עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות

נושאים
פרשת השבוע
חגים
my way
02/01/2019 19:17
סיגל גריבי
קשב, הבנה, בחירה

My way

מי לא מכירה את שירו המפורסם של פרנק סינטרה: I did it my way

שיר הלל לדרך האישית: ההצלחות, הכשלונות, ההתמודדויות, הבחירות, הכל בדרך שלי כי אין דרך אחרת.

נכון, הדרך שאני הולכת בה היא הדרך שלי, גם אם נדמה לי שלא בחרתי בה, גם אם נדמה לי שאין לי שום ברירה.
הדרך שלי היא זו שמובילה אותי לאן שאצעד בה.
פרנק סינטרה מזמין אותי להתבונן בדרך שלי. מהי הדרך שלי בחיים ? באיזה דרך אני בוחרת ללכת?
האם היא דרך של הצלחה? דרך של השגיות? האם היא דרך של נועם? דרך של תחרות? האם אני בוחרת בדרך ההקשבה או בדרך ההחלטה? האם אני נהנית מהדרך או שאני מרגישה בה בהישרדות?

מה אני הכי אוהבת בדרך שלי? להגיע, לעצור, לנוח? את העליות, את הירידות, את המישור המונוטוני, הרגוע, הבטוח? האם הדרך שלי היא שביל מעגלי? האם היא נגמרת בדרך ללא מוצא?

האם אני חושבת שהדרך שלי היא היחידה הנכונה, האם היא נפגשת עם עוד דרכים? האם אני מצרפת אלי אנשים לדרך? האם אני מוכנה ללכת בדרכים שאני לא מכירה?
האם אני מודה על מה שאני פוגשת בדרך? האם אני כועסת עליה? מאוכזבת?
עייפה? מתוסכלת?

החיים הם רשת מורכבת של דרכים, חלקן ברורות לעין ואחרות נסתרות. ואני, מה אני אוהבת? אני אוהבת לדעת, להבין, להיות בטוחה שאני בדרך הנכונה. משתדלת כמיטב יכולתי לראות קדימה ולתכנן את הדרך. ואז מגיע מבול, או סלע גדול, או מבוי סתום ואני לא יכולה להמשיך בדרך הידועה, המתוכננת, הבטוחה. אז אני צריכה לעשות חישוב מסלול מחדש עם מערכת הניווט הפנימית שלי.
עפ"י תורת ימימה למערכת הניווט שלי קוראים הָבָנות, והיא מופעלת בעזרת הקשב הנקי והמדויק.
כשהדרך שלי נחסמת ע"י אירוע חיצוני (כלומר, המציאות), אני יכולה להיות מתוסכלת, אני יכולה לכעוס. אני יכולה לנופף בפני החסימה בכל טיעוניי המוצדקים, לצעוק: לָמָה??? ולהישאר במקום. ואני יכולה גם לפנות מערכת הניווט הפנימי ולשאול אותה: מה? מה עכשיו?
מתוך הקשבה פנימה אני יכולה לשמוע את התשובה: תמתיני, תיכף יסור הענן ותראי את הדרך.
או: את שומעת פכפוך של מעין? לכי אליו.
או: את שומעת את הלב שלך? הוא יוביל אותך.

מה שאבחר יקבע עבורי את המקום בו אהיה. כועסת ומתוסכלת, חסומה ותקועה או שקטה, נחה, במשעול חדש, מול נחל צונן, בהסכמה, בקבלה, בשלום.

  "יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יי אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם וְתַצְעִידֵנוּ לְשָׁלוֹם וְתַדְרִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם. וְתַגִּיעֵנוּ לִמְחוֹז חֶפְצֵנוּ לְחַיִּים וּלְשִׂמְחָה וּלְשָׁלוֹם".

0 תגובות
הלא נודע
12/12/2018 14:08
סיגל גריבי
הבנה, הסכמה, קבלה
הלא נודע
הלא נודע הוא הריק הגדול. הלא נודע הוא ממשלת הפחדים כולם. הלא נודע הוא המקום שלא קיים, שלא ברור, שלא ידוע.
כל החיים אני בורחת מהלא נודע. 
בשביל זה יש לי אינטרנט לספר לי כל מה שאני לא יודעת, בשביל זה יש תוכניות חיסכון לכל צרה שלא תבוא, בשביל זה יש חגורות בטחון וגלגלי הצלה ונקודות יציאה. רק כדי שלא אצטרך להתמודד עם הלא נודע.
וכמו במשפט הידוע: אני חוסכת, מתכננת, נערכת, ואלוהים צוחק. "הקוביות אצלי", הוא אומר, "והלוח הרבה יותר גדול ממה שאת רואה".
והנה, בדרכי הידועה, הסלולה והברורה מופיעה מערה שצריך לעבור. מה יש בה? לא ידוע. או שיש פתאום תהום שצריך לחצות. לאן היא מוליכה? לא ידוע.
והפעם חגורת הביטחון לא תעזור, וגם לא תוכנית החיסכון. הפעם, אומר לי העולם, את הולכת אל הלא נודע.
ואם אני לא אצליח לעבור? ואם יהיה חשוך? ואם אפול? ואם יופיעו מולי סכנות? ואם אני לא אמצא את הדרך?
אם ואם ואם ואם... הפחד, החשש, הבושה, החולשה, כולם מזמרים בקול. אם אני לא ...
אף פעם לא עולה בי המחשבה: ואם אמצא אוצר במערה? אף פעם לא עוברת בי ההתרגשות: ואם למטה יש אגם נפלא? אף פעם לא מתעורר בי הרצון להתקדם קדימה אל הלא נודע, כי אולי יהיו בו הפתעות נפלאות. איכשהו תמיד העומס הוא זה שנותן את הטון, שמכביד על הלב, שמתרוצץ במחשבה. איכשהו מול הלא נודע מתעוררת מיד חסימה.
ומה אם החיים הם לוח יותר גדול ממה שאני רואה? מה אם לא הכל אני יודעת, לא תמיד מבינה? מה עוד יכול לקרות, מעבר לגבולות המוכר והידוע?
ידוע ש שבמקום שבו נגמרת הידיעה, מתחילה האמונה. עפ"י תורת ימימה: במקום שבו מתחילה ההבנה, נגמרת החסימה. 
אם המציאות משתנה באופן בלתי צפוי, אולי אפילו בלתי רצוי, אם אני לא יודעת מה יקרה עכשיו, זה הזמן למשהו חדש. פחות ידיעה, יותר הבנה.
מה אני מבינה? שאני לא שולטת בכל, שלחיים יש את הכוח שלהם, שהדינמיות של החיים מזמנת לי דינמיות בתוכי, שהגיעה הזמן לאמונה חדשה, להקשבה חדשה, להבנה חדשה.
מה אני מבינה? שהשליטה היא אמצעי מדומה לביטחון, שהביטחון האמיתי נמצא אצלי, בכוח שלי, בנפש שלי. שהמערה או התהום או כל שינוי בתוואי הדרך נמצא שם מהסיבה שלו, שאני מוזמנת להצטרף לתוואי החדש בחיים שלי ולא להצטער על שהתוואי הישן נגמר.
מה אני מבינה? שהשדים, הפחדים, הריק הגדול- כולם נמצאים בתוכי. לא בתוך התהום או המערה. והכעס שלי הוא עליהם ולא על המערה שפתאום הופיעה, כשאפסיק לכעוס עליהם אוכל באמת להתמודד איתם, לקבל אותם, לשים אותם במקומם ולפנות מקום לכוח שלי, לשמחה שלי, לאמונה שלי.
מה אני מבינה? שהכל בעולם הזה בא לתיקוני. הבחירה היא שלי. להסכים או לכעוס, להתחבר או לדחות, להתקדם או להיאחז במקום. 
בָּרוּךְ אַתָּה ה´, אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, פּוקֵחַ עִוְרִים:
0 תגובות
לשחרר
29/10/2018 12:56
סיגל גריבי
שחרור, התקרבות, הסכמה

לשחרר

המקום שקשה לי הוא תמיד המקום בו אני מקשה את ליבי.
המקום שקשה לי הוא תמיד המקום בו אני מתעקשת במחשבה.
המקום שקשה לי הוא תמיד המקום בו אני לא קשובה.
המקום שקשה לי הוא תמיד המקום בו אני נאחזת ברצון של פעם.

אוחזת. ששום דבר לא ישתנה, לא יעלם, לא יקרה בדרך שאני לא מכירה.
האחיזה, שלא אפגע, שלא יכאב, שלא ארגיש שוב בודדה, היא זו שמקשה עלי כל כך. היא זו שבגללה בסוף אני עצובה, כואבת, כועסת , פגועה.
כי אי אפשר לעצור את התנועה של החיים, אי אפשר להקפיא את הזמן, אי אפשר לקדש את מה שהיה.
השינוי, ההתחדשות, ההתפתחות, הם חלק מהחיים וכל ניסיון שלי לעצור אותם, לשמר את מה שהיה, לסרב למה שקורה עכשיו- גורם לי כאב שלא נגמר. כאב שאף אחד אחר לא יכול לרפא.
מתבוננת על עצמי במקום של הכאב המתמשך הזה ורואה: ילדה נאחזת. נאחזת באשליה, נאחזת בפנטזיה, נאחזת במקום שרוצה מציאות אחרת מזו המתקיימת. נאחזת בציפורניים עד זוב דם ומתאכזבת. שוב ושוב ושוב.
איך יוצאת מהמעגל הזה? איך מסכימה להניח למציאות להתרחש, לקבל את מה שמתרחש, להיות בה בלי דרישה?
באנגלית אומרים: Let go and let God
השחרור מגיע מעצם ההבנה שלא הכל בידיי, לא הכל בידיעתי, בשליטתי, בהבנתי. שחרור השליטה במה שמתרחש מאפשר לאלוהים, לחיים, לכוח הטבעי, לעשות את מלאכתו. מאפשרת למה שצריך לקרות- לקרות.
וימימה מלמדת אותי: "לשחרר עד שתבוא בהירות מהתבהרות."
להסכים לשחרר את האחיזה מתוך הבנה שרק כך תבוא הבהירות, רק כך אראה באמת את המתקיים, רק כך יפקחו העיניים ותשתנה ההסתכלות.
להסכים למציאות כדי להיות טובה לעצמי. כדי לתת ללב לנוח. כדי לאפשר למחשבה שקט, כדי לגלות מהו הרצון המהותי שלי, מה מקיים אותי, מה מחבר אותי למקום הטוב שלי.
להסכים לשינוי כדי שהילדה הנאחזת, המתאכזבת, הדורשת, הכואבת, תוכל ללכת בדרך חדשה.
"לכי ילדה אהובה אל חופים רחוקים, אל חלומות אחרים 
יש עוד דרכים נסתרות להגיע דרכן, לכי איתן" (צוף פילוסוף).
כשאני מסכימה להיות טובה לילדה שבי, אני מאפשרת לי להיות טובה לעצמי. אני בוחרת בכאן ועכשיו ולא מה שעבר. 
כשאני מסכימה להיות טובה לעצמי אני לומדת להקשיב לעצמי, לומדת מה לתת לעצמי כדי שיהיה לי טוב.
כשאני מסכימה להיות בטוב, אני פשוט שמחה. רואה את כל היש המתקיים, מזהה את הכוח שלי, מוקירה תודה לחוכמה שלי, מתמלאת אהבה לעצמי.
"לא, לא, אל תשכחי 
גם כשעצוב לך, יש לך אותי 
לא, לא, אל תשכחי 
אני כאן" 
לומדת להיות טובה לעצמי, לעזור לעצמי, להתקרב לעצמי.
לומדת לקבל את עצמי ובתוך כך משתחררת מהאשמה, מהדרישה, מהרצון בהפרזה.
לומדת להכיר את עצמי בטוב, ובלי מאבק משחררת את כל מה שעצר את הטוב הזה מלהגיע.
"בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, שֶׁגְּמָלַנִי כָּל טוב".


0 תגובות
סרט
22/10/2018 18:26
סיגל גריבי
הילדה, קבלה, הסכמה
סרט 
התקשרתי והוא לא ענה. התקשרתי שוב, ושוב אין תשובה. חיכיתי, חיכיתי, שלחתי הודעה וכלום לא קרה.
למה הוא לא חוזר אלי? למה הוא לא עונה?
שלוש, שתיים אחת- הסרט התחיל: 
אם הוא לא עונה לי זה אומר שאני לא חשובה ולא נחשבת. זה אומר שלאף אחד לא אכפת. זה אומר שלא רואים אותי, לא סופרים אותי. שאני עוד אחת, חסרת משמעות. זה אומר שאין לי על מי לסמוך, זה אומר שאני בעצם לבד בעולם.
מרגישה בעוצמה את תחושת הילדה הדחויה. גם לא מעיזה לשאול ולבדוק כדי לא לקבל תשובה שאני לא אוהבת. מפחדת.
הילדה המפחדת, החלשה, המסכנה רוצה הוכחה. הוכחה לעצם קיומה, הוכחה לחשיבותה. רוצה, דורשת ומתאכזבת.
אני יכולה לכעוס על הילדה שבי לדחות אותה, לשנוא אותה- ולהוציא את זה על אחרים. אני יכולה להשתיק אותה, לבלוע את הצפרדעים שלה, להתעלם ממנה- ולאכול את הלב.
ואני יכולה לחבק אותה. חזק חזק חזק. כמו שאולי לא חיבקו אותי מעולם. לחבק ולאהוב. לחבק ולחָזֵק. לחבק ולדעת שהיא הכי נפלאה בעולם. שהיא הכי חשובה בעולם. שהיא ילדה מתוקה שרוצה מקום בעולם.
אני יכולה לתת לה מקום. לתת לה מקום בלב שלי- לא לדחות. לתת לה מקום בקשב שלי- לא להשתיק. לתת לה מקום במחשבה שלי- לא להתווכח.
לתת לה מקום כי היא חלק ממני. וכשיהיה לה מקום, יהיה לי מקום להיות שם בשבילה. לתת לה יד, להוביל אותה קדימה.
להוביל אותה למקום בו אפשר להיות. למקום בו אין שאלה לגבי מהות קיומי, למקום בו אין צורך בהוכחה לצדקתי, למקום של הסכמה.
הסכמה להיות מה שאני. לפעמים חכמה, לפעמים טיפשה. לפעמים מבינה, לפעמים אטומה. לפעמים חזקה, לפעמים חלשה. לפעמים מכילה, לפעמים פגועה. לפעמים בנתינה, לפעמים ביד קפוצה.
הכל זה אני. ואני תמיד קיימת. אני תמיד משמעותית. אני לא נתונה בספק.
נותנת יד לילדה שבי, נותנת חמלה לעצמי. צעד אחר צעד יוצאת מהסרט, מתרחקת מהכעס, נפרדת מהפחד, חוזרת לדיוק שמחכה.
הילדה המפוחדת נרגעת. מתפייסת, מוחה דמעה. הילדה המחובקת נחה, מתמסרת לאהבה. הילדה לוקחת נשימה. עוד רגע והיא כבר חוזרת להיות שקטה, שמחה. חוזרת להיות לומדת הנוכחת על מקומה.
0 תגובות
התרת הספק
17/10/2018 20:25
סיגל גריבי
שמחה, ידיעה, בטחון

אין שמחה כהתרת הספקות
ידיעה זה כוח, כך לימדו אותי. ידיעה זה ביטחון, זה שליטה, זו הדרך להצלחה.
לימדו אותי שאני צריכה לדעת: מה אני רוצה, מה אני יכולה, מה אפשר, מה נכון, איך, כמה ולמה. לימדו אותי שחשוב שתהיה לי תשובה, שאז הכל פשוט וברור.
ואם אין לי?
אם אני לא יודעת, אם התשובה היא לא בידיי, אם המצב לא בשליטתי, אם יש הפתעות, שינויים, דחיות, ביטולים, גשם, שמש, שריפות בדרום, הצפות בצפון? מה אם כל אלה ועוד לא מאפשרים לי לדעת?
ומה אם גם בתוכי המצב לא בשליטתי, מה אם אני לא יודעת בעצמי? אם אני עדיין מהססת, לא בטוחה, רוצה ולא רוצה, מתלבטת, מתבלבלת? מה אז?
המקום של הספק הוא כמו חפרפרת מכרסמת. חופר, חופר וחופר, מכרסם ומכרסם בשקט שלי, בביטחון שלי, במקום האישי שלי.
כמו חפרפרת הספק נמצא מתחת לפני השטח ומתקדם בנחישות יותר עמוק ויותר עמוק, משאיר אחריו שובל של חוסר שקט, בלבול וחוסר בטחון.
ידיעה זה כוח, ואם אני לא יודעת- אז אין לי כוח? לאו דווקא.
אם אני לא יודעת בדיוק מה לעשות עכשיו, אני כן יודעת משהו אחר.
אם אני לא יודעת בדיוק מה אני רוצה בעניין אחד, אני כן יודעת מה הרצון בעניין אחר.
אם אני לא בטוחה במקום אחד, אני כן בטוחה במקום אחר.
כשאני לא יודעת, כשאני רחוקה מהתשובה הפנימית, כשהמצב החיצוני משאיר אותי בחוסר וודאות, אני מוזמנת להתחבר לדברים שאני תמיד יודעת.
מה אני יודעת?
אני יודעת שכשאני מחוברת לטוב, אני שמחה.
אני יודעת שכשאני עושה טוב, אני שמחה.
אני יודעת שכשאני לא נמצאת בדרישה, אני שמחה.
אני יודעת שכשאני מקבלת את המציאות, אני שמחה.
אני יודעת שכשאני לא מחפשת תשובות, אשמים או הצלה מבחוץ, אני שמחה.
אני יודעת איך להיות שמחה. וכשאני שמחה, אין שום ספק. הלא -ידוע לא חשוב. מה שחשוב הוא שעכשיו, ברגע זה, במקום הנוכחי, אני שמחה. שמחה מכוחי, מטובי, מיכולתי לתת לעצמי, מהמתנות שבורכתי בהן, מהשפע שעומד לרשותי.
השמחה מֵתִירה את הספק, השמחה מייתרת את הספק, השמחה מאפשרת לי לסלק את הספק.
מותר לא לדעת. מותר לא להחליט. מותר להיות באפלה.
תמיד תמיד יש משהו בתוכנו שיודע על הרגע הזה. וזה כל מה שצריך. 
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. פּוֹקֵחַ עִוְרִים, מַתִּיר אֲסוּרִים, זוֹקֵף כְּפוּפִים.

0 תגובות
המזוודה
08/10/2018 11:31
סיגל גריבי
שחרור, נוכחות, הסכמה
המזוודה
לכבוד הנסיעה המרגשת היא בחרה את בגדיה בקפידה. מה יתאים למה. מה היא אוהבת. עם מה היא מרגישה הכי יפה.
שיהיה נוח כמובן, שיתאים למזג האויר המשתנה אך גם שיראה מחמיא ויצא טוב בתמונות.
היא בחרה את בגדיה באהבה כמו בוחרת לעצמה לימים הבאים מתנות, הפתעות משמחות.
היא גיהצה וקיפלה והניחה בתבונה במזוודתה יחד עם האיפור והנעליים. נסעה לשדה התעופה, שלחה המזוודה ועלתה למטוס.
אחרי שהגיעה ליעדה היא גילתה- המזוודה לא הגיעה.
כל שיש ברשותה הם הבגדים שעל גופה. השאר איננו, כל המתנות, ההפתעות, ההגנות- לא קיימות.
עוצמת הפגיעה שהרגישה הדהימה אותה.
היא הרגישה שדודה.
חסרת נכסים, חסרת כוח, עירומה בעיר זרה.
עבר יום עברו יומיים ואין זכר למזוודה. 
היא נאלצה להסתפק בכמה חולצות מהחנות המקומית כדי לכסות את גופה. אך במה תכסה את נפשה?
במה תכסה את הצורך להגיש יפה, להרגיש נוכחת, להרגיש בטוחה? במה תכסה את הצורך בשליטה? לא היה לה במה.
ואולי אין צורך לכסות? אולי אפשר להיות?
להיות מה שמתאפשר באותו רגע. 
להיות חדשה בעיר חדשה.
להיות לא מוכרת בעיר לא מוכרת.
להיות לא צפויה במקום לא צפוי.
אולי אפשר להרפות, להסכים, להפסיק להרשים. אולי אפשר להיות נוכחת עם מעט ולא מוסתרת עם הרבה.
מתוך מה שלא היה לה היא הבינה:
הנסיעה לא היתה כדי להביא את יופיה שלה אל העיר. הנסיעה היתה כדי להיות ביופיה של העיר. 
הנסיעה לא נועדה כדי להבליט את עצמה במקום חדש אלא כדי לקלוט את המקום החדש. את זה אפשר לעשות עם מעט מאד.
לאט לאט היא נפרדה מהאחיזה במזוודה. כבר לא ניסתה להתקשר ולבדוק, כבר לא חשבה מה היתה לובשת אם...
לאט לאט הבינה שיש לה כל מה שהיא צריכה ויותר. לאט לאט היא חזרה לחיות. חזרה להיות.
כמה יופי יש בנוכחות. כמה טוב יש בהסכמה. כמה שמחה יכולה להתקיים בשחרור האחיזה.
0 תגובות
הדרך חזרה
07/10/2018 22:13
סיגל גריבי
מריבה, התפייסות, פתיחת הלב

הדרך חזרה

שוב רבנו. שוב הרגישות שלי מובילה לפגיעות שמובילה לסגירות שמובילה לדחייה.
שוב זה הכל בגללך...
איך זה קורה שהדמעות יורדות בגללך? איך זה קורה שוב שאנחנו צונחים לתוך הבור הזה בלי שום אזהרה? איך קורה שהתרגשות ושמחה הופכות בשנייה לכעס ולשתיקה?
ואיך חוזרים בחזרה?
איך חוזרים את כל הדרך להתקרבות טבעית, לשמחה אמיתית, לחיבור הזה בינינו? איך מתגברים על כל החסימות, הגדרות, הכאבים?
ימימה מסבירה לי: המאבק נובע מחוסר הבנה. כדי לחזור אנו זקוקים להבנה.
קודם כל מבינים.
מבינה שלי יש את הרגישות שלי, ולו יש את שלו. כמו שאצלי קופץ הפיוז, קופץ גם שלו. ואין פיוז צודק יותר או פחות. פיוז זה פיוז, הוא קופץ מפגיעות ישנה ומצית להבה גדולה.
הוא מופעל מעומס של ילדה ומשתלט על כל הנשמה. וכשאצל שנינו הפיוז קופץ- ברור שיהיה קצר, חושך והתרחקות גדולה.
אז לא מצדיקה ולא מצטדקת. מנטרלת את הפיוז ומתבוננת. מתחמת את העומס ומקשיבה פנימה:
מה אני רוצה? לפתוח את הלב בחזרה.
מה אני רוצה? להיות בשמחה. מה אני רוצה? את השקט והשלווה.
מה אני רוצה? להצליח לקבל את עצמי. 
להצליח לקבל אותו.

ממתינה.
בודקת את הלב, שכבר נרגע. מקשיבה למחשבה שחושבת כמה מיותר הריב הזה, מתחברת לרצון להיות בטוב.
מוכנה לחזור בחזרה. 
מתחברת להסכמה, לקבלה, לאהבה. 

מוצאת מילים טובות של חיבור.
מחבקת, מבקשת סליחה, מחובקת בחזרה.

"מדייקת כי תשמח"



0 תגובות
אכזבה
05/10/2018 07:56
סיגל גריבי
אכזבה, בטחון, תיקון הלב

אכזבה

כמה קשה האכזבה. קָשָה כמו להתגלגל במדרון לתהום, ולהבין שצריך לטפס כל הדרך חזרה. לא רק הכאב קיים, קיימת גם השאלה האם יעמדו לי כוחותיי? האם אצליח לשוב בלי ליפול שוב?
כמה מתסכלת האכזבה. התחושה הצורבת בכל הגוף שנובעת ממשהו חיצוני לי. מהתנהלות של מישהו אחר, ממציאות שלא האירה לי פנים, מתנאים שלא היו לטובתי. לא רק שזה לא הצליח, גם נתתי אמון במקום הלא נכון, באדם הלא נכון. האם שיקול הדעת שלי לא יטעה אותי שוב?
כמה מיותרת היא האכזבה. היא שואבת ממני כוחות, מחשבה, זמן. היא משתלטת על מחשבתי ועל ליבי. היא מחזירה אותי למקום קטן, מפוחד, חסר אונים. מוחקת את יכולתי, את כוחותיי, את רצוני.
כל כך הרבה זמן למדתי, התחזקתי, בניתי לי מקום, הכרתי עוד ועוד את הטוב שאני נושאת ובכל זאת היא הגיעה, האכזבה, וזללה בתאבון את כל הטוב הזה, משאירה אותי נטולת כח ושמחה.

ימימה מלמדת אותי שלכל החלקים שבתוכי יש מקום ותפקיד. לשמחה, לאהבה, לחמלה, לקבלה יש תפקיד וגם לאכזבה, לכעס, לפגיעות ולרגישות.
יש חלקים שמחזקים ומקדמים אותי ויש חלקים שבאים ללמד אותי היכן אני צריכה עוד להתחזק, היכן יש עוד חלקים חוסמים, היכן הכאב של פעם עוד מנהל אותי ומרחיק אותי מהטוב הקיים עכשיו.
גם לאכזבה יש תפקיד. מה תפקידה?
אולי להזכיר לי שהכוח, הביטחון, היש, קיימים בתוכי ולא חיצוניים לי.
אולי להראות לי היכן בתוכי קיימות אחיזות שכבר אפשר לשחרר.
אולי לשקף לי מקומות שאני עדיין לא סומכת על עצמי, שאני עדיין לא חושבת שאני יכולה.
אולי לזָמן לי מלאכת התקרבות משחררת.
כי ה"מאכזב" הוא לא שלילי, ה"מאכזב" הוא לא כנגדי. ה"מאכזב" זו המציאות שמתקיימת. היחס שלי אליו מעיד עלי ולא עליו.
המאכזב הגיע אלי לתיקוני. מאפשר לי התקרבות לעוד חלק כואב בתוכי. מאפשר לי להפוך את הדחיה לָהתנגדות, לחולשה, ולקטנות שלי למקום חומל, מקבל, מתוחם בזמן.
בעזרתו אני מתבוננת על עצמי ביושר לב, מגלה את הילדה החמודה והכעסנית, מגלה את הלומדת החכמה והטובה, מחבקת את זו ואת זו ומודה. על מה שיש, על מה שיבוא, על מה שעבר.

הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם, חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם.

0 תגובות
קשובה לליבה
01/10/2018 15:25
סיגל גריבי
לב שלי, הבנה, התחזקות

קשובה לליבה

קשובה לליבי ומוצאת אותו סגור. סגור ולא מעונין להיפתח. סגור ונוח לו.
הרי אם יפָּתָח לְמה הוא נפתח?
מי מבטיח שמולו יהיה לב פתוח?
מי מבטיח שהוא יפגוש שמחה וכנות ופתיחות?
מי מבטיח שהעומד מולו ייתן לו כגמולו?
לב סגור מאפשר לי להישאר במקום ולא לזוז. להישאר במקום של נוחות,נוחות האדישות.
אבל, בנוסף לאדישות ולביטחון המדומֶה, הלב הסגור שלי מכיל גם כאבופגיעות וצער. ושם אני נשארת, עמוק בתוך התחושות האלה. אוחזת בהם כהוכחה לכך שאסורלוותר, אסור לסלוח ואסור לפתוח.
ככה יכולות לעבור שנים. שנים שאני רוצה התקרבות אך פועלת מתוך דחיה
שנים שאני רוצה להרגיש שייכת וכל הזמן מתרחקת, שנים שאני מתגעגעת לשקטולשמחה ובמקום זה עצובה וכאובה.
וכאן באה ימימה ומסבירה לי: אל תתבלבלי. יש התחזקות ויש התחזקותמדומה. לב סגור ומרחיק זו אינה התחזקות, גם אם נדמה לך שכן, אלא בדיוק ההיפך, זוהחסרה מעצמך והֵחָלשוּת.
התחזקות אמיתית מגיעה מהבנה טובה, מהסכמה של הלב, מרצון להיות טובהלעצמי.
התחזקות אמיתית מגיעה מהכרה לכך שההיאחזות בכאב ובצער לא מקדמת אותיולא מיטיבה איתי. ההיאחזות בפגיעות לא יכולה להגדיר אותייותר.
התחזקות מגיעה מהבנה, הבנה שעכשיו הזמן להיות טובה לעצמי. עכשיו אניטובה לעצמי. ומתוך חיבור לטוב שבי אני בוחרת להבין איך להתקרב. איך להסכים. איךלהתחבר לכוח שלי לשמחה שלי ליכולת שלי.
ואז, פתאום, בלי להרגיש, אני שם. שמחה, קרובה, ניצבת על מקומי בלי פחד.
מהמקום הזה דברים נראים שונה. התנהגות שפעם דחיתי היום אני יכולהלקבל, אנשים שפעם הרחקתי היום אני יכולה לקרב, ואחרים שחשבתי שהכרחיים לקיומי,משוחררים לדרכם בברכה.
קשובה לליבי ומוצאת בו את השמחה שנסתתרה. את הטוב שלא בא לידי ביטוי,את ההסכמה לחיות בשלום.  קשובה לליביומוצאת בו את עצמי.

כמה טוב ששבתי הביתה.

1 תגובות
החיים יפים
01/10/2018 15:22
סיגל גריבי
בחירה, שמחה, הסכמה

החיים יפים

החיים יפים, אומרים לעצמם יזמיי מובילאיי אחרי שקיבלו מאינטל 15 מיליארד דולר.

החיים יפים אומר לעצמו גדי יגיל כשגילה שזכה בפרס על מפעל חיים.

החיים יפים אומרת זו שגילתה שהיא בהריון רצוי מאד.

החיים יפים אומר לעצמו מי שעולה למטוס בדרכו לחופשת סקי.

החיים יפים אומרים כל אלה שחלומם מתגשם.

וכל השאר? אנחנו?
כל אלה שקמים בבוקר לעוד יום של חול, לאו דווקא כחול? כל מי שהתעורר חולה? כל מי שרב על הבוקר? כל מי שלא קיבל את ההעלאה שביקש? כל מי שלא הצליח את התוכנית שלו לממש?
מה אנחנו אומרים לעצמנו? האם גם אז החיים יפים?
האם אפשר לראות את היופי למרות הקושי? האם אפשר להתרגש מההרגל? האם אפשר ליהנות סתם כך מהחיים?

ימימה אביטל מלמדת אותי שכן: "תהיי נשמרת מהמיותר שמאד מפר. במקום לראות את יפי החיים, את הטוב הקיים, היא תראה רק את הלא טוב".
לפי דבריה של ימימה כל פעם שאני חווה את ה"לא טוב", זה סימן שאני במיותר.
כל פעם שאני בפגיעות, אני רחוקה מהשמחה.
כל פעם שאני בכעס, אני לא באמת רואה את היופי.
כל פעם שאני בכאב, אני מסרבת לאהבה.

כי הם שם כל הזמן- השמחה, האהבה, היופי. יפי החיים מתקיים בכל עת. ואני זו שיכולה לראותו או להתעלם ממנו. אני הבוחרת.
הבחירה שלי היא זו שתקבע איך יראה העולם שלי, האם אבחר בטוב עבורי? האם אבחר להיות נדיבה כלפי עצמי?
להיות נדיבה כלפי עצמי, זה לא לחסוך באהבה, לא לחסוך בקבלה, לא לחסוך ברצון לעזור לעצמי. להיות נדיבה כלפי עצמי זה להקשיב טוב לעצמי: מה אני באמת רוצה? מה באמת משמח אותי? ולעשות את זה.
ואז אני מגלה שזה לא חייב להיות 15 מיליארד דולר. בכלל לא. זה גם לא חייב להיות פרס או מדליה. זה יכול להיות חצי שעה של מנוחה באמצע היום. זה יכול להיות לוותר על דרישה להכין ארוחת צהרים, זה יכול להיות זמן של כתיבה, זה יכול להיות לשמוח ממה שאני רואה במראה.
להיות טובה לעצמי זה להסכים לכל מה שאני מרגישה. גם כשאני מרגישה לא מוערכת, גם כשאני מרגישה לא יעילה, גם כשאני מרגישה לא מצליחה. להסכים ולא לשפוט. להסכים ולחמול. לחמול על הילדה הקטנה שכל כך צריכה מילה טובה.
כשקשה ועצוב ואני חלשה ומרגישה בודדה אני נזכרת בשיר של אחינועם ניני:
רק עוד רגע ובינתיים 

נזכור שהמשחק נמשך 
והחיים יפים כל כך .

החיים יפים כשאני מסכימה לחיות אותם באמת, בלי לריב עם עצמי, בלי לריב עם אף אחד. ביומיום, בשגרה, לפעמים בימים של קושי ומחלה, לפעמים בימים של כאב והתמודדות, אני מסכימה. כי יש עוד כל כך הרבה ללמוד, וכל כך הרבה אפשרויות. כי יש עוד כל כך הרבה ימים למלא בעשיה, וכל כך הרבה אנשים לפגוש וכל כך הרבה צחוקים לצחוק וכל כך הרבה חיבוקים לחבק. אם אני רק מסכימה.

אם אני מסכימה להיות טובה ונדיבה לעצמי, הלב נפתח. וכשהלב נפתח ומתחבר לכוחו- השמיים הם הגבול.
איזו השפעה מבורכת יש לפתיחות הזו! הגוף שמח, המרץ חוזר, העשייה קלה, הנפש מתרוממת והחיים יפים כל כך.

 

0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 31 32 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש