עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
חיפוש
ארכיון
נפילה חופשית
13/12/2016 18:54
פלאפלפאף
היום הייתי בהזכרה של חבר קרוב. 
11 חודשים מאז שהוא קפץ למותו.
ראיתי את החברים את ההורים הבוכים. 
אבל לא הצלחתי לחשוב על דבר מלבד ההודעה האחרונה ששלחתי לו לפני שכל זה קרה.  
היי אני ור' יוצאים כבר חודש,  והוא,  הוא לא האמין... ותוך כדי שאני חושב על ההודעה אני מתבונן לה בעיניים הריקות מחיבה כלפיי ובצדק.  בגדתי בה. 
 אני אוהב אותה יותר מכל דבר בעולם, אבל בכל זאת פגעתי בה
ובשלב מסוים חשבתי לעצמי,  למה אני לא זה שקפץ.  הריי אני פחות חכם עם הרבה פחות מוטיבציה לחיים.  למה הוא,  שהיה כלכך מאושר ומחוייך איך הוא קפץ ולא אני... 
אולי אם הייתי קופץ לא הייתי פוגע יותר באף אחד.  הרי כולם מתים בסוף.  למה לסבול את הדרך המיותרת והארוכה הרי כולם מתים... אבל הפחד מהמוות הוא משתק חושים,  הוא מלחיץ,  שהכל יגמר בבת אחת,  לא לפקוח עיניים יותר..  אני פחדן,  אני אדם מפוחד שכלוא בעצמו... 
אולי נפילה חופשית היא לא דבר כזה רע....
כנראה שלעולם לא אדע..  עד אז אחיה בבועה שלי, בלבד,  עם הטעויות שירדפו אותי לכל החיים... 
0 תגובות
לילה של יום ישן
24/11/2016 23:54
פלאפלפאף
לילה של יום ישן
יום כלכך מוכר
סיגריה ועשן
הזמן עבר מזמן
בואי נלך לישון
כי מחר יום חדש
נקווה שהוא לא ישן
לילה של יום ישן
0 תגובות
היום בו חיי נגמרו
21/11/2016 23:35
פלאפלפאף
הסיפור של חיי החדשים - בראשית


אני מודע לכך שהכותרת נשמעת קצת קיצונית, העובדה שאני יושב כאן וכותב היא הוכחה לכך שאני עדיין קיים...
אבל האם להיות קיים משמע להיות חיי? 
או כפי שאוסקר ווילד אמר "לחיות הוא אחד הדברים הנדירים ביותר, רוב האנשים פשוט קיימים."


כרגע אני... אני לא חיי לא, אני סתם קיים, אני ייצור שמתנדנד בעולם על רגל אחת (פיזית ונפשית), מהרצאה למבחן לעוד יום של לקום בבוקר וללכת לישון בערב עם פרצוף תשעה באב ,אבל בלי להתקיים.
אז איך הגעתי למצב הזה?

 בגדתי באדם הכי חשוב בחיי, בחברה שלי או יותר ראוי לומר לצערי האקסית.

קשה לי לומר את זה בלי להחסיר פעימה של כאב, כן כמו שקראתם , בגדתי בה.
אז איך זה קרה חלקכם שואלים במבט מאוכזב תוך כדי שאתם חושבים לכם עד כמה אנוכי ובן זונה אני , אבל אין לי תשובה.... פשוט נספר לכם מה קרה ותשפטו אתם..


זה מתחיל ביום שבו שברתי את הרגל , היה יום יפה בחוץ שבת סה"כ נחמד , הלכנו אני וכמה חברים לקפוץ על טרמפולינה באיזה פארק מפואר ( כן זה נשמע ילדותי וטפשי) ומפה לשם שברתי את הקרסול. עד כה התחלה דיי טובה לא?
לאחר שלושה ימים חזרתי הביתה מדוכא שהפסדתי את הארוחת חג ומעבר לכך שלא אדרוך שוב על הרגל בחצי שנה הקרובה.
טוב אז כאן מגיעה הטעות שלי. קיבלתי טיפות לכאבים , טיפות חזקות נורא שמהמינון שלהן אני אמור לקחת עד 15 טיפות ביום אבל לא אני גיבור, כאב לי , כאב לי כלכך אז לקחתי יותר, עוד ועוד, עוד ועוד, עוד.... הפכתי לנרקומן, 50 טיפות 3 פעמים ביום.
 שכבתי במיטה והזעתי , כאבי ראש מוגברים , סחרורות ובעיקר הזיות. הבנתי שזה לא עושה לי טוב. אבל לא כאב לי. רציתי עוד . רציתי עוד...

באותו הזמן אני והחברה נפגשנו ודיברנו על החיים, אם אפשר לומר דיברנו , היא הייתה מדוכאת מהמצב הנוכחי שהיא נמצאת בו , ואני בוהה בה בלי להבין מילה, בלי לחשוב על כלום, אני לא יודע איך לתאר את הסיטואציה אבל הראש שלי היה ריק ממחשבות ריק ממילים ריק מהכל, פשוט קופסה שחורה עם בובת בלרינה קטנה כזאת שרוקדת לה.. ככה הרגשתי
בשיחה שלנו עלה המשפט הבא : "אני צריכה הפסקה מהחיים כרגע , קצת זמן לעצמי , לגבש עמדה , להחליט מה אני רוצה לעשות עם עצמי ואני לא יכולה שתשפיע לי על ההחלטות כי אני צריכה להחליט לבד"
 

או כמו שאני שמעתי בתור נרקומן צמרת                    ~~~~~"אני נפרדת ממך"~~~~~



לאחר מכן היא הלכה הביתה.. סיכמנו על הפסקה, סיכמנו שנחזור להיות יחד עוד כמה ימים, אבל אני לא האמנתי בזה , אני הייתי כלכך מסטול מחומרים כימים שחשבתי שהכל נגמר, התייפכתי בעצמי , כעסתי , צעקתי לתוך הכרית , מה לא עשיתי. הייתי מאוכזב. נתנתי מעצמי הכל , באמת שהכל , הייתי מוכן לתת את החיים שלי למענה , מזכיר לי את הבדיחה הישנה ההיא על הזוג שאחד צריך לעבור ניתוח לב ושהוא מתוערר הוא שואל את אבא שלו "איפה החברה שלי?" והוא עונה לו "מי נראה לך תרם לך את הלב?" , אז ככה הרגשתי, שאני מוכן לתת הכל רק כדי שתהיה מאושרת. ואחרי שנה שהשקעתי את הזמן שלי ואת כל מה שיכלתי לתת, את נפרדת ממני? נשברתי...

אבל זה לא מה שקרה אידיוט, היא לא נפרדה ממך, היא לא רצתה לעשות את זה, היא רק רצתה קצת זמן לעצמה, לנוח , חופש , כל אחד צריך את זה, למה הבנת דברים אחרים! סמים זה לא תירוץ לשום דבר!!!!!!

תוך כדי שאני שבור דיברתי עם האקסית שלי (ההיא שהייתה לפני החברה הנוכחית), כי אחרי שהאדם שהיה הכי חשוב לי עזב אותי ואין לך למי לפרוק , למי אתה פונה? בכנות , אני לא אוהב לדבר עם המשפחה על דברים שמפריעים לי , אני מעדיף לשמור את הבעיות והכעסים שלי לעצמי (טיפשי אני יודע) , אז דיברתי עם האקסית (כאן התחילה הטעות הגדולה בחיי) , והזמנתי אותה לבוא לשבת לדבר, לא חשבתי שנשכב, לא רציתי שנשכב , יש לה חבר! כבר שנה! באמת חשבתי שהיא תבוא נשב נדבר ופשוט אוכל לפרוק.. קצת ... לומר שרע לי... לקבל ניחום ממישהו שלא נטש אותי שרע לי ושקשה לי  .. מישהו שהפרידה ממנו הייתה בטוב כי שנינו השתנינו. באמת חשבתי שזה יהיה נחמד לדבר איתה . לספר לה שרע לי , לשמוע קצת מילים טובות ותמיכה.... אבל מה , נחזור לקצת ציטוטי אוסקר ווילד מתוך לורד הנרי "אנשים מגזימים כל כך בחשיבותה של הנאמנות! הרי אפילו באהבה, הנאמנות היא רק עניין פיזיולוגי. אין לה כל קשר לרצון שלנו. הצעירים רוצים להיות נאמנים, ואינם מצליחים, הזקנים רוצים לבגוד, ואינם מסוגלים. זה כל מה שאפשר לומר על הנושא." , רציתי להיות נאמן , לחשוב שגם אם נפרדנו אני אשמור לה אמונים, האמנתי שגם האקסית באותו הראש, אך זה לא קרה, המצב התהפך ומפה לשם שכבנו... איך זה היה? רע  , לא נהנתי מהסקס , לא נהנתי מכלום, רציתי למות. רציתי למות. רציתי לקבור את עצמי כלכך עמוק באדמה , רציתי לברוח למדינה זרה ולמות שם כדי שלא יהיה מה לקבור, שלא יהיה מי שיבקר בקבר של בוגד. רציתי לברוח.
כעסתי. שוב. כעסתי עוד פעם , אבל הפעם לא על החברה , על האקסית , איך היא שכבה איתי? איך היא נתנה לדבר כזה לקרות ? איך היא נתנה לזה יד. ילדה חכמה , משכילה , עם חבר . שוכב מולך בנאדם שבור, מסומם שרק רוצה נחמה, שלא חשב על סקס לפני שבאת והדברים התהפכו. איך את מכל האנשים כן ? האמנתי בך שתתני לי קצת נחת, וכל מה שננת לי היה סבל....

הרגע הקשה ביותר היה למחרת בבוקר, הטיפות מהלילה כבר לא השפיעו , התעוררתי והתחלתי לבכות, לא בכיתי מכאב , לא בכיתי אני עם רגל שבורה , ברזלים בקרסול והחיים שלי בחצי שנה הקרובה תלויים בקביים מזדניים לא. בכיתי כי עשיתי טעות. והפעם אני כועס על עצמי, אני כועס על עצמי שהרשתי לזה לקרות מהתחלה, שנפגשתי איתה , ששלחתי לה את ההודעה, שלא הייתי גבר לעמוד עם עצמי ולומר , נרפרדנו? הכל לטובה, או לבכות כמו ילד קטן בחדר עם איזה גלידה עד שיעבור, לא! ,

חיפשתי נחמה בין הקירות וזה לא היה כזה קשה למצוא אותה.
מצאתי אותה מהר מאוד ובקלות. נחמה מזויפת שחיכתה שאשבר, נחמה קצרה ומתוקה של עשר דקות, שרק הובילה לרע.

במשך שבוע שמרתי בבטן את מה שהרגשתי, את ההרגשה הנוראית של בוגד, כן היינו בהפסקה , אך הפסקה זה לא תירוץ , לכל מי שראה חברים הפסקה זה לא תירוץ לשכב עם מישהי, זה בגידה לכל דבר. אז כן , בגדתי בחברה שלי.... קיצור , אחרי שבוע נפגשנו אני והחברה, וסיפרתי לה, סיפרתי לה את כל מה שקרה, לא האשמתי את הטיפות, לא חיפשתי את מי להאשים, רק רציתי שתדע, הייתי מספיק תמים לחשוב שנשאר יחד, שהיא תסלח לי, שהיא תבין שזה היה חד פעמי, זה לא יקרה שוב! אני מבטיח, ראיתי סרטים , זוגות שרדו בגידה, גם אני יכול האמנתי, באמת שהאמנתי! אני גם יכול, יהיה לנו טוב, אנחנו נעבור את זה יחד, נפלנו חזק אבל מפה אפשר רק לעלות לא? , אז זה שלא . מפה אפשר לרדת עוד, עוד, עוד, ונחשו מה, אפילו עוד.. לרדת כלכך עמוק שכבר אין דרך חזרה. אז סיפרתי לה מה קרה, סיפרתי לה מה עשיתי. המשכנו לצאת ל3 ימים , השלושה ימים הכי עצובים שהיו לנו, שלושה ימים מלווים בבכי, בלמה , באיך יכולת, שלושה ימים של חיפוש תשובה שאין איפה למצוא, למה זה קרה ,למה עשית את זה, אין לי תשובה.
על הטיפות כתוב "יכול לגרום לבלבול, שיפוט לא נכון , הזיות , הבנה לא נכונה של הדברים " או בתמצות לטעות, אבל לך תסביר לה שבגלל שהיית על סמים שסיפק לך בית החולים כדי שתרגיש טוב אתה עכשיו מרגיש חרא. לא פיזית , רוחנית. לך תסביר לה שלא רצית את זה , שאין לך מושג למה עשית את זה , כי אי אפשר לעשות משהו בלי סיבה. להכל יש סיבה לא? תמיד יש סיבה. אז זהו חברים , לא להכל יש סיבה. רציתי ניחום , רציתי כתף לבכות עליה, לא רציתי סקס, ותוך כדי הסקס לא רציתי סקס, אבל לא הצלחתי לומר לא, לא הצלחתי להפריד בין רצון לאמון, לא הצלחתי לעצור את עצמי מלהרוס את כל העתיד שלי עם האישה היחידה שהייתה חשובה לי בחיים בעשר דקות, לא . כבר דמיינתי עתיד יחד, דמיינתי אותנו זקנים יחד, וראיתי איך הכל מתפרק לי מול העיניים, ראיתי את הכל קורס...
אז כן , אין לי סיבה מוצדקת למה עשיתי את זה. אבל לא צריך סיבה. כי זה קרה. ונפרדנו

מהיום שנפרדנו אני שבור, עברו כבר חודשיים והחלטתי לכתוב על זה קצת, החיים שלי במגמת ירידה, אני כבר לא מאושר, אני לא מוצא סיפוק בשום דבר, חזרתי לעשן ורק רע לי. אני מחפש תשובות אני מחפש מוטיבציה אני מחפש משהו שיחזיר אותי להיות מי שאני , אבל עד שאמצא את מה שאני מחפש. אמשיך לקפץ לי על הקביים. עם החיוך המזוייף על הפנים, עם הדמעות שלא יורדות כי כבר אין מאיפה, ועם הלב שמרוסק לרסיסים על הטעות שעשיתי...

אם אתה שם שקורא את זה, אי פעם תצא איתה, ותגיד לעצמך , היי זאת ההיא מהסיפור של האידיוט ההוא. אני מודיע לך מראש, אם תפגע בה אפילו טיפה , אני אשבור לך כל עצם בגוף, היא נפגעה כלכך ממני שאני לא מסוגל שהיא תפגע שוב בחיים. היא כלכך חשובה לי שנתתי לה את כל המרחק שהיא צריכה רק כדי שהיא תוכל לעבור הלאה ולהתקדם , כדי שהיא תוכל להשתקם, אם תעז לפגוע בה, אתה בנאדם מת. כי אולי לעולם לא נהיה שוב יחד, ולא משנה אם מי אצא אי פעם, היא לעולם לא תוכל להחליף אותה. כי אני אוהב אותה תמיד, וארגיש רע תמיד על הטיפשות שלי.


אז היי.... זה הפוסט הראשון שלי, על היום שבו חיי נגמרו.
וכעת המשפט שמלווה אותי הוא " לאן הברווזים עפים בחורף כשהאגם קפוא" מאת סלינג'ר ...
מצטער שהפוסט היה כלכך ארוך השאר יהיו יותר סימפטים. מקווה שלא תשפטו אותי לרעה, אמא תמיד אמרה שיש לי לב זהב ושאני איש טוב, וגם החברה , וגם האנשים הקרובים.
אז איך איש טוב כלכך שאכפת לו כלכך וחשוב לו שיהיה טוב ובוכה על כל חייל צה"ל שנהרג ועצוב מכל סיפור אידיוטי בפייסבוק.
אני שמגדיר את עצמו רגיש כלכך, איך אני פגעתי כלכך באדם שהיה חשוב לי מכל....


שמעתי פעם משפט שהולך ככה פחות או יותר  :" אהבה אמיתית מוצאים רק פעם בחיים, אם מצאת אותה תשמור אותה קרוב, כי אם תאבד אותה לא תמצא אחת נוספת לעולם"
0 תגובות