עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
אבא  (1)
מוות  (1)
ארכיון
יש פעם ראשונה לכל דבר...
28/01/2012 17:14
ראית אותי לאחרונה?
אבא, מוות
היי לכולם,

אז כמו שבטח הבנתם מהכותרת, זו פעם ראשונה שאני כותבת בלוג.
לא בשביל מישהו שיקרא אותו, אלא תכלס רק בשבילי. לבטא את הרגשות שלי.
כנראה כי אני לא חושבת שיש שם מישהו שבאמת יוכל להבין את מה שאני עוברת. לא בקטע מתנשא, אבל כל אחד עובר דברים אחרים, ומקבל אותם בדרך שונה.

בכל בלוג אספר על נושא אחר, ואין משהו מתאים יותר מלספר על אבא שלי.
לפני קצת יותר משנתיים, נפטר אבי ממחלה נוראית בשם מלנומה (סרטן העור).
הכל התחיל ביום ההולדת שלו, 12 בנובמבר 2009- יום לפני שלי.
הוא עבד בחברת מנועים אמריקאית, ומאז מעולם נשר היה מסמל אותו עבורי. לכן, לכבוד יום הולדתו החלטתי להכין לו פאזל עם 500 חלקים, המורכב מתמונות שונות, אך יחד יוצרות תמונה אחת גדולה של נשר על רקע דגל ארצות- הברית.
נכון, לא בדיוק ציוני, אך מסמל לא מעט.
סיימתי את מלאכתי, ותיכננתי כבר לקחת את היצירה למיסגור יום אחרי. 
התעוררתי בבוקר, ושמתי לב כי כל החדר שלי מוצף. הגשם העז הציף את המרפסת שלי, ומים חדרו לתוך חדרי. מה שקרה, שפאזל נהרס. עבדתי עליו ימים ארוכים ולילות שבקושי ישנתי, הכל כדי להספיק לפני היומולדת.
לאחר כמה ימים, אבי החליט להישאר בבית מכיוון שלא הרגיש טוב. מעולם (!) הוא לא הגיע למצב כזה שהוא מפספס עבודה למשך כל כך הרבה זמן. אני חושבת שהוא האדם היחיד ששמעתי אותו אומר שהוא נהנה מהעבודה שלו. שכיף לו לקום בבוקר ולנסוע לעבודה.
כמה ימים לאחר ימי ההולדת שלנו, החלטנו להפסיק לדחות את החגיגות, וכמקובל במשפחתנו, יצאנו לארוחה במסעדה.
אף אחד לא תיאר לעצמו מה התחולל בגופו של אבי, בזמן שנהינו מארוחת שחיתות ב BLACK בכפר- סבא.
ב-23 לנובמבר 2009, בעודי מתארגנת לקראת יציאה עם חברה, אבי התעצבן עליי כי אני הרבה זמן במקלחת. 
צעקתי והתעצבנתי כל כך! רציתי כבר לצאת עם החברה לסטאנד- אפ של מכר שלנו.
בזמן ההתארגנות, אמי לקחת את אבי לבית החולים. חשבתי שמדובר בכלום, והמשכתי עם עינייני. אך מצפוני הציק לי. לא יכלתי לצאת איתה כשהוא בבי"ח, ולכן ביטלנו.
הגעתי לבי"ח בילינסון, מגדל גור שאשא, מחלקה פנימית. נכנסתי לחדר שבסוף המסדרון מצד שמאל. ראיתי איך החדירו לאבי צינור לגב, וממנו יוצאים נוזלים בצבע אדום לתוך מיכל.
התמונה הזו חרוטה בראשי, והדמעות עולות בעודי כותבת.
אחרי כמה ימים הוא הועבר לחדר הסמוך, הפעם מצד ימין של המסדרון. הייתי שם יומם וליל. מגיעה בשעות הבוקר המוקדמות, ונשארת עד שהרופאים כבר היו מבקשים שנלך.
הוא היה עייף. כל הזמן. הוא חשב שהוא לא ישן, הוא לא הרגיש שאנרגיה נצברת לו בגוף. וזה היה נכון.
ראיתי במו עייני איך אבי השמנמן מצטמק לו לאט לאט.
ניסינו לעודד  אותו, להגיד לו כי הוא יכול לנצח, והוא- הוא כבר ביקש למות.
החלומות שלי ניבאו לי את העתיד. פשוט כך. ולא, זו לא נבואה שמגשימה את עצמה, זו פשוט נבואה.
כאשר עבר ניתוח להוצאת ריאה (אם אני לא טועה, מצד שמאל), נכנס למצב בו הוא מורדם ומונשם בטיפול נמרץ.
שעות הביקור היו הפעם שונות. הייתה הגבלה, ולכן הרשיתי לעצמי לעבוד מעט.
הייתי מגיעה לקראת סוף הביקור, אומרת שלום למישהו שאני יודעת שלא יענה לי, והולכת לעבודה. סוג של "מנוחה".
לילה אחד, ממש לפני שהתעוררתי, אבי נגלה אליי בחלום. הוא שואל אותי למה אני לא באה לבקר אותו. עניתי לו בתמימות, אבל אני באה עכשיו, אני אתארגן מהר ואבוא. והוא שאל אותי שוב, אבל למה לא הגעת בתחילת הביקור? לא ידעתי מה לענות לו, והרגשתי שאני לא בסדר. באותו רגע, התעוררתי מהחלום. התעלמתי ממנו, כי בכל זאת זה הוא רק חלום, ותו לא.
מסתבר שלא. 
הגעתי לבית החולים כהרגלי, וברגע שאני יוצאת מהמעלית, צועקים לי ואומרים לי שבשניה הזאת הוא התעורר. ממש הרגע!
הייתי בשוק. זרקתי את הדברים שלי, ורצתי לכיוון החדר. 
המראה לא היה מלבב. הוחדר לו צינור בגרון שעזר לו לנשום, והוא לא יכל לדבר. תיקשרו בקושי, בשפת הסימנים.
כקצין לשעבר, שעוד המנטליות הייתה חדורה בו, הוא חיפש את שעונו. תמיד היה איש של שעונים. לא לאחר לעולם. להגיע בזמן, כלומר 5 דקות לפני שביקשו ממך להגיע למקום מסויים.
הוא ידע מהם חוקי בית החולים, ומהם שעות הביקור, והוא לא הרשה לנו להישאר דקה אחת מעבר.
לאחר שהתאושש מעט מהניתוח, שב לחדרו. זה שבסוף המסדרון מצד ימין.
ראיתי איך הוא רזה. בחיי לא ראיתי אותו כזה רזה. כבר התחלתי לפחד.
לאחר כמה זמן, הרופא ניגש אלינו. אמר כי לא נשאר לו הרבה. בין יומיים לשבועיים.
לא ידענו מה לעשות עם עצמנו. מצאנו את עצמנו, אני אחי ואחותי, מכונסים בפינה, על יד המעליות, על הריצפה ובוכים. אחי כבר הספיד אותו, ואני לא הייתי מוכנה לשמוע. 
רציתי שיעברו השבועיים אלו. ידעתי שאם הם עוברים אז הרופא טועה. הוא יכול לצאת מזה.
ביום שישי ה-1 לינואר 2010, אבא חזר הביתה. כנראה למטרה שימות בסביבה שהוא אוהב.
אני עוד הייתי תמימה, האמנתי שהכל מסתדר.
אבל הוא יכל להיות במיטה שלו, וביקש עוד באותו הערב לחזור לבית החולים.
יום לפני פטירתו, החלטתי שאני צריכה לסדר את חדרי, שנראה כאילו הוא בבלאגן מתמיד.
החלפתי מצעים, וסידרתי. אך לא סיימתי. העייפות נפלה עליי, והחלטתי שאמשיך מחר.
בלילה חלמתי, והוא הגיע לחלומי. לבוש יפה ומסודר, ומחזיק טרולי. 
מבחינתי, לא היה דבר מוזר במראה זה. הייתי רגילה שהוא טס לחו"ל מטעם העבודה, ותמיד היה נראה טיפ- טופ.
הוא שאל אותי, למה אני לא מחליפה מצעים? עניתי לו כי עשיתי זאת אתמול. 
הוא הסתכל מסביב, הנהן עם הראש, וביטא אכזבה. הסתובב, וסגר את הדלת.
ב-13 לינואר 2010, כ"ח בטבת תש"ע, ראיתי את נשימותיו האחרונות. ראיתי איך לאט לאט הוא עוזב אותנו, לתמיד.

ועכשיו, שנתיים אחרי, אני עדיין מאמינה שהוא יחזור.
משהו בי לא עיכל את הנורא מכל, למרות שחזיתי זאת מול עיניי.
בעודי עומדת ליד הקבר, המצבה הענקית שעליה חרוט בגדול- יוני, אני רואה את הסובבים בוכים, ורק אני מרגישה חסרת לב, ולא יוצאות לי הדמעות.


אני מרגישה כי אנחנו ניפגשים כל פעם מחדש, כאשר אני מביטה באחיינית הקטנה שלי- שי.
הנכדה שמעולם לא זכית להכיר.
אבא היקר, אוהבת ומתגעגעת.
4 תגובות