עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות
מהעור ופנימה

דנה לוי - מטפלת גוף נפגש בתהליכים רגשיים
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
יוני 2017  (2)
פחד וחרדה- מה זה בכלל?
06/06/2017 10:44
Dana levy
אתמול הרגשתי שלא הולך לי במכירות. זה היה יום העבודה הראשון, כמובן שלא ציפיתי למכור, אבל הרגשתי אכזבה, ובעיקר חוסר נעימות. 
לא ממש מתחשק לי למכור למען האמת. 
למען הסדר הטוב: אני מוכרת את הסדנאות ריברסינג שאני משתתפת בהם כאסיסטנטית, יחד עם מורה וחבר אלוף, שאני מאמינה בו לחלוטין.
מכרתי את הסדנאות שלו בעבר, לפני הטיול להודו, והלך לי טוב מאוד. מכרתי הרבה סדנאות.
אבל הפעם משהו בבטן שלי מתפתל, לא בא למכור, אני לא מתרגשת כל כך, יותר אנטי ומפחדת. ממש כל הגוף מפחד.
חשבתי שאת הפחד הזה אוכל לתעל להתרגשות ולהיות אנרגטית וככה אמכור הכי טוב, אבל הפחד פשוט גרם לי לחוסר ביטחון וכל שיחה הרגשתי חצי.

לקחתי את הדברים שלי והלכתי לסטודיו. התחושות ניקרו בי.
זה כמובן לא העבודה רק, זה העניין שעדין לא חתמתי חוזה על הדירה, וזה שאני פשוט יושבת בבית של אחותי (שבוא גרנו ביחד שנתיים וחצי, עד לפני חודשיים).
ועכשיו אני מבינה.

שהפחד משתק אותי כאשר הוא לא מוכל בתוכי. 
שהוא כן מוכל, אני מתרגשת ומלאת השראה, וסביר להניח שאם הייתי מכילה אותו ומקבלת אותו, הייתי מוכרת בכיף. 


זה מה שמוביל אותי לנושא הראשון שאני רוצה לדבר עליו:


פחד וחרדה

פחד?
בכללי: פחד הוא תחושה שנוצרת בעקבות משהו שמאיים על הקיום שלנו, זה יכול להיות דוב גריזלי וזה יכול להיות מבחן פסיכומטרי.
חרדה?
פחד ממשהו לא מוחשי. יש לו סיבות רגשיות עמוקות, כמו פחד שמתעורר בעקבות זיכרון, אך אין לו קשר למציאות העכשווית.



כאשר אין ביטחון, "שורשים", ביסוס (כלכלי, חברתי, משפחתי, רגשי) נוצר סוג של "חור", סוג של פירצה שתמיד אפשר לחדור אליה,
ממש כמו חור בשן, שיכולה לפגוע בשורש השן ולהכאיב נורא.


החיים שלי כרגע למשל, בהסתכלות אובייקטיבית (כמה שאני יכולה) היא שאין לי בית משלי, אני נודדת בין בתים, אין לי עבודה קבועה.
אתם יכולים להסכים איתי שבית זה דבר בסיסי? הכנסה כלכלית זה דבר בסיסי?
בלי בית אין לי ביטחון, אין לי מנוחה, אין לי שקט.

בלי השקט והביטחון, נורא קל לערער את כולי.
אתמול הייתי באי שקט, ושהייתי בסטודיו יצאתי אחרי שעה של שיעור מתוך שעה וחצי, והלכתי לים. כי משהו בתוכי היה זקוק לזה, ולכן הלכתי.

החוסר שקט לא יעלם עד שיהיה לי ביסוס.
אבל ההבדל בין עכשיו למקודם, הוא שאני מודעת.
ומחר, אם אקום על רגל שמאל, אדע שיש לכך סיבה מוצדקת, ושכל המחשבות הן מיותרות, כל הפאניקה, הלחץ. שזה בערך 90% מגורמי האי שקט שחוויתי אתמול. אני אקח נשימה עמוקה ואגיד לעצמי שאני אפילו יכולה להנות מחוסר המחויבות שלי עכשיו.

סך הכל, קשה לי להתחייב ובגלל זה קשה לי מול המכירות, כי בשביל למכור אני צריכה בית לשבת בו וליצור לי מרחב עבודה, ואין לי אפשרות כזאת. אז אני מוכרת בבית של אחותי ואז של ההורים שלי ואז של חבר שלי, הכל מרגיש "חפיף" ובגלל זה לא הולך לי.


מה שחשוב בכל התיאור שלי הוא שבכל התהליך שעברתי מאתמול- לא התעלמתי מעצמי.
פעם כשהייתי מרגישה את אותם תחושות הייתי פונה ישר לאוכל, לסמים, לאלכוהול. הייתי יושבת שעות בפלאפון רק לא להיות עם מה שעולה בתוכי.
והיום שמשהו כזה קורה, אני שומעת בראש שלי "דנה! את זקוקה לעצמך, להקשבה!"
וכל פעם כזאת זו הזדמנות להתקרב לעצמי
לאהוב את עצמי יותר, להכיר את הצרכים שלי מקרוב יותר. כמו אמא וילד.


מה עשיתי בעצם?
נתתי לדברים להיות, הייתי עצבנית וחסרת מנוח, היה לי איכסה בתוכי,
במקום להיות קורבן- החלטתי דבר ראשון- לעשות משהו. לשנות מרחב.
הפסקתי לעבוד,
נחתי,
הלכתי לרקוד בסטודיו.


בסטודיו עדין הרגשתי חוסר נעימות ועכשיו אפילו יותר, היה לי סחרחורות וחשבתי שאני הולכת להתעלף,
הרגשתי שאני לוחצת על עצמי, דוחפת את עצמי למקום שאני לא רוצה להיות בו. כי "צריך".
וזה לא מצב רע, זה מצב שהוא לא מוכל כאשר אין ביטחון.

ללכת לעשות ספורט בסטודיו שאין לי מקלחת משלי ואוכל במקרר עבורי, זה מבאס והורס את כל הכיף.

1. לא להתקרבן, לצאת מהלופ של ההתמסכנות ולהחליט שאפשר לשנות.
2. לצאת מהמרחב הפיסי ולהחליט לשנות מקום. 
3. להיות מחוברים עדין לכל תחושה, גם אם היא קשה.
4. לסמוך על כך שבסוף נהיה רגועים.
5. ללכת אחרי התחושות של הגוף: פתאום אחרי שעה בסטודיו הבנתי שאני חייבת ללכת לראות את השקיעה בים, זה מה שהגוף שלי אמר- והלכתי אחריו. ואחרי זה הלכתי מיפו עד כיכר מסריק ברגל (שעה הליכה).

הייתי צריכה קצת מרחב משלי, לבד. לא היה לי את זה המון זמן.
הייתי צריכה לדבר עם עצמי בראש, לשמוע את הקול שלי ולא של אחרים.


ותבינו- את התובנה האחרונה לא ידעתי בבוקר שעבדתי!!!
וגם לא הייתי יכולה לדעת


כי ככה זה בחיים, הגוף שלי הרגיש שהוא זקוק לשקט ומנוחה הרבה זמן לפני שהמוח שלי הבין. המוח שלי בכלל היה במקום אחר.
אבל עברתי תהליך כל היום.
בטח אתם חושבים לעצמכם- מה? יום שלם?
אבל תדעו שלרוב האנשים לוקח להבין דבר כזה אולי חודש ואפילו שנה, ואפילו חיים שלמים.
אני הבנתי שאני צריכה לבד והלכתי לים להיות לבד.
יש אנשים ששנים צמודים לאחרים ולא מקבלים את הצורך שלהם להתבודד ולעיתים לוקח להם שנים לעשות צעד כזה, רק שהם נחנקים ושזה במצב קיצוני.

איך זה קורה לי כל כך מהר?
רק תוך כמה שעות.

כי הגוף שלי יודע הכי טוב והמוח שלי הבין, אני הבנתי, שאם הגוף כבר יודע עדיף להקשיב לו ולא למחשבות שלי.
האגו שלי מעדיף לחשוב שהמחשבות והאמונות שלי הם הנכונות, למרות שהם שקר גמור, האמת היחידה נמצאת בתחושות בגוף.
למשל: האגו שלי אומר- את צריכה ללכת לעשות כושר כי לא עשית שבוע, את חייבת.
הגוף שלי אומר לי שממש לא, ואני אנסה לשכנע את עצמי ללכת על זה.
מה האמת? האמת היא שלא בא לי.

בסופו של דבר, לא בטוח אפעל על פי "האמת" על פי מה שהגוף אומר לי, אלא דווקא לפי המחשבה,
אבל לפחות היו כמה רגעים שבהם הסכמתי להודות שלא בא לי לעשות כושר,
החלק הזה הוא מאוד מפחיד, מפחיד לשהות בו, לכולנו קשה להיות בו. אבל הוא הכרחי להכרה, לתחושת המנוחה, הוא הכרחי להמשך הדרך.

אז איך עושים את המהפך הזה?
זה כבר לפוסט הבא.



1 תגובות
פוסט ראשון
04/06/2017 13:49
Dana levy
חשבתי לעצמי, שבתור מטפלת אצתרך לענות על הדימוי שבחרתי ולכתוב על תהליכים נפשיים ורגשיים בתור משהו שרחוק ממני, שקורה למישהו אחר. 
חשבתי גם שאת אותם מקרים היפותטיים שבחרתי להציג, אציג ככה שבסוף תמיד יהיה פיתרון לכל מכה.
וקצת הרגשתי שזה כבד מדיי ושכבר לא כל כך בא לי לכתוב.

ובעצם, אני רוצה לספר על עצמי וכל הרגשות שלי, ואין דרך אחרת ללמוד בצורה שהיא יותר מועילה. אני גם בן אדם, דנה שמי.
כתבתי בלוגים בתור נערה, וקצת התגעגעתי למיכל הרגשי האינטרנטי, אין לי רצון בתגובות, ואפילו לא בא לי להרשים אף אחד, לא בחיים שלי ולא בצורת כתיבה שלי. בא לי להיות אותנטית דרך המילים.




אז אני דנה, בת 25 מתל אביב. כרגע בלי בית, יושבת על הספה של אחותי בצפון הישן עם הלפטופ, באמצע קורס אינטרנטי במכירות שהבוס שלי קנה לצוות. אין לי סבלנות, בא לי לכתוב. 
אני רוצה לכתוב כי החיים שלי כמו בחדר מבולגן כרגע. אני מרגישה שלאט לאט הדברים יוצאים מהשליטה שלי. אני רואה את זה, התחלתי לעשן סיגריה עם הקפה בבוקר, לעשן חשיש בערב, לשתות אלכוהול, לאכול בלי לחשוב על מה וכמה והכי חשוב- שבוע לא הייתי בסטודיו.
זה לא נורא בכלל, זה ככה החיים, לפעמים מרגיש לי שהכל בשליטה ומתנהל בקלילות וזרימה ולפעמים נגמר הכוח ואז החיים שולטים בי.

רק שנמאס לי קצת. דווקא עכשיו כן בא לי שקט, בא לי שדברים כבר התיישבו במקום, שתהיה לי עבודה שאני אוהבת להיות בה ושתהיה יציבה וקיימת, מובטחת לי. שכבר אגור עם בן זוגי, אופיר, בבית שבעוד חודש יהיה שלנו. בא לי להתנהל שלא בהשרדות.

 מצד אחד כיף לי,כי אין לי באמת שגרה אפורה, אני עוד לפני הכל, לפני הקיבעון. אני חופשייה לבחור איך כל יום יראה בחיים שלי.
לדוגמה, נכון לעכשיו יש לי 5 עבודות שונות בהם אני עובדת, בכמה תחומים שונים לגמרי. מצד אחד אני אסיסטנטית בסדנאות ריברסינג, בצד אחר אני מוכרת את הסדנאות שלו דרך המחשב בבית, ככה שאני  עושה מכירות, מצד שלישי אני בייביסיטר בשתי משפחות שונות לחלוטין, ואני עובדת בעסק של חבר שלי- בפיצה בירה שהוא פתח בשכונת שפירא.


ואיך הגעתי למצב הזה?
היה רגע שבו הבנתי כמה אני מפחדת לחיות. שניסיתי שהכול יראה במסלול המושלם לחיים הכי בטוחים שיש. עשיתי פסיכומטרי בגיל 24, למרות שאני באמצע לימודים ברידמן של טיפול הוליסטי. חשבתי על חתונה, ילדים, איפה אגור.
והרגשתי שזה כבד עלי ושזה לא איך שאני רוצה שהדברים יעבדו בחיים שלי. ואז התחילו מחשבות על כמה שזה לא אפשרי לחיות איך שאני רוצה, כי צריך כסף. כסף. כסף. כסף כסף..... כסף...כסף...


אני מטופלת בשיטת גרינברג כבר שנה עם מטפלת שגורמת להכל לפעול בחיים שלי באורך פלא, ואני נותנת לה באמת המון קרדיט, והיא עזרה לי גם פה להבין שאין דרך מסוימת לבחור. שיש את הדרך שלי ושאני צריכה להתמודד עם הפחד שלי להיות אני.
אני נשאבת לריצוי אחרים, לפחד לומר את שלי, ללבקש מאחרים ומעצמי לפעול למען הרצונות שלי.


אז היה מגניב חודש. אני באמת יצרתי מצב שהיה נראה לי לא אפשרי, אני אוהבת שגרה מיוחדת, שיש בה את כל מה שאני אוהבת, והבנתי שאין עבודה אחת שמכילה את כל מה שאני רוצה, לכן אני ארצה לעבוד בכמה עבודות שיבטאו כמה שיותר חלקים ממני.
ומצד אחד, שוב, זה כיף, גם נשמע לי אני, רוחבי.
אבל מצד שני,
אני לא מתעמקת, וזה לא מפריע לי מהבחינה הרעיונית דווקא, אלא כי אני עייפה מלתחזק את הכל.
בא לי כבר בית, דבר ראשון, בא לי לחתום על ההסכם הזה ולסיים את כל הבעיות עם הערבות הבנקאית ושאופיר כבר יגלה אחריות ויתן לי שקט מהנושא הזה. בא לי לשלם ולחתום, אין לי כוח לבעיות הכלכליות שלו, אין לי מקום להכיל את זה, יש לי מלא בעיות משל עצמי.
אני מנסה לצאת מהמינוס הזה, חייבת לאנשים קרוב ל10,000 שקל. בחיים לא הייתי במצב כזה.
אני אוכלת מה שיש, בכלל לא מנסה להשקיע מחשבה במה בריא יותר, אלא מה יותר זול.

יש לי מלא זמן פנוי, כי כמו שאני לא מתחייבת למקום עבודה אחד, גם אף עבודה לא מתחייבת אלי.

אני אשאיר את הדברים ככה,
בנימה המבולבלת, הכועסת שלי.
אני מרגישה שאין לי פרטנרים לעשייה שלי, שאופיר לא מחזיק כמוני את הרהיט שאנחנו מעבירים מהסלון לחדר. שכל המשקל עלי.

3 תגובות