עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

יליד תשמ"ז, תושב קדימה צורן. נשוי לאפרת, עורכת לשון ושותפה לעסק - "האותיות הקטנות". אב לשלוש בנות. לומד תורה, כותב ועורך תוכן.
אפשר למצוא אותי בעיתון "בשבע", בעיתון הילדים "אותיות", במגזין "מקום בעולם", בקרדיטים של כמה ספרים חדשים אחרי הטייטל "עריכה" או "כתיבה", בבית המדרש לאגדה של ישיבת ההסדר בכפר בתיה, במרכזי בחינות של האוניברסיטה הפתוחה, ברשימת הבוגרים של ישיבת ירוחם, בקו 641, במניין של 21:45 ובגן השעשועים שליד המעון.
נושאים
חסידות  (9)
פורים  (7)
תורה  (7)
אלוקים ואדם  (5)
יום העצמאות  (5)
ילדים  (5)
צוק איתן  (5)
אגדה  (4)
הורים  (4)
עם ישראל  (4)
אחדות  (3)
אלול  (3)
ישיבות  (3)
ראש השנה  (3)
אברהם אבינו  (2)
אינטרנט  (2)
אמונה  (2)
גאולה  (2)
דתיים וחילונים  (2)
הרב קוק  (2)
ילדות  (2)
ירושלים  (2)
מבוגרים  (2)
נוער  (2)
עיון  (2)
ציונות דתית  (2)
קודש וחול  (2)
שבועות  (2)
שלום  (2)
שלום שרקי  (2)
שמיטה  (2)
תפילה  (2)
תשובה  (2)
אהבה  (1)
אהבה ויראה  (1)
אהוד מנור  (1)
אלתרמן  (1)
אמנות  (1)
אמת  (1)
אסתטיקה  (1)
בגרויות  (1)
בני עקיבא  (1)
בריאה  (1)
גוש דן  (1)
געגוע  (1)
דתיים  (1)
הבית היהודי  (1)
הורות  (1)
הרב מרדכי אליהו  (1)
הרב שגר  (1)
התבגרות  (1)
זמר עברי  (1)
חג הסיגד  (1)
חגים  (1)
חורף  (1)
חטיפת הנערים  (1)
חילונים  (1)
חנוכה  (1)
טו בשבט  (1)
יום הזיכרון  (1)
יום כיפור  (1)
יום ראשון  (1)
ישראל ואומות העולם  (1)
לג בעומר  (1)
לימודים  (1)
לשון  (1)
מדריך הטרמפיסט  (1)
מוסר  (1)
מחשבה  (1)
מלחמה  (1)
נוסטלגיה  (1)
ניסן  (1)
עבודת השם  (1)
עברית  (1)
עוזי חיטמן  (1)
פיוט  (1)
פסח  (1)
ציונות  (1)
צעירים  (1)
קטעי דרכים  (1)
ראשונים  (1)
רמבם  (1)
תורת הנסתר  (1)
תכלית הבריאה  (1)
תנועות נוער  (1)
קצת קשור
מהצד
דיברתי עם נגה על פו הדב שמחכה לראש השנה, בשביל הדבש. נגה אמרה שהוא בטח יעשה סעודה עם החברים שלו.
ואז התחלתי לדמיין את פו, חזרזיר, טיגר וארנב יושבים סביב סעודת ראש השנה, שרים ושמחים, ורק איה יושב בצד ורוטן: "אני לא מבין אתכם, זה יום הדין, איפה היראת-שמים שלכם."
מיהו "חסיד אחד". אגדה
22/09/2016 17:06
חיים אקשטיין
אגדה, חסידות, עבודת השם

כל היכא דאמרינן מעשה בחסיד אחד,

או רבי יהודה בן בבא

או רבי יהודה ברבי אילעאי.

(בבא קמא קג ע"ב)

 

יש מי שאוהב סיפורים על מנהיגים ידועים,אנשי מופת או סתם דמויות מוכרות, ויש מי שמעדיף לשמוע על האנשים הפשוטים. קריאהרחבה באגדות חז"ל מעלה, לכאורה, את הרושם שחז"ל נתנו מקום לשני סוגיהסיפורים. ידועים ומפורסמים הסיפורים על הלל הזקן, רבי עקיבא, אביי ורבא ועוד, אךלא חסרים גם סיפורים שגיבוריהם אלמוניים. כאלה שפותחים ב"מעשה באדםאחד", "ההוא גברא" וכדומה. אולם המשפט הקצר שלפנינו, שגם אם קשהלהגדיר אותו כאגדה בפני עצמה – הוא מנוסח ככלל הנוגע לאגדות רבות, מעלה רושם אחר.

כמה וכמה סיפורי חז"ל עוסקים בחסידיםאלמוניים. אם נדמה שהם מספרים על אנשים צדיקים ויראי שמים שלא זכו לפרסום, כנראהמשום שלא הגיעו למדרגתם של התנאים והאמוראים הגדולים, באה הגמרא כאן וחושפת אתזהותם. לדבריה, ה"חסיד" הוא תמיד רבי יהודה בן בבא או רבי יהודה בראלעאי. כל אותם גיבורים אלמוניים מקבלים פתאום פנים, והפנים הללו זהות.

אין זה המקום היחיד שבו אנו מוצאיםבחז"ל גישה כזאת, לתת שם ופנים מסוימים לאנשים לא ידועים. גם במדרשים עלהתנ"ך, חושפים חז"ל כי שני העברים הנצים הם דתן ואבירם, יועצי פרעה הםיתרו ובלעם, המקושש הוא צלפחד ועוד. מדוע חייבים לזהות את כל האנשים הללו עםדמויות המוכרות לנו?

אולי אפשר להציע שחז"ל החשיבו אנשיםיותר מאשר מעשים. מעשה יכול להיות גדול ומופלא – אבל הוא נקודתי, הוא מתאים לזמנוולמקומו. היכולת ללמוד ממנו היא מוגבלת. מעשה מתפרש נכון רק כחלק ממכלול שלם שלאישיות. רק אם אנו מבינים מיהו האדם שעשה את המעשה, אנו מקבלים את ההקשר הרחב שלוויכולים ללמוד ממנו. אם ניישם זאת על הדוגמה המובאת כאן בגמרא, חסיד שמעוניין לשלםאבל אינו יודע למי הוא חייב, אפשר לצייר בדעתנו שני סוגי "חסידים": אחדספקן, מבולבל, אולי חרדתי, והאחר מרוכז ומיושב בדעתו. האחד רוצה לצאת ידי חובת כלהדעות מתוך חרדה אובססיבית או מתוך מועקת המבוכה, והשני בוער באהבת ה' ורוצה לעבודאותו באופן השלם והמהודר ביותר. אם איננו יודעים מי החסיד, כיצד נדע לפרש אתמעשהו, וכיצד נוכל ללמוד ממנו?

במקרה המדובר, שבו מזהים דווקא"חסיד" עם דמות מסוימת, אולי אפשר להוסיף ולומר שהזיהוי מחויב כשמדוברבחסידות. אין מידת חסידות אובייקטיבית, לכל אחד יש דרך משלו בעבודת ה'. גם אם כלאחד צריך לשאוף לעשות מעבר לשורת הדין, השאלה היא לאיזה כיוון להתקדם משורת הדין,אילו הנהגות לאמץ, והתשובה משתנה מאדם לאדם. כיוון שדרך החסידות היא סובייקטיבית,ותלויה בנפשו של האדם, אישיותו והקשר הייחודי שלו לקדוש ברוך הוא, חשוב לדעת ממילומדים. על דרכם של תנאים חשוב ללמוד, אבל אולי מסוכן ללמוד ולאמץ הנהגות שלחסידים בלתי מוכרים.

0 תגובות
947
16/09/2016 01:28
חיים אקשטיין
גאולה, ירושלים, קטעי דרכים

המשיח נוסע לירושלים בקו 947.

המשיח עולה בחיפה, אוסף אנשים מהעיר וגם אנשים שהגיעו רחוק יותר מהצפון.

המשיח נוסע בכביש המחבר בין חיפה לתל אביב, בין הצפון לגוש דן.

המשיח משקיף על וילות בקיסריה, חוצה רחובות עירוניים בחדרה ובנתניה, עובר בין המושבים השלווים בעמק חפר.

המשיח נוסע בכביש המחבר בין קצוות הארץ, מגבול הלבנון עד ציר כיסופים.

המשיח עובר ליד הים, ליד חנויות, ליד קניון, ליד בתי כלא, ליד בתי ספר.

המשיח מגיע לצומת רעננה, ומשם הוא יכול להמשיך ישר אל כביש מספר אחת. זה כל כך מתבקש. אבל הוא מרגיש שהוא פשוט חייב לעבור גם דרך כפר סבא והוד השרון.

בהתחלה הפנים של המשיח לכיוון דרום, אחר כך לכיוון מזרח, שוב לכיוון דרום, לפעמים הוא אפילו מסתובב לזמן קצר לכיוון מערב. אבל הפנים שלו כל הזמן לכיוון הנסיעה, לכיוון ירושלים.

המשיח רואה הרבה אנשים עולים ויורדים. חיילים, אזרחים ותיקים, סטודנטים, אמא ושני ילדים קטנים.

לא כולם נמצאים על האוטובוס מתחילת הדרך. לא כולם יגיעו אל סופה.

לא כולם מתכננים להגיע לירושלים, לחלקם יש יעדים קרובים יותר. חלק רדומים, וכשיתעוררו יגלו שהגיעו לירושלים.

מול המשיח מרצד הכיתוב "התחנה הבאה", ואחריו מופיע כל פעם היעד הקרוב. לפעמים רואים רק את היעד הקרוב, לפעמים מרצד שוב היעד ירושלים, לפעמים כתוב סתם מה השעה עכשיו.

המשיח עבר דרך עתלית, ועכשיו הוא עובר דרך נתב"ג. עדיין ממשיכים לעלות אנשים מארבע כנפות הארץ. לאלה שעולים בנתב"ג אולי יצטרכו לעבור דרך פחות תחנות, אבל אולי גם קשה להם יותר למצוא מקום.

המשיח נוסע על הכביש המפותל המוצא קשר בין מצפה רמון, באר שבע, קריית מלאכי, גדרה, רחובות, רמלה ופתח תקווה.

המשיח עוצר על הכביש הישיר יותר, אך גם עמוס ומלא עליות וירידות, בין תל אביב לירושלים.

המשיח כבר קרוב לירושלים, אבל כמו כל מי שפניו לירושלים, הוא צריך לעבור דרך שורש.

המשיח חולף על פני כבישים בתהליכי פיתוח, גשרים נבנים, מחלפים מתחלפים. הוא יודע שיהיו כאלה שייסעו בהם, אבל הוא מצידו יישאר תמיד מאסף, וילך בדרכים המסובכות ביותר. הרי כולם, מכל מקום שהם, צריכים לעלות.

עם המשיח נוסעים מבוגרים וצעירים, שחורי חליפות וגלויי ראש, נערות שרואות סרטון בסמארטפון וסבתות ממלמלות תהילים.

המשיח שומע את כל הקיטורים בדרך, ואת אלה שכבר שנים קוראים לו "תשע-ארבע-נצח", אבל הוא אינו מפחד מדרך ארוכה.

והוא גם יודע שלא כולם מקטרים. חלק התרגלו, חלק נרדמו, אחד מסתכל על הנוף, אחר מקשיב לרדיו, אחת יושבת עם תנ"ך פתוח. לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון, היא קוראת, כי הולך לפניכם ה', ומאספכם א-להי ישראל.
1 תגובות
שתישאר צעיר לנצח, אברהם אבינו. אגדה
08/09/2016 15:47
חיים אקשטיין
אגדה, צעירים, מבוגרים, אברהם אבינו

תָּנוּ רַבָּנָן: אֵיזֶהוּ מַטְבֵּעַ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם?

 דָּוִד וּשְׁלֹמֹה מִצַּד אֶחָד,

וִירוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ מִצַּד אַחֵר.

 

וְאֵיזֶהוּ מַטְבֵּעַ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ?

זָקֵן וּזְקֵנָה מִצַּד אֶחָד,

וּבָחוּר וּבְתוּלָה מִצַּד אַחֵר.

(בבא קמא צז ע"ב)


לפני חג הסוכות עולות הרבה שאלות הלכתיות על האתרוג, על הלולב, על הסכך ועל הדפנות. אבל שאלה אחת בדרך כלל אינה עולה: איך מציירים את האושפיזין. לא שואלים איך לצייר את אבות האומה, כי לפחות בעיני רוב המאיירים, בעם ישראל ובעולם, התשובה פשוטה – מציירים אנשים זקנים. אברהם אבינו הוא זקן טוב העומד פתח האוהל; גם יצחק ויעקב זקנים – אלא אם מציירים אותם בעקדה או בחלום הסולם (וגם אז הם כבר לא בדיוק ילדים); משה ואהרון זוכים גם הם לזקן לבן וארוך. לא רק אבותינו מאויירים באופן זה, אלא באופן כללי כשמחפשים סמל ליהודי – ובפרט ליהודי לומד תורה ומקיים מצוות – רוב הסיכויים שהוא ייראה מעל גיל שישים.

על פי האגדה שלנו, יכול להיות שההנחיות לאיורים צריכות להשתנות קצת.

אגדתנו עוסקת במטבעות הקדומים שהונפקו בירושלים, ועוד לפני כן בארץ כנען בימי אברהם אבינו. בגרסת מדרש רבה מצורפים גם מטבעותיהם של דוד המלך ושל מרדכי היהודי. האגדה איננה ארכיאולוגיה, ונראה שחז"ל לא באו לחקור מטבעות עתיקים. אז מה מבטאים המטבעות? ייתכן שהם משמשים כאן בתפקיד שבו הם שימשו בכל הדורות, מעבר לתפקיד הממוני: ייצוג של השלטון. של הממלכה, של עיר הבירה, של המנהיגים או דמויות בולטות אחרות במדינה. היום מסתובבים בארנק מנהיגי עבר כמו משה שרת ויצחק בן צבי, ובעבר כיכב בשווקים דיוקנו של אדריינוס קיסר. וכשם שוועדה ממשלתית למטבעות שואלת כיצד לייצג נכון את מנהיגי המדינה או גיבורי התרבות שלה, גם האגדה שואלת מהו הייצוג הנכון של ראשי האומה הישראלית.

ייתכן שבכוונה בחרה האגדה דווקא בייצוג על ידי מטבע, כיוון שאחד המאפיינים המייחדים את המטבע הוא כפל הצדדים. גם אם בני האדם לא חשבו על זה כשהתחילו להשתמש במטבע, הייצוג השלם חייב להיות מורכב, ציור אחד אינו מספיק. גם בנוגע לממלכת ישראל שבירושלים, למשל, לא נכון לשים את הדגש רק על העיר הבנויה לתלפיות, על החברה המתוקנת, על אנשיה ומוסדותיה, וגם לא נכון להסתכל רק על דמויות המופת העומדות בראשה. דוד ושלמה מצד אחד, וירושלים עצמה מצד שני.

ואיך מייצגים את אברהם ושרה? איך נכון לבטא את דמויותיהם? ציור של זקן וזקנה אינו מספיק, צריך גם ציור של זוג צעירים. אפשר להבין ששני הצדדים מייצגים את אברהם ושרה בשלבים שונים של החיים, אם כי דווקא לגביהם (בשונה מהאבות והאימהות שאחריהם) התורה אינה מספרת על ימי צעירותם; ואפשר להבין שאברהם ושרה עצמם חיו כל הזמן את שני הצדדים, שהרי גם אחרי בלותם הייתה להם עדנה. הכוח, האומץ, ההתמסרות, המרץ, התגלו בהם גם לעת זקנתם.

מהאמירה כי דיוקנם של אברהם ושרה אינו שלם ללא דמויות הבחור והבתולה, אפשר להבין כי זו בעיה לשרטט את אבות האומה – ואולי גם את שאר גדולי האומה במשך הדורות – רק כזקנים. זה עלול להותיר רושם של אומה יבשה, דלת כוחות, מנוונת, שיתרונה בעיקר בניסיון העבר שלה אך אין לה בשורה בהווה ולעתיד. היהדות אכן מתאפיינת בחכמה, ביישוב הדעת ובשאר מעלותיה של הזקנה, אך היא גם תוססת, נמרצת, דינמית ובעלת שאיפות קדימה. אסור לה לאבד את הצד השני של המטבע.

0 תגובות
פתיחת זמן אלול וירטואלי
08/09/2016 15:43
חיים אקשטיין
תורה, אלול, ישיבות, אינטרנט
מה העניינים? וואו, איזה כיף לפגוש אתכם שוב.
איך היה בין הזמנים? כן, אני יודע, כשאין זמן אין גם בין הזמנים. אבל בכל זאת, אתם יודעים.
האמת שאני מתגעגע לימים שבהם המפגש הזה היה פיזי, אבל תודו שיש משהו נוח מול המקלדת, ובלי התיק הענק על הגב. 
גם אני לא מכיר את כולם כאן, אבל לא נורא. בישיבה הגלובלית לא חייבים להכיר אישית, אפשר פשוט לדבר.
אז מה לומדים בזמן הזה? דף יומי? פרשת שבוע? סוגיות אקטואליות? נבחר את הסוגיות בעצמנו, או ששוב ניתן לסדר היום התקשורתי לקבוע?
שנייה, רק התחיל הזמן, אל תתחיל לדבר איתי על הנפקא-מינות בין המפגש הממשי למפגש המקוון. ברור שזה שונה, אבל זה מה שיש בשלב הזה של החיים, ויש גם צד שזה אפילו לכתחילה. 
נדמה לי או שהישיבה שלנו באמת גדלה?
להלכה, נדמה לי שמותר להתרגש בתחילת זמן אלול, גם אם בית המדרש הוא וירטואלי, ואפילו אם אתה בשיעור י"ב ומעלה. ליתר ביטחון אפשר להסתפק בריגושון.

זמן אלול מוצלח לבאי הבלוג. מוזמנים לדבר, לשתף, להגיב, להכין קפה, לצאת לראות אם תלו משהו בלוח המודעות.
0 תגובות
הרהורי יום העצמאות התשע"ו
12/05/2016 23:28
חיים אקשטיין
יום העצמאות

א. לטיול של יום העצמאות הצטרפו אליי הרמב"ם והרמב"ן. כשלמדתי את נבואת ישעיהו על "וגר זאב עם כבש", הנאמרת ביום זה, הרמב"ם הזכיר שזה משל לשלום כלל-אנושי, והרמב"ן טען שבאמת גם בעלי חיים יחיו בשלום בלי לבלוע זה את זה. הרמב"ם הסביר שבאופן כללי הוא לא מצפה מהעולם להשתנות בשום שלב, הרי הבריאה נפלאה, הבעיה היחידה היא בני האדם שהורסים אותה – וזה בדיוק הדבר שיתוקן לעתיד לבוא. הרמב"ן לא קיבל גם את זה, ואמר שפעם העולם על כל מדרגותיו היה מושלם, עד כדי כך שלא היו חיות טורפות (וגם לא אנשים אוכלי בשר עד ימי נח, כידוע). לשם אנחנו שואפים לחזור. והמציאות מסביבי, הטבעית והנורמלית, דיברה בסלולרי וגלשה באינטרנט וחיה חיי קוממיות של עם ישראל בארצו, ועשתה עוד כמה דברים שלפני מאה שנה לא נראו טבעיים בעליל. חשבתי לעצמי שאולי שניהם צודקים (ובעצם בוודאי שניהם צודקים, כי אם זאב יכול לגור עם כבש – גם הרמב"ם והרמב"ן יכולים).

ב. נסענו לחיפה עם המעפילים והרצל. את המעפילים פגשנו במוזיאון ההעפלה וחיל הים, עם הילדות. פשוט גאוני שזה במוזיאון אחד. האנשים שמאחורי מבצעי ההעפלה חשבו שהם מתמודדים עם בעיה נקודתית, אי-היכולת להביא יהודים לארץ דרך הים באופן חוקי, ולא ידעו שהם למעשה צוברים ידע וכלים שיהוו תשתית לחיל הים של המדינה שבדרך. אחר כך, כפי שאני אוהב לעשות ביום העצמאות, פתחתי את אלטנוילנד ושאלתי את הרצל מה הוא חשב על חיפה. מסתבר שאזור חופי הכרמל, התחנה הראשונה בארץ שמתוארת בספר, הוא אחד המקומות שבהם הרצל פגע די טוב. ועם זאת, המציאות היא הרבה יותר מכל מה שהוא העלה במוחו הקודח. וכולנו, אולי, חושבים על היעד הקרוב ומוסרים את נפשנו כדי להגיע אליו, אבל אין לנו מושג לאן הוא ייקח אותנו הלאה, ואיזו ישועה תצמח מכל עת צרה ליעקב. אנו קוראים מן המצר, ויד ה' עונה לנו במרחב.

ג. התפללתי בליל יום העצמאות עם נוסח אבותיי (ספרד) ועם נוסח קהילתי (עדות המזרח). שליח הציבור התפלל במנגינות של אבותיו (מקהילות אשכנז) אבל בנוסח עדות המזרח. אני משתדל לא להתלהב מכל ביטוי של קיבוץ גלויות שאני רואה, אבל כשהש"צ בחר לשיר קדיש תתקבל במנגינת ימים נוראים, הרגשתי שלפחות לניגון של יהא שלמא – שהפך מסתם ל"אהה-אהה-איי" ל"חיים ושבע וישועה ונחמה ושיזבא" (מסתדר בול) – באה גאולה.

ד. עברנו ליד החוף עם ריח של מנגל באף, ושאלתי את עצמי מה עומד מאחורי המנהג שעם ישראל קיבל על עצמו. חשבתי רק על הסיבה הפשוטה והבסיסית: אנשים רוצים להיות בחוץ, לא לבשל במטבח הביתי ולא לשבת לאכול בסלון הביתי. אחר כך עברתי על כל חגי ישראל ולא מצאתי עוד מצווה כזאת, לפחות מבין אלה שעם ישראל היה יכול לקיים בגלות, של אכילה לגמרי בחוץ, ללא מחיצות ובלי להסתגר, ברשות הרבים הכללית.

ה. הסתובבתי לאורך יום העצמאות עם ישעיהו. והוא הדגיש שוב שהקדוש ברוך הוא יעשה שמים חדשים וארץ חדשה, ושאני אפסיק לבחון כל דבר בעיניים של מסורת אבותיי. הרי מסורת אבותיי היא שמתישהו העולם, הן במישור הארצי והן במישור הרוחני, ייראה אחרת לגמרי מכל מה שהיה עד היום. זה לא יקרה, זוהי רק ההתחלה, אבל לפחות שנהיה בכוננות לקבל פתאום עולם חדש.

0 תגובות
חתן "עוד היום בנוב". סיפור ליום העצמאות התשע"ו
11/05/2016 15:15
חיים אקשטיין
יום העצמאות

מלבד בשעת סיום תפילת מוסף של שמחת תורה, כשהיה לבו שמח על שיצא בשלום ממלאכת הקודש של מועדי תשרי, לא היה נצפה ישורון הגבאי כשהוא שמח. כך היא דרכן של גבאים, שאין שמחתם שלמה, ותמיד טרודים הם בעסקי עליות וכיבודים. אף על פי כן, באותה תפילת ערבית של ליל יום העצמאות, הכל הכירו בישורון שפניו עצובות יותר מן הרגיל.

אף שהכירו בו שהוא עצוב, מכל מקום הם עצמם הלא שמחים היו, ויחיד ורבים הלכה כרבים. משום כך לא שאל איש מפני מה טרוד הגבאי, ואף ר' יעקב כהן לא היה שואל דבר. היה החזן עידן בן-חורין קורא מזמור הודו לד' כי טוב, והקהל עונה אחריו קול רם. היה החזן מנגן בנעימה מקדש מלך עיר מלוכה, והקהל עונה בפה מלא זה היום עשה ד'. אף ר' יעקב היה עונה עמהם, ובפניו הטרודות של ישורון לא השגיח כלל, גם לאחר שהלה עבר לידו ג' וד' פעמים בתפילה.

היה עידן ממשיך ומתפלל לפני העמוד, בניגון שהיה ספק נעימת ימים נוראים, ספק נעימת יום טוב, ספק טעמים של מגילת אסתר, אך על כל פנים ידי חובת מה שכתוב בסידור "נעימה חגיגית" יצא. כל אותו הזמן לא נתקנא ר' יעקב כלל בש"ץ זה, ואף כשתקע הרב בשופר לא היה בלבו עליו כלום. הלא ידע כי מחר בבוקר יקבל מפטיר של יום העצמאות.

 

כאן צריכים אנו לספר בשבחו של ר' יעקב כהן, שמוותיקי הקהילה ונכבדיה הוא, ובעל תוקע גדול היה לפנים. משהלך וכהה קול תקיעתו, נמנו ראשי הקהילה לפני ב' או ג' שנים ופייסוהו, וזה תנאי שהתנו עמו: בשופר לא יתקע עוד, אך בכל כיבוד אחר בחגים ובמועדים לו משפט הבכורה. היה ר' יעקב עובר לפני העמוד בימים נוראים, ומתכבד להיות חתן בראשית בשמחת תורה, ומדליק נר ראשון בברכה בחנוכה, ועובר לפני העמוד בתפילת טל בפסח. ובכל מועד אחר היה מתכבד לכל הפחות לאחוז בספר התורה המיוחד לאותו מועד, כגון בארבע פרשיות ובשבת ראש חודש וכיוצא בהן. כללו של דבר: בכל דבר מצווה, לכבוד ספר התורה או לכבוד הרגל, ובפרט אם הייתה מצווה זו לעבור לפני העמוד, היה ר' יעקב נוטל חלק בראש. ולא הייתה עינו צרה, שהרי סוף כל סוף היה יורד מעשות המצווה והיו הקהל אומרים לו: שכוייח, שכוייח. ומה נפקא מינה יש בין שכוייח של תקיעה לשכוייח של הוצאת ספר תורה שני? כיוון שהגיע יום העצמאות של אותה שנה שהתנו עמו, לא היו מוצאים מה לכבד אותו, שאין קריאה בתורה ואין תפילה מיוחדת ובשופר כבר אינו תוקע. נמנו וגמרו שיהא קורא מפטיר של יום העצמאות, ולא זו בלבד אלא שהיו קורין אותו חתן "עוד היום". היה שמח ר' יעקב בהם והם שמחים בו, שהייתה הפטרת "עוד היום בנוב" היוצאת מפיו כנבואת ישעיהו בשעתו.

 

עד שאנו מאריכין בסיפור שבחו של ר' יעקב, כבר סיימו הציבור תפילתן וקראו שמע ישראל ומי שעשה ניסים וכו'. נסתיימה התפילה, הכריז ישורון הגבאי תפילת שחרית חגיגית בהלל ובהודאה בשעה שבע בבוקר, וליצנים שבסוף בית הכנסת היו אומרים: ודאי בהלל ובהודאה, שהרי יום חמישי מחר, ואין יום שמחה לישראל כיום שני או חמישי שאין אומרים בו תחנון.

כיוון שיצאו רוב ציבור, ניגש ישורון לר' יעקב ולחש על אזנו: אשריך רבי יעקב שמזרע אהרון אתה, לכשיבנה בית המקדש ודאי נזבח זבח תודה ביום העצמאות, ואתה תתכבד בהקרבתו. לא היה יודע ר' יעקב מה הוא אומר. הוסיף ישורון ואמר, הלא השנה חל יום העצמאות להיות ביום חמישי בשבת, שמוציאין בו ספר תורה, ודאי יודע ומבין אתה. ועדיין לא היה ר' יעקב יודע מה הוא אומר. נאנח ישורון ואמר: מחר לא תעבור לפני העמוד בהפטרת "עוד היום", שהלא קריאת התורה מחר, וכהן אתה, וישראל העולה שלישי הוא המפטיר.

נשתתק ר' יעקב רגע אחד, ואחר כן דומה היה שזיקוקין די נור יוצאים מאפו. היה צועק וצווח ומטיח דברים בישורון, וטוען טענת חזקה, ועוד היה טוען שאין להפטרת עוד היום דין מפטיר, והיה ישורון שב וטוען כנגדו שאם אין זה מפטיר אין בו כל חשיבות כלל ונמצאו כל דבריו בטלין. שמע הרב קול זעקתם, ניגש והניח ידו על כתפו של ר' יעקב, ואמר לו: הפטרה שאתה מבקש לקרוא מה כתוב בה, וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור את אפרים, לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי. ועוד כתוב בה: כי מלאה הארץ דעה את ה', על כן קום התהלך בארץ מחר, נשום אווירא דארץ ישראל שמחכים, אז ישוב אפך ותתנחם. יצא ר' יעקב מעם פניו בחרי אף.

 

**

 

לילה כיום האיר. היה הפנסים והנורות מבהיקים בזיוום, וקולות נגינה מלאים את הרחוב, וישראל קדושים מתהלכים בחוצות העיר. אותו לילה הייתה הרוח עזה כבתקופת תשרי, ואף על פי כן לא נמנעו העם מלהתהלך בחוץ, ולבם טוב עליהם. איש אינו מרע ואינו משחית, הכל מאירים פנים זה לזה, מברכים איש את רעהו, ודומה היה כי באמת רצון כל אחד הוא שיהיה לחברו חג שמח. רק לב ר' יעקב היה מר, וטינא הייתה בו על ישורון הגבאי, ואף על הרב שבא לנחמו תנחומין של הבל. וכי בא עת שניבא עליה ישעיהו וגר זאב עם כבש, ומלאה הארץ דעה את ה', אדרבה, נתקיימה נבואתו שאמר זרע מרעים בנים משחיתים, גם כי תרבו תפילה אינני שומע.

היה הוא מדבר אל לבו ולבו אינו שומע, מפני רעש כלי השיר וקול המון האדם. החיש פעמיו ונזדרז ללכת לרחוב צדדי, להתרחק מן הציבור ולא לשמוע את שאונו. שתיים ביקש ורק אחת עלתה בידו, שקולות מן הבימה כבר לא שמע, ועדיין לא פרש מן הציבור שהיו ממלאים את כל הרחובות. מכל מקום, שגרת הרחוב לא נסתלקה לצדדין, אלא עדיין עמדה על מקומה, ורק הפנסים הצבעוניים היו מאירים אותה באור אחר. את התמרורים המכוונים את הבריות בדרכן, את החנויות, את השלטים הנוצצים בלשון הקודש, את מלך הפלאפל כשר למהדרין הנחה לחיילים, את מעקה הבטיחות, את המודעות על הצגת תאטרון ועל השבת אבדה ועל דירה להשכרה מרוהטת לא בשבת, את קופת החולים, את סניף הביטוח הלאומי, את עגלות הילדים.

 

והרוח הולך וחזק, רוח גבורה, מנופפת בדגלים שבין עמודי התאורה בכל עוז. דגל אחד ניתק מאחד החלונות והחל פורח באוויר. לולא ראה ר' יעקב בעיניו כי ניתק הדגל מאחד החלונות, היה סבור כי רעיון חדש של העירייה הוא זה, שיהיו הדגלים נישאים ברוח, ותהיה הארץ מלאה את החג.

עוד שהוא מהרהר, שמע קול קורא: צדיק, אתה יכול לבוא שנייה.

נזכר ר' יעקב בימים ראשונים, כאשר היה בעל תוקע, והיו הבריות קוראים אותו הצדיק שתוקע בשופר. אמר בלבו, שמא שוב יש מי שקורא לי צדיק.

הרים ר' יעקב ראשו וראה אדם עומד לפניו. ראשו גלוי, חולצתו ומכנסיו קצרים, גופו בריא וחזק והוא עומד מול העמוד בפינת הרחוב. חזר האיש ואמר: צדיק, בוא תעשה מצווה.

הדבר יצא מפיו ופני ר' יעקב האירו. שאל אותו: איזו מצווה היא זו?

נשא האיש עיניו כלפי מעלה ואמר: הדגל שלי מהאוטו עף והוא תקוע שם למעלה. אני לא יכול בלי דגל, חייב להוריד אותו עוד היום.

אמר ר' יעקב: והיאך מבקש אתה להורידו משם?

אמר לו: תעמוד פה מול העמוד, תושיט ידיים קדימה ואני אטפס עליהן. תחזיק חזק ברגל שלי, אני כבר אוריד את הדגל.

שאל ר' יעקב: ולא יאונה לי כל רע, הלא תשברנה ידיי?

אמר לו: בספר תורה.

לא הבין ר' יעקב כיצד יעזור לו ספר תורה, ועוד הקשה מאימתי מוליכין ספר תורה אצל הרחוב. נזרקה בלבו משנה מפורשת במסכת מגילה: בני העיר שמכרו רחובה של עיר – לוקחין בדמיו בית הכנסת, והיינו מפני שגדולה קדושת הרחוב מקדושת בית כנסת. טיפס ועלה האיש על ידיו של ר' יעקב, ור' יעקב עומד לפני העמוד ואוחז ברגלו. היה המשא כבד כספר תורה של מפטיר שתמיד כבד יותר מספר של פרשת השבוע, והיה כוחו תש ומחשבותיו מתבלבלות. שב והזכיר לעצמו מה שאמר לו הלה: תעשה מצווה, עוד היום, מול העמוד, תחזיק ברגל, ספר תורה.

מיד באה בלבו מחשבה אחרת: הנה אני עובר לפני העמוד, ועושה מצווה, שיש בה מכבוד תורה וכבוד הרגל. ואף שאין אני יודע איזו מצווה היא זו, ומה לה ולספר תורה, אין זה משנה, ובלבד שהיא לפני העמוד. נתיישבה דעתו.

 

עד שהוא מיישב את דעתו, כבר הניף האיש ידו על העמוד והסיר את הדגל, אשר היה תקוע בשלט של רחוב הנביאים אשר בראש העמוד. ירד מן העמוד וחזר למכוניתו. לפתע עצר, פנה לר' יעקב ואמר לו: שכוייח, חג שמח.

0 תגובות
פורים אחרון ודי: כתר המלכות
27/03/2016 21:41
חיים אקשטיין
פורים, אלתרמן
(מתוך משלוח המנות שלנו, בסימן 50 שנה ל"אסתר המלכה" של אלתרמן)

הכל התחיל בכיתה ו', במסיבה של תחפושות / המן, תלמיד נמוך, חשב – ולא ידע מה לעשות / הנה כבר הצלם נכנס, כולם באים להצטלם / והוא הרי כזה ננס, ודאי יוסתר וייעלם / מי יעלהו מלמטה? מי יפדנו מן המצר? / אך הנה חברו אדמתא, מחופש לנבוכדנצר / חיש המן שולח יד, גונב לו את כתרו בסתר / והנה אינו גמד, רואים אותו – בזכות הכתר

 

מאז בחלומו דבק הוא, זה מה שאותו הוביל / גם כשהתייצב בבקו"ם והורידו לו פרופיל / כשבאודישנים לסרט לתפקיד גוליית נפסל / וכשהועף מהנבחרת של שושן בכדורסל / כל הזמן הרגיש חזק: ברדיו על גלי האתר / עוד יודיעו במבזק שהמן זכה בכתר

 

כשהמן יצא לדייט עם בחורה גבוהת-קומה / רצתה היא בית – אמפייר-סטייט, כל עץ בו – חמישים אמה / היא אותו רצתה לזרוק, והוא בבכי הבטיח חרש: / אנא, תסתכלי רחוק; עוד אהיה גבוה, זרש! / גם אם בין ראשי ובין ראשך מפריד עתה כמטר / יום יבוא ונשתווה, על ראשי יהיה עוד כתר

 

קיבל מינוי, השיג קידום, אבל אותו לץ מהולל / זה שצוחק לו בסיום, ש"השגחה" שמו או "גורל" / תמיד טירפד לו כל הישג, אך הוא: "טוּמוֹרוֹוּ ווִּיל בִּי בֶּטֶר" / עוד אגבה ואשגשג, עוד אשיג לי את הכתר

 

איש אחד, שמו מרדכי, הציע לו מזאת לחדול / "אדם יוצר לו את גובהו רק אם הולך הוא וגדול / אם תדע לזקוף קומה – לא תזדקק לכל היתר!" / אך המן זאת לא שמע, שהרי רצה הוא כתר

 

הוא ראה כבר את אסתר, את המאורע שבו היכה: / נותנים שרביט לה ועטרת לסימן שהיא מלכה / אבל הוא גם הוא לא נעצר, ואף שלא רודף כבוד הוא / נהיה ראש עיר, סגן שר, בקבינט של כוש עד הודו / עוד שניה ימלוך מסין עד צור, מרומא עד כפר נטר / ורק אז הוא יעצור – כשאת ראשו יגביה כתר

 

וכשנדמה שהנה בא זמן להגשים חלום ישן / ליזום תהלוכה שבה ירכב עם כתר בשושן / כל היוזמה שלו הלכה, הוא שהרכיב את שנוא נפשו / בתו חשבה – הוא מרדכי, שפכה דלי ספונג'ה על ראשו / כשחזר המן, ראה מולו בראי מראה מפליא / קומתו סוף סוף גבהה, הן על ראשו נישא הדלי / ובטרם ייתלה על עץ על פי פקודת אחשוורוש / אמר מילים אחרונות, איתן מהחיים יפרוש: אם כתר הוא נושא או דלי, בסוף יהיה הוא חפוי ראש.

 

0 תגובות
עוד קצת פורים: המזכ"לית הבאה
27/03/2016 21:31
חיים אקשטיין
פורים
(קטע שלא פורסם מתוך הסאטירה השנתית של "בשבע", שבה זכיתי להשתתף גם השנה. 
חשוב לציין שאי-הפרסום נובע מסיבות חיוביות: אחרי כל ההדים הציבוריים, נבחר יאיר שחל לתפקיד מזכ"ל בני עקיבא. האדם הראוי ביותר לדעתי, חרף היותו גבר)


בלעדי: ארבע המועמדות הסופיות לתפקיד מזכ"לית בני עקיבא מדברות


אמונה גאולי, שבט אלעד, אמנם אינה ותיקה בעשייה הציבורית אך בעלת רקע עשיר בתנועה. שימשה כמדריכה, קומונרית ורכזת גרעין, התחתנה עם רכז המחוז וסרגה כיפה לראש מחלקת הדרכה.

יבחרו בך על אף היותך בלתי-מוכרת?

אני מכירה את כולם! כל מחנה שאני מגיעה אליו, ישר מכירה איזה חמישים איש.

מה מביא אותך לרצות להיות מזכ"לית?

נראה לי הכי טבעי בעולם. אם אני יכולה להיות מדריכה, קומונרית ורכזת סמינריונים, למה לא מזכ"לית?

כמזכ"לית תצטרכי להתבטא בנושאי חברה מעורבת, השתתפות בעצרת זכרון לרבין ועוד. יש לך עמדה בכל הנושאים?

כבר עשיתי ישב"צ עם עצמי והחלטתי: אני מדברת עם כל ההורים, ועם כל העיתונאים, ועם כל הפוליטיקאים, ואומרת להם שלא משנה מה כל אחד חושב, אנחנו עם אחד!! הכי חשוב זה אהבת ישראל!!

יהיה קצת קשה לנסח את זה בהודעה לעיתונות.

אני כבר עובדת על פלקט ע-נ-ק-י. ייצא מהמם!

 

ברוריה עוז, שבט המבשר ("המבשרת", היא מתקנת אותי), מלמדת גמרא והלכה במדרשת "הדסה", מנהלת דף הפייסבוק "נשים דופקות על השולחן ומכריזות 'על הניסים'".

מה מוביל אותך לבני עקיבא?

תיקון: "בנות רחל". שמת לב שכל תנועות הנוער הדתיות נקראות על שם גברים? למה לקרוא לתנועה על שם רבי עקיבא ולא אשתו?

יש עוד שינויים שאת מתכוונת להוביל?

בוודאי. נגמרו הימים שבנות רק מכינות צ'ופרים. בנות צריכות לעשות הבדלה, לעלות לתורה בשבת, להכין כתובות אש. גם השיר "קדש חייך" בעייתי, למה הבנים שרים קודם "יגיע כפיך כי תאכל"?

את יודעת שכבר לא כל כך שרים את השיר הזה היום...

האמת היא שאני לא ממש מעודכנת במה שקורה בבני עקיבא, חוץ מהעובדה שדורשים מהבת שלי – בשבט ניצנות – לרקוד באולם חשוך. למה מה קרה? כמו שהבנים בשבט שלה נראים – עדיף שהם יהיו אלה שירקדו בחושך.

 

ברכה כהן, שבט רשב"י ("מה, עוד לא היה שבט כזה?"), מתנדבת במוסדות קבר רחל וכותבת במגזין "יתנו יקר לבעליהן".

קשורה לבני עקיבא?

אני מאמינה שבאופן פנימי כולם קשורים. בני עקיבא זה על שם רבי עקיבא, והוא היה הרב של רבי שמעון, ורבי שמעון קשור לרבי נחמן, כולם צדיקים, כולם פועלים ישועות.

אז מה התכניות שלך?

לארגן יותר ערבי הפרשת חלה, יותר הרצאות, יותר כנסים של אחדות והתעוררות.

ערבי התעוררות אפשר לארגן גם במסגרות אחרות.

אמרה לי שכנה שלי שתחיה – יפה בת אסתר לרפו"ש ולזיווג במהרה – שאחיינית שלה חזרה מהמחנה, כולה נרגשת: "ישנתי ביער, רדומה לחלוטין, ופתאום בא אחד עם חולצת תנועה והתחיל לשיר ולזעוק. מיד התעוררתי." אילו עוצמות!

 

אסתי רבינוביץ', שבט היובל, פקידה בבנק המזרחי, הסכימה להתראיין בתנאי שתמונתה לא תפורסם. "לא נעים לי להגיד את זה, אבל יש לי סיכוי יותר מלכל המתמודדות. לי יש שפם ולהם אין".

 

0 תגובות
פיצי נהיה בן אדם. סיפור לפורים
22/03/2016 21:17
חיים אקשטיין
פורים
פורסם ב"אותיות", אדר ב התשע"ו

פיצי התהלך בסמטה שליד המזבלה כשחיוך מרוח על פניו. הוא קימר את גבו בהנאה, ליקק את רגליו באושר ונראה כאילו לכד עשרה עכברים.

"הכל בסדר איתך?" שאלה אחותו, מיצי. "אני יודעת שנכנס אדר, אבל אתה מרבה בשמחה יותר מהרגיל."

"יש לי כבר רעיון!" קרא פיצי.

"רעיון למה? איך לתפוס את שפמי-ההמן שנזרקים לפח, לפני שהכלבים יסתערו עליהם?"

"איזה שפמי-המן? יש לי רעיון לתחפושת!"

"באמת?" שאלה מיצי. "נו, למה תתחפש? לחתול במגפיים? גארפילד? חתול תעלול?"

"אילו הייתי מחפש תחפושת כמו של כולם," אמר פיצי בטון נעלב, "תאמיני לי שלא הייתי חושב על זה כל כך הרבה."

"נו, אז תגיד כבר למה תתחפש."

"לבן אדם!"

שערותיה של מיצי סמרו. "אתה לא נורמלי!" קראה.

"כן, זה בדיוק העניין. נמאס לי מתחפושות נורמליות, אני חייב משהו מקורי."

"אבל פיצי," אמרה מיצי בדאגה, "יהיה לך קשה מאוד. תצטרך לעמוד על שתי רגליים, לדבר בשפה מסובכת, להתנהג בנימוס..."

"אני מתכוון להשקיע בזה," אמר פיצי בטון רציני, "אלמד להיות אדם!"

"בהצלחה," אמרה מיצי, "אבל תשתדל לא להתאכזב אם תיכשל. זכור שאם תיתקע, תמיד תוכל להשתמש בתחפושת הישנה של חתחתול."

 

אבא חתול ישב בצל הפח הגדול וקרא עיתון. הוא עיין בחדשות מלפני חודשיים, עד שהגיע לעמוד הספורט, כלומר למקום שבו אמור היה להיות עמוד ספורט, אלא שדווקא הוא היה אכול לחלוטין. "פראוווו!" פלט בזעף.

"היי, אבא! רוצה לשמוע למה אני מתחפש?" שאל פיצי, ולא חיכה לתשובה: "אני מתחפש לבן אדם!"

"מה?!" זעק אבא. "נפלת על הראש?!"

"מה פתאום? נפלתי על ארבע הרגליים, כרגיל. אני אהיה אדם מושלם, אתה תראה."

"יופי," רטן אבא, "עוד כסף לשפוך. בטח תבקש שנקנה לך בגדים של בני אדם, נכון? ואולי גם שעון של בני אדם, ואייפון של בני אדם? כאילו שלא הספיקה לי העלייה במחירי החלב."

פיצי ידע בליבו שאין לאבא מה לדאוג. הוא יכין תחפושת לבד, בלי לבקש אפילו אגורה מההורים. הוא קפץ לתוך הפח הגדול.

בפנים הכינה אמא ארוחת ערב מרבע קופסת תירס, שאריות של אורז וחצי ביצה. "פיצי, באת בזמן," אמרה, "תוכל לחפש לי חתיכת בשר מאחת החצרות?"

"קודם יש לי משהו חשוב להגיד לך," אמר פיצי בגאווה. "החלטתי להתחפש לבן אדם!"

"מה?!" הזדעקה גם אמא. "איזו תחפושת לא חינוכית! לא מצאת משהו פחות גס ומרושע?"

"אבל אמא, פורים..."

"אז מה?" כעסה אמא. "סתם חוגגים את פורים? אנחנו מעלים את זכרו של החתול הפרסי שישב בשער המלך, הלשין למלך אחשוורוש שמישהו רוצה להרעיל אותו, וכדי לבדוק אם האוכל שלו רעיל – הוא נתן אותו להבהבתא הרשע, הכלב המלכותי צורר החתולים. עד היום אנחנו חוגגים את מפלתו, ואוכלים שאריות ממתקים ועטרות נייר של בני אדם. זה חג עם משמעות, לא זמן להתחפש לבני אדם מנוולים!"

פיצי לא התווכח. לא משנה מה כולם אומרים, חשב, כשיראו איזה בן אדם מדהים אני – הם יפסיקו לילל.

 

***

 

מוקדם בבוקר זחל פיצי במעלה הסמטה, קפץ לרחוב הצדדי, טיפס על הגדר והגיע לרחוב הראשי של בני האדם. אנשים גבוהים חלפו על פניו. הולכים בזריזות, עמוסי בגדים, מלאי תיקים, טלפונים ושאר חפצים. רק עכשיו החל פיצי לדאוג. אולי כולם צודקים, ובאמת קשה להיות בן אדם? עד מהרה פיצי התעשת, ונזכר שבני אדם אינם חייבים להיות גדולים. חתלתול כמותו יכול להתחפש לאדם קטן, אולי זה יהיה פשוט יותר.

פיצי המשיך להתקדם ברחוב הראשי, תר אחרי בני אדם קטנים שאולי יצליח לחקות. אט אט החלו אנשים קטנים לצאת מהבתים, ופיצי התפלא לראות שהם שונים לחלוטין מכפי שזכר. אחד נראה כמו נמר, אחר כמו דוב, אחרים לבשו בגדים מוזרים. תדהמתו של פיצי גברה עוד יותר כשראה איש קטן נראה כמו... חתול! והנה עוד איש קטן עוטה פרוות חתול, אזניים חתוליות, אפילו שפם!

פיצי לא האמין, והחליט לעקוב אחרי "חתולה" קטנה. הוא הלך אחריה, וראה שאמנם היא הולכת על שתיים, אבל חוץ מזה היא דומה לו. היא נשאה משהו בידיה, אבל זה היה נראה כמו ערמת ממתקים, לא משהו שיקשה עליו. פיצי עמד להסתובב ולחזור, בידיעה שלא נדרש ממנו שום דבר מיוחד כדי להיות אדם, אבל לפתע הבחין בעכברה לבנה.

פיצי רצה לזנק לעברה, אבל אז חשב שאולי בת אדם שנראית עכברה יכולה להיות מסוכנת מעכבר רגיל, מה גם שהיא גדולה הרבה יותר. להפתעתו, האישה-חתולה לא טרפה את האישה-עכברה, ואפילו יותר מזה: היא נתנה לה את כל הממתקים שלה. פיצי שוב החל לדאוג, הוא לא רצה להביא את הממתקים שלו לאחרים. הוא קיווה שזה הדבר הקשה היחיד שיידרש ממנו בתור אדם, וחזר הביתה.

 

***

 

השמש עמדה לשקוע, ויום לא ממש שמח עמד להסתיים. זה היה הפורים המאכזב ביותר שפיצי זכר: התחפושת שלו הייתה מדהימה, אבל אף אחד לא זיהה אותה. כמה חתולים אפילו אמרו לו שהוא לא התחפש לכלום. הוא ניסה לשכנע אותם שהוא נראה לגמרי כמו בן אדם, אבל כולם טענו בתוקף שהוא נראה חתול רגיל.

 

אחרי סיבוב מדכא בשכונה, שבו קיבל מחברים ממתקים רבים אך אפילו לא מחמאה אחת על התחפושת, הוא חזר לפח. אבא קרא עיתון כרגיל, אמא הכינה ארוחת ערב, רק מיצי ישבה בצד. היא הייתה עצובה, כמעט לא קיבלה משלוחי מנות השנה. פיצי התבונן בממתקים שקיבל, נזכר באישה-חתולה ההיא שראה והחליט לתת את כל הממתקים שלו לאחותו. מיצי שמחה כמובן, אך מסתבר שלא רק היא.

"אוהו!" שמע לפתע את קולם של אבא ואמא. "סוף סוף נהיית בן אדם!"

0 תגובות
פורים תייר'ה: האם עיר הבה"דים מוקפת חומה
22/03/2016 21:16
חיים אקשטיין
פורים
מתוך עלון שבת זכור, ישיבת ההסדר ירוחם. לחובבי הז'אנר בלבד.

לכבוד ידי"נ רחימאי, אלופי ומיודעי, גאון בתורה ויראה, עוקר הרים וטוחן צעירות, כמוהר"ר הרה"ג ר' שליט"א יצ"ו.

אחדשה"ט, הגיעני מכתבו בדבר דין עיה"ק ירוחם תובב"א, הסמוכה ונראית לעיר הבה"דים ת"ו, אם יש לה דין מוקפין הקורין בט"ו אם לאו, והנני להשיבו בקצרה.

מה שכתבת דמספקא לך אם יש לעיר הבה"דים דין עיר מוקפת חומה, ואת"ל שהיא מוקפת חומה מספקא לך אם יש לירוחם דין סמוך ונראה, הנה פשיטא לי  דאין בזה ספק כלל, ונענה על ראשון אחרון ועל אחרון ראשון. א', בעניין דין סמוך ונראה, פשוט וברור דמש"כ בפ"ק דמגילה כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו, היינו בזמנן דהוה להו ראות טובה ביו"ט, ואנן בכל יום ויום אין אנו רואין ערים אחרות מפני האובך והערפל וזיהום האוויר ר"ל. על כן י"ל דבזמננו בטל גדר נראה לגמרי. ובעניין גדר סמוך, הרי מנהג קהילות שבדרום שאין לך שלט על פרשת דרכים שמורה הדרך לעיר פלונית, אם אין הוא סמוך אליה, דלא סלקא דעתך דבדימונה יהיה שלט "לערד", ובשדרות יהיה שלט "למצפה רמון" וכה"ג. וכיוון שלדברי מעכ"ת איכא בצומת עיר הבה"דים שלט לירוחם, ודאי מוכח שיש לה דין סמוך.

ב', בעניין דין מוקפין בעיר הבה"דים, אין בזה שאלה כלל, אחר שאמרת כי קצין בתחנת האבטובוס בבאר שבע ת"ו התפזם עליך ואמר כי הוא בצבא מימות יהושע בן נון. ואם נהרהר אחר דברי קצין זה, נצטרך להרהר אחר כל קצין וקצין שעמד להם לישראל, ונמצאות פקודות הצבא בטלות. ועוד דהוה ליה דין נאמנות על פורים, דמגו דאי בעי משאיר את חייליו שבת ואינו משחררן לקיים מצוות הפורים, הרי מפיו אנו חיים, ונאמן מדין הפה שאסר. ומה שהקשה מעכ"ת דלא מצינו עיר הבה"דים בין הערים שכבש יהושע, נלענ"ד דעיר הבה"דים היא היא יריחו, דכתיב בה בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה. והנה רק בבסיסי הצבא מצינו צעירים הניצבים בש"ג, ואין לך בסיס דמתקרי עיר אלא עיר הבה"דים, ופשוט.

 

אלא מאי דקשיא לי הוא כגון בשנה זו, דחל ט"ו להיות בערב שבת, ומנהג עיר הבה"דים לצאת הביתה בערב שבת בעוד היום גדול. והנה אף אם אית לה דין עיר מוקפת חומה, מ"מ אם אין בה בנ"א אין לה דין עיר כלל, ואין קורין בה בט"ו.

והנה תחלה צריכים אנו למודעי, מאיזה טעם נהגו בצבא לשחרר את החיילים בערב שבת. ויש לחקור בעצם הדבר, אם במשחרר או במשוחררין תליא מילתא, דהיינו אם נהגו החיילים להשתחרר בערב שבת או שנהגו הקצינים לשחררן. אם נהגו להשתחרר, פשיטא דגזרה היא שמא יבואו לידי איסור בשבת, ואם נהגו לשחרר יש לשאול מפני מה נהגו כן.

והנה לא ייתכן כלל שבמשתחררין תליא מנהגא, שהרי אם גזרה היא שמא יבואו לידי איסור בשבת, מפני מה לא גזרו על כל החיילים כן, והרי מעשים שבכל יום שחיילים נשארים שבת. ואם רשאין להישאר שבת (בדיעבד אם שברו שמירתן וכה"ג, וגבי חיילים קרביים אף לכתחילה) משמע דאין איסור בעצם השהייה בשבת בצבא. נמצא דשחרור החיילים בערב שבת אינו דין במשוחררין אלא במשחררין, היינו הקצינים והמפקדים.

ויש לבאר בזה, דגזרו חכמים שישחררו המפקדים את החיילים בערב שבת מפני ששביתתן עליהן. אי מדין שביתת קטן אי מדין שביתת בהמתו, עכ"פ ק"ו הוא שאף שביתת החיילים על המפקדים. וא"ת הרי יכולים החיילים לשבות אף בבסיסם, הא לא אפשר, שהרי משעה שחל עליהן נוהל שבת שוב אין ברשות מפקדיהם לצוות עליהן לשבות, ודלמא לא ישבתו אלא ינקו נשקיהן ויעשו יבשין במקום לנוח כמנהג הצהובין ח"ו ואין מונע בעדם. משו"ה גזרו שיהיו המפקדים משחררין חייליהן לכתחילה מבעוד יום.

נפק"מ לדידן, אחר שנתברר כי אין החיילים משתחררין מצד עצמן אלא מצד מפקדיהן, נמצא דאין יוצאין מן העיר מעצמן אלא רק מכח המפקדים. ומצד עצמן יש לתלות שמא היו נשארים בצבא, ואם כן מצד רצונם עדיין חשיבי בני העיר. נמצא דאכתי נקרא שם עיר בעיר הבה"דים, ופשוט.

 

העולה מדברינו להלכה, א', דכל מצוות הפורים חייבים בהן בירוחם בי"ד ובט"ו, ב', דאין שום עניין לנסוע מירוחם לירושלים בפורים דשושן, שהרי אף בירוחם קורין בט"ו. והנוסע לירושלים הרי הוא מבטל תורה, ומוציא לעז על הנשארים, ומביא לידי דוחק וצפיפות באבטובוס תנ"ח של מטרופולין ח"ו.

ויש עוד לברר בזה, דירוחם גופה פשיטא לן דקורין בה בט"ו, אלא שיש להסתפק אם השקד ובנה ביתך וכו' מכלל ירוחם הן, שהרי מרוחקות טפי. ועוד יש להסתפק אם הישיבה מכלל ירוחם היא או שנידונה בפני עצמה, ואכמ"ל. ולדינא נראה דשב ואל תעשה עדיף, ויר"ש יחמיר ולא ילמד כלל תורה ביום זה כדין פורים שאין לומדים בו, ולגבי החיוב לבסומי בפוריא אינו חייב לשתות ממש אלא יוכל לצאת יד"ח בשינה יותר מלימודו. ומ"מ לכתחילה טוב לב משתה תמיד, וק"ל.

0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
ארכיון
עד שהרצפה תתייבש
אגדה היום
פינת הנחתום והעיסה

אחרי הרבה מחשבה ותכנון, מגיע הספר החדש של קרוב ללב - "לפני החגים - 120 מושגים של חגי תשרי".
וזה די מרגש, גם בגלל כל ההשקעה בספר, וגם בגלל החיבור בינו ובין (שאר) החיים שלנו. הקהילה הישראלית היפה והמגוונת שבה אנו חיים בקדימה, בימים הנוראים ובכל השנה, הייתה ההשראה לספר הזה, ואנחנו מקווים שהוא יועיל לעוד הרבה אנשים וקהילות.
חומרים שלי מבמות אחרות
ספרים אחרונים