עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
כותב מאז שלמדתי לכתוב :)
נושאים
אדם  (1)
למידה  (1)
עובדה  (1)
מה אתה שמירת חפצים?!
09/06/2014 00:47
גבריאל הפנר

אוסף מילים

אוסף משפטים

מה אתה שמירת חפצים?!

תמונות וזיכרונות רגשיים,

מודעות דרושים על לוח מודעות

והודעות מחייכות שלא תמחק אף פעם.

סודות בכספות       

קבצים בתיקיות,

ככה שומר אותם, את כולם, את כולכם,

כמו מסטיק שנדבק לנעל,

רק עם מקל של ארטיק, אולי תצליח לחלץ אותו משם.

כשזה נדבק, זה נדבק חזק.

0 תגובות
חוק מספר 2 :
31/12/2013 09:19
גבריאל הפנר

ה'אני' הדינמי, אדם חופשי.

0 תגובות
מילה
26/12/2013 10:19
גבריאל הפנר

...כי מהי מילה?

אם לא משהו שאפשר,

לש/בור  או/תה.         

ל            פר     ק           א     ו     ת                      ה  

התוא בברעל.

לשחק בה

למחוק אותה

ולכתוב אותה חזרה...

 

מילה היא הבטחה, צעקה, דעה, אמירה

מילה היא אחריות

מילה היא אהבה וכעס

מילה היא אדם עם רגש שעומד מאחוריה.

מילה היא יותר מרק המילה שלי. היא גם המילה שלך.

מילה היא עולם שנברא...וכולם יודעים איך העולם נברא

ב...

חוק מספר 4 : ה'אני' הדינמי אדם מאמין.

0 תגובות
אבראכדברא
22/12/2013 16:52
גבריאל הפנר

מחפש מילת מפתח. בשביל להתחיל.

פעם לדבר היה הכל. היכולת לבטא, להביע מילים, להיות מובן ולדבר פשוט. פשטות הייתה מובנת, כמו שרגש היה פשוט, פעם רגש היה כל מה שהניע, הדליקה את האור בחדר המדרגות והפתיעה. שבריר דקה היה בהחלט מספיק.

הוא לא נעלם, הרגש, מסתתר לו מאחורי סדקים ושברים בפנים חצי קפואות, כי לא על הכל אפשר לוותר, עדיין יש איזו חוצפה להיות עצמי, מתחת לכל התוויות והתגים ומשקפי השמש וההגדרות החברתיות המודדות, יום, שעה, דקה. כבר לא צריך להוכיח שום לכלום. המראה שלי היא אני.

ובכלל איזה מין משחק הוא זה? להסתיר את שקורה שם, בתוך המערכת הפנימית המונעת מרגש, חשמל ואינטואיציה בריאה. איזה חינוך קיבלתי? או האם כך נמדדת המכונה הגדולה? ככל שאתה מכסה את עצמך ביותר שכבות, ככה תישאר פחות פגיע. אחד מחוקי הג'ונגל העירוני כנראה! מי באמת יודע?

אז בולע מילים כרגע ולא משתף, ממתין בסבלנות ומוכן למה שיגיע, תהליך נוסף עם עצמך, אתה קורא לזה, משהו שמדגדג את גבול השפיות אך משאיר רגוע. ספיראלה אין סופית, משוואה ללא פתרון קבוע. דינמי ככל האפשר, ומוכן לרדת לתחתיתה של התחתית בשביל להבין באמת ובתמים, If you love someone, set him free.

מחפש מילת התחלה נכונה, משהו שיכיל הרבה בלא אומר כלום, מילת מפתח, שתפתח כל דלת, צופן, קוד, לחיצת יד סודית, מילה שתאמר עולם ומלאו...אבראקדברא (אברא בדיבור)... פעם לדבר היה פשוט. שלום, נעים מאוד....יש בי לב שפועם.

בינתיים, משוטט. לא באמת משנה היכן, וכותב את חוקי ה'אני הדינמי'

1. האני הדינמי חי.

2 תגובות
מעגל ריקוד
16/12/2013 12:49
גבריאל הפנר

אנחנו רוקדים,

נפתח מעגל תשוקה,

בו אנו מקיפים האחד את השניה,

ידיים מצמררות

עיניים,

יוקדות בבערה.

בערה מולידה טוהר,

זה טקס ישן.

חושני.

והייתי אוויר

והייתי ברזל

ועכשיו כמו עומד ערום מול ים פתוח

חשוף וחופשי.

 

את שומעת אותי בכלל?

את בכלל מקשיבה?

כי את השיר הזה אני מכיר כמעט בעל-פה

תקשיבי.

את נמצאת כאן בתוך המילים

ממש מאחורי המנגינה

מתחבאת היטב מאחורי המ'

ונעלמת כמעט לגמרי כשהת' מסתירה

יורה משפט נוסף לחלל האוויר,

(מחר בטוח אגיע צרוד לעבודה)

כל מה שיודע הוא, ש

כאן בתוך כל האספסוף הזה,

אף אחד לא באמת שומע.

 

אז ספרי לי סיפור,

על ליצנים מצחיקים,

ועל קסם.

על כישוף סתרים

או...

סתם, על איזה ספר טוב שקראת.

0 תגובות
סיפור בעשר דקות
12/12/2013 09:08
גבריאל הפנר

המקום היה עמוס.עמוס כי לשנינו היה את אותו המנהג המוזר הזה של לאחר למקומות החשובים ביותר. לא שהמסיבה הזו הייתה חשובה ביותר, לא שהיא הייתה לכבודנו, לא משהו מחוץ לגדר הרגיל מלבד מוסיקת רגאיי טובה של פעם, חול ים משובח, ועשרות כפות רגליים חופשיות. וכן! היינו צעירים, היינו רווקים, היינו יפים וחופשיים. לכן העדפנו לעשות מה שאפשר ולמצוץ את החיים עד תומם. וכך באמת עשינו!

"תדליק אתו" הוא אומר.

"את מה בדיוק?" עונה לו.

"רגע, רגע, רגע, עצרו הכל!!! מה זאת אומרת את מה?"

ואפילו שהוא, הוא בעצם היא, הרעיון הוא להדליק את הרגע, להדליק את אותה המהות של ההנאה, החופש, החיבור החד והנקי לאותם החושים בהם אנו לא משתמשים במשך היום, לבוא נקי. חלק, אוהבי האלכוהול למיניהם, לא יבינו כנראה מה הכוונה או המהות כשאומר להדליק את הריח הזה, המתנה האלוהית הזו בדמות צמח מאמא אדמה, שבמינונים הנכונים יכולה לרפא כל מחלה, שבמינונים הנכונים יכולה להרגיע את המפלצת הגדולה שטורפת את המהות שלנו, בלי לומר רגע! למה יש למהר כל כך? ולאן בדיוק אגיע? ומה יהיה כשאגיע? לבטח אדליק אחד ו...אחייך!

"אתה רוצה לומר לי שאין כלום? הקופסא ריקה? מה עם הגיבוי?" שואל במפתיע.

"אף פעם לא היה לנו גיבוי". קובע.
"דט יז טרו" עונה בסלנג ידוע. "אבל מה קורה עכשיו? כי ממש לא בא לי אלכוהול!"

"מה באמת קורה עכשיו?" שואל בקול שני.

לבטח נראינו כמו שני שוטרים בהסוואה, מסתובבים סביב עצמם, נועצי עיניים, רעבים לציד, וואלה, סך הכול מחפשים שאכטה ,אז מה העניין באמת? אבל ככה זה שאתה מתחיל לחפש, כל דבר, שום דבר. מהות העניין. ואפילו שהריחות שם היו גן עדן, וראינו חופש שלא ידענו איך להכיל אותו אז, כי היום כבר אין דברים כאלו. אנשים יחפים, חול ים רוקד בין אצבעות הרגליים ומוזיקה בביטים ללב. לידינו לא הגיעה אפילו פאף אחד. אפשר לקרוא לזה קארמה...מזל...יו ניימ איט...ולספר שזה קרה שוב לא אוכל, כי למסיבה הבאה הגענו, כל אחד מסתבר, עם מחסנית מלאה בכל טוב. וחלקנו, לא כמוכם. לא החבאנו את זה, לא פחדנו, לא הלכנו הצידה כי לא עשינו משהו 'רע' או לא 'חוקי' זה רק הרעיון שהכניסו לכולנו בראש! לא שידלנו אף אחד , פשוט היינו אנחנו. ואפילו שהיה זה רק לרגע בלבד, רגע נקי שעובר מיד ליד, כי ג'וינט זה אומר גם ביחד! העולם היה בידנו. וחלקנו אותו איתכם!

0 תגובות
למידה
02/12/2013 02:09
גבריאל הפנר
עובדה, אדם, למידה

זו עובדה

דברים ריקים

יעודם להתמלא

ראו ערך

חלל

עולם

בית

לב

ראו אדם!

0 תגובות
שטף האינפורמציה
27/11/2013 15:23
גבריאל הפנר

היי אתה / מה איתך / אולי אתה רוצה בדיחה / תביא חיוך / תיתן תגובה / מה זה שכיבה אותך / ועוד שנה / ועוד מילה / מתי תמצא כבר / משפחה / פרנסה / מתי תגשים את עצמך / מעבודה לעבודה / מחליף מדים / מחליף פנים / מפתחות למחסנים / מסע כומתה להצלחה / רק אל תשכח לנשום חזק / להתפלל / להאמין / שטף האינפורמציה בלבל אותך / תביא חיבוק / תשים ברכה / שנה השם / חפש לפרוק את עצמך / פסיכולוג / שעה קבועה / תשתה קפה / תצא לרקוד / התחלה / היא התחלה / שנה גישה / תפתח שיחה / לך לים להירגע / תרים צלצול / תקפוץ לבקר / תגיד / אתה רוצה בדיחה?

0 תגובות
מלפפון חמוצ
23/11/2013 19:54
גבריאל הפנר

אנחנו יושבים בשולחן הקיצוני ביותר, שנינו על כסאות עץ מאולתרים, כאלו שהביאו במיוחד בשביל האירוע. הוא בישיבתו הקבועה של רגל אחת על השנייה, ידו מטיילת בין המאפרה לבקבוק הערק. בקבוק שמתלווה אליו כבן זוג קבוע כנראה דווקא באירועים בהם היה רוצה להימחק לגמרי. הוא גם כך תמיד מגזים.

הוא מוזג, נמתח קדימה, אוסף את חפיסת הסיגריות ומקריא בקול רם את האזהרה, שבראייתו תמיד מוגזמת: "הסיגריות פוגעות בכושר הגופני שלך". הוא מגחך, "זה בהחלט מחזיר אותי כמה שנים אחורה. זה בדיוק מה שעשינו בשיעורי הספורט, שהתקיימו במחששה". המשיך. "שונא את אלו הקובעים לך איך לחיות, איך להתנהג, איך לשתות את התה? למה לעזאזל לא לעשן?" ומצית את הסיגריה כמחאה. "שילכו קיבינימט כולם, מוכרי נעליים ומלכים!" צורח לחלל האוויר ולא מפספס להביט בכולם.

ואני כאחד שעומד מהצד אומר "וואלה" כי לפעמים זה כל מה שנשאר לומר. ואפשר לקחת את זה בציניות מוחלטת או כהסכמה. הוא מפסיק ונושם בכבדות. האם כבר שתה יותר מדי? הוא נראה כאחד שבוחן את הסביבה, מדקלם אותה ואז מחייך כליצן חצר. יש לו שיניים לבנות מדי. מציץ בסלולארי כאחוז אמוק, ולא טורח להתייחס לסביבתו כשאומר: "גם כן זאתי, בת-זונה". ועיניי הנשים שסביבו דלקו על היותו כל כך שחצן ומלוכלך. הוא יכול היה להשיג איזו בחורה שרק רצה, אך תמיד נמשך לסבוכות שביניהן, כאחד שמנסה לפתור, לעזור, להסתבך בעצמו. אולי הוא רק צריך ללמוד לקבל, ואז תוכל להירגע נפשו.

הוא מביט סביב שוב, לאף אחד אין מה לומר יותר ממה שכבר נאמר, אין חדש. האם כך זה צריך להיות? הוא מצידו נותן לזמן לעשות את שלו, אפילו שהוא לא מאמין בזמן בכלל, עד שאפילו שעון יד אין ברשותו. ואז כשכבר הגזים ממש עם עצמו, החל מספר על חוויה חד פעמית שלא מרפה, מעבר הרחוק, כתמונה קבועה שננעלה בראשו. זו לא התמונה הכי סימפטית. פניו באחת, מתקמטות בחלחלה, ומיד אחר כך מרעישות בצחוק קולני, כזה שמלווה באותן השיניים המאיימות.

"זה בהחלט מעניין". פוסק. "החוויה הזו בהחלט נמרצת. ועוד במציאות שבה כל החוויות הן רגעיות, לא מספקות ושוב, חד פעמיות". מגהק. "מה זה גורם לחשוב על אהבה?" אני שואל. הוא שותק לפי מבטו התקוע הוא יצא לשניה בכדי לפרק את המילה במוחו המבושם, עד שימצא תשובה משביעת רצון, הוא לא ירפה. עד שצלחתו תהיה נקייה משאריות הוא לא ישבע. מעביר ידו על בטנו המקרקרת, כחיה, כשפת גוף טבעית. "בא לי טחינה". "וכן. גם כמה מלפפונים חמוצים". "ואולי איזה דג מלוח, באם יש?". ומפנה את ראשו לכיווני.

אני מחייך ספק בציניות ספק בתהייה. "אתה? אל תאמר לי שמה שכילה אותך הייתה אהבה?"

"היית מאמין?!" הוא שואל וממתין שאתן סימן, שאעשה שיהיה בסדר.

ואני כאח גדול ואפילו שאני לא, אומר לו: "יהיה בסדר, אל תירא". הוא מביט בי תקוע, בתהייה. איך יכולתי להגיב כך, כמו אחד שכלל לא מכיר אותו, באותה בנאליות שקיימת בתוך בועה. והוא יודע להתחמק מהנושא במהרה בכך שכבר מעלה נושא אחר. "היכן המלצרית הארורה?".

"תראה אותנו", מתחיל שוב אחרי שתיקה קצרה, כגל צונאמי "מערכת החיים הפשוטה שלנו: פעם לומד, פעם עובד, פעם במערכת יחסים, פעם עם חור בכיסים". הוא צוחק. "יצא לי חרוז". לחייו מאדומות ממזמן. "יש שכר דירה, יש כלי רכב, גם אם זה אופנים כמו שלך. לא חסר. אתה מבין את זה, נכון?". אני מהנהן. "הרי בסוף כולם מסתדרים. יש כאלו ששורדים. יש כאלו שכבר מתפנקים. לחיים יש רק גבול אחד, והוא בטוח".

דיבורו נרגע בבת אחת. "ההרגשה שמאכלת אותי היא זו שצריך לעבור את המסע הזה לבד". מרים עוד כוס לחיים. "מחר על הבוקר. לים", קבע כאחד שיודע בדיוק מה הוא צריך. "קו החוף הישר האין-סופי. נקודת האפס המוחלטת. להיכנס למים בריצה ולצאת לאט ונקי, באותן השניות שהיית במים טוהרת. טוהרת בלי לדעת בכלל". חייכתי. ניסיתי לשכנע אותו שהוא חייב לכתוב את הפסוקים האלו ושהוא לא יתחרט. "אולי באחד מן הימים". ענה. "לך תדע?".

המלצרית מגיעה. מניחה את כל מה שביקש על השולחן, ומוסיפה עוד כמה סלטים ובקבוקי סודה כבקשתו. הוא אוסף פרוסת פיתה, קורע אותה וצולל איתה במעמקי הטחינה, נותן שני סיבובים ושולף. מקרב את פניו לשולחן בכדי לא לטפטף על בגדיו. פותח לוע ענקי ומכניס את כל הפיתה, הטחינה והאצבעות לפה. לועס. "הטחינה שלי, הרבה יותר טובה" קובע בפה מלא. "אוסף מלפפון חמוץ בידו השנייה, שובר אותו בעזרת שיניו ולועס ברעש. אני מביט בו, שוב בתדהמה. איך לאדם אחד כל כך הרבה פרצופים. הוא פונה למלצרית עכשיו, רומז לה משהו באוזן, היא קשובה כולה, מחייכת במבוכה, אחר כך נעלמת באופק. הוא לא מספר מה אמר. רק ממשיך ומטביע את נשמתו עמוק בתוך הטחינה, אפילו שהיא לא ממש טעימה. הוא אחד כזה, שיכול לקבל כל מה שרוצה כי הוא יודע לבקש. אפילו יש בו את הרוע למצוא את נקודת התורפה שלך וללחוץ עליה עד סופה. עד שמצפונך יתחיל לדבר יידיש ואתה תיכנע. עייף כוחות ומותש לגמרי. כמוני עכשיו. אני בהחלט מרגיש כאחד שגל צונאמי שיחק בו כרצונו. לוקח עוד מספר לגימות של מים קרים. הוא כבר מספיק לסיים עוד מלפפון, ולמזוג עוד ערק לכוס מוכנה עם קרח. "מה נפלו פניך?" שאל מיד לאחר שלגם את הערק בשליקה. חייכתי חצי חיוך. "העציבו אותי, פילוסופיות החיים שלך" אני מסביר. הוא מוריד את רגליו מהשולחן. "עזוב אותך. אלו רק דיבורים. "קח." הוא מגיש לי. "תאכל מלפפון חמוץ תראה איך כל הטעם עובר לך". וקם בעודו לועס לרקוד עם החתן והכלה.

0 תגובות
And i see you as you walked away
17/11/2013 23:20
גבריאל הפנר
עכשיו הבנתי.

משכת את רגע הסוף עוד קצת, וגם אני.

עוד מבט,

עוד חיבוק,

עוד מילה צורבת.

העיקר, רק עוד קצת.

 

הרי לכמה אנשים בעולם הייתה האפשרות הזו.

של לומר שלום, לפני שעוזבים.

נפרדים.

מתים מבפנים.

 

אז כן.

לנו.

לך ולי.

ניתנה הזדמנות,

להכיר,

לאהוב,

לכאוב.

רגש היה כל מהותנו.

הרי כל זה,

כל מכלול הרגשות הזה,

שאפשר כמובן לקלל אותו,

אך אפשר גם לאהוב אותו.

אפשר גם להכיל אותו.

 

אנחנו זכינו.

למשוך את הרגע עוד קצת,

לתעתע את הזמן והחלל עצמם,

לומר לפחות חלק מהדברים שרצינו לומר.

אפילו שזה כאב,

זה עדיין, חלק מאיתנו.

 

אז להפרד כמו שצריך,

בחיבוק ומבט

ומילה אחת.

פעימה של דופק,

ארוכה ככל שאפשר.

שניה אחת ואנחנו כבר לא פה,

גב אל גב.

 

תודה שזכיתי לאהוב.

0 תגובות
« הקודם 1 2 3 הבא »
חיפוש
ארכיון
Untitled 1
ביקשת
שאכתוב
אותך
על קיר
ביקשת
שאצבע
איתך
את העיר
untiteld3
ביקשת
שאשמור
אותך
מכל משמר
ביקשת
שאבנה
איתך
אל המחר