עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
בת 16 וכמעט 9 חודשים.
באופן חדיש ומאוד לא צפוי אפשר לומר שיש חבר.
רק לא להתגרות במזל.
ולכתוב,
לכתוב זה הדבר הבערך יחיד שאני באמת אוהבת בעצמי.
נושאים
שבעה ימים של הפסקה. יום 3.
16/06/2015 23:36
חולמת בהקיץ
אהבה, נוער, בני זוג, שבעה ימים של הפסקה
יום טוב בסך הכל.
קמתי עצבנית, 
כעסתי על כולם,
מה שהבהיר לי מיד,
אני כועסת על עצמי.
האמת שהתמודדתי יפה,
לא היה לי כוח לחשוב עליך היום.
קצת מתיש כל העניין.
פשוט שיעבור הזמן.
מי היה מאמין שאני אגיד משפט שכזה?
אפילו את משבר המוזיקה עברתי היום,
אני לא אתן לזה להפריע לי, בנו.
שרתי עם יוגי,
פעם ראשונה שממש הוצאתי את כל מה שהיה לי בפנים בשירה,
אלתרתי כמו שלדעתי לא עשיתי אף פעם.
מלאת רגש.
את המבטים שידעתי שנועצים בי הזזתי לצד.
עצמתי עיניים ואמרתי לי את פשוט צריכה את זה עכשיו,
זה לא משנה מה הם חושבים,
טוב או רע,
תני לעצמך,
תדאגי לעצמך.
היה ממש מדהים.
נתן לי תחושה משוחררת הרבה יותר.
אז ניגנתי גם בבית,
ובאמת חשבתי עליך פחות.
עופר הזמין אותי לשיחה מחר בבוקר,
משמח.
נפגשתי עם נועם,
סיפרתי לה,
היא אופטימית,
יותר ממני.
פעם שלישית היום שעלו לי דמעות,
אבל אני בסדר,
שלא תדאג.
היא אמרה לי לא להספיד,
אז חשבתי עכשיו על איך יהיה לנו טוב ביחד,
איך אני אשיר לך ביומולדת,
ואבוא עם אמא שלך לשדה כשתחזור מהטיסה.
ותחבק אותי חזק,
אפילו העזתי לדמיין שתרים אותי באוויר,
שיהיה לי כיף להתגעגע,
לא בלתי נסבל.
וכרגע אני מרגישה פשוט בסדר,
ויהיה בסדר,
ואני אהיה בסדר,
כן כן.
גם בלעדיך.
0 תגובות
שבעה ימים של הפסקה. יום 2.
15/06/2015 23:54
חולמת בהקיץ
אהבה, נוער, בני זוג, שבעה ימים של הפסקה
יום שני של הפסקה.
אלוהים, זה רק היום השני.
מרגיש כמו חודשים.
אולי גם בגלל שזה בעצם נגרר של שבועיים מדרדרים.
היו הרבה זיכרונות היום, אבל מצב רוח יחסית טוב.
חזרתי הביתה ואחרי השתהות של כמה זמן התחלתי לסדר את החדר.
מאורע מיוחד שקרה לעתים רחוקות מאוד.
כשהייתי בשנים הראשונות לגיל ההתבגרות המקסים שלי, ההורים הציקו לי יותר מהרגיל, בעניין הבלגן שמעולם לא סידרתי כמובן. ויום אחד הבת דודה הגדולה והמגניבה מתל אביב, שבקושי יצרה איתי קשר, אמרה "מה אתם רוצים ממנה? ככה נראה הראש שלה עכשיו, למה שהחדר יהיה שונה?"
מאז שמעתי עוד כמה פעמים את העיקרון בנוסחים שונים ואני סוחבת אותו איתי.
כשאתה צריך סדר בחיים, תסדר את הבית.
אני החלטתי שאני חייבת להתעסק בדברים אחרים, להוכיח לעצמי שאני יכולה טוב מאוד גם בלעדיו.
אז מה אם המיטה הזוגית של ההורים בדרך ואני אמורה לקבל את שלהם, וכל זה הצלחתי לממש סוף סוף רק כי נוצרה לי סיבה ממשית להצטרך במיטה זוגית. 
אז מה.
בין קיפולי הבגדים, כמובן שמדדתי, והתוצאה של הדבר הזה היא או באסה רצינית כי הכל נראה פשוט חרא, או מצב רוח מרומם מהרגיל כי וואלה, המכנס הזה פעם היה ממש צמוד, ואת דווקא נראית לא רע, אפילו לא צריכה להרזות יותר מידי, והשיא של היום היה, "האמת, אני יכולה קצת להבין על מה הוא דיבר".
עכשיו אני מחכה שהמיטה תגיע, בתקווה שהארון לא יישפך שוב בכל החדר, ואז אני אחליט איזה משפט אני אכתוב על הקיר, ואולי אני אחליף גם את השולחן ואסדר את כל העסק שם בצורה שבאמת תועיל לי בחיים. אה, ואני אפתח סוף סוף תמונות.
שירה שלחה לי ב2 בלילה הודעת עידוד, שממש חיממה לי את הלב. והוסיפה תמונה.
מאותו ערב, יום העצמאות, שנינו מסונוורים מהפלאש, כמובן שאני עם פרצוף לא מחמיא במיוחד והוא יפה בצורה שצבטה לי את הלב. זה ממש כמה רגעים לפני, כשעוד לא העליתי על דעתי את מה שקרה אחר כך. לי יש בקבוק שתייה ביד, שנינו עם מעילים, קצת מרוחקים, אני אוהבת אותה ממש, יש בה קצת קסם.
אני אפתח אותה, בלי ספק.
אז הלכתי להצגת סיום של י"ב היום עם ג'ינס, מכנס שלא לבשתי המון זמן, ואפילו הרגשתי קצת יפה, קצת. שלחתי לו בהצלחה היום, והוא החזיר תודה רבה, שנינו עם סמיילים, אפילו לא בדקתי כל דקה כדי לראות אם הוא ענה, הייתי עסוקה בלפגוש חברים שמזמן לא ראיתי.

בהצגה נהיה לי קצת עצוב, היא הייתה מעולה. אני לא בטוחה למה. לא הצטערתי שלי לא תהיה אחת כזאת, אפילו לראות את כל החברים מהשכבה לשעבר שלי נרגשים מהעובדה שהם יעמדו שם שנה הבאה לא הזיז אצלי משהו. לראות את שירה ומיה חיבר אותי קצת למציאות. אני נוטה להתנתק בסיטואציות כאלו. 
הרגשתי קצת מחוץ לכל העסק, בלי המעגל החברתי החזק הזה, (והעובדה שאין לי מושג מה אני עושה בחמישי הצטרפה) למרות שיש לי, פשוט מצומצם ואמיתי. וידעתי שאם הייתי נשארת לא הייתי מרגישה יותר בחבר'ה עכשיו. פתאום חשבתי שהוא נהיה קצת החבר'ה שלי, וזה למה קצת צובט לי עכשיו. תהיתי מעט מה הוא עושה עכשיו, אם הוא כבר הופיע, איך הוא נהנה עם כולם. אבל דפדפתי די מהר.
נזכרתי בחולצות שלו שמצאתי כשסידרתי את כל הבגדים, לאחת היה ממש ריח חזק ומיד עלו הדמעות, אבל המשכתי. אין שום סיכוי שאני מחזירה לך את הסווטשירט הזה. 
אני רוצה שאתה תרצה, מבין?
אני אוהבת כל כך את הזיכרונות שיש לי, 
לא רוצה להסתכל עליהם בעצב בשבוע הבא.
רוצה שאתה לא תיתן לי ללכת,
שתתעקש שאתה כן.
ואז אני אדע,
שזה מקומי,
שאין לי סיבה לפחד,
ושיהיה טוב,
ביחד.
0 תגובות
שבעה ימים של הפסקה. יום 1.
14/06/2015 23:16
חולמת בהקיץ
אהבה, נוער, בני זוג, שבעה ימים של הפסקה
רק כל ההתעסקות הזאת הערב עשתה לי טוב, 
מקווה שזה יקל על השבוע.
ואני אשתדל להיות מאוד תקשורתית,
מה את עפה על עצמך?
כאילו שיהיו תגובות בכלל.

שבעה ימים של הפסקה.
חשבתי להיצמד יותר למקור ההשראה ולכתוב "של בדידות",
אבל אני פשוט לא בודדה.
שזה הדבר המאוד חיובי שהרגשתי כל התקופה הזו.
אולי בגלל זה אני לא על הקרשים עכשיו.
אז השיר של היום- אל תשאלי אם אני אוהב. דיויד ברוזה.
אני באמת תוהה אם שמעת אותו בכלל אחרי ששלחתי לך אותו בשבוע הראשון שהרגיש כאילו משהו נדפק.
כי אני לא שמעתי בהתחלה את השירים ששלחת לי.
לא היה ברור לי למה.
אבל זה מה שמפחיד אותי עכשיו,
שיש לי ניחוש לאולי איך אתה מרגיש.
אוכל- האמת שמפתיע. שבעתי אחרי רק חתיכה אחת של לזניה והייתי גאה. ולחוצה.
הפרזתי עם שלוש עוגיות ואננס מיובש אחד (כן מהאלה המסוכרים) שנשאר משישי, שגם נקנה בשביל קצת לעודד אותי. מאוד בעייתי שזה דווקא עכשיו, בשבוע הזה שבין ה"אני אחרי מחזור" ל"לפני מחזור".
בכי- רק פעם אחת. בצהריים בשיחה עם יואב, אחרי שהוא אמר "אני לא יודע, אבל אני יודע שאת מבינה". וכל מה שחשבתי זה פשוט שאין לי למה לקוות כי אתה פשוט לא אוהב אותי. 
כל כך מפחיד אותי להאמין לך.
הסיבה היחידה שאני מרגישה מחוזקת מכל השיחה של אתמול זה שאמרת
"אני ארצה"
"זה לא משנה את מה שאני מרגיש כלפייך,
באמת שלא"
וזה כל כך בעייתי כי ההסבר היחיד שמסתדר לי בראש, זה שאתה פשוט לא.
או לפחות פחות.
כי אם היית אוהב,
איך היית נותן לזה לקרות?
כי אני אוהבת,
ולא הייתי ממשיכה בשקט שלי בידיעה שאתה מרגיש כמו שאני מרגישה עכשיו.
לא משנה כמה עסוקה הייתי.
כמות הפעמים שקראתי את השיחה שוב- 2. אבל יש לי תירוץ מוצלח.
פעם ראשונה כשצילמתי למאיה את השיחה, וגם זה היה ברפרוף.
פעם שנייה כשיעלה קראה אותה, ולא הצלחתי להחזיק את עצמי..
כמה פעמים בדקתי מתי נראית לאחרונה- אני חושבת שפעמיים, אולי שלוש.
אבל אני גאה בעצמי, זה לא מה שהעסיק אותי.
אז כן בבית ספר חשבתי הרבה, בכל רגע כמעט.
סיפרתי.
אבל השתדלתי לעשות גם דברים אחרים.
הלכתי לעבוד אחרי שבועיים שלא ביקרתי שם.
הרגעים המתים שאפשרו לי לחשוב היו מעטים.
אבא שלך נכנס.
קצת צבט לי בלב,
זה הזכיר לי.
היה "שלום",
ו"מה נשמע"
ואז הוא שאל "מתי אתן נוסעות מחר?"
כן מסיבת סיום, לסוע עם אמא שלך. 
עד לפני פחות משבוע רק תהיתי אם שוב תהיה לנו שיחה מוצלחת? אם יהיה קצת מביך? איך יהיה לראות אתך שם? איך נראה שם בכלל?
"אה אני לא נוסעת בסוף" גמגמתי קצת בשקט.
"באמת? מה קרה?"
הרמתי קצת את הכתפיים ביאוש וזרקתי עווית פה.
"מה רבתם?"
"לא, לא רבנו"
"אז?"
"תשאל אותו"
והוא יצא.
מצטערת אבל בנושאים האלו אני לא יודעת לשקר.
השאיר אותי עם זכרונות שמוזר לי שעוד לא הרצתי.
פתאום הוא כל כך הזכיר לי אותך,
למרות שאתם בכלל לא דומים.
וממש ראיתי אותך, צועד בשביל מול הקופה,
מחייך ורואים את השן הקצת שבורה שלך.
ופתאום זה היה לי ברור נורא,
אני אוהבת אותך,
ואין שום סיכוי שאני לא אלחם,
שאני לא אתן לזה עוד הזדמנות.
יואב אמר שאם זה מרגיש אמיתי אז לא לוותר בקלות.
השאלה אם זה אמיתי.
כל כך בא לי לראות אותך עכשיו,
שנתחבק.
ואני עדיין מדמיינת שניפגש,
ונשכב,
ונדבר,
וזהו. 
הכל ייפתר.
נעבור את זה ביחד.
וחסר לך אם תהיה עם מישהי אחרת,
חשבתי על זה כי יש מסיבה בחמישי,
והבנתי שאין סיכוי שאני אהיה עם מישהו,
אפילו בלי שסיכמנו משהו.
שירה אמרה ש"אם יש אהבה, נראה לי מובן מאליו שלא הולכים לאחרים"
ואני לא אלך,
כי זה יהיה מעליב נורא אם אתה תלך.
והיום הבנתי שזאת הנקודה,
"הדדיות. "
(כמובן יואב)

לילה טוב.


0 תגובות
חזרתי.
14/06/2015 22:59
חולמת בהקיץ
נוער, אהבה, בני זוג
אז אחרי שנה וחצי בערך שלא פרסמתי כלום,
לא שלפני עשיתי את זה המון,
החלטתי שאני רוצה לבדוק את העניין הזה שוב.
אז מה הסיפור?
אם הייתי אומרת את זה לילדה שפרסמה לפני שנתיים, היא בטח הייתה צוחקת לי בפנים, אומרת שאלו שטויות גמורות ושאסור לפתח לה תקוות שכאלו.
יש לי חבר.
בערך.

די, די.
זה מוגזם מידי.
הרבה יותר מידי.
לא מסוגלת יותר.
לא יכולה להחזיק את זה יותר.
זה לא כיף שפתאום כשאני חושבת מחשבות אני לא יכולה להתקשר אליך.
ושתשאל שוב ושוב מה קרה, תבקש שאני אדבר.
ואני אהיה בשקט, אנסה להחזיק דמעות.
ובסוף אני אספר לך,
כמעט כמעט הכל.
כל מיני מחשבות דפוקות שרצות לי בראש.
ואתה תבטל את כולן.
תגיד שאין סיבה,
שאתה כאן,
ואתה לא הולך.
שאתה אוהב.
וזהו.
את הכל נעבור ביחד.
הבטחת שאת כל ההרים נעבור.
הבטחת.
ועל זה אני כועסת יותר מהכל.
שלא סתם נעלמת.
שלא קיימת את התסריט הקבוע,
זיינת והלכת.
למרות שבהצגה יבשה ככה זה נראה.
אמרת כל כך הרבה מילים,
וגרמת לי להרגיש, כמו שאף פעם לא הרגשתי.
שאפילו לקרוא לך מניאק אני לא מצליחה עכשיו.
אני לא יודעת להתמודד עם זה, אתה מבין?
אני מומחית בכאב ממניאקים, כבר יודעת איך להתנהל.
אבל כל כך כואב לי עכשיו, 
וזה כל כך מתסכל.
כי מה עשית בסך הכל?
לא דיברת?
לא התעניינת?
אולי קצת נבהלת?
ממתי אני מרשה לעצמי לכעוס על דברים כאלה?
תגידי תודה שבכלל,
שבכלל.
וזה מרגיז יותר מהכל.
שגרמת לי להרגיש כל כך בטוחה,
לוותר על כל הפחדים שלי,
להאמין לך בעיניים עצומות,
שכמעט והתקשרתי אליך עכשיו.
ואז התעשתי.
נזכרתי שאתה בטח עם חברים עכשיו,
צוחק את הצחוק הזה שלך.
נהנה נורא.
שברגע הקוסמי הזה שהרגשתי כשהיית מחובר,
אתה סתם הסתכלת בהודעות של השכבה.
אפילו לא ראית שאני "מקליד/ה"
שכל הזמן הזה, זה לא מזיז לך כלום, כל השקט הזה.
בזמן שאני ממשיכה לקחת את הגלולות הדפוקות האלו בתקווה שתחזור.
כאילו שנעשה את זה עוד פעם.
כל כך רוצה להגיד לך "לך תזדיין"
אבל זה הדבר האחרון בערך שאני רוצה שתעשה.
שירה אמרה "את כל כך אדישה, זה מרגיז.
תתקשרי אליו, תצעקי עליו שהוא בן זונה, 
שככה לא,
שיפסיק."
האדישות התמוטטה.
אחרי שהסרט בראש שלי נראה כל כך מציאותי שפשוט פרצתי בבכי עמוק כזה.
עם כל הגוף.
דמיינתי שכשכבר ניפגש, 
אני ארד מהאוטו,
ויהיה חיבוק קצר,
נשיקה כזאת שתגרום לי להבין,
ואז אני אסתכל עליך,
"אתה פשוט לא אוהב אותי נכון?"
ואתה תהיה שקט.
כמו שהיית ביום שבת.
כל כך כואב לי עכשיו.
שאני לא יכולה להתקשר,
ושנשתוק פשוט.
שתגיד שיהיה בסדר,
שאתה אוהב.
ואני אאמין לך.
פשוט.

כתבתי את זה בשבת בערב, אחרי יותר משבוע של שקט ותסכול,
שהגיע בהפתעה גמורה לעומת השבוע לפני זה שבילינו צמודים,
והייתה לי תחושה שאני יכולה להישאר ככה שנים.
אז איבדתי את היכולת ושלחתי לו הודעה,
שנגמרה בזה שעכשיו אנחנו "בהפסקה".
כמה נפלא.

אז החלטתי שאני חייבת למצוא לעצמי משהו מרכזי אחר שיעסיק וירגש אותי,
אחרת אני אתחרפן.
ומה יותר טוב מקצת תשומת לב בבלוג אנונימי?
ילדת "צומי" לגמרי כרגע.
מקווה שאת מישהו זה יעניין, 
אפילו רק קצת.

והנה מתחילים להם,
"שבעה ימים של הפסקה".
2 תגובות
אני מקווה שעוד נדבר.
27/08/2013 23:22
חולמת בהקיץ
בני נוער, אהבה
הוא באמת יכול לגרום לי להרגיש כל כך רע, כל כך אשמה כשבעצם, הוא היה לא בסדר, ואני נפגעתי ממנו.
אני לא מאמינה שאחרי כל מה שעברנו ככה זה נגמר, בכזה ניתוק, ריחוק. הבן אדם שהייתי הכי קשורה אליו בעולם, באמת קשורה. הוא השפיע עליי כל כך, הרגשתי אותו, וזה היה מדהים.
כל זיכרון שלי זה איתו, בסיפורים הכי משמעותיים שלי, הוא נמצא שם, ולא סתם, הוא דמות ראשית.
חוויתי איתו כל כך הרבה דברים, כל כך הרבה רגשות. ועכשיו, עכשיו אין לי אומץ להגיד לו שלום. ממצב שהוא אמר שהוא לא יכול לא לספר לי מה קורה איתו, שהוא חייב לדבר איתי, שהוא מתחרמן כשהוא איתי. הגענו למצב שהוא לא רוצה להיפרד ממני לפני שהוא עוזב, שלא היה דחוף לו להגיד לי שלום.
וניסיתי, באמת שניסיתי. אבל הוא התעלם, אז מה כבר יש לי לעשות?
הוא נקרע, פשוט התנתק, הקשר שלנו.
ועצוב לי, וריק לי כל כך.
ומעבר לזה, אני לא מאוזנת, אני צריכה אותך, 
אני זקוקה לך.



"נאמר כבר הכל,
ואין לי מה להוסיף לזה,
פשוט לא יכול,
הלילות ארוכים, והפחד.

אתה לא תדע לעולם,
איך בכיתי כמו ילד,
לא תרגיש דבר,
תשכח את הדרך,
לכאן"
0 תגובות
הייתי פעם ועכשיו, לא.
13/07/2013 00:10
חולמת בהקיץ
בני נוער
אני רוצה להיעלם. 

אני לא רוצה להיות יותר, שיהיה מין פוף כזה ופתאום, אני פשוט אעלים. ושזה לא יפגע במשפחה זה הכל.

תקופת השפל של חיי. לא טוב לי. פשוט לא טוב.
אם היה לי את האומץ להתאבד הייתי עושה את זה, אני פשוט לא מסוגלת להכאיב לעצמי. זה גורם לי לחשוב שאולי אני לא במצב כל כך גרוע, אבל אני מרגישה נורא, פשוט נורא.
אין שום דבר חיובי, קרו כל כך הרבה דברים גרועים, וכל פעם מחדש חשבתי שאין יותר גרוע מזה, ושוב ושוב הוכיחו לי שאני טועה.
אם זה התחיל בלאבד את הבן אדם שאני הכי אוהבת בעולם, שאני באמת מאוהבת בו. המשיך בזה שאחת החברות הכי טובה שלי "לימדה" אותו להתנשק, והוסיפה עוד כמה דברים, כמה שעות אחרי שבכיתי לה בגללו, והיא תמכה בי. המצב החברתי בקיבוץ (שזה כל העולם שלי בערך) התדרדר. כל השכבה שלי "גילתה" על מה עשיתי עם מישהו בטיול, אחר כך הנעורים בקיבוץ, ואחר כך כל הקיבוץ יודע על חיי המין שלי בחצי שנה האחרונה, וכולם חושבים שאני זונה.
הכל ממשיך בקורס מדצ"ים די נוראי שעברתי, והמשך של המצב החברתי המשפיל. אה, בדרך גם גיליתי שהחבר הכי טוב שלי שיקר לי שהוא עשה סקס, והשקר נמשך חצי שנה. אני מנסה ליצור עם מישהו קשר באמת טוב וכבר לא נעים לי לחפור. אני מרגישה כל כך לא קשורה, כל כך לא שייכת, שאני מתפללת פשוט להיעלם. כי אין לי סיבה להמשיך להתקיים.

זה מה שקרה בחודשיים, אולי זה נשמע הרבה זמן אבל עד שנרגעתי ממשהו אחד, כבר קרה משהו אחר. 
תמיד היו לי תקופות טובות, ואחר כך רעות, וכן הלאה... אבל התקופה הזאת היא ארוכה מתמיד וקשה מתמיד. ואני פשוט לא מצליחה לראות את האור בקצה המנהרה.

ואני מרגישה רע שאני מרחמת על עצמי שאסור לי, כי מה כבר צריך להיות לי קשה. אבל קשה לי, מאוד. 
מתנהלים לי וויכוחים בתוך הראש על איך להתנהג, אם מותר לי לשקוע בדיכאון או להכריח את עצמי לקום. אבל אין לי כוח לקום, הותשתי סופית, ואני יודעת שאם אני אמשיך ככה המצב רק יתדרדר, כי אף אחד לא יבוא לדאוג לי, כולם ימשיכו הלאה. אולי אחד או שניים יתעקבו בדרך, אבל בסוף גם הם ישכחו וימשיכו הלאה.

אני רוצה להיעלם.
לא להיות יותר. ובאמת חוץ מלמשפחה לאף אחד זה לא יהיה אכפת, לא ירגישו בחסרוני.
לא מוות טרגי, לא התאבדות. פשוט להיעלם, כאילו בלעה אותי האדמה. הייתי פעם ועכשיו לא, וזהו.
4 תגובות
סופי
06/04/2013 23:38
חולמת בהקיץ
אהבה, בני נוער
הם ביחד וזה סופי, סופי בהחלט, הכי סופי שיכול להיות. הקטע שהוא סיפר לי, איך מתי, למה, הייתי שותפה לתהליך, ידעתי, ידעתי אבל לא רציתי להאמין...

אז קצת יותר פרטים: יש ילד אחד, מהכיתה שלי, שקוראים לו יואב. ואני סוג של דלוקה עליו/ מחבבת, או איך שלא תקראו לזה... אבל לא מאוהבת! לא אני לא מאוהבת בו. הבטחתי לעצמי שאני לא מתאהבת, לפחות עד שמישהו לא יתאהב בי, בשביל למנוע את זה שאני אפגע, והאמת שזה די עובד...
בחזרה לסיפור, אז תמיד הרגשתי אליו משהו, פשוט בחודשים האחרונים זה התחזק, כי הוא נתן לי יותר יחס, ורוב החברות שלי אמרו שזה נראה הדדי. הייתי בפסגת העולם, פשוט מאושרת. יש מצב שזה ממש יצליח הפעם, שיהיה ל קטע עם מישהו, שבאמת מרגיש משהו אלי, באמת. ואז החלום התנפץ. הוא סיפר לי שהוא אוהב את הרוני הזאת. יופי באמת, חזה שופע, בלונדינית, נראית טוב, בקיצור כל מה שאני לא. שאלתי אותו אם הוא באמת אוהב או סתם חרמן? הוא אמר גם וגם...
כמה ימים לאחר מכן, ביום האחרון לפני חופש פסח, הוא סיפר לי שהם התמזמזו, ממש הפסקה אחרי שזה קרה. שאלתי אותו עד לאן הם הגיעו, והוא אמר שהוא נגע לה בחזה. (משיחותינו הקודמות עלה שהוא רוצה לעשות איתה סקס, אז אני צריכה להיות במעקב..) הוא היה כולו מחויך ושמח כשהוא סיפר לי שהיא באה אליו בפסח, ואני הבנתי שזהו, הם הולכים לעשות את זה ואני שוב נשארת "החבר הכי טוב" שרצים לספר לו אחר זה. בנים תמיד תפסו אות ככה, תמיד הייתי "כמו אחות" או אח, קצת יותר מתאים לי.. 
אז במהלך החופש די שכחתי ממנו, לא שנעלמו הרגשות, אבל כמעט לא חשבתי עליו.. ואז ביום הראשון שחזרנו לבית ספר, הברזנו ביחד, על השיעור הראשון. בדרך הוא סיפר לי שהוא בא אליה, והיא לא הסכימה עדיין לעשות את זה, אבל בואו נגיד שהוא נהנה אוקיי? ואז הלכנו למחששה, (אני לא מעשנת! רק באתי איתו) היה שם עוד מישהו שאני לא ממש סובלת וישבנו איתו. יואב עישן ואני ניסיתי שלא יעוף עליי עשן, והוא ראה שזה מפריע לי ואמר לי "בואי הולכים", הילד השני אמר "מה למה? תישארו" ויואב אמר "לא היא רוצה ללכת, יאללה בואי". הוא דאג לי, ממש דאג לי, ואולי אני עושה סיפור אבל זה הדברים הקטנים שעושים את ההבדל (:
באחת ההפסקות יותר מאוחר, מישהי שאלה אותו "מה אתה ורוני ביחד?" והוא אמר "כן". מה?! לא שמעתי נכון! ביחד?? רשמית ביחד?! מה הולך פה?!?
אז אולי אני נאיבית, והכתובת הייתה על הקיר, אבל הוא ילד של סטוצים, ואני הייתי בטוחה שזה סטוץ! באמת לא חשבתי שהם יתמסדו ובאמת יהיו ביחד, רשמית, בני זוג.

שוב קיבלתי את הכאפה לפרצוף, שוב אני בקטע של מישהו והוא רוצה אחרת. שוב נהייתי חברה טובה של מישהו שרואה אותי כמו "אחות" ולא באמת אוהב.. די ! באמת שנמאס לי! למה זה קורה לי תמיד? אני יודעת שיש בזה משהו חיובי, יש לי הרבה ידידים טובים, אני מסתובבת לרוב עם בנים, ובאמת כיף לי. אבל מתי יגיע אחד שלא יראה אותי רק ככה, אחד שיראה שאפשר להיות גם מעבר לידידים...

ודווקא איתו, באמת הייתה לי תחושה שזה יקרה, כי הוא מפגר כזה, וילדותי, ולא היו לו יותר מידי אופציות בחוץ. אז לא וויתרתי גם כשהוא עיצבן את חברות שלי והן ממש לא פירגנו, גם כששמעתי שהוא אוהב אותה, גם כשהוא עיצבן אותי, גם כשהוא לא היה נחמד, אני נשארתי. 
ועכשיו, עכשיו אין לי למה להישאר.
0 תגובות
אני רוצה להיות
01/04/2013 20:17
חולמת בהקיץ
אז קראתי לבלוג שלי I WANT TO DREAM. השאלה היא למה? לא חשבתי, זה פשוט קפץ לי לראש..

מכירים את זה שאתם קטנים ושואלים אתכם מה תירצו להיות כשתהיו גדולים? אתם מסתכלים על השואל בעיניים נוצצות ואומרים את החלום הגדול שלכם. אני רציתי להיות מדענית, ואחר כך סופרת, ואז שוב שיניתי לציירת, ואז רציתי זמרת. עכשיו שאלו אותי מה תירצי להיות כשתהיי גדולה? את העיניים הנוצצות החליף מבט מבולבל, והחלום הוחלף בלא יודעת, האמת היא שאין לי מושג... אני בטוחה שהרבה מתבגרים מאבדים את החלומות האלו, בדיוק כמוני, פתאום העתיד נראה כל כך קרוב, וחלום הילדות רחוק ובלתי ניתן לביצוע.
אני רוצה להיות זמרת, אבל אולי זה לא מתאים.. אני שרה יפה, לא מדהים אבל אני יודעת לשיר, לשלוט בקול, אבל אולי זה לא מה שאני צריכה לעשות? אני אדם הססן, וכמעט אף פעם לא בטוחה בעצמי, והחלטות זה ממש לא בשבילי. אז להחליט מה החלום שלי? חברה זו בקשה מוגזמת לחלוטין.


אבל בכל זאת, יש לי חלום אחד,הבעיה היא שהוא לא ניתן למימוש. אני רוצה לחיות פעם, בתקופה שאמא שלי הייתה ילדה, בקיבוץ אמיתי, לא מופרט,בלי טלוויזיה ובלי מחשב.. ואולי זה מוזר, והרבה לא יבנו אותי וזה בסדר, אבל אם הייתה לי את האפשרות, אפילו רק לקצת זמן...


"אם הייתי יכול לחיות פעם,
לפני הטלפון והמחשב.
את כל מה שהייתי רוצה להגיד לך 
הייתי וודאי אז יושב וכותב.

עצי איקליפטוס יורדים אל המים,
חולות לבנים ושמים כוכב
וגם את הצחוק שלה בעצמה,
הייתי שולח, בתוך המכתב..." 
5 תגובות
פוסט ראשון
01/04/2013 19:28
חולמת בהקיץ
אז מה כותבים בפוסט ראשון? שהחלום שלי זה לכתוב, שזה עוזר לי, משחרר. את מי זה מעניין? מישהו בכלל יקרא את מה שאני כותבת עכשיו?..

טוב קוראים לי עומר, בת 14 וחצי, (כן זה נשמע קטן אבל תחשבו על עוד כמה חודשים 15) אני לומדת בכיתה ט', גרה בקיבוץ, ו... זהו.
אני מקווה לכתוב כאן הרבה, ושמישהו באמת יקרא, אבל אולי החיים שלי לא מעניינים מספיק, ואולי אני שונה מידי כדי שמישהו יזדהה וימשיך לקרוא. אני מתבגרת, כמו הרבה אחרים, ואני רוצה שישמעו את הקול שלי, שיכירו את הסיפור שלי, ואולי זה המקום.

אז יצא קצר ואולי קצת צולע, אבל היי זה רק פוסט ראשון לא?
13 תגובות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
משהו שמצאתי ונגע בי
הפחד העמוק ביותר שלנו
הוא לא שמא אנחנו חלשים מידי.
‏הפחד העמוק ביותר שלנו
הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור.
‏זה האור שבנו- לא האפלה שבתוכנו
שמפחידה אותנו יותר מכל .
‏אנחנו שואלים את עצמנו –
‏איזה זכות יש לי להיות
מבריק , יפהפה, מוכשר ואהוב?
‏למען האמת – איזה זכות יש לך לא להיות?
‏אתה הוא בן האלוהים.
" ‏ראש קטן" לא יציל את העולם.
‏אין שום דבר נאור בלהצטמק
כדי שהאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון.
‏נולדנו כדי להוציא לפועל
את האור האלוהי הטמון בנו.
‏הוא לא נמצא אצל כל אחד מאיתנו אלא אצל כולנו.
‏ככל שניתן לברק שלנו להאיר,
‏אנחנו מעניקים, בלי להרגיש,
‏רשות לאחרים לעשות כמונו.
‏ככל שנשתחרר מהפחדים שלנו ,
‏נוכחותנו תשחרר אחרים מפחד . . ."

מריאן ויליאמסון, בחזרה לאהבה.