עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
אני פשוט אכתוב משהו בסגנון של "חיים רק פעם אחת, אז אין החזרים, לכו להינות" או משהו כזה
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
אני  (1)
הוא  (1)
ועוד פעם אני  (1)
רק אני  (1)
ארכיון
זכרונות
21/12/2014 00:25
ביאטריס לין
הינה משהו שנזכרתי בו: הגירושים של ההורים שלי. 

הייתי בת 8, לכל היותר. עמדנו לעבור דירה, ולהורים שלי היו המון ריבים באותו הזמן. כשאבא שלי היה כועס... אז הוא לא היה שולט על עצמו. הוא היה יכול לקלל אותי, הוא היה יכול לשבור את כל הבית ואולי גם להפעיל עליי אלימות פיזית. הוא לא שלט על זה, אני יודעת שהוא לא עשה את זה בכוונה, אני לא מאשימה אותו. 

אבל את זה קשה לי לשכוח. 

אני לא יודעת מאיזו סיבה בדיוק, אבל אבא שלי התחיל להשתגע. השכנים שלי נכנסו הביתה, והוא זרק על אמא שלי כוננית. היא רצה הביתה כדי להגן עלינו, אח שלי היה אז בן 4. ואז יש עוד חלק שבו אני לא זוכרת כלום, ומיד אחרי הוא צעק לי משהו כמו 'אני לא אבא שלך יותר' והלך מהבית. אני הלכתי לסרט עם חברות, ואח שלי הלך לבקר חבר. כשחזרנו... לא ממש חזרתי הביתה. לא הבנתי למה אמא שלי עוצרת את האוטו של אמא של חברה שלי ולוקחת אותי, במקום לחכות לי בבית. לא הבנתי מה זה הביקור המוזר הזה שאנחנו עושים אצל בני דודים שלנו. ועם כל הלחץ שהופעל על אמא שלי, היא פשוט אמרה לי את זה בדרך הכי מחורבנת ולא מתחשבת שאפשר לבשר גירושין לילדה בת 8: 

"אני ואבא מתגרשים, את יודעת?" 

אז אמרתי לה שאני צריכה לשירותים, ועליתי לשירותים. לא רציתי לבכות בהתחלה. באיזשהו מקום כבר שנה שלמה ציפיתי שזה יקרה. ואז, בלי אזהרה, נפלו לי דמעות מהעיניים, ואז זה הפך למשהו בלתי נשלט, משהו שאתה רוצה לעצור ולא מצליח, והתחלתי לבלוע נייר, כדי שלא ישמעו, כדי לא יחשבו שאני משוגעת, וראיתי את בני דודים שלי בוכים, ואח שלי שבתמימות שלו המשיך לשחק עם הטרקטור שלו, ואני לרגע לא הבנתי איפה אני נמצאת. 

באותו היום, לא חזרנו בכלל הביתה. ואני זוכרת את זה כהיום הכי מוזר בחיים שלי, למרות שאני בכלל לא זוכרת אותו. אחרי כמה זמן מצאתי את היומן של אמא שלי ששם היא כתבה הכל, כנראה שהיא לא רצתה לשכוח. לא ידעתי איך הכל התחיל, ואיך זה נגמר. גיליתי שהוא זרק עליה כוננית, ובגלל זה הוא צעק עליי ככה. גם גיליתי למה לא חזרנו הביתה: הדלת הייתה נעולה והוא שרט את הדלת עם משהו, אני כבר לא זוכרת עם מה. אחר כך הוא עבר לישון אצל דודה שלי וזהו, אני חושבת.  

הרבה זמן אחרי פחדתי מאוד מאבא שלי, וכעסתי מאוד על אמא שלי. כששאלתי אותה למה היא התגרשה ממנו, היא אמרה לי שהיא לא רצתה לסבול, ושזה לא עשה לנו טוב, ושהיא רצתה להראות לנו שזה לא חייב להיראות ככה. 

פירשתי את זה כאילו שהיא אמרה "אני לא רציתי לסבול, אני רוצה שתישארו לבד עם אבא והוא ידפוק אתכם ויעשה בכם מה שהוא רוצה, רק שלא יעשה אז זה לי." 

אבא שלי לא הרגיע באותה התקופה. אני זוכרת שאח שלי לא רצה לקחת ריטלין, ואז לא רצה לשים את החולצה, אז הוא פשוט הרביץ לו עם החולצה. מכירים את הביטוי הזה 'שקשק מפחד'? אני באמת רעדתי מפחד. אני לא הכלתי לבית ספר באותו היום, וגם לא ביקרתי אותו שבוע. אתם תאשימו ילדה בת 9 שהתנהלה ככה? 

הכי מפריע לי, זה שזה משפיע עליי עד היום. אני לא אשקר, יש פעמים שאני פשוט לא רוצה ללכת אליו, אני לא יודעת למה. הוא כבר לא כועס ככה, לפעמים נדמה כאילו שהוא הפך לבן אדם ללא כעסים, למרות שאני יודעת לזהות איך הוא מתנהג כשהוא עצבני. אבל בגלל שהתרחקתי ממנו כל כך כל השנים זה נראה כאילו הוא עושה סוג של אפליה והוא תמיד יאהב את אח שלי יותר. זה פשוט מחורבן, אני מתכוונת, אם אני אגיד לאח שלי שלא יגע לי בשלט ואח שלי יחליט לצרוח שאני צעקתי עליו, הוא פשוט יכעס עליי ויפחיד אותי כמו שהיה עושה לי פעם. הוא לא יבדוק את זה לעומק ולא יהיה לו אכפת. 


יודעים מה, אין לי כוח להרחיב את זה עוד. רק רציתי להגיד שזה נהיה עסק מחורבן.
0 תגובות
יש דברים שאולי כדאי לחשוב לפני שעושים אותם
21/12/2014 00:09
ביאטריס לין
ומה הדבר הכי מוזר במה שקרה?

זה שהוא החבר הכי טוב שלי. כאילו, פאק איט. אני בחיים לא הייתי מנחשת, מכולם, שדווקא אתה אוהב אותי. כלומר, מה לעזאזל? אני עדיין צריכה לעכל את זה. זה היה כזה לא צפוי ואני עדיין לא סגורה אם זה אמת או חובה או שהוא רציני. 

אתם אומרים דברים טיפשיים כשאתם לחוצים? כי אני כן. זה בערך הלך ככה: 

"........ אני אוהב אותך." 
-הוו, גם אני אותך♥
"באמת?"
-לא, אני שונאת אותך, אתה חרא של ילד, אל תתרבה.
"ביאטריס....... אני רציני." 
-גם אני, אל תתרבה.
"אני באמת אוהב אותך..." 
-נו באמת. 
"אני רציני..." 
-מה? 
"אני... אוהב... אותך." 
-אבל אני לסבית. 

אני לא באמת לסבית. כמו שאמרתי, אני אומרת דברים טיפשיים שאני לחוצה. 

עכשיו, איך אני אסביר לו שאני אוהבת מישהו אחר? איך אני אוכל לעשות את זה מבלי לפגוע בו, ולדאוג שנישאר ידידים? 
באיזו דרך אוכל להגיד לו "תקשיב, אני מאוד אוהבת אותך, אבל בתור החבר הכי טוב, זה שאפשר למרוח עליו משחת שיניים וזה שאפשר להגיד לו משפטים מוזרים בדרך הכי הזויה ושהוא יבין אותי ושנצחק עד חמש בבוקר. ככה אני אוהבת אותך. ולא בשום דרך אחרת."

אני יודעת שהדרך הכי טובה לעשות את זה היא פשוט להגיד. אני מפחדת מההשלכות. ואם הוא לא ירצה להמשיך להיות חבר שלי? אאבד את הבן אדם הכי קרוב אליי. לא אוכל להגיד לו משפטים ציניים וסרקסטיים יותר, ולא יהיו את הקטעים שלנו. זה יהיה נחלת העבר.

מישהו יכול להסביר לי מה זה הרגש המוזר הזה אהבה? אף אחד לא ביקש ממנה להגיע, והיא בכל זאת מגיעה והורסת חברויות של שנים על גבי שנים. אני לא יודעת אם אני צריכה יותר לשנוא או לאהוב את הרגש הזה. בכלל, ברגע הזה, אין לי מושג מה אני צריכה לעשות. אני מרגישה טיפשה, אני מתביישת, אני לא יודעת איך אני אשן בלילה. אני רוצה לשכוח הכל. 


0 תגובות
אנוכית
12/12/2014 10:35
ביאטריס לין
את כל כך אנוכית, כל כך מתחשבת בעצמך, כל כך יפת נפש. לפעמים אני תוהה איך את מסוגלת לחיות עם עצמך. אם הייתי במקומך, לא הייתי מצליחה לישון בלילה מרוב ייסורים עצמיים ומרוב שאני הייתי מרימת על עצמי. אם את כל כך עוזרת לכולם, אבל במקביל חושבת רק על עצמך, את לא ילדה טובה וקדושה. את לא. תכניסי את זה לראש שלך. אני שונאת אותך. לא מבינה איך הייתי חברה שלך שנה שלמה אבל זהו, ותחסכי ממני ״מה עשיתי״, אילו היית מפוצצת את הבועה שלך היית מבינה שזה לא רלוונטי.
0 תגובות
הוא
11/12/2014 07:20
ביאטריס לין
הוא
תמיד פקפקתי באהבה. זאת אומרת, איך זה שכל כך אכפת לך ממישהו, שאתה כל כך אוהב ומעריך ורוצה להיות בקרבת בן אדם שאתה יכול לא להכיר בכלל, או להכיר אותו אולי 10 דקות? 

ועובדה, שזה פשוט קורה. זה קרה בימי הביניים, וזה קורה גם היום, ואף אחד לא יכול להסביר את זה. 

כל אחד צריך שיאהבו אותו. מכל הבחינות. אני יודעת שביסודי היו לי שניים כאלו. אחד היה רועי, היינו בכיתה ב', והיה אחד מכיתה ח' שהיה רודף אחריי כל הזמן, ורועי תמיד היה בורח איתי ומגן עליי. ואת זה אני בחיים לא אשכח: איזה ערס אחד מהכיתה אמר לו "רועי, תנשק את ביאטריס" והוא פשוט נתן לי נשיקה רטובה, מגעילה ומלוכלכת על הלחי. אני זוכרת שהסתכלתי סביבי, לוודא שאף אחד לא ראה כי ידעתי שאם מישהו יראה יצחקו עלינו. זוכרים שכשהיינו קטנים היינו צוחקים על אחרים שהם מאוהבים? זוכרים שהיינו נגעלים מאהבה? הייתה לנו ילדות טובה, אחרי הכל, כשהרחקנו את הדבר שעתיד להכאיב לנו המון מבלי לדעת את זה. 

ואחד אחר, קראו לו אייל, והיינו בכיתה ה'. איתו.. אין סיפור מיוחד, או משהו. אני פשוט זוכרת את כל הפעמים שהוא דיבר איתי ואת כל הפעמים שמצאתי אותו בוהה בי ללא סיבה. אבל אני בטוחה ששנה אחרי כבר ירד לו ממני. ובצדק. אף אחד לא אהב אותי אחרי כיתה ו'. אבל זה כבר סיפור אחר עם אופי אחר שאולי אספר בהזדמנות. 

והיום? בחטיבת הביניים? זה הוא. אני יודעת שהוא אוהב אותי, אני לא אחת שבטוחה שכולם אוהבים אותה ואני באמת די מפקפקת במראה שלי ובאישיות שלי, אבל אני יודעת שהוא אוהב אותי. אינטואיציה נשית, וגם העובדה שכל פעם שהוא יכול להיות בקרבתי הוא פשוט עושה את זה, ופשוט אני מוצאת אותו בוהה בי כל הזמן. בי, או בדברים האחרים שיש בי. 

כל אחד מבטא את אהבתו בצורה אחרת. בזמן שכל אחד עסוק במלחמות שלו בתור נער בחטיבת הביניים, הוא, ואני, פשוט מסתכלים אחד על השני, ללא סיבה, ומחייכים, כי שנינו יודעים למה אנחנו מסתכלים אחד על השני, ומה אנחנו מרגישים גם אם קשה לנו להודות בזה. 

אבל כשיגמר השיעור, זה יחזור להיות אותו קשר הדדי של תלמיד לתלמיד; אני לא אוהבת את זה. 

אבל זה בהחלט עדיף ככה.

0 תגובות
המקום האולטימטיבי שלי
10/12/2014 23:25
ביאטריס לין
אני, רק אני, ועוד פעם אני
תמיד רציתי שיהיה לי מין מקום כזה בו אני אוכל לבטא את עצמי מבלי לחשוף על עצמי יותר מדיי, ואולי עכשיו מצאתי סוף סוף את המקום האולטימטיבי? אני מתכוונת, כל מה שאני צריכה זה מקום שבו אני אוכל להוציא הכל החוצה מדיי פעם, מקום שבו אף אחד לא מכיר אותי ואני לא מכירה בו אף אחד. אני אוהבת את ההדדיות הזאת. ולמרות שאני לא נמצאת פה הרבה, בעצם, אלו הדקות הראשונות שלי פה, אני יכולה להגיד שאני מסוגלת להתרגל לרעיון. 

אנשים לא מבינים אותי יותר מדיי כי הם עסוקים בלהבין את עצמם. ולמען האמת, אני חושבת שזה די נוח לא להבין אותי ולא להתעמק בי יותר מדיי, אולי בגלל שאני מתוסבכת, אולי בגלל שזה מסובך, אולי בגלל שפשוט אין להם כוח. אני יכולה להמשיך ולהוציא את תכולת גרוני ולהיאבק באנשים שסביבי עד מחר, אף אחד לא יחשוב על לשאול "רוצה לרדת לקפיטרייה?" או "אולי את רוצה חיבוק?". לא. הם יעדיפו להמשיך בשלהם. אולי אפשר לקרוא לזה קצת אנוכיות, אבל היי, מי אני שאאשים אותם על זה שהם לא מתעניינים בי? 

אולי... אולי זאת גם קצת האשמה שלי. אולי אני מצפה מהם ליותר מדיי. בואו נגיד שאני לא הכי נחמדה לכל מי שבא ושואל אותי מה קרה כשאני עצבנית. אבל תודו - אין דבר מעצבן יותר ממישהו ששואל אותך מה קרה כשאתה עצבני. אם הייתי מאוד רוצה שתדע למה אני עצבנית, היית יודע. אני לא סוג הבנות האלו שעושות צומי ובוכות בצד ומחכות שמישהו ישאל אותן מה קרה. ואם מישהו קיבל את הרושם הזה עליי - ואני בספק - הוא לא יותר מסוג של אידיוט. אבל בחזרה לנושא, אולי אני באמת מצפה מהם ליותר מדיי? אני בטוחה שלאנשים יש את העניינים שלהם, וכל אחד רוצה שיבינו אותו, ושיתייחסו גם אליו. אולי אני לא צריכה לצפות שאנשים תמיד יתייחסו רק אליי ויתעניינו רק בי. 

אבל אין לי ספק, אנשים שמכירים אותי יותר משנה, הם יודעים שעובר עליי משהו. הכי נוח זה להעביר הלאה, לשכוח כל פעם שאני מסתגרת בחדר, להתעלם מכל פעם שאני מתבודדת באופן מוזר, להתחמק ממני במסדרון כשאני עצבנית. לא, כי יודעים מה? זה מאוד הגיוני שהילדה הקופצנית והמחייכת הייתה פשוט יום אחד בוחרת שלהיות אסרטיבית ושלילית לסביבה ומבקשת שיניחו לה לבד, שומעת מוסיקה כדי לא לשמוע את הסביבה, עוצמת את העיניים כדי לא לראות את חבריה. לא, אני לא נהייתי סוג של סנובית או סוג של פרחה, ואני גם לא מתכוונת. 


תמיד הייתי מתוסבכת. 
לא תמיד היו פתרונות לתסבוכות שלי. 
פעם, אף פעם לא הראיתי את החולשות שלי כלפי חוץ כי אני ידעתי שיום אחד מישהו ישתמש בזה כנשק כנגדי.
היום, אתה יכול ללכת ברחוב ולדרוך על אחת מהחולשות שלי. אבל, אתה תמשיך ללכת, תתנהג כאילו שזה היה משהו שגרתי ויומיומי, כי זה מה שכולם עושים, וגם, כי זאת ביאטריס. אני אבין. זה בסדר, אתה יכול לסמוך על זה שאני אבין, אני אחשוב רק על הכלל, ואני אהיה אכפתית גם אם תדרוך על החולשות שלי מול הפרצוף שלי עוד הרבה פעמים. 


זה בסדר עכשיו.
אתה יכול להמשיך בסדר היומיומי שלך, לצחצח שיניים, לקרוא ספר, לעשות את מה שאתה עומד לעשות אחרי שתקרא את הפוסט הזה. 
אני כבר רגילה.

2 תגובות