עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
אבי שסבל מאלצהיימר נפטר
30/07/2012 22:24
gila weisman

אבי שסבל מאלצהיימר נפטר.

בלוויה פעלתי "על אוטומט", לא הרגשתי דבר, לא ראיתי אדם, לא בכיתי.

חודש עבר והחיים שחזרו לשגרה, לא אפשרו לי לחוות את האבלות. שק הדמעות היה יבש. עברה שנה ופתאום בלי כל הזהרה או הכנה, שערי הדמעות נפתחו. שיר שנוגן ברדיו תוך כדי נסיעה לעוד עשייה שגרתית, אדם שדמה לו, ריח מוכר של בושם או סתם רגע של כלום. שם במקומות האלו נפגשת אני עם אבא ואני כל כך מתגעגעת ...

שם ברגעים ההם אני חווה עד כאב את החלל שנפער בתוכי, שם אני מתחילה לטעום טעמו של שכול. אין דבר שיכול למלא חלל זה, שרק אותו "חיבוק דוב" של אבא שלי יכל למלא. מה מוכנה הייתי לתת, כדי לשמוע שנית את קולו. רק להרגיש עוד.

וכשהדמעות נושרות ואין לי שום רצון לעצור אותן, מתחילות להזדחל השאלות: למה לא דיברתי איתו יותר, למה לא שיתפתי אותו, למה היו ימים שהתחצפתי אליו, למה לא מצאתי יותר זמן לבלות איתו [גם כשהיה חולה וכבר לא כל כך זכר מי אני בדיוק].

בכול פעם שנדמה לי לרגע, שאני כבר לא זוכרת את תווי פניו, פותחת אני את אלבומי התמונות שהוא כל כך טיפח, מדפדפת בדפי הזיכרונות, מנסה לקבע אותו בתוכי.
רואה אותו מחייך את חיוכו הגדול והחם, את שתי גומות החן הגדולות הנטועות בלחייו שבלטו כשחייך,

תהליך הפרידה ממך היה ארוך... מתת לאט לאט .....ועדיין הפרידה ממך קשה.

אבא, טוב לך שם למעלה? אתה מסתדר? האם אתה ממשיך במשחקי הספורט, שכל כך אהבת?האם ממחטת הבד עדיין נחה בכיסך?

האם אתה רואה אותי? האם רואה אתה את השינוי שעשיתי בחיי? עוד כשחלית התחלתי בו ולא יכולתי לבוא אליך לבקש את עצתך או את חוות את דעתך.

בחרתי לעשות שינוי בחיי, לעצור את הטירוף שחייתי בו. עזבתי את עולם העסקים המתוח וה"קר", אחרי26 שנה, ארזתי את "תרמיל נדודי" והתחלתי לצעוד בדרך חדשה עם המון אומץ ונחישות.

עוברת אני מסע מרתק להבנת מהות החיים, בתהליך מדוד של התפתחות רוחנית וזוכה להאיר דרכם של אלו, החפצים בכך.

וכך ... תוך כדי עבודתי חוברת אני אל אלו, הכואבים את כאב הפרידה מהורים,מבני זוגם, מילדיהם ומלמדת אותם את שלמדתי אני, לראות את הזיכרונות בפרספקטיבה מוארת.

ומלמדת את תובנת ההארה, תוך הכרת ידע הצפנים בשמו של האדם, את אלכימיית האותיות, המאפשרות את פתיחת "דלתות" היכלי הריפוי דרך הטמעתם של פסוקי תהילים [בתוך תוכנו כמנטרה], המאפשרת, גם לי כאשר אני בתוך רגעי האבל/הקושי, לראות את ההוויה - את ההווה. להבין את משמעות מתנת החיים, שניתנת לכל אחד ואחד מאיתנו ...

מבינה כי חיים ומוות הינן יחידות משולבות במעגל החיים, ובוחרת בחיים ...

2 תגובות
שם האדם, צירוף מיקרי של אותיות?
30/06/2012 13:39
gila weisman
שם האדם, מודעות, סוד האותיות

"ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו ..."

מהו "צלם האלהים" בשמו של אדם?
השם הניתן לנו ביום לידתנו טומן בחובו את מהותנו, את תשקיף תהליכי חיינו. השם שלנו זו אמירה קצרה, הטומנת בחובה ישות שלמה.

שמי גילה, האם חיה אני בשמחה ובגילה? ובכלל מה מוצפן בסוד נשמתי, שצריכה אני לגלות?

סוד שמו של האדם משך אותי מאז ומתמיד בעבותות קסם ... מצאתי עצמי מתבוננת באנשים, הסובבים אותי, בוחנת את שמם, מנסה לדעת
מה מכיל הוא, מהי עוצמתו, מדוע בחרה נשמתו בשם זה והאם יודע האדם עוצמת שמו?

שם הניתן לו לאדם הינו תדר אנרגטי, שניתן לשימושו בעולם החומר. האדם זקוק לכינוי, אך יותר מכל להגדרת מהותו. אין "בעולמות על" את הצורך בזיהוי אדם עפ"י שמו, עיסוקו או חשבון הבנק שלו, אלא בזיהוי "תדר הנשמה".
ברדתה אל עולם החומר בוחרת הנשמה את תדרי חווית החומר, בוחרת היא בשם שייצג אותה והשם אכן הינו "ארגז הכלים" שאוספת נשמת האדם, כאשר חוצה היא את "שערי החומר", לכן גם סדר צרוף האותיות בשם משמעותי הוא, לדוגמא: כאשר ישנן אותן אותיות, אך בסדר שונה - מהות
האדם תהיה שונה (אורלי/ליאור).

יודעים אנו כי מטרת האל היא להיטיב עם נבראיו ומתוך כך הוצפן שם האלוהות בשם, שניתן לו לאדם ומוצפן הוא בסוד אותיותיו, שהרי מאותגר
האדם בחיפוש מתמיד אחר האיזון בחייו, בחיפוש ייעודו ובהכרה מחודשת של "ניצוץ נשמת האל" בו.

השוני בין "האותיות העבריות", הבונות את "לשון הקודש" ובין כל השפות האחרות הוא בין שפה "הסכמית" לשפה "מובנית". בשפות "ההסכמיות"
המילים נבחרות עפ"י הסכמה בין קבוצת האוכלוסיה היוצרת אותן ואילו העברית (מלשון: מעל ומעבר)-לשון הקודש היא "שפה מובנית-השפה המקודשת". בכל מילה מעצם היותה מורכבת מאותיות מקודשות, מוטבעות אנרגיות, מוטבע כוח, כך שכל צירוף של מקבץ אנרגיות מייצר מציאות
שונה.

שם האדם בנוי מצרוף של אותיות המועברות דרך "צינורות" קוסמיים ממרכזי הכוח ביקום אל עבר האדם. ניתנה לנו הזכות להכיר דרך פתיחת
"הצופן" בשם האדם את שלבי התפתחות התובנה בו, תוך הכרת שמו דרך האותיות העבריות וזאת למען יוכל הוא לחבור אל השפע הקוסמי
והוא ה"מן" האינסופי.

 

בדרך הכרת "צופן שם האדם" נראה, כי כאשר נדע להבין את סוד ההצפנה ואת העוצמה המצויה בשם, נוכל להיעזר במידע ובכלים שניתנים
להתניידות נכונה יותר בנתיבי חיינו, למען נוכל לחבור בקלות יתרה אל ייעודנו, אל אמת חיינו..., אל האור.

שמו של האדם נבחר ע"י נשמתו בדרך ירידתה אל עולם העשייה, זהו כאמור "ארגז הכלים" אותו בחרה היא ונכון הוא הדבר שלעיתים אדם נתקל בקשיים בתחום כזה או אחר בחייו ומתוך הצורך לסיפוק מהיר הולך הוא למשרד הפנים ומחליף, משנה או מוסיף אותיות לשמו, מתוך תקווה
שגורלו ישפר עליו. אין נכונה היא ההתנהלות הגורפת, שקיימת היום לצערי לשינוי השם. מאידך, יש בנו היכולת להבין, ברמה השיכלית, את
המסלול, אשר בחרה נשמתנו ולחבור, מתוך הבנה, אל מסלול החסד בו.

הכרת מהות הצירופים המוצפנים, המצויים בשמו של האדם מטרתם להעצים את האנרגיה המוארת בתוכו ולנווטה לאפיקים חיוביים, המגשימים את מירב הפוטנציאל המצוי בו ולחבירה מחדש אל המהות, אל האלוהות ...

0 תגובות
הורים, ילדים ומה שביניהם
30/06/2012 13:27
gila weisman
מודעות, ילדים, דימיון מודרך
לעיתים מזמנים לנו החיים מפגשים כואבים.

... מצאתי עצמי מניחה את ידי על ילד בן 10 בלוויית אמו, מנסה לצקת בו מעט נחמה, אך בו בזמן מחשבות אין סוף ריצדו
בתוכי, לא מרפות, מעלות בי שאלות קשות: האם יש תוך מרוץ חיינו את הרגע בו עוצרים אנו כדי לחוות את הקיים? האם יודעים אנו להעריך אותו?
האם יכולים אנו לזהות את הכאב, את השמחה ולהתחבר אליהם?

באחד מסיוריי הרבים (במרחבי האינטרנט) מצאתי מכתב, שכתבה אישה לפני פרידתה מעולמנו, כמו נותנת תשובות לשאלות שניקרו בלבבי:

לו יכולתי לחיות את חיי מחדש, כותבת היא, הייתי "מרשה" לעצמי לשכב במיטה כשהייתי חולה, במקום להעמיד פנים שהעולם יתמוטט אם לא
אהיה זמינה במשך יום אחד.

וכשהילדים שלי היו מתפרצים בסערה ומנשקים אותי, לעולם לא הייתי אומרת "אחר כך. אין זמן." אלא הייתי יותר אומרת : "אני אוהבת אתכם"
או פשוט אומרת: "מצטערת אם פגעתי בכם".

ואני הנושקת לגיל 50 כשההתלהבות, החיוניות והדמיון עדיין מזינים את נשמת הילדה שבתוכי, מעבר לכאב הקיים בעולמינו
ובעצם היותו נוגע גם בילדים קטנים, פעם אחר פעם עולה בי התהייה: האם יודעים אנו כהורים לעצב את דמותם של ילדינו?

כאשר מצויה אני בסביבתם של ילדים ששמחת החיים, שאהבתם הטהורה, שהאמת נטולת המסננים היוצאת מפיהם מצליחה לעטוף אותי ולמלא
אותי באושר צרוף, האם חשה אני גם את כאבם?

ומוצאת עצמי מזוהה עם כאבם של ילדים, כאשר עדה אני לאלימות מילולית ופיסית שעוברים הם. כואב יותר פי כמה לדעת
שהורים, שמעצם הזכות שניתנה להם להיות הורים, ושתפקידם להגן על ילדיהם פוגעים בהם, יוצרים בהם חסכים, חוסר בטחון וערך עצמי ירוד.

תוצרת פגיעתם של ההורים מעלה בילדיהם בעיות קשב, התפרצויות, פחדים ואי שקט.

ואני זכיתי ללמוד להאזין לילדים, להיות אמפטית וקשובה למילים היוצאות מפיהם, שכן דרך עבודתי הרוחנית יודעת אני לעזור, ומתוך מקום זה
מנסה להעביר את המסר :

שתפקידנו כהורים הוא להכין את ילדינו לחיים עם הכלים הנכונים ובצורה הטובה ביותר
ש"נאה דורש-נאה מקיים"
שאין לנו בעלות על ילדנו וכל שנידרש מאיתנו הוא להעניק להם אהבה ללא תנאי
שהורות מודעת היא לקחת אחריות על החיים.

ואם פגעתי בילד שלי ראוי שאקח אחריות ואתנצל בפניו, הילד לומד קודם כל שמותר לטעות, השמיים לא ייפלו וגם- שאפשר לתקן טעויות.

רק כאשר צולחת אני את מכשול ההורים והם לומדים להיות קשובים וההבנה מחלחלת, התוצאות לא מאחרות להגיע: ההורות
הופכת להיות הורות מודעת, המשפחה משמשת כעוגן והבית הופך ל"כר" של למידה והתפתחות משותפת.

למדתי לזהות מתוך עבודתי עם ילדים, שמתחברים הם בקלות לתהליך של "דמיון מודרך", שיכולים הם לשייט במרחבי האינסוף.
עולם הדמיון מוכר ואהוב עליהם, אין בם ביקורת וספקנות (ותודה לאל על כך).

מחברת אני את עבודתי עם הילדים לטכניקת ה"דימיון המודרך" והמדיטאציה, גיליתי שהם כלים יעילים ביותר, המאפשרים לילדים
להתמודד עם עולם רווי לחצים ומצוקות.

דמיון מודרך זוהי טכניקה המשלבת הרפיה והירגעות עם ויזואליזציה של פרטים, תמונות, סיטואציות, רגשות, צבעים, צלילים
וחושים. בדמיון מודרך, כאשר הילד נמצא במצב של לחץ או חרדה יש ביכולתו ל"שוט" אל מחוזות בטוחים עם תמונות מרגיעות
ה"נשתלות" במחשבתו, לומד כיצד יכול הוא להעצים את תחושות השלווה והרוגע מתוך מצב של מתח פנימי ואי שקט.

ולכן כאשר חווים הם את תהליך המדיטציה, מאפשרת אני להם בדרך של דימיון מודרך לנתב את האנרגיות שלהם מאנרגיות
של כעס ושליטה אגרסיבית, לאנרגיות של חיזוק הביטחון העצמי, חיזוק יכולת הריכוז, יכולת השליטה, הקלה ושחרור ממתחים.

גיליתי כי תהליך זה עושה פלאים.

מודה אני ליקום, על כי זוכה אני ליישם טכניקות אלו של ריפוי אנרגטי, המאירים את עולמם של ילדינו.
0 תגובות
סיפור חיי
30/06/2012 13:19
gila weisman
מודעות, הילינג, רפואה הוליסטית
...וכך באמצע החיים כשהיה לי הכול ולא היה בי כלום, כשחשתי
את הריקנות האיומה שבחיי, כשהשגרה איימה "לבלוע" אותי, מצאתי עצמי קמה בכל בוקר מותשת, חסרת אנרגיות, "חיה על אוטומט".
לא יכולה לומר שלא תפקדתי:
מארגנת את הבית והמשפחה, הולכת לעבודה...חוזרת מהעבודה...מבטיחה לעצמי קצת ספורט, מבטיחה לעצמי קצת הנאה, מכינה לעצמי
רשימות של "להספיק", אך חוסר האנרגיות מפיל אותי ללילה וליום חדש.

מידי פעם, רגע לפני שמרוץ החיים "מפיל" אותי לשנת הלילה, הייתה עולה בי התהייה:

זהו? זוהי תכלית חיי? חלל נפער בתוכי, לא יכולתי יותר להתעלם, שהרי הלך והתעצם הוא מיום ליום, "פיזרתי" האשמות לכל עבר, לא מוכנה להודות שהרגשת החוסר היא מתוכי.

... ואז החל בי מסע החיפושים: חיפשתי בתורות המזרח, חיפשתי בסינטולוגיה, "נגעתי" בפסיכולוגיה עד ששמעתי על דרך ריפוי הנקראת
"הילינג תת-תדרים".
בלימוד מלא חמלה ובצעדים מדודים מצאתי עצמי משתנה. הביקורתיות, השיפוטיות, הנוקשות והאגו אט אט צמצמו את נפחם בתוכי ובמקומם נכנסו החסד, הרכות והאור לתוך נבכי נשמתי.

תחומי העניין השתנו בי, מעגלי האנשים שסבבו אותי השתנו אף הם. בחרתי לעזוב את עולם העסקים המתוח וה"קר", אחרי 26 שנה, ארזתי את "תרמיל נדודי" ובחרתי לצעוד בדרך חדשה עם המון אומץ ונחישות.
חברתי אל נאווה ואייריס ופתחתי את שלוחת "נתיבי הריפוי " בעיר חולון להפצת ידע "תת התדרים".

אני מרגישה ש....נולדתי מחדש, שמחה שזכיתי לממש את ייעודי, ניצוצות השמחה חזרו לעיניי ובליבי שיר.
מאושרת שניתנה בי הזכות להאיר את הדרך לאלו החפצים בכך, כפי שידע "תת התדרים" לימדני והאיר את הדרך בפני.      

תגובות האנשים לשינוי, שעשיתי בחיי מגוונות הן:

יש את אלו, שכאשר אני אומרת להם, שאני עוסקת בריפוי אנרגטי, מחייכים את חיוך "המונה ליזה" מחליפים מיד נושא ועוברים לדבר על הא ועל דא.
יש את אלו, שמיד מתעניינים כמה כלכלי תחום זה.
יש את אלו, ששומעים על הדרך שעושה אני, על האומץ, על השינוי ועל דרך הריפוי הייחודית הזאת ו"ניצוץ של אור" נדלק בם, כמו נדבקו הם בהתלהבותי.

ואין תם הלימוד, בכל רגע בחיי לומדת אני מה מהותי, מה ייעודי ומנסה להבין את "שיעורי חיי", שהרי איך אוכל להלהיב דרכם של האחרים וללמדם
מהי דרך מוארת, אם לא פוסעת אני בדרך זו?

הטיפולים, הסדנאות, הקורסים, ערבי הגיבוש
ומעגלי הנשים שאני עורכת מטרתם העליונה אחת היא: להראות לכל אדם החפץ בכך, שהוא הוא המרפא הטוב ביותר של עצמו.    
0 תגובות