר פעמיים
18/04/2015 09:59
Karin

 

יש אימרה הגורסת כי לא ניתן לטבול באותו נהר פעמיים. היום, לאחר הביקור השנתי השני בארץ, אני מבינה כמה עומק ותבונה יש באימרה זו.

לקראת הביקור השנה בארץ, רמת ההתרגשות שלי ושל הילדים טיפסה וטיפסה... הכנו מזוודה שלמה של מתנות, ברכות, ביגוד שמתאים לכל מצב... ממש הגעתי למצב של מחסור בשעות שינה בשבוע שקדם לנסיעה מרוב התרגשות. מצאתי עצמי מתקשה להקשיב לשיחות נימוסין ארוכות ונעה כל הזמן בתזזיתיות. אפילו לאכול בשקט ארוחה שלמה התקשיתי וכך מצאתי עצמי מנשנשת ארוחות קלות תוך כדי שאני על רגליי ומוחי עסוק תמידית מה יכולתי לשכוח...

חופשת הפסחא הגיעה ולאחר התארגנויות אחרונות טסנו סוף סוף לארץ. לאחר שנה, התקופה הארוכה ביותר בחיי בה לא הייתי בארץ. הגענו הלומי  התרגשות , מחכים לראות את כל האנשים היקרים לנו. מיעוטם ביקרו אותנו בגרמניה והקלו על הגעגועים אך את רובם לא ראינו שנה שלמה!

בהתחלה הרגשתי קצת כמו בשידור חוזר של השנה הקודמת- נמל התעופה, העברית סביב, מזג האויר החמים, מציאת  הרכב ונסיעה צפונה. אבל ההמשך הבהיר לי שלא ניתן להשאיר הכל שנה מאחור ולצפות שכלום לא ישתנה.

 

ביממה הראשונה עוד הייתי בהיי, מהמשפחה, ריחות ההדרים והפריחה, האוכל הישראלי המגוון והטעים לחיך, המפגש הספונטני עם חברי הנפש במושב, בעצם שני מושבים שמבחינתי הם אחד... דלגתי לי ממקום למקום לפגוש את מי שאוותה נפשי ועטתי בחיבוקים על חברות באמצע יום עבודה, והמשכתי לקפץ במחוזות אהובים, רואה הכל בעינים של מאוהבת חסרת תקנה...

היד עם הניד צילמה ללא הרף נופים ירוקים,עצים,שדות, פרחים, וכמו המצלמת גם מצלמת הניד דבקה בהתרגשותי והתאהבותי מחדש, כל התמונות יצאו מפרגנות, אוהבות, מוריקות, פרחוניות, יפות יפות...

האהבה מילאה את לבי וכל מפגש קיבל משמעות. התרגשתי עד דמעות מהחיבור המהיר של הילדים לחבריהם מימים ימימה, מהחיבור שלי ושל בן זוגי לחברים ותיקים, שמכירים אותנו כמעט כמו את עצמם... ממפגש ספונטני ליד מדורה עם נוף לשדות העמק ושירי ארץ ישראל וגיטרה...

 

ההורים התחילו לעכל שהפעם זה מפגש לקראת חזרה והתירו לעצמם להודות כמה הם מאושרים ונרגשים מהחזרה הצפויה בקיץ. בילינו איתם בעוד ועוד ארוחות משפחתיות מפנקות והתענגנו זה על קרבתו של זה.

לאט לאט חלחלה לה בפנים ההכרה שהפעם זהו גם מעין טיול הכנה לקראת השיבה בקיץ.

השיבה, שכה ייחלתי לה, ובניתי עליה, ורציתי וכמהתי. למה בדיוק אני זקוקה להכנה, הלא זו ארצי מולדתי...

לצד ההתרגשות וההתפעמות מנופים מוכרים וטעמים נשכחים, לפתע כל חוויה לא הסתפקה בלהיצבע בצבעי ההווה. פתאום התערב המיינד בכל זה, סירב לשבת בשקט, בפינה. הוא בחן, ביקר, בדק, השווה, מיין וחישב לו מחשבות לעתיד... ניסיתי ליהנות מהרגע וגם הצלחתי פעמים רבות בביקור, אך פתאום שיקולים ריאליים וקרים השתחלו להם פנימה.. וכמה שניסיתי לסלקו סירב לפנות מקום הפעם.

 

אז כן, מודה שמבחינות רבות החיים קלים ופשוטים יותר באירופה, בעיקר ברילוקיישיון מטעם חברה מסודרת שדואגת לכל הפרטים,מדיור, חינוך איכותי לילדים ועד שעורי גרמנית לאישה המאותגרת שפתית...

מזג האויר נעים, הכל ירוק, שבילי אפנים פסטורלים, בטיחות בדרכים, המחירים שפויים, אנשים מנומסים ואדיבים, שקט ורוגע סביב, כל עניני הפוליטיקה עוברים מעל לראשינו...

 

ויחד עם זאת ברור היה לי ולבן זוגי כל העת שזוהי אתנחתא בלבד ואלו לא החיים האמיתיים, אני מוצאת עצמי מתגעגעת לאינטנסיביות של החיים בארץ, לישירות ולפשטות, להבנה אחד את השני מעבר למילים, הסבטקסט נהיר וברור לכולם, הקלילות בה ניתן להגיע לכל מכר וחבר כיוון שהכל קרוב ויש מקום לספונטניות...

מתגעגעת למשמעות שנותנת עבודה וסיוע , ליכולת לחבק את ההורים מקרוב ולא להסתפק בשיחות טלפון מרוחקות...

ומעל לכל לשייכות, התחושה שמבינים זה את זה ללא מילים. ההבנה של שיחות בלי מאמץ להשלים פערים עקב בטויי סלנג ואוצר מילים לא עשיר מספיק, היכולת לבטא עצמי בבהירות ולהיות מובנת. כך, אם לא צוחקים מבדיחה שהתאמצתי מדי לספר, להבין שזו אני שהורסת בדיחות תמידית ולא קשיי השפה והתרגום מעברית לאנגלית...רגע של התפכחות.

יחד עם זאת העובדה שהפעם לא הכל נראה ורוד, או ירוק, אמורה להכין אותי כנראה שלא הכל יהיה בדיוק כמו פעם, שאולי לחלק מהילדים יהיה מאתגר להסתגל מחדש לכללי המשחק הישראלים ולמסגרות שהתחדשו או נשארו אותו דבר אך הילדים השתנו...

כנראה אני מכינה עצמי לרגע שבו קצות האצבעות יטבלו במה שהיה חיי ויגלו שהוא לא בדיוק אותו דבר כמו שזכרתי...אנו השתנינו וגם הוא...


Image result for ‫תמונה הבניאס‬‎

0 תגובות
סיפור אהבה, ביקור ראשון, מתאהבת מחדש
05/03/2015 14:09
Karin

מרץ מגיע...

שמש אביבית, פריחה, ציוץ ציפורים.

פה באירופה הקרה, באמת מרגישים את ההבדל בין העונות,

לאחר החורף הקר בו מרבית העצים השילו עליהם, פתאום ירוק מסביב,

השמים כבר אינם אפורים אלא נראים כצבועים במכחול עם צבעי מים בגווני תכלת בהירים ואופטימיים...

והלב מתמלא בהתרגשות ושמחה לקראת הביקור בארץ, לראשונה, לאחר כתשעה חודשים!


Image result for ‫תמונה פריחה‬‎


תכיפות השיחות עם החברים בארץ גדלה,

וגם הדיבורים בווטסאפ.

מנסים לדחוס כמה שיותר לתוך שבועיים אלו. יודעים שככל הנראה נבקר שוב רק בעוד שנה.

איך דוחסים תקופה של כשנה לשבועיים?

האם זה בכלל אפשרי?

כמנהג הגרמנים,

אני ממלאת לוז פגישות עמוס.

הוא היה מרווח יותר בתקופה בה עבדתי במשרה מלאה...

רוצה לתפוש ה כ ל -

חברים, משפחה, חברות נפש מהילדות,

חברים של הילדים,טיולים, פיקניקים,

עוד קצת משפחה וטבע ארצישראלי...


אנו מוצאים בית במושב בו התגוררנו,

הבית של השכנים. כמה סימבולי.

כמו רמז שזו עדין לא חזרה לבית אלא רק ביקור, מבט מהצד על חיינו בארץ.


איך שאנו מגיעים למחלף זיכרון,הירוק מתחיל למלא את לבי

ההתרגשות רבה,

הלב כמו עולה על גדותיו,

איפה הסתתרה הכמיהה הזו שעכשיו משתחררת בכזו עצמה?

נוחתים אצל ההורים של בעלי,

מתקבלים בחום, עם אוכל אהוב ושפע ירקות,

הילדים מרגישים מיד בבית,

אנו נהנים מהחיבוקים מהחום והמשפחתיות...

בבוקר הילדים כבר נרגשים לפגוש את החברים מהמושב.

אנו מגיעים בדיוק לקראת ערב החג

ובדרך עוברים ליד אשכול הגנים.

אני לא יכולה להתאפק וקופצת בספונטניות לומר שלום לחברה טובה ששם,

היא ובתה מיד מזמינות את האמצעית להצטרף להכנות לפסח בגן

והילדה בקושי אומרת לנו שלום ונעלמת בצהלות...

אנו מגיעים לבית בו נהיה עתה עם עיניים מלאות באהבה והתרגשות

הכול נראה מדהיםםם!

הנוף של האלונים והזיתים מסביב,

השקט והרוגע,

הבתים הלבנים עם גגות הרעפים,

אפילו החתולים בגינה , מראה שכה נדיר בגרמניה,

מרגשים אותי !

אני מצלמת רגעים קטנים מהיומיום...


כמה מעניין להשקיף על ביתנו האהוב מהבית ליד,

כמה מרגש לראות את הפריחה האביבית,

שפע החרדלים,

הירוק המלבלב,

אני מרגישה מלאה באהבה


במהלך היום חברים שתוכננו ושלא תוכננו שומעים שהגענו,ובאים לבקר.

כך יוצא שהלוז שתוכנן בקפידה גרמנית מתנגש עם הישראליות והספונטניות

ואני אומרת לעצמי, שחררי, מה כבר יהיה...

משלבת הכול במיומנות של אקרובט בקרקס...

לא ישנה יותר משש שעות בלילה, גם לאחר ריצות בוקר והליכות יומיות מלאה באנרגיות...

הוריי מגיעים גם הם

ופשוט נהנים לשבת ולהתבונן בנו כמשפחה,

לצפות בחברים, במפגשים, בילדים...

כמה אושר. כמה נדיר.

רוצה לצרוב רגעים אלו עמוק עמוק בלב,

שיישארו לעד.


אני יוצאת למפגש חברות באחד הערבים

ונדהמת כמה מהר אני משתלבת חזרה בשיח הותיק והמוכר,

עם הבדיחות הקבועות,

כאילו לא נסעתי בכלל..

איך זה?

גם הילדים משילים מעצמם את הגינונים המאופקים,

הבנות מקפצות עם כפכפים וביגוד קייצי מחברה לחברה,

ערבי פיצה ושאר חוויות שבארץ לוקחים כמובן מאליו

ואנו פתאום כה יודעים להעריך.

הקטן עדין זקוק לתיווכי,

וזו הזדמנות בשבילי לפגוש חברים והורים של ילדים מהגן בו היה...

חברה טובה עמה קבענו,

מבינה שאנו מתגעגעים לים,

ומסדרת לנו בוקר של ים בחוף בת גלים הנוסטלגי והזכור לטובה.

המים קרירים,מעט אנשים, רובם עולים מרוסיה,

אוירה המזכירה את הים השחור...

בדיוק מתאים לתחושה שלנו

רגל פה ורגל שם...

הילדים משתחרים ונכנסים למים הקרירים,

אנו מסתפקים בשיכשכוך ומשתפים במה שמספיקים.


התחושה של לבוא לביקור ראשון בארץ לאחר כשנה היא משכרת,

חברים נוהרים להיפגש. פתאום גם כאלו שלא ראינו בארץ שנה,מתאמצים ובאים לומר שלום.

הפגישות הללו מחממות את הלב

ואנו נהנים מהמפגש הבלתי אמצעי,

בבית במושב, בבתיהם, בגינה, בשדה, בים...


יום אחד אנו מגיעים לטיילת בתל אביב ליד הנמל

וגם היא נראית קסומה, ים תיכונית

כמו שיוון נראתה לי בשעתו בטיול כסטודנטית...

כמה בריא להתגעגע,

כמה המשקפיים בהם אני רואה את הארץ מלאות בורוד, תכלת וירקרק


אפילו הנסיעה המעט עמוסה בכביש החוף הישן

מאפשרת לגלים נוסטלגיים של ילדות לשטוף אותי.

כל רפת, כל שדה פרחים, מקום לקטיף תותים,

ואני מוצפת ברוך ומבט מצועף

אין ספק ,מאוהבת, זה המקום שלי.


מגיעה באחד הבקרים לחוות התבלינים,

השדות פרושים למרגלותיה,

מוסיקה ישראלית רגועה ברקע,

ריח התבלינים באוויר וכמו משכר אותי,

אנשים מוכרים מברכים לשלום,

התה מתוק מתמיד,

כמה שייכות.


הבעל מעט נבהל מהגל שהזה ששוטף את כולנו,

הוא מרגיש כנראה שקצת מאבד שליטה

כי אני מסתובבת בהיי

וכל האיפוק האירופאי שעטיתי עליי הושל באחת.

במקום אישה מאופקת ושקטה,

מופיעה אישה נערה צוהלת, עולזת, פעילה, מתלהבת, פוחזת...

כך גם הילדים,

כה נהנים להיפגש עם חברים ללא תאום של חודש מראש

להרגיש מיד את החיבור הקיים ביניהם.

הוא היחידי שמנסה לעמוד על המשמר,

שהלא הוא זוכר כי באנו רק לחופשונת קצרה

ואוטוטו חוזרים לעולם כך כך שונה,

יפה אך קר ומנוכר

איך מגשרים על כך?

לא ברור .

כרגע הילדים ואני בוחרים ליהנות מההווה

ונותנים לעצמנו להיסחף בו.

מחר נחשוב על מחר.

הבעל יותר זהיר ומאופק

וטוב שיש אותו...


0 תגובות
מי אני?
26/02/2015 11:59
Karin
מי אני ?
מה אני רוצה בשלב זה בחיי?

Image result for ‫תמונה מי אני‬‎
לכאורה שאלה מטופשת,מה זאת אומרת?
אני אמא לשלושה, נשואה, יועצת, ישראלית בכל רמ"ח איברי...
אני מתחילה לפנות זמן לעצמי ושאלה זו הופכת ממשית ומשמעותית.
סוף סוף אני יכולה להתחיל לחשוב מה אני רוצה לעשות בתקופה זו, כיצד למלא את הזמן באופן איכותי
כך שאחוש שלא בזבזתי שנתיים אלו.
הפיתוי הראשוני היה עוד בארץ, כשתכננו את הרילוקיישיון,  ללכת לכיוון מחקרי ולקבל עוד תעודה לתלות על הקיר. לאחר בדיקה מעמיקה של הנושא, הבנתי שאני מייחלת לעצמי משהו שונה.
לא עוד למידה לשם תעודה אלא למידה חווייתית, לכיוונים יצירתיים וחופשיים יותר, עם הרבה גיוון ואוויר...
כמו מתוך אוטומט אני עדין בהיכון אם יקראו לי מבית ספר בשל מי מילדי,
אך לאט לאט מעיזה להתרחק לרדיוס גדול יותר ויותר במהלך היום וקצת להתנתק למספר שעות מהיותי אמא.
בדיוק חציתי את הארבעים. זמן לפסק זמן ועצירה.
מי אני ללא הההגדרות האלו,
אני לא עובדת כרגע כיועצת , אני פנויה מלהיות אמא במשרה מלאה למספר שעות ביום, מי אני, מה אני אוהבת ללא הגדרות תפקודיות אלו?
ראשית, אני מגלה את הספורט.
Image result for ‫תמונה ריצה‬‎
 נזכרת אט אט שכילדה ונערה באמת הספורט היווה חלק משמעותי ואהוב מחיי. אפניים, שחייה, ריצה, טניס...הגיע הזמן לעורר חלקים רדומים אלו שבי...נותן לי כוחות פיסיים ונפשיים, נהנית להרגיש את המאמץ, כאבי השרירים התפושים מעט, הזיעה המשחררת מה שצריך לשחרר, הנשימה באוויר הצח...
 עתה כבוגרת, חשה את האלמנט המאזן שבספורט. כה מספק לראות את ההתקדמות ההדרגתית. אני מציבה לעצמי אתגרים קטנים בריצה,
רוצה כל פעם  קצת יותר, קצת אחר, קצב שונה, לעתים מכוונת למסלול אתגרי, לעתים במישור,
לעתים רצה בקבוצה, לעתים לבד,
כל פעם מקשיבה לעצמי וחושבת מה מתאים לי היום?
העיסוק בריצה מעורר בי תיאבון לעוד ומאפשר לי התבוננות.
מה אני אוהבת, האם אני רוצה לרוץ בשביל עצמי, בריאותי, או שדחוף לי להראות ולהשיג...
העובדה שהריצה באה לי יחסית בקלות היא יתרון וחיסרון.
היתרון הוא שאני נכנסת לנעלי הריצה בתקופה קצרה למדי, כי הגוף זוכר..
החיסרון הוא שמיד מתעורר הדחף ההישגי, בעיקר כשרצה בקבוצה ואז אני מוצאת עצמי משוחחת עם עצמי בלב, לשם מה לרוץ מהר יותר, מה מפריע לי שההיא תגיע קודם, למה לא לרוץ ברוגע, להתרכז בנשימה וליהנות מהברווזים והנהר שבדרך, להתבונן באנשים החולפים על פני,
לאן אני רצה?
0 תגובות
לגלות את היופי בחורף
31/01/2015 12:06
Karin

חורף


זוהי עונה מאתגרת עבורי גם בארץ,
לקח לי שנים להזכיר לעצמי מה אני אוהבת בה...
אבל פה החורף עוד יותר מאתגר.
אמנם נפלנו על חורף קליל במונחים אירופאיים,
כולם מדברים פה על החורף הקודם, בו במשך חודש שלם הטמפרטורות צנחו מתחת לאפס
אך אותי זה לא ממש מנחם.
בכל זאת חורף.


אני מגלה כמה המשפחה המורחבת חשובה.
בארץ נוהגים לקחת אותה כמובן מאליו ולעתים נהוג לקטר על מחויבויות סופהשבוע הבלתי נגמרות...
אך פה לומדים להעריכן מחדש.
קפה עם ההורים,
ארוחה חמה בששי בערב, קידוש חצי מסורתי,
מפגשים משפחתיים סביב השולחן,
חום, נינוחות, קבלה ללא תנאי...

פתאום סופי השבוע הקרים נמתחים לבלי סוף.
אנו ממלאים אותם בטיולים ביערות הסביבה,
בכפרים ובעיירות עתיקות, מצטלם נהדר בפייסבוק,
אך לא מצליחים להימנע מהגעגועים לבית ולביחד הרחב יותר...

בדיוק אז, כמו מרגישה אותי ואת געגועיי לבית, מגיעה דודתי לביקור לחופשת הכריסמס.
היא מהוה דמות משמעותית בחיי, ודוקא פה, כשאנחנו הרחק זוהי הזדמנות לפגוש אותה לשבוע שלום ביחד.
קצת פרדוקסלי, כי דווקא כשאנחנו רחוקים נוצרת הזדמנות למפגש מחדש עם האנשים האהובים שמלווים אותנו במסע חיינו הפתלתל...

זו הזדמנות לפגוש אותה לשמונה ימים מלאים,
דבר שבמצטבר בארץ קורה במשך שנתיים...
בזכותה אנו מרהיבים עוז ומרחיקים מביתנו הנוח.
למרות הקור שמפתה להישאר בחמימות הנוחה,
נוסעים לבירת היער השחור,
בה היינו לפני כן רק בטיול קצרצר.
מסתובבים בסימטאות עם החנויות הקטנות והמים הזורמים
באלטשטאדט, הלא היא העיר העתיקה.
עם הכנסיה המרהיבה ביופיה.
יש משהו מיוחד בלבקר בכנסיות,
להתרשם מהיופי הויטראזים והדיוקנאות,
לראות את תא הוידוי שנראה כמו לקוח מתוך סרט מתח,
לעתים מתמזל מזלנו ואנו זוכים לשמוע גם את מנגינת העוגב.
משהו מהתחושה הקדושה מחלחל פנימה
ואנו נהנים לחוש בה
בעיקר בתקופת חג המולד.

הסמטאות ציוריות ומזמינות,
אך אנו לא לבד.
יש עימנו שלושה ילדים עם רצונות מגוונים,
כך שאנו מחליטים להמשיך את היום בעליה ברכבל המפורסם ליד העיר.

אנו לבושים היטב,
אך לא מוכנים לשלג שמתגלה עם העליה להר...
לראשונה בחיי אנו רואים שלג לא רק על האדמה כמו בחרמון
אלא שלג שעוטף את הטבע הירוק בלבן...
היופי עוצר נשימה ממש.
העצים מכוסים בנטיפים לבנים,
נראים כמו פסלים יפהפיים.
אני מרגישה כמו בממלכת נרניה!
אנו עושים טיול קצר בממלכה הקסומה
ורק הקור והרטיבות שמחלחלים
מחזירים אותנו חזרה לרכב והביתה...


ביום אחר נוסעים עמה לשטרסבורג.
שעה וקצת מהבית ואנו בצרפת
עולם אחר, לא ייאמן.
הסדר והאיפוק הגרמני נעלמים
ובמקומם יופי צרפתי שובה לב,
חנויות מעוטרות בקיטשיות צרפתית
לבוש שונה, סגנון אחר,
נשים וגברים לבושים באפנתיות, עם צעיפים ועיטורים,
שפה אחרת על כל המשתמע.
אפילו ספלי הקפה נראים אחרת, רחבים יותר, עגולים, מעוצבים...

גם פה אנו זוכים לראות קתדרלה מרשימה
ולהפתעתנו עדין יש שווקים של חג המולד,
כך שהדודה ואנו זוכים לטעום עוד מחג מופלא זה.

הכל מקושט וצבעוני.
דוכנים עם נקניקיות, ציפס, מרק בצל, מרק דלעת,
פלאמקוכן, הלא היא הפיצה הגרמנית הנהדרת שקיימת גם פה על הגבול,
שוקו חם וגולת הכותרת יין חם !

אנו ממשיכים לטייל ברחובות הקטנים.
נראים ממש כמו ונציה, אך נקראים צרפת הקטנה.
סמטאות ציוריות,
פלגי מים,
מרפסות מעוטרות.

כמה יופי במקום אחד,
קשה להכיל.
לאחר חצי יום נראה שהילדים עייפו,
ובימים הבאים אנו מנסים להראות לטייל באזורים הקרובים יותר להיידלברג.
אחרי שבוע עמוס איתנו,
היא יודעת להעריך את היופי והאפשרויות הגלומות במסעינו,
כמו גם את הקשיים והיומיום עימם אנו מתמודדים,
אנו נפרדים עד למפגש המשפחתי הבא ...

לפחות ניתן לומר שגילינו שאפשר להנות ולטייל גם בחורף,
ומכל ביקור אנו מתמלאים מחדש בחום ואהבה.
1 תגובות
ההבדל בין כותונת לכתונת משוגעים...
22/01/2015 13:18
Karin

אופטימיות ופסימיות – כמו ההבדל בין כותונת לכתונת משוגעים

בימים אלו של התמודדות יומיומית אני מנסה להיאחז בכוחותיי והנה אני קוראת קטע שנשלח אלי ממרכז סינפסות לבריאות אופטימית, בניהולה של דר' דינה איזן .

"אופטימיות ופסימיות – כמו ההבדל בין כותונת לכתונת משוגעים".

אני ממשיכה לקרוא את הקטע בסקרנות ומביאה חלקים ממנו פה,

"כמה פסימיסטים נחוצים כדי להחליף נורת חשמל? אף אחד. זה בטח בעיה בכל מערכת החשמל בעיר... גישה אופטימית לחיים משתלמת. במחקרים נמצא שדווקא האופטימיים שומרים יותר על כללים של רפואה מונעת ויכולתם לנהל אורח חיים בריא טובה מזו של הפסימיים. לעיתים נראה שהאופטימיים לא מציאותיים או שוגים בדמיונות. כל עוד זה קשור לבריאות, אופטימיות עדיפה בהרבה על גישה פסימית. אז איך נעשים אופטימיים? מתרגלים. יושבים בסוף היום ומחפשים את כל הדברים הטובים שקרו באותו יום.

ואם לא מוצאים שום דבר חיובי לומר, כותבים את כל הדברים הרעים ביותר שלא קרו באותו יום".


אני מחליטה לתרגל אופטימיות.

כמו מבינה שזה הכוח השומר על בריאותי הנפשית והפיסית וזהו הכוח שנותן את האנרגיה לכולנו להמשיך ולהתמודד יומיום ושעה שעה.
אני מתחילה בטבע סביבי. מנסה לראות קרן שמש בטמפרטורות הקרובות לאפס ולשמוח בה ביחד עם ילדיי בדרך לבית הספר,
להתרגש מיום קפוא עם שלג וקרח... להפוך את ניקוי הקרח משמשות הרכב למשחק מהנה עבורי ועבור ילדיי...
מתבוננת בטבע, בציפורים, בברווזים, בכלבתנו...



פרט להתקדמות המאוד הדרגתית בשפה ובהסתגלות אצל ילדיי אני מתנחמת גם בסופי השבוע.
אז כולנו יחד. הילדים משתפים פעולה עם ניסיונותינו להכיר ולחקור את הסביבה. רוצים להכירה מבעד לעיניים שלנו.
לראשונה הגענו לשוק פשפשים של יד שניה בשכונת נונהיים המקסימה ליד הנהר.
מצאנו שם אוצרות אמיתיים ששימחו את לב כולנו.
לבני, קורקינט איכותי ביורואים ספורים, לבנות, פריט עיצובי, לי כוס קפה פרחונית ומשדרת שמחה ולבעלי, משפחה שלווה ומאושרת.
אנו נהנים מהאוירה, ריבוי הלאומים מסביב, המציאות, המחירים השפויים והשוטטות הנינוחה המאפשרת להיענות לצרכי כולםםם...

 

יום אחד אנו נוסעים לטייל בעיירה יפהפיה קרובה. גיליתי כי יש לי דחף בלתי נמנע לחשוב על כל מקום פה ביחס לישראל.
הילדים והבעל התרגלו שאמא אומרת "הו, זה ממש מזכיר את..."כמו מנסה להכין את החלק הפנימי בי לחזרה שעוד תגיע.
עיירה זו, דילסברג, מזכירה לי קצת משום מה את עין הוד.
אולי זו מעין דרך שלי להתכונן בתת מודע לחזרה לארץ. לדעת שלא אשאיר את כל היופי הזה מאחורי. ראשית, הוא נמצא בי, בלבי,

שנית, הוא קיים גם בארץ באופנים שונים.

אופטימית, אמרנו...

אנו מוצאים בעיירה זו מבצר עתיק עם מגדל תצפית ובאר, בית קפה שכמו נלקח מהסרט "שוקולד" הנפלא, נוף לכל העמק ולסיום טיול בשבילים ירקרקי עד ומנהרה תת קרקעית שמזכירה לי את "חסמבה" מילדותי. החויה נהדרת. הילדה שבי חוגגת. הילדים גם.  שילוב של טבע עם עיירה ציורית, אפילו הכנסייה ובית הקברות לידה פסטורליים ואנו מתקשים לומר שלום. עוד נשוב אליה, אני מבטיחה.

0 תגובות
לאהוב את מה שיש
17/01/2015 15:51
Karin

תמונה מוטבעת 1
זו הייתה הפנטזיה... אפילו קניתי לי יומן לכל לו"ז הפעילויות של הילדים בבית הספר, כשתמונה של ספק נערה ספק אישה רוכבת על אופניים וסביבה פרחים ופרפרים...

והנה שוב התנפצות אל מול קרקע המציאות.

אם פנטזתי על חופשה ארוכהההה בה אני ממלאת את זמני בספורט, הליכות בטבע, קריאה, כתיבה, התבוננות בסביבה ובעצמי, הרי שהחורף הראשון שלי פה שונה מאוד מהציפיות...

השגרה כרגע היא שיומיום אני מלווה את צעיר ילדי לבית הספר. בפנים אני משתוקקת לדברים נוספים.

נשאבתי לרעיון הרילוקיישיון עקב זהוי של רצון להעניק לעצמי שנתיים חופשת לידה אמיתית, בה אני אהיה הילדה שלה אני מקדישה את מירב הזמן...

והנה שוב התהפכו היוצרות ואני במעין חופשת לידה מאולצת ולא מתוכננת עם בני, שכבר מזמן אינו תינוק, אך בשל המעבר הדרמטי והשינוי, זקוק לי צמודה אליו...

אני מנסה לבחון את המצב מהאספקט החיובי.

אני מהווה כך עוגן ומשענת לשלושת ילדי, מזהה הזדמנות לצפות בהם בסיטואציות מחיי היומיום בהפסקות ובחיי בית הספר, הזדמנות חד פעמים בהחלט שבארץ לא הייתה לי מעולם. 

יחד עם זאת מתמקדת גם בצעיר ומגלה שפרט לקשיי השפה גם המשימות הכיתתיות של גזירה, ציור וכתיבה אינן קלות לו. מבינה שאולי זה הזמן לתגבר בריפוי בעיסוק ממנו טעמנו ממש קצת לפני בואנו הנה. מוצאת מרפאה בעיסוק מקסימה וסבלנית. דוברת גרמנית ואנגלית כך שאני הולכת עמו ביחד לתרגם ולתווך גם פה. אמא במשרה מלאה. אך יש תמורה. 

מבחינה כיצד בסיטואציה של אחד לאחד הוא פורח, משתף פעולה ואכן מתאמן במיומנויות המוטוריקה העדינה בהנאה מרובה. רואה איך היא מובילה אותו בשקט ובעדינות ומהווה עבורי סוג של מודל. כמי שנמצאת עמו יומיום, אני רואה את האתגר העצום אך גם את הצעדים הקטנים.

בגן בארץ היו כמחצית היום בחוץ במשחק חופשי בחול ובמתקנים. בשאר הזמן שיחקו בקבוצות קטנות והיו כשני מפגשים מרוכזים ביום. פה מרבית השהות היא בחלל הכתה, פעילויות רבות של שיח ודיון, גזירה וכתיבת אותיות, הכל באנגלית ועוד כחמש שעות בגרמנית. ממש הכנה לבית הספר.

הביטוי צעד אחר צעד שלמדתי בגרמנית, Schritt für Schritt מסתמן כנכון גם פה...אני רואה את הצעדים הקטנים, את התרגלותו לסדר היום הקבוע גם אם עדין לא מובן בחלקו. את שמחתו בשעורי המוסיקה, אהבתו למספרים וחשבון, הנאתו ממשחקי הכדורגל בהפסקה...גם אני לא עומדת במקום מסתבר ומשפרת את הדיבור וההבנה באנגלית באופן משמעותי. מוצאת עצמי מזמזמת לי שירים מהיומיום בבית הספר ומתנחמת שאין לי זמן לדכדוך חורף..אני מגוייסת כולי למשימה.    

בתוך כל זה הבעל נוסע אחת לכחודש לשבוע ימים למזרח. מעין רילוקיישיון בתוך הרילוקיישיון. עוד הפתעה לא ידועה בתוך ההכל כלול...מהדברים שבודאי היו כתובים לי באותיות קטנות לקראת המסע ולא טרחתי להבחין בהם...ברור ששוב חשה נטושה. שאלות כמו, מדוע באנו הנה אחריו אם הוא נוסע, ואיפה בדיוק סופי השבוע והטיולים עליהם פנטזנו? קר,סביב האפס, חורף,שגרה,לימודים...איפה בדיוק החוויה פה?

מנסה לחזק את עצמי על ידי שיחות עם חברים בארץ,משפחה. באופן בלתי נמנע מדמה את המצב להתמודדות עם מחלה כרונית של בן משפחה ומקבלת בבת אחת פורפורציות. נצא מזה! אני פה עד שיהיה עצמאי ובוטח. הלאה הרחמים העצמיים...   

מבינה שבתוך כל המגוייסות המחאה הזו חיבת משהו  קטן לעצמי ומגלה מחדש את הספורט.

הוא תמיד היה שם בשבילי, מאזן ומרגיע, מאתגר ומספק. גם אם תקופות שלמות שכחתי ממנו.

 מאז שאני זוכרת את עצמי ההליכה,הרכיבה, הריצה, והשחיה, באו לי באופן טבעי...

מחליטה שאני מפרגנת לעצמי פעמיים בשבוע ריצה עם האמהות מהבינלאומי. התגבשה פה קבוצת אמהות רצות והספורטאית הרדומה שבי מתעוררת.גם היא רוצה ואני לא מצליחה להסות עוד קול זה. הוא צועק!

אני מבררת עם הצוות בבית הספר, שרובו ככולו רץ בעצמו, ומקבלת פס לשעה בכל פעם,שני בקרים בשבוע!

מי היה מאמין שריצה תהווה עבורי חופש. אני נושמת את האויר הקר בהקלה. מגייסת כוחותיי ומתחילה ישר בתשעה ק"מ. אמנם יש שם ספורטאית רדומה אך היא נמצאת בגוף שלא עסק בספורט בצורה מסודרת בשנה האחרונה כך שאני צריכה להתיחס גם אליו. אחרי כמה ימים של שרירים מכווצים אני חוזרת לקבוצה. הפעם מתחילה לאט. צעד אחר צעד. כנראה שזה המוטו לתקופה זו, בכל תחום. חמישה ק"מ בכל פעם, קצב איטי. המראות מסביב מחלחלים לאט פנימה. 

הנהר לצדי, חוצים את הגשר עם המים השוצפים, מתבוננת במים והעוצמה שבהם ומתמלאת מחדש באנרגיות טובות להמשך הדרך. המילים שמחלחלות פנימה בעודי רצה ומתבוננת הן עוצמה וזרימה. לזרום עם מה שיש ולגלות את העוצמה שבי. ממשיכה לרוץ, רואה את אווזי הבר ביחד בלהקה ומבחינה בכוח שבקבוצה. זוכרת זאת וחורטת עמוק בלבי. סביבי מתנהלות להן שיחות באנגלית, ואני מתייחסת אליהן כעוד דרך לשיפור השפה. אולם אני חשה שיש מעין מחסום שקוף ובלתי נראה שחוצץ ביני ובינן. הן מדברות על חיי יומיום, עניינים שוטפים ואני מרגישה שק כבד על כתפיי שרק המאמץ הפיסי של הריצה מצליח להקל מעט עליו... חוזרת לבית הספר, מחליפה ביגוד ומתקבלת בציפייה דרוכה על ידי בני. הוא מפרגן לי לעת עתה שעתיים שבועיות אלו, כמו מרגיש כמה הן חשובות לי.  

אני מגלה במהלך הריצות שעליי ללמוד את השיעור החשוב של הדרגתיות. לא אגשים בבת אחת את כל חלומותיי. כשם שבריצה עלי לתרגל ריצות קלילות עד שהגוף יתרגל, כך גם לגבי ההסתגלות שלנו פה.

ייקח זמן כד שיראה לנו טבעי להיות פה ולא ידרוש מאמץ על שפתי, מנטלי ורגשי.

סבלנות, אומר לי הקול הפנימי השקט. הכל יסתדר. אך ייקח זמן. אי אפשר לזרז תהליכים,ילדתי...

התמונה- ביירון קייתי  - לאהוב את מה שיש


0 תגובות
ביקור חטוף ואתגרים חדשים
13/01/2015 13:21
Karin

עוד בהיותנו בארץ,

ממש כשבוע לפני נסיעתנו,

בן זוגי ישב עם אביו

ויחד הזמינו למשפחתו טיסה ושהייה בת כשבוע ימים בהיידלברג.

הייתה תחושה של הקלה, יכולנו לנשום עמוק,

ידענו כי עוד שלושה חודשים יש תאריך למפגש משפחתי.


שלושת החודשים חלפו להם ביעף,

וכמובן שבשל האינטנסיביות שלהם נדמה כמו היו הרבה יותר...

ההורים והאחים הגיעו

השתכנו בדירת אירוח נעימה בסביבה

והנה יש לנו שבוע שלם חופשה עם כל משפחתו של בעלי.

הילדים לא יודעים מה לעשות מרוב שמחה,

הקטן ממש קופץ על הספות,

הרגל שפסק מזמן

ושחוזר אליו רק כשהוא בהתרגשות שיא...

הגדולה מגניבה חיוכים מאופקים והאמצעית קולנית וצוהלת.


פלונטר אינה יודעת גם היא את נפשה מרוב שמחה

ורצה מאחד לשני, לבטא את תחושתה שהמשפחה התאחדה

מרוגשת ומבטאת זאת  על ידי ליקוקים תכופים,

התחככות ברגלי כולם וכשכוש בלתי פוסק בזנבה...


פתאום אנו לא לבד,

המקרר מתמלא במאכלים מחממי לב ממטבחה של חמותי

חומוס ביתי, אורז עם עדשים ובצל, טחינה,

מרק ירקות ביתי, פסטה עם כרוב ובצל

ועוד ועוד...

מטעמים שכבר שכחנו טעמם!

מתברר שגם פה אפשר למצוא הכול,

לשנס מתנים ולהכין אוכל בטעם של בית


בין לבין אנו מטיילים בסביבה

פוגשים עוד קרובי משפחה רחוקים

יוצאים לערב של צעירים

נהנים מהביחד...


השבוע חולף כה מהר

לפני שהספקנו לעכל שהם פה

כבר נוסעים חזרה ארצה

ומשאירים אותנו לבדנו להתמודד עם החורף שמתנחל לו בשקט...


מחד אנו מלאים במשאבים

מאידך הפרידה לא קלה לכולנו ואפילו מגבירה בהתחלה את הגעגועים עימם חשבנו שכבר למדנו להתמודד


בינתיים,

כדי שלא אהיה עסוקה במחשבות ותהיות

בני הצעיר דורש את מלוא זמני ותשומת לבי...


מסתבר שילד שלישי ממש אינו גדל מעצמו

מסתבר גם  שילדים אינם מסתגלים בקלות למעברים

לא כולם בכל אופן!


הכל קלישאות, והן מתנפצות אחת אחת...


הגדולה מתרגלת לאנגלית אך מתגעגעת לחברות במושב

האמצעית מתקשה באנגלית ומתגעגעת לחברות שליוו אותה מאז נולדה

והקטן

לא יודע את נפשו

מבולבל לחלוטין

לא מסתדר עם השפה , אנגלית וגרמנית ביחד,

מסתבר שאין ולו מבוגר אחד בכל בית הספר הדובר את שפתו!

יחד הוא ועוד ילד ישראלי

נאחזים זה בזה כטובעים ולעתים פשוט יושבים מתחת לאחד השולחנות...

הוא לימד את עצמו לקרוא שעון

לאחר שעות של התבוננות במחוגיו והמתנה לשעה שלוש ועשרה...


כשאני שומעת את התיאור מאחד ממוריו,

לבי נקרע!

פשוטו כמשמעו.

האינסטינקט האמהי הראשוני הוא לקחת אותו,

את הבנות, הבעל והכלבה ולחזור !

ברגע זה !

למוכר, לידוע, לבטוח...

שם, גם כשלא היה קל,  הרגשתי עטופה

ופה?

לבד


אני מנסה לשוחח עם אמי על מצבו

והיא כה מרוגשת וכאובה

עד שאני חשה חלושה יותר לאחר השיחה.

בכל אופן המסר ממנה ברור וחד משמעי,

עזבי הכול והתגייסי למשימה.

בנך הוא מעל הכל!


אני מתגייסת כמובן למשימה

ובשיחה משותפת וגלויה עם המורים המלווים אותו

אני מציעה ללוות אותו בחודש הקרוב, לאורך היום כולו

כך שירגיש בטוח, יקבל ממני תמיכה שפתית ורגשית וירגיש פחות אבוד.

מציעה שאראה איפה הוא זקוק לתיווכי ותרגומי

ואנסה להיות בצד כשאראה שלא נזקק לי...

בעוד אני מעכלת את השינוי בחיי,

להפתעתי הם מקבלים בזרועות פתוחות את הצעתי

ולפני שאני מעכלת מה עשית ,ימי מתמלאים בשבע שעות בכתת גן בבית הספר...


יש לצין שאני אדם פעיל וזקוקה להרבה גיוון ועשייה ביומיום

שהות שקטה ופסיבית של שבע  שעות ביום חמישה ימים בשבוע

אינה קלה לי מהרבה בחינות ומאתגרת אותי יותר מלימוד גרמנית או ריצה בת חמישה קמ...

אבל מספיק לי מבט אחד בבני

ואני רואה שלראשונה הוא הולך בשמחה לבית ספר

מרגיש בטוח ועולץ,

ואומרת לעצמי בשקט, זה מה שחשוב עכשיו

שימי עצמך בצד לזמן מה...


בניגוד להריון עמו שהיה מורכב ודרש גם הוא התגייסות שלי

לשכיבה פסיבית ושמירת הריון בבית ובבית חולים,

בהריון הייתי מלווה על ידי חברים והמשפחה

שתמכו בי

סייעו עם הילדות

ולא נתנו לי להישבר!

עתה החברים והמשפחה הרחק בארץ,

אלו שפה עדין לא בקשרים עמוקים

וכל אחד מתמודד עם קשיי הסתגלות שלו וחבלי קליטה


כך שאני מרגישה לגמרי לבד


כל בוקר משכימה קום

מכינה אוכל לשלושת ילדי ולי

יוצאים יחד עם בן הזוג

כל אחד לעבודתו הוא


אני מבינה שלצורך התאקלמות מיטבית

כדאי שאתמקד בבני ולא בשום דבר אחר

מאוד קל למתוח ביקורת

אך אני באמת רואה שכולם עושים כמטב יכולתם

ועצם נכונותם לאפשר לי להיות יומיום בכתה

היא מעין הצהרת אמון בי

אני מחליטה להצניע את העובדה שאני יועצת חינוכית בהכשרתי

ואמת פה אני לא יועצת לאף אחד,

פה אני קודם כל אמא !


הילדים האחרים מסתגלים לנוכחותי גם הם.

בהפסקות האמצעית מגיעה להגניב חיבוק ולשתפני בחוויות יומה

הגדולה מנסה להתעלם מנוכחותי באלגנטיות, כמתבגרת אפיינית

ילדי כתת הגן מקבלים אותי בחום.

מבינים שאני לא בדיוק על תקן מורה,

מקבלים אותי כאמא

ומתגנבים לקבל חיבוק, סיוע במטלות,טפיחה על השכם או ניגוב אף דולף במהלך היום..


הקטן אבוד גם בהפסקה,

אין לו עדין אנגלית בסיסית לתקשר

ואני מוצאת אותו עומד על גשר עץ גבוה

ילדים קוראים לעברו

והוא לא מבין מה הם רוצים ממנו...

זה לא הזמן לבכות, אני לוחשת לעצמי...

מבקשת ממנו לרדת

מתבוננת בחצר

ובהחלטה של רגע

אני מבינה שהכי נכון כרגע

יהיה עבור בן החמש לשחק בכדורגל

שם השפה ברורה ויקל עליו להבין מה עליו לעשות...

Image result for ‫תמונה  ילד וכדורגל‬‎


הגדולים מקבלים אותו בחמימות

מכנים אותו

Little kid

אני מגלה, ולא הפעם הראשונה, עד כמה פעילות ספורטיבית היא מבורכת ושוברת מחסומים

יושבת ושותה קפה בהפסקה על אחד הסלעים

ומתבוננת בו משתלב אט אט בחיי בית הספר...


0 תגובות
« הקודם 1 2 3 הבא »