עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
פרק רביעי: המסע החדש
10/12/2012 14:58
רווית
פרק רביעי: המסע החדש 

בוקר. ג'וזט התעוררה לה במיטתה עירנית וקופצנית, סידרה שיערה, התלבשה והחלה לעבוד. האוונס התעוורר עייף, בוכה בפעם ה15 מאז שעלה על הספינה, מתעודד והולך לעבוד. גופו חלש, בגדיו מרופתים, והתנהגותו כבדה ועצובה. האוונס החל לנקות את הספינה בדכאון, לאחר מספר דקות החל להתעורר ולשכוח מהכאב. הוא פנה אל ג'וזט ושאל אותה "למה הימים כאן כאלה קצרים?"
"זה לפי איך שהמלכה אלריה בוחרת" אמרה לו. "מי זאת המלכה אלריה?" שאל. "אוהו, יש לך הרבה חומר להשלים." אמרה לו. "תספרי לי. אני מסוקרן" אמר לה.
"אוקיי. אני אתחיל בזה שהיא המלכה של כל ארץ ששת הימים. היא השתלטה עליה בעזרת כוחותיה הבלתי יעצרים." - " אוקיי. אז היא המלכה של האיזור הזה? יפה מאוד. אבל איך זה קשור לחושך?" שאל.  ואז ג'וזט השיבה- "למלכה שלנו יש כח בלתי יאמן. היא מסוגלת לשלוט במזגי האוויר, בפני השמיים ופני הנוף. היא מסוגלת לעשות המון. נסכם את זה כאן."  האוונס שתק. " איך את נמצאת על הספינה הזאת? את באת לכאן כמוני? גם אותך חטפו?"  שאל.
"אני לא רוצה לדבר על זה. תעזוב אותי לנפשי, זה לא עניינך האוונס" אמרה והלכה לנקות את החדרים הפנימיים בספינה. "בוקר טוב!" אמר סאדו, הפיראט המלוכלך והמגעיל שכל היום נמצא עם תוכו על כתפו. "אתה בא לארוחה?" שאל סאדו את האוונס. למען האמת, זוהי הפעם הראשונה בה האוונס קם בשעה שבו צריך לקום ובה יכול הוא לראות את ארוחת כל השודדים. האוונס ישב על יד השולחן וראה כבש, את הכבש חותכים וממלאים במי ים מלוכים עם דגים סביבו.  סאדו אוכל את הכבש בלי נימוסים כלל וכלל, כמו פיראט אמיתי. שרייגון אוכל את הכבש בנימוס ובהליכות. המנקה סורנה אדומת השיער לא אכלה, אלא פשוט ישבה והביטה בכולם נהנים להם. 
ג'וזט אכלה את הכבש, אך בעצב מכיוון שאין לה דבר לאכול.  שלושה שודדים לא מוכרים באו לומר שלום להאוונס- הראשון הוא טיבון, לקיצור טי, הדייג והשודד הראשי של הספינה. רוב הזמן הוא נמצא בצד הספינה ודג, כך שלא יקרו הרבה מצבים בהם האוונס יפגושו. טיבון הוא אדם שחור, גבוה, רחב גוף, עיניו גדולות. לובש גופיה גדולה ולבנה ומכנסיים חומות עם סכין קטנה בתוך אבניתו. השני הוא רייגן, או לקיצור גם כן- ריי, פיראט נמוך, שחור שיער, לבן עור, עיניים שחורות, שיניים צהובות,  חולצה מכופתרת לבנה רפותה עם אפודה כחולה מעליה ומכנסיים שחורות עם חרב בינונית וכובע שודדים לראשו. "ברוך הבא לסיפון ששת הימים" אמר להאוונס בקול מוזר ולחץ את ידו. השלישי, פיראט קטן, בשם יורהאנמריומשווילי, או בשמו הקצר- יורהאנמריומש, פיראט נמוך, שיער חום, עם גופיה ומכנסיים שחורות נוסע דלאיים. תפקידו בספינה הוא לספק מים מתוקים לשתיה ע"י סינון המלח ממי הים, שודד שנחשב הגרוע בחבורה. אף אדם מעולם לא שמע אותו מדבר, הוא פשוט מקשיב לפקודות. האוונס שאל אותו לשמו, והקפטן אמר לו שהוא יכול לקרוא לו יו. בראש השולחן ישב לו הקפטן, קפטן ג'ואי ספארק ג'ונסון, אדם חום עור, גדול, לבוש מכובד עם אפודה גדולה ומכובדת, כובע שודדים משובח ומכנסיים שחורות גדולות ויפות מכל השאר. באבניתו הייתה חרב גדולה ויפת תואר, עשויה מכסף אמיתי. לאחר שכולם התיישבו ע"י השולחן ושרו את שיריהם המסורתיים, החל הקפטן להודיע הודעות. "אנחנו כמעט קרבים לים האפור. לאחר שנגיע ליבשת הים האפור- ונחפש אוצרות שהוחבאו שם ע"י תיירים שמתו ע"י החושניים. "מה זה החושניים?" שאל האוונס. השולחן התמלא בצחוק. ואז, קפטן ג'ואי אמר "אני מקווה שלא תיתקל בהם".  לאחר ההודעה כל אנשי הצוות החלו להכין עצמם למשימה והחלו לשוט עם הספינה. לאחר יום מלא שמש נוצרה סערה אפלה- וקשה מאוד לשוט בספינה כשהכל אפל וחשוך. הקפטן קרא להאוונס לחדרו ואמר לו "עכשיו אתה אחראי על השליטה במפרסי הספינה ביחד עם ג'וזט. אני לא רוצה לשמוע תלונות. אתה חייב, חייב להתאפס על עצמיך." 

"אני אתאפס על עצמי, אני מבטיח" אמר האוונס. "טוב מאוד האוונס, אני גאה בך. שתהיה לנו דרך צלחה, כי זה יהיה היום האחרון שאנחנו נראה אותך" אמר לו הקפטן. "מה? למה?" שאל אותו האוונס. "כי מהיום אתה הולך הביתה. ז"א, לא היום, זה ייקח זמן. אבל אתה הולך למסע למען החזרה הביתה." אמר לו הקפטן. טינטין שמח, סוף סוף משהו השתנה בתוך תוכו ואז הוא אמר "אני חוזר הביתה? מדהים, אני פשוט מקווה שהחלום הזה ייגמר כבר. איך אני חוזר? תנחה אותי" ישב האוונס בחיוך. "אנחנו נרד בחוף הים האפור. בזמן שכולם יחפשו אוצרות, אני ילווה אותך לשער הבהלות- השער שמוביל לביצת החושנים- אתה תזכה לראות דברים שמעולם לא ראית. אני מזכיר לך- אל תתמהמה. המשימה שלך היא להשתמש ביהלום שלך"  אמר לו הקפטן. ואז האוונס חשב על מה שאמר הקפטן, ושאל "איזה יהלום יש לי?" "תבדוק בכיס שלך" אמר הקפטן.
האוונס הכניס יד לכיסו, וראה יהלום זהוב, יפה ואיכותי. לאט לאט נזכר האוונס בכל מה שקרה, ליטף את היהלום, אחז בו חזק ולא יכל לעזובו. הקפטן פנה אל האוונס ואמר "מעכשיו זה רק אתה מול הזמן. המלכה אילריה תנסה לתפוס אותך כמה שיותר מהר כפי שהיא יכולה. היא תשלח לאבריך שומרים, הזיות, אורבנים- הכי חשוב זה שלא תיכנע למה שהיא אומרת. אתה חייב להצליח. וכולנו איתך האוונס, הכל יהיה בסדר. כשאנחנו מגיעים, אתה חייב לצאת לדרך. אחרי הביצה, אתה תובל למדרון המתים. כך את המפה שאני נותן לך עכשיו- אתה תלך על פיה לתוך ארץ ששת הימים עד שתגיע לממלכת הארב. תזכור- אנחנו איתך. היהלום יספק לך את כל הכח שתצטרך. במדרון המתים אתה תמצא חרב, רק נושא היהלום יוכל לאחוז בה. המתרה שלך היא בסופו של דבר להגיע לים השחור שנמצא במרחק של 3 יבשות מהים האפור, אחרי שתאסוף את כל היהלומים באיזורי ממלכת הארב, ותשים אותם אצל הקוסם. ושמה, אתה תוכל להגיע הביתה. אתה תבקש מהקוסם להחיות את בקשתך ולהציל אותך כדי שתגיע הביתה. האוונס, זה חשוב שתגיע הביתה ואני מוותר על חיי בשביל זה.

אז בבקשה, תתאפס על עצמיך, תעבוד מהר, תעשה את מה שאני אומר לך ותקשיב לי טוב- אתה חייב, חייב להצליח.". האוונס הסתכל על הקפטן והיה בשוק, לא היה לו זמן לשוק הזה ואמר לו "למה אתה עושה את זה? למה תמות בגלל זה? " הקפטן אמר לו "אין לי זמן לדברים האלה. אם אתה תחיה את הקוסם הגדול אני אמות. אני הוא זה שגנב ממנו את היהלומים ולכן הוא ינקום בי, אני הוא זה שגרם לכל הבלאגן הזה. אני זה שבגללו אתה כאן. פשוט תצליח!" 
האוונס הנהן בראשו, לקח את המפה, האוויזרים וארז בתוך התרמיל שניתן לו בספינה. האוונס הלך לעבוד והלך אל המפרסים. הסופה הייתה נוראית, העבודה של האוונס וג'וזט הייתה קשה מאוד. באמצע היום היה חושך, העננים כיסו את השמש והכל היה אפל והיה קשה מאוד לראות מה קורה בספינה. קפטן ג'ואי עשה את הדבר שאסור ביותר לעשות- הוא החליט לעצור את הספינה באמצע היום למען אכילת ארוחת צהריים. הסופה המשיכה. האוונס וג'וזט הרגישו עמוסים אחרי עבודתם ונשארו לנוח בזמן שכולם הלכו לאכול את מנת הדגים שריי הביא להם.  ג'וזט והאוונס החלו לשוחח. "אני לא יראה אותך יותר" אמר לה. "למה אתה לא תראה אותי?" שאלה אותו. "אני נוסע להרפתקאה. אני חוזר הביתה, אני מצאתי דרך". אמר לה.
"אני באה איתך!" אמרה לו. "מה?" -"אני באה איתך!" 
"למה את רוצה לבוא איתי?" שאל בתמיהה. "הסיפור שלי לא שונה משלך. "
"תספרי את הסיפור שלך" אמר לה. "זה היה בערב. עשיתי עם החברות שלי ערב כיף, כששניהן הלכו באמצע כי הן השתעממו. ישבתי עם אמא שלי והיא שיחקה איתי רמי מתוך שיעמום. ואז, היה לילה, האורות נכבו, ונכנסו אנשים שחורים ומפחידים לבית שלי. אני לא זוכרת במדויק, אבל הם נכנסו והרגו את אמא שלי. ואז, הם לקחו אותי. מאז אני כאן. היה לי מאוד קשה להתרגל, העבידו אותי קשה. אני מבינה אותך האוונס, אבל אני ככה כבר שנה כאן. ארץ ששת הימים נהיה המקום שלי ואני לאט לאט שוכחת את מה שהיה "  

"אם זה המקום שלך, למה את רוצה לבוא איתי?" - "בגלל שאני גם רוצה לחזור. קשה לי לעבוד כאן. קשה לי לחיות כאן. אני מתגעגעת לאמא שלי, אני רוצה לחזור אליה" אמרה לו. "בכל מקרה, את צריכה לדבר עם הקפטן"-. "לא אין צורך! " אמרה. "אני יודעת איפה אמא שלי. היא נמצאת כלואה בממלכת הארב. הם כלאו אותה. היא לא באמת מתה, אני יודעת את זה. אני באה איתך"  אמרה.
"אם את רוצה לבוא איתי את צריכה להיות מודעת שזאת הולכת להיות חוויה מסוכנת מאוד- וקשה. "  אמר לה. "אני מוכנה לעשות הכל. אז מתי יוצאים?" 
"אממ..." פתאום, מבין דבריהם, גלים גדולים החילו לנענע את הספינה. הקפטן רץ אליהם ואמר "יותר מידי אתם מדברים! תתחילו לעבוד!" הקפטן עשה טעות. הספינה התמלאה במים. היא לאט לאט שוקעת. כל שודדי הספינה החלו לעבוד במרץ "להרים מפרסים!" והספינה התנודדה, והתנודדה. ג'וזט הייתה צמודה לדופן בצורה מסוכנת. המים מילאו את הספינה, שרייגון והמנקה אדומת השיער ירדו לספינות ההצלה. שלושת המלחים- ג'יי ריי ויו ירדו גם כן. קפטן ג'ואי החל להלחץ וראה שהמלחים לאט לאט בורחים מהסיפון. צרחות, שאגות, אך ג'וזט והאוונס לא שמעו כלום. פתאום- בא גל רוח ענק והחל להעיף את ג'וזט. "תעזור לי!! האוונס!" ג'וזט אחזה בספינה ובחבליה, שגופה לאט לאט נאכל ע"י דגי הפיראנה ששחו בים. האוונס רץ בלחץ והושיט לעברה חבל- אך ג'וזט לא הגיעה אליו והחבל נפל. האוונס ראה שג'וזט עוד שניה מתה ע"י הפיראנות, וג'וזט צרחה וזעקה "עזרה!!!!" האוונס רץ, טיפס על המפרסים, טיפס גבוה ככל האפשר, שיחרר את אחד החבלים שקשרו את המפרס. הוא אחז בו חזק, לא היה לו זמן לחשוב, ובמהלך מסוכן פשוט קפץ עם החבל, אחז בו חזק, והחבל נע סביב הספינה בסיבוב גדול, האוונס הושיט לג'וזט את ידו ומשך אותה אליו והמשיך עימה את הסיבוב כשהיא מחובקת עליו. ואז, שניהם היו מחובקים על החבל, אוחזים אחד בשני, וג'וזט בוכה עם דמעות על לחייה אך תוך כדי מחייכת, והאוונס מביט בפניה תוך כדי שהם משלימים את הסיבוב סביב הספינה. 

האוונס וג'וזט ניצולו. "וואו. אתה מדהים. אני לא מאמינה. תודה לך האוונס, אתה האדם הכי יקר לי כאן!" אמרה וחיבקה אותו חיבוק חם וחברי. האוונס חיבק אותה בחזרה, ואז השניים חזרו לסיפון. ואז, סאדו עמד על הדופן וצעק "יבשה!!! הגענו!" קפטן  ג'ואי רץ לעברו עם המשקפת ועלה במעלה הסולם וראה שאכן ישנה יבשה באופק. "השגנו את מטרתינו" אמר בליבו. ואז, הגיעו קפטן ג'ואי, סאדו, ג'וזט והאוונס לחוף האפור. "טוב, אז ככה מסתכם הסיפור אה? אנחנו דואגים לספינה והם הולכים להם ומנסים להציל את חייהם? בטח דגי הפיראנות מתענגים על כל איבר ואיבר מגופם!" צעק הקפטן ג'ואי בעצב אך בחיוך. האוונס אמר לו "אני עכשיו יוצא לדרך" "לא כ"כ מהר נערי" אמר לו הקפטן.
"אנחנו צריכים את האוצר הזה, זה אוצר נחשק וחשוב לנו. אתה צריך לעזור לי להשיג אותו." אמר לו הקפטן. "שאלה קטנה- למה אתה כ"כ רוצה אוצרות?" שאל האוונס. "אני ידוע כאדם רודף בצע. וזה נכון, אבל אני רוצה את האוצרות האלו במטרה אחרת. אני רוצה לשחד בחזרה את האורבנים ובעזרת האוצר לבנות ממלכה חדשה- לשקם את ממלכת האבר ולעשות ממנה מקום טוב יותר. ממלכת האבר כיום היא מקום נתעב, מגעיל ואפל. אנשים חיים בסבל. בכל מקרה, אתה תלך לשם ותראה בעצמיך, אין טעם בהסברים" אמר לו הקפטן . הארבעה הלכו, ונכנסו לתוך החוף. בתוך החוף, הם ראו שיש בור בוץ מגעיל ומכוער. "האוצר נמצא בתוך הבוץ" אמר הקפטן. "זה מסומן לי במפה. בספירה שלי- כולם קופצים אל תוך הבור" אמר הקפטן. "עמוק ככל האפשר!" הוסיף. "אתה רציני? אני לא נכנס לתוך זה! אני אמות! " אמר האוונס. "לא אתה לא" אמרה לו ג'וזט. "עשינו דברים הרבה יותר גרועים, אתה בכלל לא יודע מה מצפה לך".
"בספירה שלי כולם נכנסים! " צעק הקפטן. "שלוש, שתיים, ו...!!"
ארבעתם זינקו לתוך הבוץ. האוונס כל שניה צף, בזמן שכולם ניסו כמה שיותר לרדת לעומק. הוא לא יכל לנשום. "הצילו! ג'וו...ג'וזט" אמר בקול מלא בוץ בפיו זועק לעזרה. "האוונס, תעצור את הנשימה ותצלול, פשוט תצלול" אמרה לו וצללה.  

"אני מקווה מאוד בשבילהם שזה ילך !" ואז האוונס עצר נשימתו, וצלל.
פתאום הרגיש חום נוראי. עצם את העיניים חזק, וצלל, וצלל, וצלל, עד טיפת הכח האחרונה עד שהרגיש חלל אוויר מתחתיו. הוא הרגיש מעין חול מוזר. הוא חפר ברגלו עם החול, ואז החול משך אותו לתוכו. האוונס פתח את עיניו ועיניו התמלאו בבוץ. פתח את פיו ונשאב אל תוך החול- ואז נפל. "האוונס! נו באמת, אמרתי לך לעצור את הנשימה!" אמרה ג'וזט. האוונס נפל ושכב, לאחר שתי שניות פלט בוץ מפיו. כל הארבעה היו מלאי בוץ. ג'וזט באה להאוונס ואמרה לו "אתה בסדר? יאללה, אין לנו זמן, בוא נתחיל לזוז" ואז הארבעה הלכו לאורך המנהרה יחדיו. בתוך המנהרה היו מלא עכבישים שהלכו לצידם וחרקים מוזרים לצידם.החרקים הראו אור כחול ועפו באיטיות באוויר, הם היו הדבר היחיד שהאיר את המנהרה. "מה זה?" שאל האוונס. "אלו החרשישים- חיות הנהר. הם בד"כ מסתובבות באיזורים כאלו, הן מביאות אור כחול ויפהפה איתן. רובם, יכולות לעשות קול מדהים ויפהפה לאדם שהן אוהבות. תראה-" אמרה לו ג'וזט והפנתה ידה אל אחד החרשישים שעפו לידם. החרק עלה על ידה, וג'וזט נגעה בו בעדינות בפרוותו. החרק היה בעצם גוש פרווה קטן, בגודל של כדור פינג-פונג עם עיניים מוזרות צצות ממנו, בצבע תכלת. לאחר שג'וזט ליטפה את פרוותו הדלה, החרשיש הכל להשמיע קול. האוונס שמע את הקול, וחשב בליבו איזה קול יפה, רגיש, עדין ואיכותי. איזה רגש, איזה כח. "קח- תנסה בעצמיך" נתנה לו ג'וזט את החרק. האוונס אחז בו בעדינות, קצת פחד. הוא ליטף אותו לאט לאט, ואז האוונס שמע את הקול המתקתק והיפה. האוונס החל להתרגש, והתמכר לקול ששמע. "טוב הבנו את הקטע, בוא כבר לעומק המהרה" אמרה לו ג'וזט והשניים הצטרפו לסאדו וג'ואי ספארק לאורך המערה.  ואז הם נכנסו לאיזור בו היה שולחן, ולידו ראו גוויות של אנשים מתים, מן שלדים מוזרים בתוך החדר. לידם היה מונח האוצר המוזהב והיפה- אוצר מגרה ויפה. טבעות, תכשיטים, שרשראות, ומטבעות- המון מטבעות. הארבעה אספו את התכשיטים באושר והחלו להתלהב

האוונס הביט בקפטן בסאדו ובג'וזט מתענגים על האוצר. הוא לא הבין ממה הם כ"כ מתלהבים מהאוצר. ואז, לצידו, הוא ראה שלד. "אמאלה!" נבהל ושלושתם צחקו על בהלתו. "זה לא היה כאן מקודם!" אמר להם. "שתוק קח ת'שק תתחיל לאסוף את האוצר ותפסיק לדבר עם מתים!" אמר לו סאדו. האוונס החל לאסוף אוצרות ואז ראה מאחוריו עוד שלד. "טוב זה כבר לא היה כאן מקודם!" צעק. וכולם צחקו. "טוב, אנחנו כבר זזים, אתה בא האוונס?" צעק אליו קפטן ג'ואי ספארק. "כן, אני בא" צעק אליהם. האוונס שם לב שמשהו מוזר מתרחש כאן. ואז, כשיצאו מהמערה, פתאום שמו לב שהחור שממנו באו- החול שאמור להוביל אותם ליבשה נעלם. "אוקיי, מה אנחנו עושים עכשיו?! " צעקה ג'וזט בלחץ. "להרגע. כמו תמיד אנחנו נצא מזה" אמר הקפטן. "בואו לכיוון הזה" אמר הקפטן והצביע ימינה, לאיזור השני במערה. "אתם בטוחים שנהיה בסדר?"  שאל האוונס בתמיהה. "כן, תפסיק להתלונן ותבוא." אמר לו הקפטן. הארבעה המשיכו ללכת במורד המערה, עד שפתאום שמעו קולות מאיימים, מן צעקות ממעלה המנערה. "אחזו חרבות! כולם!" סאדו הוציא את החרב מאבניתו, קפטן ג'ואי ספארק הוציא גם כן הוא חרב גדולה מהאבנית שלו. ג'וזט הוציאה את הסכין הארוכה והגדולה שלה. "ורק לי אין נשק! תעזרו לי!" צעק האוונס. ואז קפטן ג'ואי הביט אליו וסימן לו בשפתיו "לך יש את הנשק הטוב ביותר" ואז באו להם, שלדים, מאיימים, וגדולים. "אההה!!! אמאלה!!!!" צעק האוונס. האוונס החל להלחץ. הוא ניסה לרוץ - וראה שהכל תהום. סאדו לקח את החרב והחל להלחם בשלדים. קפטן ג'ואי ספארק גם כן הוא החל להוריד להם את הראשים, ולהלחם בהם בחוזקה. ג'וזט הרשימה את האוונס ועשתה מספר פעלולים מרשימים ושברה כמה עצמות של אותם השלדים. ואז, האוונס הרגיש יד נוגעת בכתפו. והאוונס ראה שלושה שלדים מאיימים אוחזים בו "לא! תעזרו לי! בבק..." אך אף אחד לא שמע את האוונס המסכן. והאוונס היה בפינת המערה, לבד. הוא פחד. הוא חשש. הוא דאג. ואז, באותו הרגע שלף את היהלום המוזהב מכיסו. 

כל השלדים עפו ממנו באיטיות. האוונס רץ משם במהרה. הוא רץ לאיזור הקרב של שלושת חבריו,  והושיט את היהלום לעברם- כל השלדים זזו, האוונס אמר בליבו "באלי לצאת מכאן" ואז המערה לאט לאט התמוטטה, החול התפורר ולאט לאט המערה נפתחה. "מהר ! אנחנו חייבים לרוץ!" צעק הקפטן ואז הארבעה רצו לעבר פינת המערה ודחפו בחול חזק שהתפורר לאט- עד שיצאו. הארבעה יצאו מן המערה. כל אחד ואחד עשה אנחה אחת גדולה, כאילו עבר מסע ארוך ומפרך. 
קפטן ג'ואי חיבק את האוונס ואמר לו "אתה הצלת אותנו! תודה! ועכשיו בהצלחה לך בדרך, אתה צריך למהר ידידי, קח את התרמיל מהספינה בזריזות ותלך מהר! ג'וזט- תעלי על הסיפון!" - "זהו קפטן... יש שינוי בתכנית" אמר האוונס. "מה השינוי?" שאל אותו הקפטן. "ג'וזט באה איתי". "מה? למה? ו..? אתם יודעים כמה שזה משנה? זה מסוכן! זה.." "זה בסדר. נעבוד על זה" אמרה ג'וזט.
"תהיו זהירים" אמר הקפטן ועלה לסיפון, נופף להם לשלום, והשניים החלו במסע.  
0 תגובות
פרק שלישי: ההפתעה
10/12/2012 14:54
רווית
פרק שני: מסע חדש

האוונס התעורר שוכב, מונח על מיטה, הכל הסתובב בראשו. "איפה אני?"
שאל. ואז פתאום הביט בנערה יפה, תמימה. שערה היה חום ומטולטל, ארוך וגולש לכל אורך גבה. עם כובע קסקט כמו בשנות ה40, לבושה בחולצה לבנה מכופתרת, ומעליה אפוד חום פתוח, מכנסיים ישנים חומים ורחבים, ונעליים שחורות גבוהות לעבודת גינה או ליציאת הרפתקה. "אתה נמצא בספינת ששת הימים" ענתה לו. "ספינת ששת הימים? מה?" שאל בתמיהה
"מצאנו אותך בים. היית זרוק בתוך שק, עירום." השיבה הנערה.
האוונס הביט עליו לובש בגדי עבודה זהים לבגדי הנערה.
"הלבשתי אותך" אמרה. פניו של האוונס החלו להאדים.
"נו מה אתה שותק? שמי ג'וזט, ברוך הבא לששת הימים" הושיטה לו יד ללחיצה. האוונס לחץ את ידה בשתיקה. 
"אתה צריך לעבוד כאן. זאת הסיבה שאספנו אותך" אמרה לו.
"איפה אני?" שאל שוב
"בספינת ששת הימים, שאומר את זה עוד פעם עד שתבין?" שאלה וחייכה.
האוונס קם ויצא מהחדר. הוא הביט בסיפון, מסודר, ויפה. עד שפתאום הביט בפיראט מוזר עם רטייה גדולה וזקן עם תוכי על כתפו שאומר לו -"ברוך הבא לששת הימים! מקווה שתועיל לנו" והפיראט הושיט את ידו לשלום. ידו הייתה מלוכלכת ומטונפת, אז האוונס השאיר את ידו באוויר. 
האוונס התקדם והלך לאיזור בו נמצא חדר, שבו נמצא רב החובלים של הספינה.
   האוונס הביט באדם, כהה עור, עם שיער לבנבן ושפמפם.לידו, הייתה אשה מבוגרת, אדומת שיער ורגוזה שניקתה את החדר ובו זמנית פנתה אליו "ילד מה אתה עושה כאן אתה לא רואה שאני מנסה לנקות!"

"אני מצטער, לא שמתי לב! באתי לדבר עם המפקד או משהו כזה?"
"זה יהיה אני" אמר כהה העור. "שמי הוא קפטן ג'ואי ספארק. מהו שמך?"
"האוונס. כריסטופר האוונס. אפשר לדעת בבקשה היכן אני? "
"אנחנו מצאנו אותך שט, בתוך שק. החלטנו להציל אותך והחיינו אותך בעזרת צוות המטפלים.  אתה יכול להצטרף אלינו להרפתקה- אנחנו נוסעים אל הים האפור" 
"שום הרפתקה ושום נעליים! מחר זה ערב חג המולד, אני צריך  להתארגן!"
"מחר זה בכלל לא ערב חג המולד חמוד" ענה לו הקפטן.
פתאום, האוונס ראה בחדרו של התחלה של ספר שכתב הקפטן. 
האוונס הביט בתוך מה שכתב הקפטן וראה שכתוב על הכתרתו של הנרי השמיני להיות מלך אנגליה.
האוונס לא הבין מה קורה כאן. "למה אתה כותב על הנרי השמיני? זה היה לפני המון שנים!"
"על מה אתה מדבר נערי? זה קרה אתמול"
האוונס החל להלחץ. 
" מה אתמול!? אנחנו במאה ה21, זה תקופה אחרת לגמרי! "
"להרגע, מתוק, אנחנו בשנת 1509 לבינתיים"
"מה!? לא!  זה לא יכול להיות ! " 
האוונס רץ אל מחוץ לחדר וראה שהספינה בסגנון ישן, האנשים נראים שונה, הכל נראה כ"כ לא רגיל כמו שהתרגל. "לא! זה לא הגיוני! אתם משקרים! " 
האוונס רץ. הוא ניסה להזכר מה קרה לו לפני שהגיע. הוא קיבל שוק. הוא התהמם. האוונס התיישב בשירותים של הספינה. הוא הרגיש חסר ביטחון.
"ילדון, כדי שתתחיל לנקות. הנוחיות לא תנקה את עצמה" האוונס הביט באדם בלונדיני, עם שיער ארוך, רזה, לבוש בבגדים מכובדים. "נו למה אתה מחכה?" האוונס התחיל לשבת באחד התאים ושם את ידיו על ראשו.  


"זה לא הגיוני" חשב לעצמו. "זה פשוט לא הגיוני! זה לא קורה לי!"
אמר לעצמו בראשו. "זה פשוט לא הגיוני!" ואז החל לבכות. 
"גם לי זה היה ככה" אמרה ג'וזט שהתקרבה אליו. "גם אני הרגשתי חסרת ביטחון שזה קרה. זה פשוט בא, בבום, אתה לא יודע מאיפה זה צץ. אבל אחרי כמה זמן, אתה פשוט מבין שאין ברירה ומתרגל. ככה זה. " 
"על מה את מדברת?! איפה אני נמצא?! איפההה ?! " האוונס התקרב אליה ואחז בה בחוזקה. "אתה מכאיב לי ! עזוב אותי!"  - "זה סוג של מתיחה אה?!? זה את איימי?! את מנסה לעבוד עלי?! אהה ?!!" - "אלוהים! אתה פשוט משוגע! תעזוב אותי! " צעקה עליו ודחפה אותו ג'וזט. "אתם משוגעים! אתם משוגעים! אתם תראו!" ג'וזט יצאה מהחדר. האוונס החל לבכות. לאחר מספר שעות חשיבה, האוונס נח לעצמו. הוא הבין שאין לו שום מקום מסתור, שהוא לבד כאן ושהוא יצטרך להתמודד עם כל מה שקרה לבדו. האוונס קם בבוקר. "אתה עכשיו קם ועוזר לי לנקות את הסיפון. קדימה, קום כבר" אמרה לו ג'וזט. האוונס קם, ניסה לשכוח ממה שקרה. הוא לא האמין למה שקורה לו, הוא פשוט העדיף לשכח מזה ולקחת את זה בקלילות. הוא לא ידע אם לצחוק או לבכות. האוונס לקח סמרטוט והחל לנקות את הסיפון ביחד עם ג'וזט. ואז הוא נכנס לחדרו של קפטן ג'ואי ספארק ואמר לו "תקשיב, אני יודע שזה נשמע משוגע, אבל אני באתי על ידי אנשים משוגעים. אני לא זוכר איך בידיוק הגעתי לכאן, אבל אני זוכר שאני הייתי גר במקום אחר, בתקופה אחרת. אני חייב לחזור לשם! אתה לא מבין כמה...." - "אני יודע." אמר לו קפטן ג'ואי. "מה אתה יודע?"
"אני יודע את כל הסיפור שלך, האוונס. אל תתאמץ. הכל יהיה בסדר."
" מה קרה לי?"
"אתה יכול להחזיר את ההורים שלך לחיים." אמר לו בעצב הקפטן. - "ההורים שלי לא בחיים? " האוונס היה בשוק. "הם מתו. בעקבות זה אתה באת לכאן. יש לך עוד הזדמנות להציל אותם. אתה עוד תגלה הרבה. עכשיו לך תעבוד"

 האוונס הלך והיה בשוק. הוא פשוט רצה למות. הוא לא האמין למה ששמע על הוריו. תוך כדי שניקה את הספינה, ראה באדם הבלונדיני המעצבן שראה אותו מקודם בשירותים יושב לו על דופן הספינה ואומר לו "תנקה את זה טוב אה?" ואז האוונס לקח הפסקה. האוונס הלך לבחור ושאל אותו בתקווה שזה ילך לו "איפה אני? איך הגעתי לכאן?"  - "אתה בספינת ששת הימים. אתה באת לכאן כי מצאנו אותך. אלוהים יודע איך באת. " השיב לו בעצבים.  "אוקיי... הבנתי.. חשבתי שאתה אולי תוכל לעזור לי. שמי האוונס" האוונס הושיט לו את היד לשלום. האדם הביט אליו בזלזול, לחץ את ידו ואמר "שמי שרייגון בוניס אנדרסון. נעים להכיר."
לאחר המפגש הקצר האוונס החל לספר לו.. "אני הייתי בבית שלי. לא היה לי מה לעשות, החיים שלי משעממים מאוד בעיירה. לאחר ריב משפחתי נכנסו אנשים מוזרים שחורים עם עיניים אדומות. אני לא זוכר בדיוק מה הם עשו שם, הזקן המוזר אומר שהם הרגו את המשפחה שלי. ומאז אני כאן. זה מה שאני זוכר."
"הם הרגו את המשפחה שלך. " אמר לו שרייגון. "אז זה אמיתי. " אמר האוונס והעלה דמעה. "החיים שלך עכשיו משתנים. אל תתייחס לכל פרט כדבר חשוב, החיים מפתיעים. הכי חשוב שמעכשיו אתה תבין שאיפה שאתה נמצא עכשיו זה הפתעה גדולה. אל תופתע מהפתעות- תתרגל אליהם. לאט לאט אתה תחיה חיים שונים ממה שאתה רגיל. אתה יכול להציל את ההורים שלך. אתה יכול" אמר לו שרייגון. "מה ? איך?" שאל האוונס בחוסר תקווה. "רק עם הרצון שלך" השיב.
"איך אתה יודע כ"כ הרבה? איך אתה מבין כ"כ בכל הדברים האלה? איך אתה מצליח להתעמק במה שאני מרגיש? " - שרייגון שתק והביט בו ואז אמר "כמה רחוק תלך בשביל לקבל את התשובות לשאלות שלך? " האוונס חשב שניה וענה "כמה רחוק שאפשר". "אתה בן אדם שאפתן. אני אוהב את זה. אתה עוד תגיע רחוק" אמר לו שרייגון, ועזב. האוונס נישאר לנקות את הספינה לבדו.
*** 
0 תגובות
פרק שני: החטיפה
10/12/2012 14:52
רווית

חג המולד הגיע. איימי ואחותה חגגו אותו בשמחה, ישבו במטבח עם כובעי סנטה קלאוס אופנתיים, אוכל שאחותה הכינה במשך כל היום ומוזיקת טראנסים של שירי סנטה-קאלוס שהופצו באותו היום ביוטיוב. 
בביתו של האוונס התכנסה כל משפחתו למען חגיגת החג.   המשפחה ישבה על יד השולחן והחלה לשיר את שירי חג המולד- עם עץ חג המולד מקושט וצבעוני. האוונס ישב עם כובע הסנטה-קלאוס על ראשו בעצב והחל לחשוב מה הוא עושה עם המשפחה הזו.  פתאום אמו צעקה לו "נו בוא ותשיר איתנו ילדון!" אחזה בידיו וניענע בהם. האח הקטן ישב מפונק, בגדיו חדשים ויפים אוכל בתאווה בלי שאף אחד לא מציק לו. האוונס ישב וחשב, למה לי זה אף פעם לא ככה?  
בידיוק מעבר לחלון,  ילדים מכיתתו של האוונס שיחקו בסנאפלין. באותו הרגע אימו של האוונס צעקה להם "בואו ותשכנעו את הבן שלי לרקוד! " 
הילדים החלו להתפקע מצחוק, האוונס הרגיש מובש. ואז, הילדים באמת נכנסו לבית. מסכות סקי על פניהם. הם נכנסו וזרקו על האוונס כדורי שלג מבחוץ, ללא בושה. אמו של האוונס החלה לצעוק עליהם "תתביישו לכם! לכו מכאן חצופים אני אספר להורים שלכם" האוונס הרגיש פשוט שאין שום דבר שיוכל לעשות

האוונס קיבל בידיוק הודעת אס-אמ-אס מאחד הילדים שכתב לו "במידה ואמא שלך תדבר עם ההורים שלנו- אתה מת.  " בשם כל הילדים. האוונס הלך לחדרו. אמא של האוונס נכנסה לחדרו והחלה לדבר איתו בנוגע למקרה.
"אני לא מאמינה! אלו הילדים בכיתה שלך? אלו חברים שלך? אני בהלם. אני לא רוצה שתסתובב עם אנשים כאלה!" אמרה לו
"אני לא מסתובב איתם, אני אפילו לא חבר שלהם. הם שונאים אותי. ואת לא תגידי שום דבר להורים שלהם כי זה סתם יחמיר את המצב" השיב לה והסיט מבטו אל המחשב.
 "האוונס, חמוד, יש משהו שאתה רוצה לספר לי?" שאלה אותו אמו.
"לא! " אמר לה. 
האם הלכה ויצאה מהחדר. לאחר מספר דקות שם לב שאמו לא מטרידה אותו בקשר לחזרה לשולחן שבו אכלו את סעודת החג. האוונס ידע שאמו הייתה עסוקה במשהו. האווס לא שמע קולות מאיזור השולחן, לפחות לא את קולה של אמו צועקת. ואז הוא הבין שאמו בוודאי מדברת עם הוריהם של חבריו. 
האוונס שמע את אמו מדברת בטלפון עם הורי חבריו. בידיה היא אחזה דבר, האוונס לא ראה מה היה הדבר מכיוון שזווית הראיה שלו לא נתנה לו. 
האוונס עלה לטלפון בקומה השניה והאזין לשיחותיה של אמו.
"שלום? מדבר  שמואל? שלום, מדברת אמא של האוונס, אתה מבין הבן שלי הותקף היום ע"י מספר ילדים מהכיתה שלו שבאו והחלו בזריקת כדורי שלג ועוד זה היה בתוך הבית שלי. אני מאוד אשמח אם תעדכן את ההורים של הילדים שגרים באיזור ביתנו שמצב זה לא יקרה שוב "
"אין בעיה גברתי נושא זה יטופל" השיב לה.

האוונס הרגיש זועם. איך אמו מעזה כך למרות את דבריו לאחר מה שסיכם איתה? מה היא חשבה לעצמה? ואז שמה את אמו אומרת דבר נוסף-  

"ד"א אדון המנהל, אני הרגע שמעתי מהבן שלי דבר שהיה נשמע כמו בעיה חברתית, ולכן אני לקחתי את היומן שלו. אני קראתי ממנו כמה עמודים ו..."

האוונס   החל להשתגע. "אני שונא את האמא הזאת!" חשב בראשו. "האלוואי שהאשה הזאת לא הייתה אמא שלי!" חשב שנית. ואז צצו לו מחשבות, זעמות, הוא לא ידע איך לסכם את כולם. הוא הרגיש זעם, כעס. ואז ירד, ניתק לאמו את הטלפון וצעק עליה "איך את מעזה ?! "
" איך אתה מעז לנתק לי את הטלפון באמצע שיחה?!" אמרה לו.
"איך אני מעיז?! מה זה אמור להיות?! איך את מעזה ככה לקחת לי את היומן ולקרוא אותו?! זה הפרטיות שלי! זה הסודות שלי! תתבייישי לך שאת מעזה לקרוא לעצמיך אמא שלי! יואו האלוואי שלא הייתי נולד למשפחה כזאת!"
"צא מהבית." ענתה לו.
האוונס השאיר את כל הסועדים בשוק, לקח את הסוודר ויצא מהבית. 
 איימי שמעה אבן נזרקת על חלונה. היא יצאה החוצה וראתה את האוונס. האוונס נכנס לביתה ואמר לה " אנחנו צריכים לדבר. עכשיו."
"אבל זה חג המולד, אני עכשיו עם אחותי" לחשה לו. 
"זה דחוף. אין הזדמנות לדחות". השיב.
"טוב, נני, תאכלי את העוגה שהכנתי במקרר ותהני במתנה שלי" אמרה איימי לאחותה
ואז אחותה השיבה לה- " מה את הולכת? ככה את עוזבת אותי בחג המולד? באמת?"
"כן. אין הזדמנות לדון על זה, אני ממש מצטערת, חג שמח" 
יצאה בעצבים. 
"מה אתה רוצה ממני בערב חג המולד ?! "- "תקשיבי, זה נושא חשוב. אני רבתי עם המשפחה שלי בערב חג. פשוט נמאס לי מזה, סבבה? נמאס לי מכל השטויות האלו."


"האוונס, תקשיב, באמת שאין לי עוד מה לומר לך. כל מה שיש לי להגיד נאמר ואתה לא רוצה לשמוע את זה שוב. המשפחה שלך היא הכל בשבילך. אולי תהיה יותר עדין, בכל מקרה, אני צריכה להיות עם אחותי. תהיה שלם עם עצמיך, זה יעבור. יהיה טוב, אני מקווה. בכל מקרה.."
איימי שלחה יד לכיסה והוציאה משם מתנה-
"זאת מתנת החג שלי בשבילך. דבר צנוע, ניראלי שזה מעל ומעבר למה שמגיע לך אחרי איך שדיברת אלי. תלמד לדבר אל אנשים דרך אגב. חג שמח!"
אמרה איימי, והלכה.
האוונס התבונן בעטיפה הישנה והמסתורית, ושם את הדבר בכיסו. האוונס חזר לביתו לאחר מספר שעות של חשיבה ברחוב וראה שהבית ריק, כל האנשים ישנים. הבית היה חשוך. האוונס פתח את החבילה וראה יהלום זהוב ויפה. האוונס אחז בו בחוזקה, והרגיש סוף סוף הרגשה שונה אחרי כל ההרגשה המעצבנת שסובבה אותו לאחרונה. האוונס אחז בו והתבונן בו שעה, ועוד שעה, והחל ממך לאהוב את היהלום. לאחר מכן היהלום היה זהוב עוד יותר, מה שיותר פיתה את האוונס לאחוז בו בחוזקה. האוונס הלך לישון בחדרו. פתאום האוונס שמע דפיקה חזקה בדלת. האוונס הלך אל הדלת והיה בשוק, השעה הייתה שתיים לפנות  בוקר. האוונס פתח את הדלת. אף אדם לא עמד בפתח. ואז, האוונס הסתובב. הבית היה ריק. ופתאום, עמד מאחורי האוונס מן דבר מוזר, בעל עיניים אדומות, ראש שחור, גופו שחור, ובידו מונח סכין עקוב דם. האוונס צריך ורץ במעלה המדרגות. מספר דמויות מיסתוריות כמו זו שראה בפתיחת הדלת הופיעו בקומה השניה. האוונס הביט בהם דוקרים את אמו בחזה בזמן שנתה. האוונס צעק להם "לאאאאאאא!!!!" אך הם לא הקשיבו. הדמויות המשיכו ודקרו את שאר אנשי משפחתו, והאוונס פשוט לא ידע איך להגיב, גופו היה מסוחרר, הוא לא ידע מה הוא עושה והיכן הוא נמצא, ואז הוא פשוט התעלף. הדמויות האלו לקחו אותו בתוך שק והאוונס היה מונח בתוך הסק, והם גנבו אותו עמם..... 

0 תגובות
פרק ראשון- השגרה
10/12/2012 14:51
רווית
 
"האוונס! נו תקום כבר" !  
"אני קם אני קם!" 
וכך מתרחש כל בוקר של האוונס. השעון מראה את השעה 6:55 ולהאוונס יש 5 דקות להגיע לתחנה. האוונס קם עייף, מתלבש בכבדות, ורץ ככל האפשר לתחנה. האוונס עבר לגור בעיירה הקטנה  גורגנוויל לפני כארבעה חודשים. עם כל המאמצים- האוונס לא התקבל יפה על ידי הילדים. הרבה פעמים הסתבך בריבים, מכות, גניבות והתלמידים בבית הספר אליו נרשם לא ממש מתחברים אליו. החברה היחידה שלו היא איימי, שגרה דלת מולו. "בוקר טוב טמבל. למה אתה כל בוקר מאחר להסעה?"  פנתה אליו בחיוך.
להאוונס, עם כמה שהוא מתחבר אליה, לא ממש מת על הציניות הילדותית שלה. הוא מתעצבן מזה בקלות. האוונס התיישב בכבדות על יד איימי בהסעה והם החלו לדבר על לימודיהם בבית הספר.
 "אני מרגישה שאתה מאוד כבד, מאוד ישן, אתה בסדר? למה אתה ככה היום?"
שאלה אותו. "בכל בוקר אני קם מאוד מאוחר, ואתמול בלילה לא נירדמתי בגלל מחשבות על כל מה שעבר עלי אתמול" אמר בדכדוך. בהגעתם לבית הספר עוד פעם חבריו המעצבנים של האוונס התחילו להציק לו ודחפו אותו, כרגיל. 
האוונס החל למאוס על חייו. ולא מתוך צער או דיכאון, אלא מתוך זה שנמאס לו מחוויית הדברים החוזרת הזו. הוא ישב לדבר עם איימי בהפסקה. מראה של איימי היה נאה בעיניו. עורה היה לבן כסיד, שערה היה מטולטל ובלונדיני, משקפיים גדולות ועוות היו מונחות על עיניה. מכנס ג'ינס ישן ולא אופנתי, חולצה קצרה ולבנה בלי קשקושים. בדומה למראה של האוונס, לא אופנתי ולא מיומר.
האוונס החל לספר לה על חוויותיו ואז פצע פיו במשפט המפתח-
"אני התחלתי לתהות אם יש בכלל טעם בחיים" 
איימי לא ידעה איך להגיב לו על זה, היא פשוט אמרה לו "עדיף שלא תדבר ותלך הביתה לנוח. תברח, תצא, תצא כבר מהדיכאון הזה. עדיף שתלך ותשמח". 

  האוונס, בלא מפתיע הקשיב לדברי חברתו. הוא הלך מבית הספר ישר לחנות המתנות במרכז המסחרי וקנה מתנות למשפחתו ולחברתו לחג המולד שקרב ובא.  בא ערב חג המולד. הכבישים היו מלאים בשלג, כל הגינות ואיזורי המשחק היו לבנים ויפים. האוונס נהנה לראות את השלג, היה זה בשבילו מחזה שלא ניתן לתאר. איימי, הלכה גם היא לקנות מתנה לחג המולד. ההתנהגות של האוונס כלפיה בימים האחרונים היו קצת נבזיים ומביישים, ולכן היא לא התכוננה לקנות את המתנה באושר שלם. איימי הלכה לחנות ישנה בתוך המרכז, עמוק מבין כל החנויות. החנות הייתה קטנה והדלת הייתה נמוכה. היא נכנסה, מלא קורי עכביש היו סביבה. היא ראתה חרקים קטנים ומלא נמלים הולכים סביבה על הרצפה. החנות הייתה חשוכה, ומיסתורית. היא צעקה "יש כאן מישהו?!" "היי, מישהו מוכן לעזור לי?!" אך אין קול ואין עונה. לאחר שהלכה מספר צעדים היא הבחינה בנר נדלק בסוף החנות. ואז, היא הבחינה בקופה ישנה ומלאת אבק. היא הבחינה באדם זקן, יושב על כסא גלגלים, פניו מקומטות ועיניו סגורות.  לאחר שהבינה מה קורה בחנות, היא צעקה "אתה מוכן לעזור לי? אני מחכה כאן כבר מספר דקות רבות ואני אלך לחנות השניה אם לא תענה!" 
הזקן פתח את הפה ושאל אותה בגסות רוח- "מה את רוצה ילדה"
" אני רוצה לקנות מתנה יפה לחג, יש לך? " שאלה 
" אין לי שום מתנה יפה, ובטח שלא לחג. החנות הזאת סגורה, באתי רק לקחת דברים קטנים ששכחתי כאן לפני הפינוי הסופי. תעזבי אותי בשקט ילדה קטנה"
" טוב! אם אתה אומר!"
ואז הילדה הבחינה בתוך הקופסאות שהוא אורז, יהלום יפה, מוזהב, וקטן. הוא הניח אותו בתוך קופסת זהב.  היא שמה לב שתוך כדי האריזה עיניו נשארו עצומות. "אני רוצה את היהלום הזה ! " צעקה.  -"לא את לא, תאמיני לי שאת לא"
השיב לה. "זה לא בישבילי! זה בשביל חבר שלי, אני במילא לא רוצה משהו יותר מידי מכובד או יקר ויהלום מזוייף ויפה תהיה מתנה מכובדת עבורו" אמרה. 
ואז הזקן אמר:  "את בטוחה? זה בלי החזרות, בלי קבלה, בלי כלום."
"אני אשמח לקבל כל דבר, העיקר לגמור עם מטלת החג הזו" השיבה.
ואז,  הניח הזקן אריזה ישנה, מגעילה ומלאת נמלים מתים על השולחן. לקח מלקחיים מן השידה מאחוריו ולקח בהם את היהלום בזהירות, הניח את היהלום בתוך האריזה, עטף את היהלום היטב ונתן אותו לילדה, ואמר לה- "צרות רבות עולל לי היהלום הזה, דברים שלא אשכח בחיי. הנכות הזו שבה אני נמצא היא אך ורק בגללו. אני מקווה, שלא תגעי בו, ושלאדם לו תתני את היהלום יהיה את השכל לעשות את השימוש הנכון בו" אמר לה בקרירות. הילדה החלה לחשוב שהוא משוגע או משהו כזה, ואמרה "בסדר, אני מבינה, כמה זה עולה?"
"שני פני" השיב הזקן. "מעולה. יום טוב אדוני!" אמרה ויצאה מן החנות.
הזקן לקח את כסא הגלגלים ויצא מן החנות כלא היה. ואז, הילדה הבחינה שמאחורי העטיפה היה ג'וק מת, היא נבהלה נורא ורצה לחנות להתלונן לבעליה- אך החנות בין רגע נסגרה. אפילו הדלת משום מה פשוט נעלמה. הילדה לא רצתה להתעמק בנושא והתעלמה מהמקרה המוזר וחזרה לביתה.  איימי הלכה לבקר את שכנה האוונס והחלה לדבר איתו. האוונס בא אליה ואמר לה-
"אני מרגיש שאין לי פואנטה בחיים. נמאס לי. חסר לי דבר שירגש אותי, דבר שיסחוף אותי. כל יום הוא יום קטן, מתי יבוא לו יום גדול?"
"האוונס, דיברנו על זה כבר! אתה לא מבין אותי?! החיים יפים, תהנה, תשמח!" 
"אבל אני לא מוצא בהם שום פאנטה! הכל נהיה  נוראי בישבילי!"
"אז תתאבד, סבבה ?!"
ואז נוצרה שתיקה ביניהם. 
"אני חושבת שאם אתה תתאבד, בתור ידידה, אולי תפתור את כל הבעיות שלך! אם החיים שלך כאלה גרועים, אולי פשוט תשלח יד בנפשך, ותזכה לחיים טובים יותר בגלגול הבא?"
ואז האוונס צעק "את רצינית?! זה לא ייתכן! יש לי את כל מה שאני צריך! 
יש לי משפחה טובה, חברה כמוך, יש לי כסף,  אוכל, טלוויזיה, מחשב, כל מה שאני צריך! אז מה את רוצה ממני?! "  
"מה אני רוצה ממך? מה אתה רוצה ממני שאתה כל היום מבלבל לי את המח על זה שאתה רוצה למות ולא מצאת פואנטה בחיים?! אני חברה שלך, האוונס, אני יעזור לך אם אתה תצטרך, אני יהיה חברה שלך, אני אשמיע לך את התגובות להם אתה מצפה, זה מה שאני עושה ! ואם לא קלעתי בול פגיעה אני ממש מצטערת, אבל אני חושבת שלא זאת הייתה הכוונה שלי! " השיבה.
האוונס הביט בה ואמר - "תלכי מכאן. אני לא רוצה לראות אותך בבית שלי"
"טוב! "  אמרה והלכה בעצבים. 
0 תגובות
האגדה
10/12/2012 14:50
רווית
האגדה


סיפורנו מתחיל בנערה אלריה. אלריה היא בת למלך ומלכה עשירים ואצילים ששולטים בממלכת האבר. הממלכה מלאה באושר, שמחה, אך אלריה עצובה. אמה, המלכה, שמה היה רוזנאל בת למשפחת בסקנוויט שושלת המלוכה ששלטה לכל אורך הדורות בממלכת האבר. אלריה הייתה קמה בכל בוקר במיטתה הגדולה והרווחה, לצידה היתה מונחת צלחת ארוחת הבוקר שלה ומצדה השני המשרתת שתפקידה להעירה בבוקר. אלריה הייתה קמה ובקושי הייתה רואה את אמה ביום. אלריה הייתה מאוד בודדה, שום חבר לא היה לה ברחבי הממלכה. המלכה רוזנאל לא הסכימה לה לצאת  משטחי הארמון, אפילו לא צעד אחד מחוץ לגבולותיו. אביה של אלריה, המלך קנגרוס ג'ונסון בסקנוויט, נפטר בשנת לידה של אלריה בשל מחלת עור קשה שלא נמצאה לה מרפה. לאחר שקמה אלריה משנתה היא הייתה צריכה לשבת בטקסי דוכסי הארמון, אוכלת באירועים שונים למניהם, שותה משקאות שונים בבר המלכותי ורוכבת על סוסים בגינת הארמון. אף אדם מעולם לא נפגש איתה שנמצא מחוץ לארמון חוץ מבני משפחתה באירועים משפחתיים. יום אחד, אלריה ניסתה למשוך את תשומת ליבה של אמא במשך זמן מסויים בניסיון לשכנעה לצאת מן הממלכה. רוזנאל לא הסכימה אפילו לשמוע, ואז החליטה אלריה לעשות תכסיס.
אלריה עשתה מעשה קונדס ושיקרה לאחד המשרתים בנוגע למיקומה. היה חור מסויים וקטן בחוות הסוסים האחורית בו יכלה אלריה לצאת ממנו לזמן ממושך. המלכה רוזנאל שמה לב שבתה נעלמה ושלחה שומרים לעברה. אלריה המשיכה בדרכה ורצה לעבר הרחובות. אלריה צפתה באנשים חולים, עניים, ומסכנים. אלריה קיבלה התקף זעם על מעשי אמה ולא האמינה שהיא נותנת לממלכת האבר להגיע למצב כזה. השומרים הלכו אחרי אלריה ואלריה רצה. אלריצה התחבאה באחד הבתים. באותו הבית הייתה נמצאת אשה זקנה, לבושה בגדים רפותים וישנים.  
אלריה פנתה אל האשה וביקשה ממנה להסתתר בביתה, הזקנה פתחה את דלתות המרתף בפני הנערה. דפיקות בדלת נשמעו באוזני אלריה. אלריה רעדה מפחד וחששה מתגובת ראשי הממלכה על מעשיה.  האורבנים, שומרי הממלכה ביקשו מן הזקנה להתפנות מביתה וחיפשו בביתה את הנערה.  הם חיפשו באיזורי המטבח, באיזורי הארונות, אך לא התקרבו למרתף. באותו הזמן, הבחינה אלריה בקופסה ישנה מעץ נעולה. השומרים התקרבו לעבר המרתף בזמן בו אלריה ניסתה לפתוח את הקופסא. אלריה שמעה את צעדיהם האיטיים והרועשים של השומרים. אלריה רעדה ופחדה, והתחננה בליבה שהקופסה תיפתח ואולי מה שיהיה בתוכה יעזור לה. הקופסא נפתחה, ואלריה הבחינה בשישה יהולמי זכוכית, עדינים, רקים ויפים. האורבנים נכנסו אל המרתף, אלריה אחזה בכח באחד היהלומים.  הם שמו לב שהנערה לא שמה.  הם יצאו מביתה של הזקנה. לאחר שלוש שעות בהן אלריה הסתתרה במרתף וניסתה לדעת מה היה הסמלים המוזרים והספרים בשפה הלא מובנת שהיו בתוך הקופסא, הזקנה נכנסה למרתף וקראה לה לכוס תה. 
הזקנה דיברה עם אלריה בנוגע למה שקרה, ואלריה סיפרה לה על הכליאה של אמה בתוך הממלכה, על הצער שלה, ועל החוסר חברה שלה. אלריה הייתה מעוררת רחמים.  אלריה שאלה את הזקנה בנוגע למה שהיה בתוך המרתף. ואז, הזקנה סיפרה על בעלה, קפטן ג'ואי סמארק, שהפליג בספינות והיה אדם חכם וחובב הרפתקאות. ע"פ סיפוריה של הסבתא, קפטן ג'ואי ספארק שט ביחד עם חבריו השודדים בים למען מציאת אוצרות, יהלומים, תכשיטים וכדומה. פעם אחת, קפטן ג'ואי סמארט וששת חבריו נסעו לחוף נטוש, אף אדם לא היה על החוף, רק דממה שקטה ואפלולית. הכל היה אפור, האוויר היה כהה. קפטן ג'ואי ספארק הבחין  בשער מוזר ושבור מעבר לחוף, הוא רץ לעברו. הוא נכנס לתוך השער ועבר בין מלא עצים ועורבים שהיו שם. ואז, קפרן ג'ואי סמארק הבחין במערה. 

קפטן ג'ואי סמארט היה ידוע על הייותו אדם חמדן, רודף בצע, אך היה ידוע כאדם נחוש במטרתו. הוא נכנס אל תוך המערה החשוכה  בעוז רוח, והבחין באש. הקפטן התקרב אל האש והביט סביבו בגולגולות אדם מסריחות ובשלדי גופם בצד השני של המדורה. הוא הבחין ביצור מוזר. ג'ואי סמארט החל לפחד והתחיל אט אט להתרחק מהמערה, אך אז הוא שמע קול לחישה קרב לאוזנו אומר "מיהו האדם אשר יעז להתקרב למערתי" קפטן ג'ואי הוציא חרבו וצעק "מי זה! מי נמצא כאן! "  אך אף קול לא השיב. הקפטן פחד והחל לרעוד. "מי זה האדם אשר מעז ללחוש לקפטן ג'ואי ספארק באוזנו ומתחמק  ממנו בנבזיות?!" אך אף קול לא השיב. הקפטן, אמיץ כבדרך כלל החל ללכת בצעדים איטיים לעבר המדורה והבחין בכתר שהיה מונח על אחד הגולגולות. הקפטן לקח את הכתר וענד על ראשו, ובאותו הזמן שמע קולות לוחשים "לא! אל תעשה את זה! שלא תעז !!!!"
וברגע שענד את הכתר, המדורה נכבתה והקולות נעלמו. פתאום אורות כחולים קטנים הובילו אותו לאוצר מלא בתכשיטים ומטבעות. הקפטן אסף את האוצר, אך ספינתו הייתה בודדת מאנשים. כל אנשי צוות המלחים או יותר נכון שודדי הים היו מתים ודקורים מדם, ומדמם היה כתוב על דופן הספינה "ראה הוזהרת". הקפטן היה עצוב על נפשו על הנזק שגרם לחבריו, אך גם היה חזק. הוא קבר את חמשת חבריו למלוחה על החוף, וחרט על אבנים את מצבותיהם. הקפטן חזר עם אוצרו לממלכת ארב, ושם הכיר אותי. הוא שימש לי כבעל, ואני שימשתי לו בית חם, ואוהב. אני הייתי לו לאשה, והוא היה לי לאוהב. התאהבנו אחד בשני. בכל ערב, הוא היה עובד במרתף על אוצרותיו ובונה דברים בעזרתם. הוא שם את כל היהלומים שהיו מונחים על הכתר בתוך קופסה, ושם איתם דפים והסברים בשפת שודדי הים על כוחותיהם הכל טיבעיים של היהלומים. לפי דבריו, ליהלומים יש כח בלתי מוסבר ועל טבעי שיכול לגרום למלא מהפיכות. אך ערב אחד, הוא החליט שהוא חוזר לים למציאת חבריו, ושם הוא ימשיך בחקירותיו, לפני כ53 שנה, ומאז ועד היום לא נפגשתי עמו.
אלריה הייתה מרותקת לסיפור וביקשה מן הזקנה לקחת את כל היהלומים אליה לביתה. הזקנה הסכימה. אלריה נרגעה מכל מה שקרה באותו הבוקר וברחה למיטתה. המלכה רוזנאל בדקה במיטת הנערה אם היא נמצאת. רוזנאל צעקה על אלריה "איפה היית?!  היכן הסתתרת במשך כל היום?!" אך אלריה לא ענתה, שתקה, והמשיכה להדמות עצמה כישנה. בבוקר למחרת אלריה לא נפגשה כלל עם אמה, והחלה לנסות לחקור את שפתם של שודדי הים בה כתב קפטן ג'ואי סמארק את ההסברים של כוחות היהלומים. היא הבינה את העקרון- השפה היא כמו אנגלית רגילה רק האותיות הפוכות, גם בסדרם וגם בצורת כתיבתם, הם כתובות באלכסון, עם סלנג שונה ומוזר של שודדי ים וסימני הקריאה שונים לגמרי ודומים לאותיות סיניות שונות. לאחר חקירה של שעות, עם ספרי הסברים רבים היא החליטה לוותר. המשרתת אנה החליטה להמשיך בעבודתה. במשך כל היום שיחקה אלריה ביהלומים והרגישה סוף סוף שיש לה דבר ערך בארמון. עיניה התפטו מן היהלומים והיא אחזה בהם בחוזקה. ברגע שאחד מהם נפל, היא החלה להלחץ ולא נתנה לאף אדם לגעת בהם. כשהחזירה את היהלומים לקופסא בזמן שהייתה צריכה לזוז לרכיבת הסוסים, שמה לב שיש מקום לשישה יהלומים, ולה היה רק חמישה. חמישה צבעים- אחד כחול, אחד ירוק, אחד אדום, אחד לבן ואחד שחור. היא ניסתה להמנע מאחיזתם במשך כל היום אך לא הצליחה. לאחר התלבטויות רבות, החליטה לקחת רק את היהלום השחור עמה. כשחזרה משיעורה, נכנסה אלריה לחדר אמה בקומה העליונה של הארמון. אלריה באה להגיד לה שלום, אך המלכה באה ואמרה לה שהיא מגבילה אותה מהיום ושאסור לה אפילו  לרכב על סוסים. אלריה הייתה עצובה וכועסת, היא שאלה את המלכה למה היא מתנהגת אליה בכזה רועה, והמלכה אמרה שהיא לא תסכים לה בחיים לצאת מחדרה אם תוציא עוד מילה אחת. אלריה התמלאה בזעם, בעצבים ובכעס. היא הרגישה נפגעת כמו שלא הרגישה מעולם, היא הרגישה נכזבת. היא הביטה באמה, לקחה את היהלום השחור שהיה בכיסה, והפנתה אותו לאמה. 
המלכה צחקה ולא הבינה את כוונות ביתה. עיניה של אלריה נהפכו לאדומות, ופניה נהיו זועמות, היא לא שלטה במעשיה. המיטה של אמה קרסה. הווילונות של חלונותיה נתלשו. התמונות נפלו ונשברו. המלכה נבהלה וצרחה לה להפסיק עם המעשה אך אלריה אפילו לא הסכימה להתייחס לדברי אמה. אלריה המשיכה לאחוז ביהלומה. דלתות כל הארמון נפתחו, המנורות נפלו, והמלכה המשיכה לצעוק ולזעוק לעזרה אך אף אחד לא הסכים. שמלתה של המלכה נתלשה ולאחר מכן גם בגדיה התחתונים. כתרה של המלכה נפל ממנה. התסרוקת שלה התערמה ונעליה נמשכו לעבר החלון. המלכה צרחה, אך אף אחד לא השיב. הכל קרה כ"כ מהר שאף אחד לא הגיב. אלריה הרגישה שהיא בן אדם שונה, בן אדם אחר. ואז, המלכה עמדה עירומה ומסכנה אל מול בתה, ואמרה בעיניה הכחולות והמסכנות "בבקשה!" אך אלריה לא התייחסה. ואז, פניה של המלכה נשברו כחרסינה, גופה הצטמק והתחיל להשחיר, ואז אלריה הפנתה את היהלום בחוזקה כלפיה והמלכה נפלה מן החלון. ואז, אלריה הפילה את היהלום. עיניה נהיו כחולות כבחזרה. גופה חזר להיות כקדמותו. אך הנזק אליו גרמה נשאר אותו הדבר. אלריה רצה לחדרה מהר וראתה את החקירה הסופית של אנה לספרי המלך. ואז, היא שמה לב, שכתוב שם שליהלומים כוחות גדולים, אך מסוכנים. למי שאוחז בכל ששת היהלומים יחדיו כח על טבעי אדיר מאין כמוהו, אך אם אחד מהם חסר הכח הזה הוא אסון בלתי נשלט. רוחות רעות מתות נכזבות משתלטות על כוחות היהלומים וגורמים לרוע, לעצב, למוות. אלריה לקחה את הקופסה ואחזה בה חזק.  ואז השומרים הביטו בממלכתם קורסת, הם רדפו אחרי הילדה. הילדה רצה, לקחה סוסתה והחלה לרכב עליה אל מעבר לממלכה. השומרים היו מאחוריה, הם רדפו אחריה בזעם. אלריה לא הסכימה לוותר, אך ברגע מסויים נפלה מן סוסתה. השומרים התקרבו לעברה, ואלריה הוציאה מהר את אחד היהלומים שלה, והפעם זה היה האדום. כשאחזה בו, היא הביטה באורבנים רודפים אחריה, אך באיטיות, לאט לאט. 
כאילו גופם נע בקצב בו מים מתקשים לקרח. לאט לאט, בקצב איטי מאוד, ואז אלריה קמה במהירות, ארזה את היהלומים בחזרה, קפצה על סוסתה, והמשיכה לרכב. ואז, קצב הרכיבה של האורבנים חזר להיות מהיר כמו המסת הקרח למים לאור שמש חמה במדבר. אלריה המשיכה לרכב, עד שיצאה מן הממלכה. הדבר שהיה אסור עליה לעשות. היא הבטה בשער היציאה, היא ראתה את זה, הדבר שאף אחד לא מעז לעשות, ואז היא שמה לב לשלט שאומר שלאף אזרח לא מותר לצאת מן הממלכה. היא יצאה מן הממלכה, עברה את השער וזעמה על אמה. ואז, היא הביטה בכל מיני דברים מוזרים לעברה. עצים, ומבעד להם כל מיני דברים שהיא אפילו לא זיהתה. היא רחבה לאורך היער והתחבאה בזמן שלא היה לה כח לנוע. היא נחה, ועשתה מחנה עם סוסה. באותו הזמן שהיא נחה, היא ניסתה לקרוא את תרגומה של אנה לפתקים של ג'ואי ספארק. הפתקים טוענים שליהלומים יחדיו יש כוחות אדירים שאינם ניתנים להסבר במילים, כוחות קסמים אדירים שרק הקפטן מעז להתשמש בהם. היהלומים במקור הם יצירותיהם של האנשים המתים שמצא במערה, אחד מהם היה קוסם גדול בזמנו והוא יצר את היהלומים. בעזרת כל היהלומים יהיה ניתן להחיות את הקוסם הגדול, אם יושמו כל היהלומים בתיבה הגדולה במקדשו - שנמצא בעמק המערה על החוף הנודד, חוף המתים. היהלומים היו שמורים עם הקוסם במערה בה הוא מת, והקוסם הגדול מאוד כועס על הקפטן, וביום בו הקוסם יקום לתחיה- הקפטן ימות.  במידה ואדם ישתמש במחצית היהלומים מלבד יהלום אחד- הכוחות ינטעו לרשע ושנאה. לכל יהלום כוחות משלו, והכוחות מספקים הנאה אדירה, אך על היהלומים להיות מושמדים. אליריה הפסיקה לקרוא וחזרה לישון. 
בבוקר למחרת, אלריה התעוררה כשכל יהלומיה נגנבו, מלבד יהלום אחד- היהלום השחור.  היא הניחה שאחד האורבנים גנב ממנה את היהלומים. ואז, אלריה חזרה לממלכה עם יהלומה השחור והחלה לרצוח את כל האזרחים, חוללה הרג. כל אדם שהיה נגדה היא החלה להרוגו, ורק מי שנשאר נאמן לה נשאר בחיים.
אליריה עלתה לשלטון ונהייתה המלכה הרעה ביותר עלי אדמות. ממלכת ארב התחילה להיות ממלכה אפלה, מלאה בדם ורשע. כל האזרחים היו משרתיה של המלכה. אך האגדה מספרת, שהאדם שימצא את היהלום החסר, יהלום הזהב- היהלום היחיד שהאדם שאוחז בו יכול לשלוט בכוחותיו, רק האדם הזה יוכל להציל את הממלכה מכל הרשע ולהשתלט על המלכה. אך עד היום הזה, האורבנים יהרגו אזרחים פשוטים בלי סיבה, יעשו רוע, רשע, יגנבו וישדדו. פני העורבנים הם שחורים, עיניהם גדולות ואדומות, עם קולות צווחים נוראיים שאין להם שום דבר מלבד רוע בעיניהם. וכך, יעלה הרשע בראש הממלכת ארב ושום טוב לא ישרה בה עד היום בו יבוא המושיע. 
סוף האגדה. 
0 תגובות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון