עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

חברים
IM AL
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
יום הולדת יש רק פעם בשנה..
12/10/2017 16:03
flower
והיום הוא היום.
איזה כיף לקום מצלצול ההודעות ולראות מהבוקר שהמון אנשים חושבים עלי ומברכים אותי.
ואז לקום ולגלות שהוזמן לי יום כיף בספר עם הבנות שלי. ושמעסה מקצועי אבל גם חתיך עושה לי עיסוי ויודע בדיוק מהם נקודות הליך ומטפל בהן.

לא בא לי שהיום הזה יגמר.




4 תגובות
דמעות
05/10/2017 10:45
flower
מדהים אותי הבכי בכל פעם מחדש.
הפכתי להיות נינג'ה.
עם השנים מרגישות מוחלטת ועדינות אמפטית, הנישואים שלי הפכו אותי לקשוחה. אלרי שבעלי אז אמר לי "אני יודע שאת בוכה בשביל להוציא ממני דברים ושאני אעשה מה שתרצי. אמא שלי אמרה לי שזה מה שאת עושה" - הפסקתי לבכות כמעט לגמרי. לפחות לידו. הרגשתי כל כך פגועה. 
ואחרי שכבר המצב ביננו היה כל כך קשה. ואחרי סקס בכיתי - עד היום לא יודעת למה. אבל הבכי שלי הצחיק אותו. מאז לא בכיתי. 
ופתאום, עכשיו, כל כך הרבה שנים אחרי, לפחות 10 שנים ללא בכי, כאילו נפרץ לו סכר הדמעות. 
נוצאת את עצמי בוכה שוב מסרטים, ממכה שקיבלתי ברגל, ממילים פוגעות של אנשים סביבי, ממקרים עצובים שאני שומעת, ושוב אני מרשה לעצמי להיות רכה. ולכאוב. ולא רקלהיות חזקה ומשענת לכולם.

הילדים שלי לא יודעים איך להגיב. מצוק איתן שנשענים עליו ומכיל ופותר את הקשיים של כולם - נהייתי פתאום רכיכה. והאמת היא שאני לא מרגישה פחות חזקה. 
כן מרגישה יותר חשופה. אהל ממש לא פחות חזקה.
וטוב לי.
ואני מרגישה כאילו חזרתי להיות אני. 
לא מש שהנישואים הנוראיים שלי עשו לי.
אלא אני.
נטו.
שוב מאמינה ביופי העולם.
בחיוך.
באמפתיה.
החינוך של ההורים שלי מהבית חוזר אלי.

וטוב לי.
ופתאום מרגישה שהשם של הגרטש שלי כבר לא מתאים לי.
פתאום זה לא אני.
קצת מצחיק אחרי 30 שנה לחזור לשם נעורים. גם הוא כבר לא לגמרי מתאים לי.
מצחיק שזה צרגיש ככה רק 5 שנים אחרי הגירושים.

במבט לאחור, הנישואים שינו אותי לרעה. גם לטובה. אבל מבחינת רגשות - ממש לרעה.

אחרי הגירושים גיליתי מהר מאוד את הצחוק בחזרה.
לאחרונה מגלה חזרה גם את הבכי והרוך וההיחשפות הריגשית.

התרגלתי כל כך הרבה שנים להסתיר רגשות שמדהים כמה שההרגל יכול להאפיל על הרגשות. אפילו בפני עצמנו. מתנהלים על אוטומט.

וכל כך כיף לי להרגיש שוב. עצב. שמחה. תשוקה. אושר מדברים קטנים. הנאות משטויות מוחלטות: טעם הגלידה, צבע השמיים, צחוק מטופש, הריח של האפרסק במטבח. הנאות קטנות.
ילדים בעבודה שמחבקים אותי. שאומרים לי שאני טובה. 
איך יכול להיות שראיתי בכל אלה דברים מובנים מאליהם?

סכר הדמעות נפתח. והביא איתו את כל המופלא בחזרה אלי.


5 תגובות
חשבון נפש
01/10/2017 16:57
flower
כבר לא אמא לקטנטנים.
עוד לא סבתא.
כבר לא בת זוג אישה ורעיה.
כבר לא חברה הכי טובה.
כן תומכת בכל סביבתי למען עולם טוב יותר.
עדיין תמיד מחייכת.

והבדידות בחיי
מקבלת ופושטת צורה
מעולם לא תארתי לעצמי שיש כל כך הרבה סוגים של בדידות

כשהייתי נערה זו היתה בדידות של העולם לא מבין אותי
בנישואי הבדידות היתה בדידות של כולי מוקפת אוהבים אבל לא באמת אכפת למישהו ממני. בעיקר לא לבעלי.
כעת, בגירושי, זו בדידות של עם מי אני אעשה את כל מה שאני רוצה לעשות? מי באמת יצטרף אלי? עכשיו כשהילדים גדולים ולכל אחד מהם יש את חייו ואני מתפקדת בעיקר כנותנת שירותים פסיכולוגיים וכלכליים.
אני יודעת שזה מרגיש יותר אקוטי כי הגרוש שלי עבר לחיות עם העובדת הזרה שמצא אצל שכנתו ואני חשה תחושה מעורבת של רחמים עליה, געגועים לימים טובים יותר כשעוד היינו זוג באמת והעובדה שהוא התגבר על הפרידה שלנו וגם העובדה שהילדים שלי מקבלים אותה - ובצדק. אבל אני עדיין לבדי.  
אין לי מושג איזו בדידות היא הכי קשה. 
נראה לי שהכי קשה היתה הבדידות בעת נישואי. כשהייתי כל כך עצובה וכלפי חוץ הכל היה כל כך יפה שזוגות קינאו בנו.

אני יודעת שזו שנה חדשה והתחלה חדשה. אני יודעת באמת בכל ליבי שיהיה טוב בשנה הזאת ושאלוהים תמיד איתי. ואני יודעת שאני בסדר גמור והילדים שלי בסדר גמור ברוך השם.
ובכל זאת יש מעלי עננה.

ברחתי היום.

אני בחוף הים. הרוח מלטפת את פני ליטרלית.
נעים לי.
ובכל זאת הלב קצת עצוב.

כולי חשבון נפש. מה עשיתי טוב? מה עשיתי רע? האם אני מלאת אגו? האם אני שתלטנית והמקצוע שלי השתלט עלי? האם אני יכולה לתקן את עצמי? צריכה לתקן את עצמי? מה יהיה? האם אוכל לדאוג לעצמי בזקנתי? האם אהיה עול על ילדי?


חייבת להביט קדימה בחיוך מלא.

אולי אני צריכה שינוי כלשהו בחיי.

אולי השינוי הזה יגיע השנה...
3 תגובות
ועוד משברון באמצע החיים
11/08/2017 18:28
flower
אז זהו. בכל פעם אני מוכיחה לעצמי כמה אני חזקה. אבל הזמן הפנוי נותן את אותותיו ואני מתחילה להיסדק. אני כל פעם נזכרת בשיר של דליה רביקוביץ על הסדקים בסלע. שהוא נראה כל  חזק ויציב שאפילו הרוחות והמים לא יכולים לו, עד שמגיע המגע האנושי בדמות כלב ים שמתחכך בו ושובר אותו לרסיסים. אני כנראה הסלע הזה.

הגרוש לא הכניס את המזונות והשק של השכירות חזר. אני נכנסת לסטרס נפשי ממשי מזה. זה מיד מחזיר אותי לחיים הנוראיים שהיו לי עם מר X בחיי. 
מצד שני הוא הודיע לילדים שלו שהחברה הפיליפינית שלו עוברת לגור איתו והם מתכננים ילדים.
הילדים שלי התחרפנו.
אני כאמור סלע איתן. אומרת שהכל בסדר. לא אכפת לי. ולמרבה ההפתעה אפילו בפני עצמי באמת לא אכפת לי. היה לי ברור מראש לפני שהתגרשנו שבסופו של דבר הוא ימצא עצמו עם עובדת זרה. הענין הוא שלא צפיתי את התגובות של הילדים שלי.

החדשות האלה שלו הפכו את הבית שלי לבית משוגעים.

הגדולה והקטנה התחילו בכי וכעס. איך הוא מעז לעשות עוד ילדים כשאנחנו מצטמצמים והוא לא שותף לחיינו אפילו כספית. למה הוא לא יוצר איתנו קשר? למה אנחנו אלה שצריכים לחזר אחריו? איזה אבא הוא אם הוא לא מתעניין בנו? מה הוא הולך לעשות עוד ילד אם הוא לא מסוגל לגדל את אלה שכבר יש לו? הוא יודע שיש לי חבר? הוא יודע שאני יוצאת במסע לפולין? הוא יודע שאני לומד? וכו' וכו'
ואני מוצאת את עצמי מסנגרת עליו, למרות שאני יודעת שהם צודקים, רק כי הוא אבא שלהם.

שני ילדי הסנדוויץ פשוט אמרו שהוא מגעיל אותם כי זה ניצול הדדי - היא אותו בשביל אזרחות ישראלית והוא אותה לסקס ונקיון (הטמבל הזה אמר להם שיש לו פיליפינית בחינם כשאחרים משלמים על זה). שניהם פטרו את אביהם בשאט נפש. אנחנו מוחקים אותו. הוא לא אבא שלנו יותר.
מה זה צריך להיות???????? ומה אני אמורה לעשות עם זה????

כואב לי שכואב להם.
אבל הם לא צודקים לגמרי. לא עניינם מה הוא עושה בחייו. מצד שני, הוא טיפש. למה הוא צריך לשתף אותם בתכניות שלו? שיודיע שהיא עוברת אליו וזהו.

אני עייפה מהדרמות האלה. מחכה שהם יהיו כבר גדולים ועצמאים ולא אצטרך לפרנס את כולם, ובטח לא אצטרך להיות הכתף של כולם.


כשהקטנה תסיים את כיתה יב אני אעבוד לעיר יותר זולה. לא אהיה חייבת להיות פה כדי לתת לה חינוך כל כך טוב. אני חייבת להמשיך לצוף עם הראש מעל המים גם בחוסן הנפשי שלי וגם כלכלית.

המצחיק הוא שהדימוי החיצוני שלי הוא שתמיד טוב לי, אני תמיד מחייכת. הכל נופת צופים.
אני כל כך רגועה כלפי חוץ. כל כך חזקה. אנשים מקנאים בי. אני האוזן הקשבת של כל העולם. אפילו אנשים שאני לא מכירה כשהם לידי מספרים לי את כל קורות חייהם. כאילו שכתוב לי על המצח - כותל נייד. מותר להוציא מהלב.

בגלל זה, לי אין באופן אישי אוזן קשבת. מצאתי את עצמי ממש רוצה לשוחח על זה - ואין לי עם מי.
זאת תחושה נוראית של בדידות.
טוב שאפשר לכתוב.


ובנוסף לכך, אני ממלאה מקום בקייטנה של החינוך המיוחד. הילדים שם אוטיסטים. פשוט קשה. אני לא מצליחה להבין איך הן יכולות לעבוד שם. אני לא מצליחה לנתק את עצמי מהעבודה שם. אני חוזרת הביתה וכל הזמן חושבת עליהם ועל הוריהם. איזו התמודדות קשה זו. ואני כל פעם אומרת לעצמי שההתמודדות הזאת שלי היא לכמה ימים - ומה הם יעשו? אצלם זו התמודדות לכל החיים. זה קושי שהוא בלתי ניתן לתפיסה. ואני חושבת שבאמת צריך לחשוב מה עושים ואיך עוזרים להורים האלה שיש על כתפיהם עול כל כך רציני. לא נראה לי שהסיוע של המדינה כל כך משמעותי.


בקיצור, אני לא מתאימה לחינוך המיוחד. החינוך הרגיל הוא יותר בשבילי. אני בכלל לא מצליחה להבין איך אפשר בכלל ללמד אותם משהו. אני מצדיעה למורים ולסייעות שלהם. מדהימים באמת. אנשים שהם בני אדם עם לב גדול של ממש. 

ואני מצדיעה לעצמי על קור הרוח וההכלה של כולם.
אבל בא לי שגם יכילו אותי לפעמים.






1 תגובות
אז הנה החופש פה
01/07/2017 15:14
flower
חופש גדול, זוגיות, גרושים
אני עדיין בהלם ממה שקרה אתמול בכיתה.
הודעתי להם שאני לא אמשיך לחנך אותם. והילדים פשוט בכו. בכי ממשי. נדהמתי. הייתי חסרת מילים. לא ידעתי מה לומר. אני - שהפה שלי לא מפסיק לדבר ותמיד יש לי מה להגיד על כל דבר.
ובסוף היום, ילד המתין לילדה בחוץ ונתן לה מכות רצח - כי אני כבר לא יכולה להעניש אותו והוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. עוד לא נרגעתי. לא מזה ולא מזה.
התקשרתי לאמא שלו- והתשובה שלה היתה "מצוין! מגיע לה!"
לא יודעת מה לומר על זה. בחיי.
אם ההורים מתנהגים כך למה שהילדים יתנהגו אחרת. הרגשתי שכל מה שדיברתי עם הילדים בשנתיים האחרונות היה לריק, ומצד שני, למרות הכל, הם רצו שאשאר איתם ובכו עם החלפתי. פשוט לא יודעת מה לחשוב.

בכל מקרה, כולם סביבי שואלים אותי לאן אני נוסעת השנה, וכשאני אומרת שאני מתכננת לא לנסוע אנשים מתפלאים. למה כל כך ברור שכולם נוסעים לחו"ל? בשנה שעברה ממש הרגשתי שנמאס לי הנסיעות האלה ושאני צריכה זמן בבית. שלא לדבר על העומס הכלכלי.
מוזר הענין בעיני.

בכל מקרה אני מתכננת להתחיל את היום עם יוגה בקאנטרי
 לשחות בבריכה,
לבלות קצת בחדר כושר
והרבה הרבה לנוח ולסדר את הבית שלי ככה שאזרוק חצי ממנו החוצה.
אני גם חושבת להתחיל לסרוק את כל התמונות שיש באלבומים של הילדים שלי ו"להעיף", את האלבומים הכבדים האלה.

אקנה זיכרון נייד למחשב ואשמור בו את כל התמונות וגם אעלה אותם לענן. נראה לי יותר הגיוני מאשר לשמור ארונות שלמים של אלבומי תמונות כבדים, במיוחד לאור העובדה שאני בשכירות וכל כמה שנים חייבת לעבור דירה. וזה תמיד מאוד מייקר לי את ההובלה. גם הספרים מייקרים את ההובלה. אני מתכוונת בשבועיים הקרובים להעביר את כל הספריה שלי לבית הספר. שהילדים והמורים ייהנו ממנה.


ויתרתי כמעט לחלוטין על זוגיות. נראה לי שהגרושים, רובם ככולם, איבדו את היכולת להיות אמפתיים. נראה לי שגבר שחי זמן רק ללא אישה, החשיבה הגברית משתלטת עליו והוא אינו מסוגל גם לראות ולפעול מנוגה. רובם ככולם מתרכזים רק בסקס ובכוח. לא רואים בכלל את האדם שמולם. וגם מאבדים לגמרי את הנימוסים. ובנוסף, רובם כבר לא מסוגלים להגיע לאביונה כשאינם מאוננים. הם מאוננים כל כך הרבה מול סרטי פורנו, שהגירוי היחידי שהם מסוגלים ליהנות ממנו הוא כשהם מאוננים בעצמם.
ממש עצוב.


משהו בגיל שלי משנה את תפיסת העולם. אני מוצאת שבגיל 50 שאני יותר ויותר מרוכזת בעצמי. אני מגדלת את ילדי באהבה, אבל יודעת שהם אצלי זמנית. יודעת שבעוד כ 5-6 שנים כבר אגור לבדי והם ימצאו את הכיוון שלהם. אפילו הקטנה שהיא כבר בת 17 תהיה כבר בטח סטודנטית בתקופה הזו ולא בטוח שתגור איתי. 
וכל מה שבא לי, באמת, זה לדאוג רק לעצמי. לקום בבוקר להתעמל, לחזור הביתה לעשות לי סלט וביצה קשה, לצאת ללמוד משהו, ללכת להמון סרטי קולנוע. נראה לי תענוג.
וללכת לבקר נכדים אחת לשבוע גם נראה לי כיף.
כל יום בשבוע אצל ילד אחד לבקר את הנכדים. וחמישי-שישי-שבת יהיו שלי.
אני כבר ממתינה לזה.

כשאני מספרת לחברים על זה צוחקים עלי. אומרים לי שכמו שמכירים אותי אני בטח אחפש לי פרוייקטים ואזיז הרים למען חלשים בחברה. לא בטוחה שזה נכון. יודעת שזה מה שחושבים עלי.

ימים יגידו.

בינתיים חופשה.
איזה מזל.
מזל שיש חופשה, אחרת הילדים היו ממש סובלים. בכל סוף שנה כבר יש לי תחושה שאני מסוגלת לאכול חלק מהילדים בכיתה בלי למצמץ. אחרי חופשה והתנתקות - אני מתגעגעת אליהם באמת.

הרגשות שלנו והתעתוע שלהם - פשוט מדהימים.


תוצאת תמונה עבור חופשה



4 תגובות
רשימות לאושר
16/04/2017 11:13
flower
אז חופשת הפסח פה.
כל כך הייתי זקוקה לחופשה הזאת שקשה לי להאמין.
אחרי הנקיונות והעבודה הקשה, יצאתי פתאום מעבדות לחירות. הייתי יומיים באסיינדה במעלות תרשיחה בהשתלמות של עמותת המורים. זה נתן לי רוח חדשה במפרשים. נהניתי, נחתי, פתאום המצברים שלי התמלאו. נעשיתי נינוחה. רקדתי. והבנתי, שהבת שלי צודקת - אני צריכה באמת פעילות גופנית כי זה משמח אותי.

אז חזרתי מבית המלון ונרשמתי שוב לקאנטרי קלאב. אני מתחילה כל בוקר בהתעמלות. וכל כך טוב לי. ואני שמחה. ממש מדהימה ההשפעה של התנועה על מצב הרוח שלי.

בתוך הסדר שעשיתי לקראת הפסח, מצאתי משהו שנתקלתי בו מזמן באינטרנט ורשמתי לעצמי. רשימות שכל אדם צריך לעשות לעצמו על מנת להיות מאושר. לעדכן אותן ולארגן אותן מדי פעם.

אז אני מנסה פה לעשות רשימות לאושר. ברור שאי אפשר פה לעדכן אותן, אבל אולי אפשר באיזו אפליקציה טלפונית.

הרעיון לרשימות של אושר קצת מצחיק בעיני, כי איזו רשימה יכולה לעשות אותך מאושר? מה שעושה אותנו מאושרים הוא ההחלטה שלנו להנות ממה שיש ולא לחשוב על מה אין כרגע, או מה הייתי רוצה שיהיה. לכן רעיון הרשימות קצת מצחיק, אבל אני מבינה את ההגיון שאולי זה ימקד אותנו במה שיש ו"יכניס" בנו יעדים או פרופורציות.

אז טוב, אני מתחילה:
1. רשימת סדרי עדיפויות בחיים
אני תמיד נוהגת לחשוב שאהבה היא הכי חשובה. אבל אני לא מתנהגת כך. אז כנראה מה שהכי חשוב לי זה כך:
א. הילדים שלי
ב. העבודה שלי
ג. כסף
ד. בריאות
ה. זוגיות


כנראה לא במקרה התגרשתי. הייתי רוצה שסדר העדיפויות שלי יהיה כרגע בריאות וזוגיות, כי באמת חסרה לי זוגיות, אבל בכל פעם מחדש אני מוותרת ומתרכזת בילדים שלי ובעבודה שמביאה את הפרנסה. אני מוצאת שהרבה מהמחשבות שלי סובבות סביב הכסף, ואני חוששת לעיתים קרובות שלא אוכל לפרנס את הילדים שלי בכבוד, ולכן אני כל כך משקיעה בעבודה. סוג של פחד הישרדותי. נראה לי שאם הייתי יותר אמידה הייתי יותר מתפנה לזוגיות.
משום מה אני גם נעשיתי חשדנית. לא מאמינה בקלות וצריך להרוויח את אמוני. בשבוע שעבר שוחחתי טלפונית עם מישהו מאתר היכרויות. השיחה קלחה. אבל משהו הפריע לי כל הזמן. ואז כשהוא התקשר הופיעה לי הכתובת "X שיקום אסירים", באחת מהאפליקציות של זיהוי שיחות. שאלתי אותו ישירות מה הקשר שלו לזה - הוא נעלם. כנראה שהבחור אסיר לשעבר. אין לי כוח בכל פעם להתחיל מחדש ולהיווכח שכל כך הרבה מהגברים באתרי ההיכרויות הם נשואים/עבריינים/טיפשים או כמו שהקוסמטיקאית שלי אומרת "כולם אוטיסטים"


2. רשימת ספרים לקריאה
טוב, אין לי רשימה כזאת, אבל כל ספר שנקרה בדרכי אני קוראת. תמיד יש ספר שאני קוראת ותמיד יש לפחות אחד שמחכה. כרגע קוראת את "אישתו של הנוסע בזמן" ואני נהנית ממנו מאוד. ממתין לי הספר "איש ואישה בלילה". אז בינתיים אני אסתפק באלה.



3. רשימת דברים חדשים לנסות
מסתבר שגם הרשימה הזאת לא ממש מדהימה אותי.  לעיתים אני מוצאת שהריצה הזאת אחרי כל מה שחדש ולא עשיתי קצת מטומטמת. כל הזמן אנחנו רצים אחרי כל מני שטויות ולא נהנים ממה שיש.  למה שאני לא אמשיך להנות מדברים שאני יודעת שגורמים לי הנאה כמו למשל סקס, סרטים, מוסיקה, הופעות, ספרים, משחקי מחשב, אוכל טעים שמישהו אחר הכין לי וכו'.
למרות זאת, מעניין אותי לנסות ללכת פעם לסדנת ויפסנה. מעניין אם אני אצליח לשתוק לאורך זמן ולהישאר שפויה :)


4. רשימת מקומות לבקר
טוב, נראה לי שפה הרשימה תהיה קצת יותר מכובדת.
מאוד הייתי רוצה לבקר בניו-יורק, הוליווד ו-וושיגטון. מענין אותי לראות את המקומות מהם שולטים כמעט בכל העולם הן פוליטית, הן כלכלית והן תרבותית. ידוע שהקולנוע, לפני עידן האינטרנט היה זה שהעביר את התרבות האמריקנית לכל העולם. מעניין אותי לראות את המקומות האלה.

הייתי רוצה לבקר גם ביפן, סין והודו - מעניין לראות תרבויות אחרות שונות משלנו שלפי הצפי הנראה לעין - הן ישלטו על העולם בהמשך.

לא יודעת למה אבל ממש בא לי לנסוע לאירלנד, ולטוסקנה - תמיד נראה לי שיש קסם במקומות האלה.

מעניין אותי לנסוע גם לונציה ולואתיקן שברומא. 

טוב נו, איטליה על הפרק.

אני לא אתנגד לעשות טיול משמעותי גם בספרד, אבל הייתי מעוניינת לעשות שם טיול בעקבות משוררי ימי הביניים שלנו: שמואל הנגיד, רבי יהודה הלוי, אבן גבירול - היה להם עושר תרבותי מדהים ומעניין לראות את המקום בו הוא צמח.

גם אוסטרליה מעניינת. לראות איך יבשת ששלחו אליה עבריינים הפכה להיות מדינה תרבותית. כנראה שתרבות היא צורך של בני אדם. השתייכות לקבוצה.

וכל זה - למרות שבאוגוסט בשנה שעברה - כשטיילתי בקרואטיה - ברגע של מנוחה הסתכלתי סביבי וראיתי את כל העולם מסתובב לו: היו שם סינים, יפנים, אמריקאים, רוסים ......... ונראה היה לי כאילו שבאוגוסט כל העולם משתגע, עוזב את ביתו ונוסע לצד אחר של הכדור, מתעייף, ובסופו של דבר רואה את מה שברור לכולנו - בכל מקום כל בני האדם, ללא הבדלים חיצוניים, פשוט רוצים לחיות טוב, לצחוק, להנות ושיהיה לנו נוח פיסית, אבל את זה אפשר למצוא גם בבית! אז למה אנחנו מסתובבים בכל העולם? אין לי מושג! ובכל זאת הרשימה שלי פה לא ממש קצרה.


5. רשימת השלבים הבאים בעבודה - 
פה זה ממש ברור לי:
מהשנה הבאה הדרכת מורות ולא רק הוראה.
לאחר מכן ניהול בית ספר.
ולאחר מכן כנראה פנסיה שבה אפתח עסק עצמאי של הדרכת הורים.  את זה אני כבר מתחילה עכשיו.
מתחילה גם לכתוב ספר הוראה למורים.
יהיה בסדר ויהיה מעניין. מקווה שיהיה גם משתלם כלכלית ואוכל לפרנס את ילדי ולסייע להם בלימודים ובמה שצריך.


6. רשימת אנשים שכדאי להתחבר אליהם.
אני מבינה שמדובר פה ביחסים משתלמים. לא בא לי על זה.
אנשים שכדאי להתחבר אליהם = אנשים שטוב ונעים לי איתם. כל היתר לא מעניין אותי. לא יכולה להיות נחמדה מתוך אינטרס. ובכלל, ככל שאני עולה עם הגיל אני מתקשה להיות פוליטיקלי קורקט ואני יותר ישירה ואומרת מה שאני חושבת בלי לחשבן. אני יודעת שקשה לאנשים ככה להתמודד איתי, (ואולי בגלל זה אני ללא זוגיות?), אבל אני לא יכולה אחרת. מזל שיש לי חיוך כזה שאנשים אוהבים אותי למרות שאני אומרת מה שאני חושבת. נראה לי שלא כל אחד יכול לאפשר את זה לעצמו.

7. רשימת השאלות השבועיות.
השאלות השבועיות הן קבועות מבחינתי, אני רק צריכה לזכור לשאול אותן:
אם אין אני לא - מי לי?
וכשאני לעצמי - מה אני?
ואם לא עכשיו - אימתי?

תמצית החוכמה האנושית בקצרה.


8. רשימת 10 הדקות
מה זה? אין לי מושג. לא עונה


9. רשימת הדברים הלא דחופים שצריך לקנות
דבק 3 שניות.
חוץ מזה, אין משהו משמעותי. טוב, נו, אולי טבעת זהב חדשה :)



10. רשימת רעיונות למתנות
למה צריך רשימה כזאת? כשמגיע הזמן, נותנים לפי מה שיש ולפי האדם עצמו. למה אני צריכה להשקיע זמן מחשבה ברשימה כזאת? נראה לי מטומטם לחלוטין. 


11. רשימת ההרגלים שנפטרתי מהם
לפטפט בלי הפסקה
לחשבן לאחרים
לרצות לעזור לכל מי שעובר על ידי (נגמלתי חלקית. עדיין רוצה לעזור אבל לא עוזרת על חשבון החיים שלי. עוזרת רק כשזה אפשרי ולא מצריך ממני מאמץ משמעותי)
להיות נחמדה לאנשים שאינם נחמדים אלי
לפחוד מה יחשבו עלי
לנסוע במהירות גבוהה מדי
עדיין צריכה לעבוד על  "לא להיות הכי טובה ב-ה-כ-ל!"
לפחוד מהבעל שלי שהוא כבר לא בעלי. איזה מזל שהוא כבר לא בעלי.
לאכול כריכים במקום ארוחות מסודרות
פיתות
לבכות מכל שטות
לצחוק מכל שטות
להתבטל מול הטלויזיה (מצחיק שאני אומרת את זה היום אחרי שאתמול ראיתי כל היום ברצף את הסדרה "נמלטים" בוי.או.די. אבל זה באמת רק בגלל החופשה. לעיתים נדירות יוצא לי לשבת ככה לצפות בטלויזיה)
אני עדיין עובדת על להיגמל ממתוקים, לעשות דיאטה, לצחוק בקול רם  (זה משגע את הילדים שלי).
נראה לי שחלק גדול מהרשימה הזאת בא עם הגיל ונסיון החיים


12. רשימות פרוייקטים לא גמורים
לבדוק מבחנים
לבדוק עבודות
להכין מערכי שיעור עד סוף החודש
להכין חומרים ליום הורים שיתקיים בקרוב אחרי חג הפסח

13. רשימת חיסכון כספי
חוסכת לקופת גמל
חוסכת לקרן השתלמות
החלפתי ספק אינטרנט ליותר זול
קיבלתי הצעה יותר טובה ב"יס" אחרי שהתמקחתי
אוף. זה לא התחום החזק שלי 


14. רשימת הכרת תודה
וואי זאת רשימה ארוכהההההההההההההההה
תודה להורי שהביאוני עד הלום....
סתם. נו. לא יכולתי להתאפק.
אני מודה באמת לאלוהים שזיכה אותי לגדול בבית שיש בו אהבה גדולה, שיש בו דגם זוגיות לתפארת, ואני ממש מצטערת שלא יכולת לתת מודל כזה לילדים שלי. אבל אני מודה לאלוהים שיש לי את הילדים האלה שהם ממש מיוחדים. כל אחד בדרכו נושא חלק ממני איתו, ובכל פעם מחדש אני בפליאה אמיתית שיש לי אותם והם מוצרו בקירבי. 
אני מודה על מזלי הטוב בכל מקום אליו אני פונה. מודה על העובדה שאנשים אוהבים את חברתי ומעריכים אותי. אני מעריכה את הדרך שעשיתי בחיי. היום במבט לאחור אני באמת רואה שזכיתי בהמון דברים שאין לאחרים: בת זקונים מפונקת, לימודים אקדמאים, שכל ישר, יכולת לראות ולהבין היום מה שאחרים יבינו רק בהמשך - פעם חשבתי שכולם כאלה - היום אני מבינה שלא כך הוא. אני מבינה מצבים ויודעת מה יקרה לפני שהוא קורה. ויודעת מה יגידו לפני שאומרים. וזאת זכות גדולה.
אני מודה לאלוהים על היצירתיות המחשבתית שיש בי.
על היכולת להביע את עצמי במילים.
על מהירות המחשבה
על טוב הלב שיש סביבי
אני מודה לאחים שלי - ובמיוחד לאחי הגדול שהוא תחליף אב עבורי, ורק לאחרונה הבנתי כמה אני קשורה אליו, וכמה חלק יש לו בעיצוב האישיות שלי.
אני מלאת הכרת תודה למלאך השומר שלי, הממונה, שאין לי ספק שנמצא סביבי תמיד. גם ברגעים הקשים תמיד היה גם טוב לידי.
תודה שהבת שלי חיה, מצליחה ובריאה, למרות המחלה שחלתה בה בגיל ההתבגרות
תודה על הילדים המדהימים שלי - שהם הסיבה שלי לקום בבוקר ולהנות
תודה על האויר לנשימה, על האוכל הטעים שיש לי בביתי, תודה על הפרחים המקסימים שפורחים סביב ועל השמש המאירה שעושה לי מצב רוח טוב.



מסתבר, שרשימת הרשימות ממש ארוכה......







5 תגובות
עומס
18/03/2017 21:02
flower
לא יודעת איך להסביר את העומס הזה.
אני,
שבחיים לא נלחצת 
שתמיד הרגשתי שלא משנה מה יש עלי כתפיי - אני אסתדר
שאפילו בזמן שריפה התנהגתי בקור רוח ולא נלחצתי
שבמלחמה כשהייתי אחראית על 400 ילדים התנהגתי בקור רוח מוחלט ולא נלחצתי


פתאום, נלחצת!!!


וממה?
מכלום.


קצת לחץ בעבודה, דברים שקצת לא מסתדרים לשביעות רצוני - ואני עצבנית.
 וחברה לעבודה אומרת לי "אם הייתי נראית ככה כשאני עצבנית - לא היו לעולם מריבות ביני לבין בעלי".
 "אם ככה את כשאת בלחץ - הכל בסדר", נאמר לי.
אבל לי זה לא מרגיש ככה.

לי יש הרגשה של אבדן שליטה לרעה.
וזה לא כיף לי!!!!!!!!!!!!!


ואיזה יופי לי - אני לא יודעת מה לעשות! אז אני ישנה.
הרבה.

אולי זה לא לחץ? אולי דיכאון? אבל אני יוצאת ומבלה ונהנית....

ובכל זאת.


קצת מוזר למצוא את עצמך ככה אחרי 50 שנה שהיו שונות בתכלית השינוי.




ובנוסף, אני מוצאת את עצמי כבר לא כל כך מוחצנת, אלא מתכנסת. הדברים שלי נשארים אצלי. פחות משתפת. דברים שנראים לי מובנים מאליהם מתבררים לי כדברים שאחרים לא רואים כפשוטם.


אולי אני צריכה שיגיע כבר הקיץ ואני אלך ואסתובב כל הזמן מחוץ לבית אז לא יהיה לי  זמן לחשוב.
 



1 תגובות
עומס
18/03/2017 21:02
flower
לא יודעת איך להסביר את העומס הזה.
אני,
שבחיים לא נלחצת 
שתמיד הרגשתי שלא משנה מה יש עלי כתפיי - אני אסתדר
שאפילו בזמן שריפה התנהגתי בקור רוח ולא נלחצתי
שבמלחמה כשהייתי אחראית על 400 ילדים התנהגתי בקור רוח מוחלט ולא נלחצתי


פתאום, נלחצת!!!


וממה?
מכלום.


קצת לחץ בעבודה, דברים שקצת לא מסתדרים לשביעות רצוני - ואני עצבנית.
 וחברה לעבודה אומרת לי "אם הייתי נראית ככה כשאני עצבנית - לא היו לעולם מריבות ביני לבין בעלי".
 "אם ככה את כשאת בלחץ - הכל בסדר", נאמר לי.
אבל לי זה לא מרגיש ככה.

לי יש הרגשה של אבדן שליטה לרעה.
וזה לא כיף לי!!!!!!!!!!!!!


ואיזה יופי לי - אני לא יודעת מה לעשות! אז אני ישנה.
הרבה.

אולי זה לא לחץ? אולי דיכאון? אבל אני יוצאת ומבלה ונהנית....

ובכל זאת.


קצת מוזר למצוא את עצמך ככה אחרי 50 שנה שהיו שונות בתכלית השינוי.




ובנוסף, אני מוצאת את עצמי כבר לא כל כך מוחצנת, אלא מתכנסת. הדברים שלי נשארים אצלי. פחות משתפת. דברים שנראים לי מובנים מאליהם מתבררים לי כדברים שאחרים לא רואים כפשוטם.


אולי אני צריכה שיגיע כבר הקיץ ואני אלך ואסתובב כל הזמן מחוץ לבית אז לא יהיה לי  זמן לחשוב.
 



0 תגובות
החלטתי
16/01/2017 18:43
flower
החלטתי שאני עושה למען עצמי. זהו.

אתמול היה ערב קבלת תארים במכללה. כל כך התרגשתי. לא האמנתי שבאמת עשיתי את זה. בסוף התואר הראשון לא הלכתי לטקס קבלת התארים כי הגרוש שלי אמר שזה בזבוז של כסף וזמן לנסוע עד חיפה בשביל זה , אז ויתרתי. 
כל חיי חלמתי לעשות את התואר השני. כשהתגרשתי, אחרי 30 שנה מהתואר הראשון - עשיתי את השני. הודעתי לילדים שלי מראש שיש הטקס ואני רוצה שיבואו איתי. ביקשתי שלא יקבעו עבודות או כל דבר אחר.
הגדולה, שעליה נאבקתי כל חיי ועכשיו אני מממנת את התואר השני שלה הגיעה אלי כחצי שעה לפני שעת היציאה ושאלה אותי עד כמה חשוב לי שהיא תגיע כי כואב לה הראש. ראיתי שלא בא לה לבוא אבל לא אמרתי מילה. אמרתי לה שתחליט בעצמה אם להגיע. היא כבר מספיק גדולה כדי לדעת עד כמה היא יכולה או לא יכולה להגיע. 
הקטנה אמרה לי שהיא מרגישה ממש רע ולא יכולה לבוא.(היא באמת הרגישה רע וראיתי את זה).

 הבן נכנס להתקלח כדי שנוכל לצאת בזמן והשלישית היתה עדיין בצבא, למרות שביקשה לצאת מוקדם יותר. 

הרגשתי כל כך פגועה. 

מחשבות כאלה של "אין מי שישמח בשמחתי" "כל חיי אני עושה עבורם הכל ומוותרת עבורם בלי סוף והם לא מסוגלים לבוא פעם אחת לשמוח בשמחה שהיא שלי אישית. הישג שלי. החלטתי לא ללכת לטקס. לא הצלחתי לשלוט על עצמי והתחלתי לבכות. הגדולה אמרה שהיא תבוא ולא צריך לבכות - אבל כבר הייתי ממש פגועה. הודעתי לחיילת בוואטסאפ שלא הולכים. היא התקשרה ואמרה לי "האחים שלי לוזרים! אני באה ואחי בא. נלך שלושתנו. מי שלא רוצה שלא יבוא. אני ממתינה לערב הזה". הרגשתי כאילו הפיחו בי חיים חדשים. קמתי התלבשתי ונסענו. כן, גם הגדולה באה. אמרה שהיא לקחה כדור נגד כאב ראש והיא מרגישה יותר טוב.
אני שמחה שהלכתי.
כל כך התרגשתי מהטקס. נהניתי מכל רגע בו.
נהניתי להצטלם עם הגלימה והכובע.
נהניתי שקראו את שמי על הבמה כמוסמכת מצטיינת.
נהניתי לפגוש את חברי ללימודים.
ומהאווירה. 
ומהכל.

אני יודעת היום שעיקר הכעס שלי היה על הגדולה שציפיתי ממנה באמת להגיע. ממש לא ציפיתי שהיא לא תנסה להגיע. ממש הרגשי סוג של יריקה בפרצוף ממנה. לא יודעת אם זה בצדק. ככה זה - הורים ילחמו עבור ילדיהם. ילדים לא תמיד מעריכים עד שאנחנו כבר לא נמצאים. זו דרכו של עולם. אני יודעת את זה. ובכל זאת היה לי קשה אתמול לקבל את זה.

אבל החלטתי - אני מעכשיו אחשוב פעמיים לפני כל דבר שהם מבקשים. אני לא אבטל יותר תכניות שעשיתי עם חברים. לא מבטלת יציאות מהבית. ולא מבטלת יותר שום דבר כדי שלהם יהיה יותר נוח. כלום. אני חושבת על עצמי.

אני לא מבינה איך זה שאנשים סביבי חושבים תמיד שכל מה שאני עושה מובן מאליו. מגדלת ארבעה ילדים בכוחות עצמי, מפרנסת משפחה, תוך כדי לומדת לתואר שני, ונראה כאילו זה בא לי בקלות. תמיד אומרים לי "הלוואי והייתי עושה הכל כמוך בקלות". אולי זה בגלל שאני לא מתלוננת? אולי זה בגלל האופטימיות? החיוך? איכשהו אין מי שחושב שאני צריכה תמיכה. 
ואני כל כך רוצה לפעמים כתף להישען אליה ולהרגיש לכמה דקות שיש מישהו אחר שיארגן ויעשה הכל. שלא תמיד יסמכו עלי.
ולא. אני לא מאלה שעושות הכל ולא מאפשרת לאחרים סביבה לעשות. אני לא שתלטנית ולא מתערבת לאף אחד במעשיו. ובכל זאת - אני מובנת מאליה.


בכל מקרה, כנראה שאני צריכה דחוף איזה טיפול פסיכולוגי.


החלטתי שאני מתחילה לענות על איזה שאלון זוגיות שמצאתי באחד הספרים שקראתי. אולי אני אגיע לאיזשהן מסקנות לגבי עצמי.

יש בערך 90 שאלות. אני אתחיל לענות ואראה לאן זה לוקח אותי. נראה לי מעניין.


ובא לי ממש להתחיל ללמוד לדוקטורט. אבל לא נראה לי שיהיה לי כסף בשביל זה. באסה.





2 תגובות
השיגרה בעיצומה
26/11/2016 12:55
flower
אז אני עובדת. איזה כיף. וואו.

לא. לא מתלוננת על העבודה.  באמת שאני נהנית ממנה וקמה בכיף בבוקר. 
אבל לפעמים יש לי את ההרגשה הזאת של "זהו. לא בא לי לתת מעצמי יותר. בא לי לקבל"

אני יודעת שההרגשה הזאת נובעת דווקא מהבית ולא מהעבודה אבל איכשהו תמיד בסוף העצבים שאני חוטפת זה על העבודה ואני מבקשת חופש ממנה.
אולי זה בגלל שמהמשפחה אין מה לבקש חופש. הם חלק ממני.

אז האחים שלי רבים ביניהם.
 חבורה של סתומים שאני צריכה לפשר ביניהם ולעשות סולחה בין האח שחושב שהשמש זורחת לו מהתחת, לבין אחותי שהיא נעלבת סידרתית מכל דבר שמישהו אמר או אומר או חושב להגיד, לבין האח השני שהוא מהערסים המצויים וקשה לי להבין לפעמים איך הוא חלק מהמשפחה. כולם גדולים ממני ביותר מעשור, כולם כבר סבים לנכדים, וכולם מתקוטטים כמו חבורת תינוקות מגודלת - וכולם באים אלי כדי שאעשה ביניהם פשרה. 
לא בא לי.
בא לי להגיד להם: "עופו לי מהעיניים יא חבורת זקנים מעצבנים".
אבל אני לא אומרת. כי הם אחים שלי ואני אוהבת אותם.
מצאתי פתרון די תבוסתני אבל הוא עבד עבורי מצוין. סיננתי אותם. לא עניתי לאף אחד מהם טלפונית, וואטסאפית, מיילית או פייסבוקית. נעלמתי ונאלמתי.
וואו איזה תענוג.
שקט במחוזותינו.

גם אמא של תלמידה שבלבלה לי את המוח בלי הפסקה - חטפה ממני.

גם הבת שלי שהחליטה מאז שהתגייסה להיות מלאה ברחמים עצמיים חטפה ממני מילים כדורבנות.

ואת הגדולה שעברה לגור אצל אביה וחזרה לפה בוכה שלא נראה לי שהיא תוכל לחיות איתו - שלחתי אליו ואמרתי לה שאם היא לא תסתגל היא וכל לבוא לפה. במקביל סימסתי לו שידאג לה.

פתאום נעשה לי שקט תקשורתי.

איזו מנוחה.

יו. איזה כיף.

נהיה לי שקט מדי. מה עכשיו? 
חשבתי להתקשר לבחור שיצאתי איתו לאחרונה והוא מחזר אחרי ללא הרף וכל פעם מבקש ממני להתקשר אליו. פתאום קלטתי שלא בא לי עליו כי הוא מזכיר לי מדי את הגרוש שלי. 
שלחתי לו סמס שלא ילך בינינו. 

עכשיו אני מתחילה מחדש פתאום לחשוב איך לעשות כסף. מזמן לא חשבתי על זה. פתאום זה צץ לו. נראה לי שאני בכיוון של לפתוח עסק חדש. אחרי שכל הפרטים יתבשלו במוחי - נראה לי שבמקביל להיותי שכירה אהיה גם עצמאית.

כאילו שניפיתי לי את כל רעשי הרקע. ועכשיו חושבת בצלילות.

קודם כל מחר:
עבודה
הליכה יזומה
ואני הולכת להירשם לשומרי משקל. קשה לי לרדת ולשמור על תזונה בכוחות עצמי. 

אחר כך אלוהים גדול.

מחר יפציע יום חדש


2 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »