עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
יולי 2014  (7)
הממ
06/07/2014 08:14
faggod
לא ישנתי כל הלילה. מבחירה. 
אני מנסה להיות צלולה יותר. 
אני כבר לא עור ועצמות. זה משמח. זה מעציב. זה קורה מהר מדי
הייתי טבעונית. שברתי. פעמיים. אכלתי דג, אפילו שניים ממנו. גם אכלתי שוקולד. התקפי האכילה האלו פשוט חייבים להפסיק. 
משום מה, קל להיות קיצוני. בתקופות מסוימות אני לא אוכלת בכלל. בתקופות אחרות אני לא יכולה להפסיק לאכול.
אני מודעת לזה לחלוטין, גם כשאני עושה את זה. אני יודעת גם מה זה גורר. עד עכשיו השיער שלי ממשיך לנשור. המחזור שלי מאחר כבר בחודשיים. אף אחד מסביבי לא מבין שאני פוגעת בעצמי. גם כשאני מראה להם את זה מול העיניים. גם כשאני מביאה הוכחות. הפעם הזו הצלחתי באמת לא לאכול במשך תקופה די ארוכה. חזרתי הביתה ונשברתי. זה הולך לקרות שוב, אני יודעת. וזו תהיה הפעם השלישית והנוראה מכל. זו הפעם שתגרום לסובבים אותי להבין שמשהו כאן לא בסדר. חבל שאני צריכה לעשות דברים כאלה לעצמי כדי להרגיש שיש לי חשיבות.
אני מקווה שיום יבוא ואני אתגבר על זה.
אני אוהבת לכתוב כאן, עם כמה שזה מעיק ועם כמה שכל פוסט אני מסיימת בדמעות- אני אוהבת אתכם, מי שקורא את זה. אני פשוט שמחה שיש מישהו שרואה את זה, יודע ומבין מה אני חושבת. 
גם אם אתם לא אוהבים אותי, אני שמחה שיש אנשים שהם בדיוק כמוני- נחותים, פתטיים, עלגים ושאר ירקות, שחושבים שהם יותר טובים ממני. זה משמח אותי כי אני בדיוק כמוכם. גם אני הולכת למקומות וחושבת שאני יותר טובה מכולם, למרות שבתכלס, כולנו כאן באותו מקום, חלק מקהילת בלוגר.
 
אני כותבת את הפוסט הזה בבוקר, אחרי שיצאתי לסיבוב קצר בחוץ. שכחתי כמה אני אוהבת בקרים יפים ושמשיים.
יום טוב והמשך שבוע טוב לכולם. וגם תודה, תודה על זה שאתם ומתייחסים וקוראים את השטויות שאני כותבת כאן, למרות שזה סתם עוד זבל בכייני רגיל. 

3>
0 תגובות
ממחר
05/07/2014 18:40
faggod
ממחר אני אתחיל דיאטה. זה אומר שהיום אני יכולה לאכול כל מה שאני רוצה- עד שתכאב הבטן ואז גם עוד. מחר אני אכפר על זה.
ממחר, אני אשתה 3 ליטר מים ויותר. היום אני יכולה לוותר על הכוס הזאת. .ועל הכוס הזאת. ועל הכוס הזאת.
ממחר, אני אנצל את הזמן שלי בצורה יותר טובה. אני אלמד ואעשה את העבודות שאני צריכה להגיד עוד מעט. אני אקרא ספרים, אני אשכיל מקריאת מחקרים וצפייה בהרצאות. אני אצא מהבית ואעשה ספורט, אני אלמד את עצמי תחומים חדשים שלא התנסיתי בהם. אני אלך לבלות עם אנשים במקום להסתגר בחדר ולאכול כל היום. 
ממחר, אני אאזור אומץ לפעולה. ישבתי בבית מספיק כבר בשביל שנה שלמה.

מחר אני אתחיל את היום מחדש, את החיים מחדש ואבנה את עצמי מחדש. פיסות ושברים מעצמי שהתפזרו בכל מקום צריכות להידבק זו לזו. ממחר, אני אתחיל במסע להיות שלמה. שלמה  עם עצמי.
1 תגובות
לפעמים
04/07/2014 00:45
faggod
לפעמים בא לי שיקשרו לי את הידיים, יאטמו לי את הפה ויכלאו אותי בחדר לבן וסגור. כמו משוגעת.
זה הדבר היחיד שאני ראויה לו.  לא אהבה, לא שנאה, לא מותרות ואפילו לא את הצרכים הבסיסיים. פשוט, חדר לבן ואטום.
חדר ריק מכל דבר, חוץ ממני. 
חדר ריק ולבן בבית משוגעים מרוחק מבודד מכולם. האנשים היחידים שאני אראה יהיו רופאים, חוקרים ואחיות מוטרפים שיזריקו לי סמי הרגעה ויבדקו איך זה משפיע עליי. 
ואני, בתוך כל אי השפיות הזו, אוכל לברוח ולהפליג הרחק במחשבות. לעשות מה שאני רוצה, איך שאני רוצה כי הרי זה מה שהם רוצים לראות. להתנגד, לצרוח, לבכות, לצחוק, לשמוח, להשתגע. וזה יהיה לא בסדר, אבל זה יהיה לא בסדר מקובל, הרי בגלל זה, או בזכות זה, אני שם.
לפעמים אני חושבת על כמה חבל לי שלא נולדתי ילדה רגילה. ובמקרה שלי, ממש נדפקתי, כי בחיים לא ידעו עליי שאני לא ילדה רגילה. יצפו ממני לדברים שאני לא יכולה לספק, ואני אספק דברים שאנשים לא רוצים לקבל. אני שונה, וזה לא שונה מיוחדת, או שונה לטובה. אני פשוט אחרת. לא כמוכם. אני חיה בתוך הגוף שלי עם עצמי ועם עצמי ועם עצמי ועם עצמי. אני אמא של עצמי. אני אבא שלי עצמי. אני יודעת יותר טוב מכולם. על עצמי.  אני רואה את כל העולם דרך העיניים שלי, ומה שאני רואה זה את עצמי ואת עצמי. אני רואה את עצמי טובה, את עצמי רעה, את עצמי בכל מיני צבעים וצורות. 
אני כמהה לחברה ואנושיות, אולם לעולם לא אוכל לספק לעצמי דבר כזה- פשוט כי אני עצמי. 
לעולם לא יהיה לי מישהו או משהו מלבדי. לעולם לא אדע גם מי אני כי אין לי דבר מלבד עצמי. איני יודעת דבר מלבד עצמי ואיני יכולה להגדיר מי אני מלבד עצמי. 
אני יכולה לשנות את עצמי, לשנות צורה, לשנות התנהגות, לשנות טעם, אבל דבר אחד ישאר תמיד- עם כל האהבה שיש לי לעצמי, לעולם לא אוהב אותי. ואפילו לרוב אשנא אותי. עם כמה שאני מכירה את עצמי, תמיד אהיה זרה לעצמי. אני האויב הכי גדול של עצמי. 
לפעמים אני תוהה למה אני פשוט לא מחסלת את הכל וגומרת עם כל הסיפור הזה. למה להמשיך לסבול? אף אחד לא מרוויח מזה, כולם מפסידים.
בא לי לדפוק את הראש בקיר כך כך חזק עד שהוא ישבר לרסיסים. בא לי לתת אגרוף למראה ושהיד שלי תתפורר. בא לי לצלול כל כך עמוק ולא לחזור לשאוף אוויר. בא לי לקלף את העור שלי מהגוף, פיסה אחר פיסה. להשיל אותו מגופי כמו נחש. 


אבל כל זה רק לפעמים
0 תגובות
אומץ
03/07/2014 19:47
faggod
אין לי אחד כזה.
אם היה לי, כבר מזמן לא הייתי כאן. 
אני לא יודעת אם זה טוב או רע, אבל אני יודעת שהייתי רוצה אומץ.
אם היה לי אומץ כבר מזמן לא הייתי כאן.
אבל אני כאן.
אם היה לי אומץ הייתי יכולה כבר לא להיות כאן.
מזל שאני פחדנית.
מזל? חוסר האומץ הזה טומן בחובו סבל, סבל שמתבטא בדרכים רבות. סבל ממשיך לצמוח וגדל וגדל וגדל.
ולי אין האומץ לעצור אותו.
אני יושבת בסלון ומולי יושבת אמא שלי. 
אני מסתכלת עליה וכותבת את הדברים האלו.
ואמרתי לה הכל. אמרתי לה שלא טוב לי בבית. אמרתי לה שבגללי גם לא טוב לאף אחד כאן.
אבל היא לעולם לא תדע. היא לעולם לא תנסה לדעת. יש לה יותר מדי על הכתפיים בכל מקרה.
אני יושבת בסלון, מסתכלת על האמא העייפה והתשושה שלי, יוצאת מוקדם בבוקר לעבודה, חוזרת הביתה לשעה בצהריים שבה היא מתארגנת ויוצאת שוב לעבודה. אני חושבת איפה אבא שלי? מגיע לו שבמקום שאני אפיל על אמא שלי את הכל, אני אפיל את זה עליו. הוא אשם בהכל, אחריי. 
אני יושבת בסלון ומולי יושבת אמא שלי, אחותי עולה במדרגות וניגשת אליה "אמא" ... "אמא" ... עוד אחות עולה ועוד קולות עולים והתנגחויות ובואו להסתרק ואל ת..זה ואל ת..זה ולמה ואיך וככה ודווקא ומקלחת וריבים ואני יושבת בסלון ואני כותבת ואני לא קשורה ואני רוצה ללכת לברוח לרוץ לצעוק לצרוח לצאת מכאן
איפה אבא שלי?  למה הוא לא יודע מה עובר עליי?
אני מבינה את אמא שלי שלמרות שהיא יודעת היא מתעקשת לא לדעת, הרי יש לה כבר מספיק לסחוב.
בעצם, גם את אבא שלי אני מבינה. הוא השתגע, איבד את זה לגמרי בשנתיים האחרונות. ואני מבינה אותו. זה תורשתי אצלנו.
זה הגיע מההורים שלו אליו ולאחיות שלו. וזה הגיע ממנו אליי. וגם לאח שלי. ולאחותי. ולאחותי. 
הנה אבא שלי עולה במדרגות, למה האחיות שלי שמחות לקראתו?
גוש טמטום. 
אינפנטיל מפגר.
תתבגר, אתה עוד מעט בן חמישים.
תתבגר.
יש לך 4 ילדים. תהיה אבא שלהם. תהיה כאן בבית. תטפל בילדים שלך.
למה אני יושבת בבית ואין לי מה לאכול? גידלתם ילדה מפונקת שלא יודעת לטפל בעצמה, אתם לא יכולים להפיל עליה לטפל בעצמה ככה פתאום באמצע החיים. אתם צריכים ללמד אותה.
אני שונאת את הבית הזה בכול מאודי. או שזה מעודי. אני לא יודעת ולא אכפת לי.
אם היה לי אומץ הייתי שורפת אותו. הייתי שורפת את כל האנשים שבתוכו. 
ואם היה לי אומץ הייתי תולה את עצמי. 
הייתי יורה בעצמי.
הייתי מזריקה לעצמי כל כך הרבה הרואין והייתי מתה ממנת יתר.
מה אכפת לי, מה יש לי להפסיד.
אני יושבת מול אמא שלי וכותבת את כל הדברים האלו. כל המשפחה בסלון.
הם יודעים הכל אבל הם גם לעולם לא ידעו.
הם מתעקשים לא לדעת. יש להם יותר מדי עם מה להתמודד כבר גם ככה.
אבל גם לי. ובנוסף לכל זה אני צריכה להתמודד גם איתם. 
תשלחו אותי לבית סוהר לבני נוער
תשלחו אותי לאנשהו שבו אני לא אצטרך להתמודד איתכם
כי אם זה יימשך ככה, אני אשלח את עצמי לשם, ואתם לא תוכלו לשלוח את עצמכם יותר לשום מקום לעולם.
אני מצטערת.
0 תגובות
למלא
02/07/2014 23:04
faggod
בתוך הבטן שלי נמצא שד.
אני דואגת לו, אני מאכילה אותו, אני מטפחת אותו ומגדלת אותו.
והוא רעב, תמיד.
ככל שהוא אוכל יותר, הוא מתחזק יותר.
פעם הוא אכל אותי. היום כבר נגמר לו. 
הוא אוכל כדי לגדול ולהתעצם. 
אני חושבת שהוא אדום.
בד"כ, הוא מביס אותי.
עכשיו החלטתי להילחם.
אם אני אמשיך להאכיל אותו הוא יגדל ויגדל ויגדל ויגדל ויגדל
עד שבסוף הוא ימלא את כל הקליפה שלי ואיפה המעט שנותר ממני יהיה?
אבל אני הבנתי. הבנתי את הטריק שלו.
הוא זה שאוכל את מה שנשאר, הוא זה שרעב כל הזמן. צריך לאכול בשביל שני אנשים. הוא כל הזמן מחפש אוכל. זו לא אני.
אבל אני הבנתי. אם אני אוכל רק בשבילי, לא תגיע לו האנרגיה שהוא צריך. הוא יתחלש ויעלם. הוא יתנדף.
פתאום תגיע האנרגיה לבנות את עצמי. אולי גם לדעת מי אני באמת.
לך מפה שד. תלך מפה. יהיה יותר טוב לשנינו. תמצא לך מישהו שבאמת ירצה בך. 
אולי אני אפילו אמצא מישהו שבאמת ירצה בי.

וכשהשד ילך, אם בכלל, וישאר חור בתוכי, מה יכנס שם?
אולי זה יהיה בן אדם
שאוהב אותי
ואולי אז אני אוכל
לאהוב אותו גם
אבל אני בכלל לא יודעת איך אוהבים
או איך מגרשים שדים
או איך בכלל אני עדיין כאן

אבל חוסר הידיעה ואי הוודאות האלו, זה מה שיפה ומפתיע בחיים, לא?

0 תגובות
היכרות
02/07/2014 02:21
faggod
היכרות, פוסט ראשון, על עצמי
ככה לקפוץ למים ה
                 עמוקים
.

מי אני?
ג'י. הלוואי ויכולתי לענות על זה.
ילדה, נערה, אישה
רעה, טובה
סטרייטית, לסבית, ביסקסואלית, או בכלל מתנזרת
טיפשה, חכמה
מוכשרת, רגילה
צופה חיצוניתשחקנית
בת, אחות, נכדה, בת דודה, אחיינית
איתכם בכיתה, בבית ספר, במועצה האזורית, בארץ, בגלובוס.
אולי אני בכלל אתם.

אני לא יודעת.
באמת.

תלמידת תיכון בת 16 ומשהו חודשים.
מין ביולוגי: נקבה
שני הורים, אני, אח, אחות, אחות

הולכת לכיוון הלא נכון בחיים, או שהוא כן נכון, או שהוא לא, 
לא יודעת.

אורגניזם עייף, חולה, מעורער 
47-53 קילוגרם של פוטנציאל לא ממומש.

אני, 
אני פרפר נחמד.

אני אלברט איינשטיין.

אני פו הדוב.

מי אני? 
אני משה רבנו. 

רגע, לא נכון. 
אני fagGod וזה הבלוג שלי.



לי ברור שאני לא אצליח להתמיד כאן (עם כמה שאני מקווה ומתכננת להשתדל).
הבלוג הזה הוא כמו כל בלוג- קטעי כתיבה של גוש תאים חי ונושם שחושב יותר מדי וחושב שהחיים שלו "קשים" או "מעניינים" או "בוהו בא לי לבכות\למות\להתאבד\תשומי ופריקה"
אני לא יודעת מה יהיה כאן בעתיד
אולי יהיו עוגות
אולי יצירה ופימו
אולי שירה אירוטית
לא יודעת
אני אהיה כאן
או שלא
כמו בחיים עצמם; אני כאן, או שלא.
מקווה להישאר בבלוג, מקווה להישאר בחיים, מקווה שיהיה טוב בהמשך לכל מי שמסביבי, ואם אפשר אז גם שיהיה קצת לי.



1 תגובות
עוד ילדה מטומטמת שמחליטה לפתוח בלוג
02/07/2014 00:26
faggod
הפרעות אכילה, הפרעות נפש, בדידות
הנה אני, אחרי שוויתרתי כבר מזמן על הנסיונות ללכת לישון (כי אחרי שבועיים בהם זה לא באמת עובד, למה פתאום זה יעבוד?), יושבת על המיטה המבולגנת, בחדר המבולגן, מרגישה את הקרינה על הלפטופ על הרגליים שלי וכותבת פוסט ראשון לבלוג. בפעם הראשונה אחרי שכבר המון זמן תכננתי לפתוח אחד.
הנה
אני, יושבת על המיטה המבולגנת בחדר המבולגן עם כאב ראש, כאב בטן וכאב שרירים.
הנה אני, אחרי שירדתי 4 קילו אחרי שעליתי 7 אחרי שירדתי 2, יושבת בחדר עם רצון להקיא, סחרחורת, משהו תקוע בגרון ואבן על הלב.
הנה אני, יושבת על המיטה המבולגנת עם בגדים לא נוחים ולא מחמיאים, בפוזה לא נוחה ולא מחמיאה כשהמכנסיים שלי עושים לי את הוודג'י של החיים ומכאיבים לי אפילו עוד יותר בבטן.
הנה אמא
שלי יולדת אותי.
הנה אמא
שלי מגדלת אותי ודואגת לי.
הנה אבא
שלי מחבק אותי ואוהב אותי.
הנה אמא
שלי ויש לה תינוק. זה אח שלי.
הנה אמא
שלי ויש לה עוד שתי תינוקות. הן האחיות שלי.
איפה אמא שלי?
הנה כל הכיתה שלי, הם צועקים עליי, הם מעליבים אותי. היא במיוחד. הוא במיוחד. הם במיוחד.
הנה הם שוב. הנה הם שוב. הנה הם שוב. הם שוב. .הנה הם שוב.
איפה אני?
הנה
אני, יושבת בכיתה וקוראת ספר.
הנה
אני, מסתגרת בחדר ובורחת מכולם.
לבד. הנה אני לבד. שוב אני לבד. תראו, אני לבד.
איפה אבא שלי? הנה האחיות שלי. הנה אבא שלי. הנה אמא שלי. הנה אח שלי. הנה המשפחה שלי. תראו את המשפחה שלי. תראו איזה כיף להם.
הנה אני.
הנה אני הולכת לחטיבה. הנה החברים שלי. הנה החברים שלי? איפה החברים שלי? החברים? שלי?
הנה האנשים שאוהבים אותי והנה אני. הנה אני. והנה האנשים. שאוהבים אותי?
הנה אני לבד. לבד. 
מי אני? מה אני? איפה אני? 
הנה אני יושבת בחדר שלי. או בחדר שלי. או בחדר שלי. או בחדר שלי. יש לי חדר? 
הנה אני, תקשיבו לי
הנה אני, תדאגו לי.
אני כאן. 
אני כאן.
תמיד. אני כאן.
הנה אני. הנה אבא שלי. הנה המחנכת שלי בשיחת הורים. הנה אני מתנשאת. הנה אני לא חברותית. 
הנה אני בתיכון. אני בפנימיה. אני בחדר. אני תמיד בחדר. שלי. 
הנה אני
רזה, רזה מאוד, רזה פחות, ממוצעת, ממוצעת, ממוצעת. אני רוצה אוכל. לא. אני רוצה לא לאכול. לא. אני רוצה למות. אני תמיד רוצה למות.
לא! אני לא רוצה למות! אנשים אוהבים אותי! אנשים יפגעו! להתחשב להתחשב להתחשב להתחשב להתחשב
הנה אני מנסה שישמעו אותי. תשימו לב אליי! איפה אמא? איפה אבא? איפה כולם?
לבד לבד לבד לבד לבד לבד לבד
הנה אני, תראי, יש לי חברים. הם שלי. הם אוהבים אותי. אותי?
הנה הם, תומכים בי, כולם תומכים בי, תמיד. תפסיקו לתמוך בי. תפסיקו לעזור לי. אני לא צריכה את העזרה שלכם.
אני כן צריכה את העזרה שלכם! איפה אמא? איפה אבא? יש לי אבא? הוא אבא שלי? ככה אבאים מתנהגים? 
הנה היועצת. הנה אני. תעזרי לי. תעזרי לי. מיד? את תעזרי לי מיד? 
הנה אני אוכלת
או לא אוכלת
ולא אוכלת
אוכלת פרי
מתחרטת 
לא אוכלת
אוכלת אוכלת אוכלת אוכלת אוכלת אוכלת אוכלת אוכלת אוכלת אוכלת אוכלת אוכלת אוכלת אוכלת
אמא? איפה את? תעזרי לי? בבקשה? 
איפה אבא שלי? 
הנה אבא שלי יוצא באמצע מפגש הורים וילדים. ההורים של כולם שם. איפה אבא שלי?
מי זה אבא שלי? יש לי אבא?
הנה הבית שלי. או הנה הבית שלי. או הנה הבית שלי. או הנה הבית שלי.  או הנה הבית שלי. או הנה הבית שלי.  יש לי בית? יש לי
הנה אני רוצה לברוח, רחוק, לבד מבחירה, לבד באמת, רחוק, לברוח
איפה האומץ שלי? איפה העצמאות? הם אומרים עליי דברים, הם מחמיאים לי. למה הם מחמיאים לי? זה מחמיא לי?
זה רע לי.
הנה האחיות שלי, והנה החדר שלי. הוא מבולגן. הנה דברים שלא נוגעים בהם. הם נגועים.  זה החדר שלי?
הנה אני. להקיא. להקיא. להקיא. לישון. לישון. לישון. ללמוד. ללמוד. ללמוד. 
לא, זאת לא אני. אני לא יכולה לעשות את זה. הנה אני מנסה, ומנסה, ומנסה, ומנסה, ומנסה, ומנסה, ומנסה
פתוח
איפה ההורים שלי?
אבא?
זה קשר דם בעל כורחו
אמא? 
הנה אבא שלי, הנה אמא שלי, היא בהיריון, הם לא נשואים, הנה הפלה? לא. הנה אני הורסת לה את החיים.
היא אוהבת אותי, אבל היא לא תהיה אמא. לפחות לא בשבילי. 
היא אמא שלי, אבל היא לא אמא שלי. תקשיבי לי! תעזרי לי! תצילי אותי! ת-ש-ח-ר-ר-י    א-ו-ת-י

הנה אני, חסרת כוח, חסרת רשת ביטחון, חסרת כל, מטפסת למעלה, שוברת ענפים, נדקרת, לבד, חסרת בטחון, פצועה נפשית, פגועה פיסית, רוצה יותר, רוצה פחות, רוצה לדאוג לעצמה. איפה הם שדואגים לי? שמקשיבים לי? שעוזרים לי? הם זה הם. מי אני?

אני כלום. 
אני אוכל.
אוכל אוכל אוכל אוכל אוכל
אני לבד? 
אני שקר אחד גדול
אני גוש של ציפיות ושאיפות
אני רוצה לבכות להקיא לרעוב לחיות למות למות למות להיעלם להתנדף להשתחרר לברוח להתחמק להתפרק
להיות אמיצה להתמודד ללמוד לחיות להתקיים לאכול לשמוח לצחוק ליהנות 
אני לא יכולה
להעמיד פנים לנסות לשחק לעשות את עצמי להעמיד פנים לשחק לנסות לעשות את עצמי

רגע, מה?

3 תגובות