עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

אני מאמינה שהזמן חשוב. כל דקה חשובה. כל דקה יכולה לשנות הכל. לכן אני שונאת לחכות, להיתקע בתוך רגע בזמן.
נושאים
אהבה  (3)
סבלנות  (3)
אמונה  (1)
החיים  (1)
יחסים  (1)
ייאוש  (1)
לחכות

בהמתנה, מסתתרת מתנה.
בציפייה? ציפה?
בלחכות? חכות?
אני לא דייגת.
אין לי סבלנות.
לאן מובילה הדרך?

לכל אלו המהססים,
אלו שחשוך אצלם,
זיכרו, שאין לכם מושג
לאן מובילה הדרך.
המשיכו ללכת,
גם אם קשה,
אפשר לנוח,
אבל הדרך מפתיעה.
חכו לסיבוב הבא.
יורדת מהענן
31/08/2014 07:54
waiting
הרבה זמן, שישבתי על ענן.
ענן ורוד. ענן ירוק, מיסוך של עשן.
ישבתי וקיוויתי שיקרה נס.
מהתצפית שלי בראש הענן,
הכל נראה לפעמים ורדרד,
אמרתי לעצמי, זה רק עניין של זמן.
מתצפית הענן הירוק שלי, האוויר נראה קצת מורעל.
והיה קשה לנשום, והיה קשה לזוז,
כי הייתי עלולה ליפול מהענן.
אבל די עם זה,
באמת שדי,
אני לא מעוניינת להמשיך לחיות על ענן.
כל רוח, הזיזה אותי, הכל הרגיש דמיוני כל כך,
חוץ מהאמונה שלי,
חוץ מהרצון שלי,
שתבוא ותצטרף אלי,
על הענן.
אז זהו,
אין מקום לחיות על ענן.
זה דמיוני מידי,
זה ריק מידי,
זה אווירירי מידי.
רירי מידי.
אני יורדת מהענן.
אני יורדת אל הקרקע.
קשה הקרקע, אבל הכל בה אמיתי.
ואני סיימתי לשחק בנדמה לי.
כי נדמה לי, שעברתי את הגבול.
וכשרגליי פוגשות סופסוף את הקרקע,
הן רוצות להתחיל לרוץ,
יקח עוד קצת זמן,
גם הן, שכחו איך זה לשאת את משקל הגוף,
כי הוא עף רחוק מידי.
יש המון כוח לדמיון.
אבל הרגליים, יכולות לשאת אותי באמת לאן שאני בוחרת
והענן, היה בו משהו רך כל כך,
ממכר כל כך, 
רך כל כך,
ודי.
ביי. 
0 תגובות
בדיקת מציאות
12/08/2014 07:50
waiting
החול בשעון הולך ואוזל. 
עד ערב ראש השנה החול שהוקצב לפרק הזה בחיי יסתיים.
שלושים ושישה ימים ודבר אחד יהיה ברור - כן או לא. 

נעזוב רגע את האיך הגעתי למצב הזה, כי זה סיפור ארוך.
נעזוב רגע את כל ההרהורים על הלמה שתבוא או למה שלא.
נניח לכאב, נרפה לשנייה מהגעגוע והפחד, נוותר על כל ההסברים והשיגעון.

המציאות - או שתעזוב הכל ותגיע, או שלא. 
שתי אפשרויות. מאוד פשוט.

מה שלא פשוט, מאוד לא פשוט, לחכות. 
אני שמחה על שקצבתי את הזמן.
זה לא לנצח.

אם לא תגיע, הדלת תיסגר. הלב ישבר. הספק יחלחל. 
האם הייתי עיוורת? טיפשה? כנראה שכן. 

ואם תגיע, אאמין באהבת אמת, אאמין בכוח שלי,
אאמין בך. אאמין שהעולם יפה יותר.

הספק...
הספק מתיש, הרסני.

האמונה נותנת כוח, מעלה חיוך, ממלאה אותי בטוב.
מוזר שהספק כאן לכאורה כדי לשמור עלי.
מוזר, כי הוא אוכל אותי מבפנים.
כי הוא גורם לי לכעוס עליך. לשנוא אותך.
ממה הספק שומר עלי? מזה שלא אתנפץ לאלף רסיסים אם לא תגיע?
אז מה זה הדבר הזה? התנפצות איטית? יגון אינסופי?
למה זה טוב?
עדיף לחתוך באבחת סכין אחת מאשר לנסר לאט לאט.

מה בונה את האמונה?
קודם כל הרצון - אני רוצה להאמין שמה שבינינו אמיתי.
אני רוצה להאמין שהאהבה מנצחת.
אני רוצה להאמין שמה שאני מרגישה הוא אמת גדולה.
שיש סוף טוב. שבאמת מצאתי את מה שלא האמנתי אפילו שקיים.
אני רוצה לדעת שהעולם יפה, כל כך יפה, כי כשהיינו יחד, הכל היה יפה כל כך והרגיש אמיתי כל כך. 

להאמין?
מה יש לי להפסיד?
מקסימום שלושים ושישה ימי תקווה. 
עדיף משלושים ושישה ימים של ספק.

אני אוהבת אותך.
נגעת בי.
הרגשתי שאתה רואה אותי. באמת אותי.
הרגשתי שאתה אוהב אותי.
הרגשתי שיחד יש בנו כל כך הרבה שמחה.
והמציאות תגיד את שלה עוד מעט.

ביום שתגיע, אספר בבלוג ואז אסגור אותו לנצח.
0 תגובות
מחכה, אבל אחרת
09/08/2014 09:43
waiting
אני רוצה לחזור לחיות בשבילי.
זה כבר כמה ימים, בערך 400...
שאני לא מי שהייתי ועדיין לא מי שאהיה.
בימים הללו הספקתי להתאהב, להיפרד,
לפרק את החיים שהכרתי ואת מה שידעתי.

בימים הללו התמסרתי והמתנתי,
רוב הזמן הייתי עצובה כפי שלא הייתי מימיי
ומידי פעם הייתי מאושרת, כמו שלא ידעתי שניתן.

ועכשיו, הגיע הזמן, להתחיל ולבנות.
לבנות מתוכי.
לבנות כך שאוהב אותי וכך אוכל לאהוב גם אותך, אם תבוא,
או לנשום ולהמשיך לגדול, אם לא. 

הגדרתי נקודת סיום.
ערב ראש השנה.
עדכנתי אותך.

אם תגיע, הרי שכפי שהאמנתי, נועדנו
ואם לא, אז כנראה שלא.
המחשבה על זה שלא תבוא כבר לא משתקת,
היא רק עצובה כל כך, מרגישה כמו בזבוז של משהו שיכול להיות יפה כל כך.
המחשבה על כך שתבוא, מאופקת, כבר לא אופורית כל כך.

תבוא או לא,
זה בידיך.
אני אהיה כאן.
לא משנה באיזה מילים אשתמש, אוהב אותך תמיד.
אבל גם אותי. גם אותי.   
4 תגובות
קנוניה
30/07/2014 14:36
waiting
לפעמים זה נראה כמו קנוניה של גלגל"צ.
פתאום כשקצת רווח לי,
כשהצלחתי לנשום לרגע,
ולא לחוס עלי,
דווקא אז החלו לזלוג ברצף שיר אחרי שיר.
כולם השירים שלנו.
כאילו העורך גנב לי את רשימת ההשמעה מהיוטויב.
אני לא שוכחת אותך.
אפילו לא לרגע,
אין צורך להזכיר.
אני מחכה.
אני מקווה שתמצא את הכוח להגיע.
אני מתפללת בלב שהמציאות תאפשר,
שהכל, הכל יהיה לטובה.
שהזמן יגיד שדבר לא היה לשווא.
אם אפשר לבקש, שהזמן ימהר קצת.
אחר כך, כשתהיה, לא אכפת לי שיעצור.
ממד הזמן מתעתע כל כך,

יאללה אלוהים, תעשה ג'סטה, אני יודעת שאתה עסוק, אבל תפנה שבריר שנייה
ותסדר את המציאות כך שאהבת חיי, חבר הנפש שלי, זה שנועד לי ואני נבראתי לו, שיגיע כבר.
הרי אם לא, לא ממש ברור למה טרחת לברוא אותנו כך, פגומים ושלמים כל כך זה לזו, זו לזה.
למה כל המאמץ, אם מה שנותר זו כמיהה ותשוקה למה שיכול להיות, אבל איננו. 

0 תגובות
שיר ללא שם
29/07/2014 09:42
waiting
אני אהיה בבית.
מכונית תחלוף ברחוב.
אני אשמע, אבל לא ארים את הראש.
כל כך הרבה מכוניות כבר חלפו.
אחר כך המכונית תיסע לאחור, רוורס מהוסס ותחנה לא רחוק מהבית.
ואז יהיה שקט.
אחרי כמה דקות, דלת תיפתח. אני כבר אשכח שהמכונית חנתה. 

הדלת אצלי פתוחה.
אם אני בבית, הדלת פתוחה.
כמו הצהרה. 

אני אשמע קול צעדים בשביל.
מישהו עולה במדרגות, עומד בפתח ושותק.
אני ארים את הראש.
תקווה זהירה תתגנב לי ללב.
זהירה, כי אולי זו השכנה, האיש שקורא את מונה החשמל, 
הדתי שאוסף כסף למשפחות נזקקות.
אבל אף אחד לא יקרא מהדלת
ובכל זאת, אני מרגישה שמישהו עומד שם.

אני אקום אל הדלת.
ואראה אותך.
הלב שלי ידהר, אשמע את הלב שלך הולם מבעד לכניסה.
העיניים יפגשו.
שנינו נעמוד ולא נזוז.
רגע שיימשך נצח.

ואז תיכנס.
אני אפרוש את זרועותיי אליך
ושנינו ניבלע לתוך חיבוק.
לא נוכל להפסיק לבכות.
נעמוד ונבכה חבוקים.

אני אמשוך אותך אל הכורסא.
אתה תשב ואני אשב עליך,
מחובקת ומחבקת,
עטופה ועוטפת.
הבכי יהפוך לצחוק,
הכאב לשמחה,
מעיין כוחי,
צחוק ובכי,
קץ ייסוריי,
אתה בא והולך אלי.

עוד מעט,
כשזה יקרה,
אאמין בניסים.
אאמין ב-happy end
אאמין בכוחי.

הלוואי ואתה מקשיב,
אולי, אולי,
אתה בא והולך אלי. 
0 תגובות
געגוע
28/07/2014 19:36
waiting
בעיני זו אחת המילים הפחות יפות בעברית.
הצליל שלה לא מבטא שומדבר ממה שהיא טומנת בחובה.
סתם רעש, שברווזים מייצרים.
ובכל זאת, יש כל מיני סוגים של געגוע.

היום עבדתי. רוב היום. 
הצלחתי לעבוד ובימים קשים אלו זו באמת הצלחה. 
ואז פתאום, עם סוף היום, כשסיימתי, הרצון לשתף אותך קפץ עלי.
הוא ניגש בשקט מאחור והצמיד אותי אל הקרקע.
עצר לי את הנשימה.

בכל יום אני מתגעגעת אליך.
זה לא חדש.
אלף דברים מזכירים לי אותך ושום דבר כמעט לא משכיח אותך ממני.
אבל בימים המחורבנים הללו, בהם אני מסתובבת, חסרת אישיות,
צל של רצון של אדם, אני מתגעגעת אבל מקווה כל כך שלא תראה אותי ככה.
והנה, היום כשהצלחתי. שהתקדמתי, שלא נכנעתי לרחמים העצמיים ולכאב, לתסכול ולחוסר הוודאות,
היום הגעגוע תופס את ליבי ולוחץ חזק.

היום אני מתגעגעת לחיוך שלך,
לחום ולרוך שלך,
לשמחה שלך כשטוב לי.

אני אוהבת אותך.
0 תגובות
יום טוב
28/07/2014 13:48
waiting
מה הופך את היום ליום טוב?
אני הופכת והופכת בראש,
מנסה לחשוב.
האם זה קשור למחזור?
למה אכלתי אתמול?
למוכר העיתונים שחייך אלי הבוקר?
מה לעזאזל מכתיב את הדבר הזה שנקרא מצב רוח.
אם הייתי יכולה לשלוט במצב הרוח שלי.
אם רק יכולתי.
אני מודה שהייתי מותירה אותו מרומם רוב הזמן.
קל, שמח ומחייך.
זוכר.
זוכר שבסך הכל טוב. ממש טוב.
אני לא גרה בעזה.
זה טוב.
יש לי מה לאכול. לא קליפות תפוחי אדמה, אלא את כל אבות המזון.
יש לי קורת גג. לא וילה או פנטהאוז, אבל אחלה בית, עם חצר.
יש לי משפחה. לא הכי נורמאלית, אבל זה, ממש נורמאלי.
אני בריאה, טפו, טפו, טפו.
אני חיה ונושמת.
יש לי המון. ה מ ו ן.
אז למה?
למה יום אחד שמחה ויום אחד דיכאון?
למה זה טוב רכבת ההרים הזו?
זה מה שמייצר עניין בחיים?
לא נראה לי.
0 תגובות
ויש רגעים
27/07/2014 13:19
waiting
בהם בא לי לצעוק.
בא לי לבכות.
בא לי לצאת מדעתי.

יש רגעים
בהם אני שונאת אותך 
שאתה מניח לי להגיע למקומות הללו
בהם אני שונאת אותי.

יש רגעים גדולים של ייאוש.
של כלום אחד גדול.
בהם אני שוכחת,
למה אני מחכה.

אני מייחלת לבריחה,
לשיכחה.
אני לא רוצה לשמוח שעוד יום עבר.
זה ההיפך מלחיות.
דנתי את עצמי לשממה
ורק אני, רק אני אשמה. 
0 תגובות
לא ביקשת
27/07/2014 10:29
waiting
שאחכה.

אבל אמרת שתבוא.
אתה בדרך אלי.

והדרך שלך, ארוכה כל כך.
עקלקלה כל כך.
מה זה אומר עליך?
מה זה אומר עלי?

אני יושבת בקצה הדרך, על המדרכה ומחכה שתגיע.
קצה המדרכה הזו, אלו החיים שלי.
אני קמה בבוקר וחושבת עליך.
מתגעגעת אליך עד כאב.

 

0 תגובות
להאמין בבלתי אפשרי
26/07/2014 21:22
waiting
אהבה, סבלנות, החיים, אמונה
מצאתי אהבה.
אהבה מהסרטים.
כזו שלא האמנתי שקיימת.
אהבה עם תחושות של גיל 16 וחכמה של גיל 40.
אהבה שלא מחפשת שלמות
ובכל זאת לא מתפשרת.

אני לא מאמינה בבלתי אפשרי.
אני מאמינה שהכל אפשרי.
שאנחנו במרחק של רגע אחד, פסיעה אחת מהפתעה גדולה.
החלק המצער הוא שרובנו נמצאים במרחק של פסיעה אחת, אבל לא יודעים שזה כך.
לעתים אנחנו יודעים, שצעד אחד יטלטל את עולמנו. ישנה הכל.
אבל אנחנו פוחדים.
כי אנחנו לא בדיוק יודעים מה יקרה אחרי שנעשה את הצעד.

אם יש משהו שהבנתי, הוא שאנחנו גם לא באמת יודעים מה יקרה אם לא נעשה את הצעד.
נראה שכל יום יחזור על עצמו בדיוק מושלם.
הגבר שאנחנו חיות איתו יגיד בדיוק את מה שהוא אמור להגיד,
ההורים שלנו יגיבו כפי שמצופה מהם, החברים גם.

אבל אולי לא?
אולי בוקר אחד הגבר שלנו יקום ויודיע שזהו, הוא עוזב את הבית.
אולי נצא בבוקר מהבית ולא נשוב אליו בסוף היום?

המציאות נזילה כל כך.
דברים איומים וטובים יכולים לקרות לנו, אפילו מבלי להוסיף משתנים אקטואליים למערכת.
בימים בהם טילים מתפוצצים מעל הראש וגברים יוצאים למילואים בצו שמונה, ההסתברות לרעתנו.

זה גורם לי לחשוב, שזה כל כך חשוב לאהוב.
הזדמנות כזו, חד פעמית שנקרית בדרכי, הזדמנות לאהוב ולהיות אהובה באמת עומדת בפתח.
כל מה שאני צריכה, זה להמתין שלושה חודשים כדי לדעת אם זה אמיתי או לא.

אז הנה, אני מנסה להמתין קצת אחרת.
המתנה אנונימית נסבלת יותר מלהמתין ברחוב, כשכולם יודעים
וכולם רואים ומתבוננים.

אז אני מחכה לאפשרות.
  
0 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
seize the moment

מה הופך רגע אחד לבלתי נשכח?
למשנה חיים?
כמה רגעים כאלו יהיו שלנו?