עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות
סיפור מעולם אחר...
***
דנה בת השלוש עשרה מספרת לכם על חייה. חיים קשים. היא מתמודדת עם כאב ותיסכול ממוות אחותה הבכורה - אנגל, שהחליטה להתאבד בעיקבות הצקות קשות בכיתתה. דנה מספרת את החיים. סיפור אהוב ועצוב. סיפור מלא אהבה, עצב, שימחה, אושר, וכמובן כאב בילתי נסבל וגעגוע.
סיפור שיוציא לכם דמעות מהעניים
דנה

דנה היא ילדה חלמנית. ילדה...מעולם אחר. והיא הגיבורה של הסיפור. דנה בת שלוש עשרה וחצי ומיתרגשת לקראת יום הולדתה ה - ארבע עשרה. היא לומדת שגיל ההתבגרות הוא לא קל, וחווה המון קשיים וחוויות שלא תשכחו...
שיר

שיר = נערה בת שלוש עשרה. שיר היא "חברתה" של דנה ועוזרת לה להתמודד עם התחושות. יום אחד מזמינה שיר את דנה אליה הביתה, והן עושות "לילה לבן" - שבו דנה מגלה לשיר על תחושותיה כלפי יותם. מה תעשה עם זה שיר?
יותם

נער יפה. בן = 14. דנה מאוהבת ביותם, אבל מתעקשת להסתיר זאת. יום אחד יותם מקבל טלפון משיר, בו היא מספרת לו שדנה מאוהבת בו. גם שיר מאוהבת ביותם גם.
מחזור
26/07/2012 17:27
עולם אחר

מה? למה לא סיפרת לי!? רציתי לצעוק לתוך השפורפרת, אבל במקום להטיח בה את-זה, אמרתי רק "אהה..."
"את כועסת שלא סיפרתי לך?" שאלה שיר.
שתקתי.
"אדבר איתך יותר מאוחר" אמרתי חלושות וניתקתי.
הרגשתי בילבול. וכאבי הבטן שהופיעו לי לאחרונה חזרו.
"אני הולכת להתקלח" אמרתי לאמא. אמא הינהנה ושבה ולשוחח בטלפון. כנראה עם הבוס שלה.
ניכנסתי למיקלחת ונתתי לדמעות לזלוג מימני, ולגופי להישטף תחת מים חמים.
הרגשתי הרבה יותר טוב, חוץ מהכאבים הבילתי פוסקים בבטן.
ניכנסתי לחדר, מבולבלת ועייפה - למרות שהשעה הייתה בסך הכל תשע וחצי.
נירדמתי מייד.
***
התעוררתי והכאבים בבטן היו עצומים. השעה הייתה שלוש ליפנות בוקר.
הלכתי לשרותים - אבל לא ראיתי כלום.
חזרתי לישון.
***
היום בבית הספר היה רגיל. הסתודדתי עם נועה, חברה טובה שלי, אבל בתכלס לא ממש כיף איתה. היא לא עושה שומדבר חוץ מלקרוא ולאכול. כמעט שאין לה חברים.
"את רוצה לבוא אלי הביתה?"
נשאתי את עני בתימהון.
ראיתי את יותם מעלי, נבוך.
"בטח...למה לא"
"אני צריך שתעזרי לי בהסטוריה"
"אהה..." עניתי, כי אני ממש טובה במקצוע הזה.
***
ישבנו בבית שלו, ועל השולחן הייתה קערת ענבים וספרי לימוד. צחקנו, דיברנו, אבל  הכאב לא הפסיק להטריד אותי.
ואז...
הוא רכן לנשק אותי, עצמתי את עני, אבל הוא נעצר.
הוא הביט במיכנסיים שלי.
מה? רציתי לשאול, הסתכלתי וראיתי...
לא יאמן.
דווקא עכשיו!?
מחזור.

2 תגובות
שקרנית?
25/07/2012 10:43
עולם אחר
"אז היא אמרה שטויות" אמרתי בביטול והרגשתי שאני נעשיית אדוּמה כמו סלק.
"אז למה אמרתּ מי סיפר לך?" חקר יותם.
"כדי...לדעת מי אמר לך את זה, ולומר לך שזה ממש לא נכון" אמרתי.
"אה" אמר יותם ומשך בכתיפיו. לא הצלחתי לפענח עם זה שימח אותו או דיכא אותו.
חיכיתי לשיר.
***
"שיר?"
היא הביטה בי במבט נבוך.
"למה סיפרת ליותם?" שאלתי בכעס וכמעט שצרחתי עליה.
"כי...לא יכולתי לשמור את זה לעצמי..." מילמלה שיר הנבוכה.
"יופי! כי הוא ניגש אלי לשאול!" צעקתי עליה.
"מיצטערת..." מילמלה שיר.
"ואני חשבתי שאת חברה שלי" הטחתי בה "סיפרתי לך ה-כ-ל, ואת הלכת, כאילו לא נשבעת לי שלא תספרי, וסיפרת" צרחתי עליה.
שיר נהייתה אדומה מרוב בושה.
"סורי..." מילמלה שיר חלושות.
"את בנדם מגעיל. אני לא רוצה לראות אותך" אמרתי.
"אבל דנה...!" מילמלה שיר.
הפנתי את גבי והלכתי מישם עם דמעות בעניים.
איך היא יכלה לעשות לי את זה!?
***
"דני! יש לך שיחת טלפון!" קראה לי אמא מלמטה.
ירדתי במדרגות וחטפתי את הטלפון. נסערת.
"הי דנה? זו שיר...אני רוצה לספר לך למה סיפרתי ליותם" אמרה שיר.
שתקתי.
"בגלל ש..."
"מה?"
"שרציתי לראות איך הוא יגיב"
"למה זה כל כך חשוב לך?"
"כי אני מאוהבת בו גם"
2 תגובות
ואיך אני עכשיו?
24/07/2012 20:55
עולם אחר

עכשיו? הילדים בכיתתי כבר שכחו והפסיקו להציק לי ולהיות נבוכים על ידי.
אבל אני שכחתי? ממש לא. זה רודף אותי.
היחידה בכיתתי שאני מספרת לה מה עובר עלי, הקרן אור היחידה באפלה היא שיר. אני מספרת לה הכל. את התחושות המקננות בבטן, ואפילו הודתי בפניה על אהבתי ליותם.
שיר הזמינה אותי אליה ל"לילה לבן" שכולו ריכולים, כיף, זלילת ממתקים וצפייה בסרטים. אז צפינו בסרט "עיר הגופרית", וזללנו פופקורן, ואז היא הציעה שנעבור ל"ווידואים".
"על מה אתּ רוצה לספר דנינוש?" שאלה שיר.
"לא יודעת...תתחילי את"
"אז...אני אגלה לך סוד? אני מתה להתאהב במישהו"
"אף פעם לא היית מאוהבת?"
"לא, ואת?"
הסמקתי.
"אני...בערך" אמרתי.
"נו מי?" עניה של שיר הבריקו.
אחרי כמה דקות נשברתי וסיפרתי לה. שפכתי הכל, כמו דלי שמלא עד אפס מקום במים והמים זורמים מימנו בשטף.
בסוף נרדמנו ב3:30.

****

יותם ניגש אלי בהפסקה השנייה.
"דנה, את מאוהבת בי?"
מה? הרגשתי שאני עומדת להתעלף.
"מי סיפר לך?" שאלתי, המומה.
"שיר"

1 תגובות
חוזרת ללמוד
24/07/2012 16:30
עולם אחר
בתום השבוע שבו לא הלכתי לבית הספר, חשבתי. חשבתי ושתקתי. אמא ניסתה לגרום לי לחייך בכל מיני דרכים. למשל, היא הכינה פודינג שוקולד טעים, אבל לא אכלתי מימנו אפילו קצת. היא קנתה לי גלידה, דיסקים ושירים...כלום.
אבל לכל דבר יש סוף. אחרי השבוע הזה הייתי מוכרחה לחזור לבית הספר.
אמא כתבה לי פתק. אבל לא היה בו צורך. המידע התפשט במהירות.
כשהגעתי לכיתה הפסיקו התלחששויות. חברותי, עדן ואנה הביטו בי בשתיקה.
נכנסתי בעייפות לכיתה ועצרתי את הדמעות.
"היי..." פנתה אלי עדן בהיסוס.
"היי" אמרתי ולא הבטתי בה.
עדן עמדה נטועה ולא זזה.
"זה...זה נכון שאת אומללה מאוד?" שאלה בסוף.
שאלה מטומטמת! באמת שלא שלטתי בעצמי. צעקתי עליה: "מפגרת! ומה נראה לך, שאני שמחה ומאושרת!?"
כולם הביטו בי, ואני רצתי לשרותים ונעלתי את עצמי שם. הרשתי לדמעות לזלוג. לא רציתי לחזור לכיתה. למבטים, להתלחששויות.
וככה סבלתי ביום הזה מעוד דברים שכאלה. היועצת הטרידה אותי בלי סוף.
הם אף פעם לא יבינו..
1 תגובות
מיכתב מאנגל
24/07/2012 16:23
עולם אחר
גם אחרי שלוש שעות לא נרגעתי. בכיתי בלי סוף. לא יכולתי להפסיק.
הרגשתי שחרב עלי עולמי.
אחרי שלוש שעות וחצי, הגעתי לסלון. אמא נתנה לי חיבוק חם ואוהב, חיבוק מלא עצב. אבא חייך חיוך דק ועצוב, והוציא מכיסו פתק. "היא כתבה פתק בישבילך.." הוא מילמל חלושות.
"היא כתבה שהוא סודי בישבילך" הוסיפה אמא בחיוך דק שנמחק במהירות.
ניסיתי לחייך. החיוך יצא רק עיוות. לקחתי את המיכתב בלי לומר מילה. הלכתי לחדר ובכיתי. כשסיימתי רציתי לקרוא את המיכתב. לראות - מה היא כותבת?
לאחות הכי חמודה בעולם היא כתבה בעיפרון
אני מיצטערת שבגלל החולשה שלי היית צריכה לסבול ולהתגעגע אלי.
מיצטערת על כל מה שקורה עכשיו. ברגעים אלה את בטח בוכה עלי, וגם אני בוכה עליך עכשיו. על הצער שגרמתי לכם, על הסבל והכאב. על כך שהייתי חלשה, ושלא יכולתי לעמוד בעינויים האלה. שאיבדתי את כוחותי. שלא היה לי כוח להמשיך להילחם. שהחלטתי לשים קץ.
אוהבת אותך בלי סוף,
ובבקשה מתוקה שלי, אל תיבכי. עצוב לי לראות אותך בוכה.
אוהבת בלי סוף,
אנגל, אחותך הבכורה 3>
קראתי את המיכתב אולי שבע פעמים, וליבי נמלא געגועים לאנגל. לאחות הגדולה. לקולה הנעים, לעניה העמוקות בצבע טורקיזף לשערה השחור האסוף לצמה ארוכה, ולחיוך עם גומות החן היפות.
גם אחרי ארבע שנים, אני לא מיתגברת על זה...
3 תגובות
מההתחלה עד הסוף
24/07/2012 16:14
עולם אחר
אם אתם חושבים שרגל על רגל זה קרה, זה ממש לא היה ככה.
***
באותו הבוקר הלכתי לבית הספר. סתם עוד יום חורפי מגעיל. אמא הסיעה אותי ונפרדה מימני בנשיקה. השיעורים היו כסידרם. אני חשבתי על תום רוב הזמן, שיחקתי עם כמה חברות בקלאס והכל היה רגיל. אותה תקופה לא חזרתי ישר הביתה, אלה הלכתי לצהרונית. הייתי בסך הכל בת תשע.
ישבתי בתוך המיתחם וראיתי טלווזיה. לפתע נכנס לי משהו לעין. יצאתי לשרותים לשטוף את עני, ואז ראיתי את אימי. היא לא הייתה שמחה. עניה היו אדומות, ולא ידעתי ששעה קודם היא בכתה וזעקה נוראות.
"אמא? מה את עושה פה?" שאלתי אותה. בדרך כלל היא הייתה לוקחת אותי הביתה בשעה ארבע.
"סתם...באתי לקחת אותך" מילמלה אימי והחליפה מבטים עם מנהלת הצהרון. הרגשתי שמשהו לא בסדר. שמשהו לא כסידרה, אבל שתקתי.
אמא התינעה את הרכב והייתה דממה. אמא לא שמה שירים כמו תמיד.
"אמא...מה קרה?" העזתי לשאול.
אמא עצרה. היא סובבה אלי את ראשה ופניה היו אדומות.
"אנגל..."
את המילים הבאות לא שמעתי. כאילו הפכתי לעיוורת או אילמת. הרגשתי שנפלתי לתוך בור שחור ועמוק. בור בלי סוף.
חזרנו הביתה. אבא היה בבית. גם עיניו דמעו.
רצתי לחדר, סגרתי את הדלת,
נפלתי על המיטה, ונתתי לדמעות להציף את עיני.
3 תגובות
גדולה מהחיים
24/07/2012 16:06
עולם אחר

"דנה!"
אני שומעת קול. אני רואה את אנגל. מחייכת אלי.
"אנגל? איך את...?"
היא מחבקת אותי חזק חזק ולוחשת "תיהיי חזקה, בישבילי..."
ונעלמת.
***
התעוררתי בבהלה. השעון הראה את השעה שלוש ורבע. החלום השלישי על אנגל.
המחשבה עליה מילאה אותי עצב. ובלי שהתכוונתי, הדמעות התחילו לזלוג לי מהעניים. אוף. שונאת את הקטעים האלה.
ניגשתי למגרה. המגרה שבה היו כל המזכרות מימנה. המגירה שלא הרשתי לאף אחד להציץ בה.
עילעלתי בעניים רטובות בספרון שהכנו ביחד, ועל תמונותיה. דמעותי ירדו ללא הרף. כמה רציתי לחבק את אנגל עכשיו!
אני מביטה על תמונתה וחוזרת בי מחדש אותה מחשבה...איך לא עליתי על זה...שאנגל, אחותי החזקה והיפה, במצוקה. באצבעות רועדות שלפתי את המיכתב. המיכתב שהיה מונח על השולחן שלי באותו בוקר.
היא הצטערה על שהיא נשברה, על שהיא לא יכלה יותר.
לא הבנתי מה זה אומר.
אמא בכתה במשך לילות שלמים ואבי אף הוא היה עצוב ומדוכא.
אני לא הלכתי לבית הספר במשך שבוע ולא הבנתי - מה קורה כאן? למה אנגל לא בבית?
ששאלתי את אמא, היא בדרך כלל התחמקה.
ואז היא סיפרה לי.
היא סיפרה לי שאנגל, אחותי הבכורה,
התאבדה.

3 תגובות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
יולי 2012  (7)