עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
הקורבנות שלי - השמנה, אוהב הזין והשקופה
22/08/2012 23:58
dana dekl
אונס, הטרדה מינית, דנה דקל, האשמת שווא

מיקו (אוייש מיקו) זה כבר סיפור אחר. חבר אמיתי. כך לפחות חשבתי.

 

הייתי קוראת לו סיגלית. כן, הוא ייצג את המין הנשי. הוא אהב להרגיש זין. הוא אהב לקבל אותם לתוכו. הוא אהב אותם חזק. מיקו שלי, גובה 1.80 משקל 70 קילוגרם, אסתטי בטירוף, עיניים ירוקות ושפתיים בשרניות. הומו (ובלשוננו המודרנית אוחצ'ה) תל אביבי שהכיר לי את כל המקומות האפלים בירושלים ובכלל.

 

למיקו, כמוני, אין ייחוס משפחתי זהיר. הוא גדל בשכונה ד' בבאר שבע. בסביבה שמרנית שמדירה מעליה כל סממן נשי אצל גברים. מיקו כך סיפר לי היה מתחבא בחדר המשותף לו ולעוד שלושת אחיו ולומד. והעיקר לא לבוא במגע עם הסביבה. שמא יזהו אצלו את הנשיות המתפרצת. את נשיותו הברוכה הרשה לעצמו להחצין שעבר ללמוד בירושלים. שם הוא הרגיש מספיק רחוק ובטוח לתת לנשמתו דרור. ועוד איזה דרור...

 

מיקו סומן כ"חברה הטובה". כזו שאפשר לספר לה הכל. היא לא תקנא (אלא אם גנבת לה את הבחור..), היא תמיד תגיד את מה שהיא חושבת ולא תפחד מהתגובות שלי. החברה הטובה שלי הייתה ביצ'ית כמוני. שותפה לדרך. לאסטרטגיה. גם בלי ממש להיות שם.

 

את מיקו בחרתי לחבורה בגלל הגישה שלו. הפתיחות המדהימה והכי חשוב בגלל שגם לו יש שאיפות. גם הוא רוצה להגיע. גם הוא רוצה להוכיח. להוכיח למשפחה שלו שאפילו אם הוא נשי הוא יכול להצליח. ולהצליח בגדול. לא סתם בעבודה במפעל. אלא בתל אביב רבתי.

ושנינו ביחד. הוא בדרכו ואני בדרכי. קידשנו זה לזו את הדרך. נשיקות לכפרה שלי. לאיש הסוד היקר שלי. איש הסוד שחשבתי שיש לי.

 

אלה, יקירתי השקדנית, גובה 1.55 משקל 42 קילוגרם. בחורה שכשנעמדה מול קיר לבן, לא היינו רואים אותה. אך לשמוע זה כבר סיפור אחר. כמו גוויה התהלכה לה, שקופה. לא צריך לתהות הרבה באשר למשקל הסגולי שלה בחבורה הפטפטנית, הרועשת והבולטת.  קצת קינאתי בשקט הפנימי שלה. לעיתים שייכתי אותו להתנשאות משהו. התנהלה לה בבטחון שקט.

 

אלה גדלה בגבעתיים לזוג הורים שעובדים בתחום ההייטק. אלה היא מהילדים שהלכו לכל ההצגות, לכל הפסטיבלים ולכל המסעדות הנחשבות. סושי הוא המאכל האהוב עליה.

לאלה אחות אחת. קטנה ממנה. שתיהן גדלו עם אופר בבית כי ההורים בילו הרבה מחוץ לגבולות ישראל וגם שהיו נוכחים היו מגיעים בשעות לא שעות הבייתה.

 

אלה ילדה טובה. זקופה וחכמה. היה ברור שהיא תצליח. היא קורצה מהחומר הטוב.

השקדן והחושב. היא זו שהייתה מסכמת לנו את השיעורים לבחינות, היא זו שהייתה הולכת לספרייה ומצלמת לכולם את החומר. היא זו שלמדה בשביל עצמה ולא היה אכפת לה לחלוק. אולי אפילו רצתה לחלוק בכדי שנקבל אותה לחבורה. לקחה על עצמה תפקיד. שנרגיש בצורך שלה. כי רק שם היא התבלטה. בשיחות היא שתקה. לבילויים המשותפים היא לא הגיעה. ובכל מה שהיה קשור ללימודים כיכבה.

 

אלה הייתה שותפה שקטה. היא שמעה הכל ובקושי דיברה. בדיעבד הסתבר ששמעה יותר מדי. אולי אם לא הייתה כל כך לבנה הייתי מבחינה בה כשצריך. וסותמת. כנראה שהתנהלתי בביטחון. יתר על המידה. ועדיין.

 

יקירי, אורנה, מיקו ואלה. שנה טובה הייתה לנו. טובה מאוד. שנה אחת. בלי המשך. בשביל מטרות נעלות צריך לפעמים להקריב קורבן. והם היו הקורבן שלי. קורבן חיי.

0 תגובות
כשהזין עומד השכל בתחת
21/08/2012 11:38
dana dekl
אונס, הטרדה מינית, דנה דקל, האשמת שווא

גדלתי והתבגרתי והפכתי מגוזל יפה לברבור יפה תואר. כך כולם אומרים.

 

גובה 1.70 משקל 55 קילוגרם, עיני דבש, שיער שחור חלק (כמו בפרסומת) וישבן קטן ומוצק (הידד לספינינג) כן, אני בהחלט כוסית. לעיתים, אפילו קרובות, אני מוצאת עצמי מוחמאת ולפעמים עד כדי מבוכה.

 

עם השנים למדתי להשתמש ביופי שלי כאישה. בעוצמה הנשית. להשיג בעזרתה דברים (והרבה) והיא זו שגם הביאה אותי למקום בו אני נמצאת היום.

 

שגרת החיים הביאה אותי לסגל התנהלות מנצחת. ברוך ה' (מודה לו כל יום) בורכתי בנתונים מצודדים שאפשר להשיג בזכותם הרבה דברים.

החיים לימדו אותי לסמן מטרות. לסמן את מי שיכול להבטיח הצלחה, לדעת לחייך את החיוך המצודד והמעורר, לבלבל ולטעת תקווה. אלו, כפי שהוכיחו לי החיים, יובילו להשגת המטרה.

 

וכך מצויידת בארסנל התנהלות מנצחת פתחתי את שנת הלימודים באוניברסיטה בידיעה גמורה שאני אסיים את התואר כמצטיינת ואתברג בקריירה מבטיחה עם משכורת גבוהה. להביא כבוד לאבא. זאת ידעתי ובזאת נשבעתי.

 

החברה שסומנה כחברה הטובה שלי הייתה אורנה שגיא. הבת של פרופסור פלי, ראש הפקולטה למשפטים. הפקולטה שלמדתי בה.

אורנה גדלה בשכונת רחביה בירושלים. בת אצולה. ממש כמו שקוראים בספרים. בית רחב ידים.

משפחה אינטלקטואלית. מיוחסת. תורמים לקהילה ובעלת הקשרים הנחוצים להצלחה.

 

אורנה הייתה מספיק מלאת בטחון עצמי למרות מימדיי גופה.  גובה 1.53 עם משקל שנע סביב ה- 60  קילוגרם (תלוי אם מישהו מזיין אותה) עור אדמדם ושמנוני ופנים שעירות כמו ערווה שנשכחה בה נחת השעווה. כמה שהיא הייתה לא. אבל ממש לא. ועם כל זה עדיין החכמים של הפקולטה היו נופלים שדודים לרגליה המנומשות והשמנמנות. גם כשענתה בקול בטוח ומלא בטחון תשובה בנאלית על שאלה בכיתה, ללא תחכום ולא מפולפלת דיו עדיין קיבלה את הקרדיט וסומנה כמצטיינת. לא בגלל היופי (שאין לה כמובן) כי אם בגלל שאבא שלה הוא ראש הפקולטה למשפטים. ככה זה.

 

את אורנה בחרתי לחבורה בשל הייחוס המשפחתי שלה. חשוב להיות חברה של מישהי שפותחים לה דלתות ואפילו אם זה רק בגלל אבא שלה. ואבא שלה הוא גבר. ואני אישה שאוהבת גברים. מניעה את הדברים כדרכי. בזכות היצר. יש שאומרים כשהזין עומד השכל בתחת.

 

0 תגובות
הבית שלי. שם גדלתי. שם הערצתי. אבא שלי.
17/08/2012 23:07
dana dekl
אונס, הטרדה מינית, דנה דקל, האשמת שווא

קיבלתי חדר בבניין 203 עם שותפה אמריקאית, רחל, שבאה ללמוד יהדות ובלשנות.

גובה 1.60 משקל 60 קילוגרם. רחל ואני נעשינו מיודדות. את הליכתנו לאוניברסיטה כל בוקר, בימים שהיינו מתחילות באותה השעה, היינו עושות יחדיו. אני לפקולטה למשפטים והיא למדעי הרוח.

 

כבר ביום הראשון ללימודים סקרתי, מלמטה למעלה, את הסטודנטים בכיתה ובחצר הפקולטה.

סימנתי את מי שנראה ראוי ודיי מהר התחברתי עם שלושה סטודנטים שלומדים איתי - אורנה, מיקו ואלה.

 

כל אחד מהם נבחר על ידי בקפידה ויחד נעשינו חבורה. "החבורה". לכל אחד מאיתנו היה תפקיד בין אם ידע עליו ובין אם לא. איתם למדתי למבחנים, איתם אכלתי, איתם ביליתי ואיתם חוויתי. ובעיקר, הרגשתי איתם נוח. הם היו מספיק מרוצים מעצמם כדי שהם יוכלו להיות חברים שלי.

 

בדרך כלל יש לי בעיה עם נשים או שאולי להן ישנה בעיה איתי. המראה החיצוני שלי מושך אש, האישיות שלי מוחצנת ואני (כמו שהמורה אמרה) לא עוצרת באדום.

כשהייתי ילדה אמרו "היא עוד תגדל ותבין". היום כבר הבנתי שחוסר הטאקט הוא חלק מהאישיות שלי. לטוב ולרע. ואין לי שום בעיה עם זה.

 

אין לי ייחוס משפחתי מפואר שיודע לפתוח לי דלתות, אין לי אבא עשיר או בתפקיד בכיר עם חברים "שווים".

 

גדלתי בבית צנוע. בבית שידעו בו רק עבודה קשה. אין חופשות משפחתיות בבתי מלון, אין ארוחות משפחתיות במסעדות או אפילו קפה ועוגה בבית קפה השכונתי (מקסימום אצל השכנה סימה מהקומה השלישית). "חבל על הכסף" אבא היה אומר.

 

אבא ואמא, שניהם טרודים בעבודתם שלעיתים ניתן לדמות אותה לעבודת קודש. לפסל אלילים.

מהבוקר עד הערב, בלי יום מנוחה, בלי חופשות. עבודה עבודה עבודה.

אחי ואני  גדלנו כילדי מפתח. אמא הייתה חוזרת מהעבודה בשעות אחר הצהריים ואבא, אם היה מגיע, היה חוזר בשעות הקטנות של הלילה. כמה שחיכיתי לאבא כל לילה. מחכה ומקשיבה לבכי החנוק של אמא מאחורי הקיר וכל שרציתי הוא לחבק את אבא.

מה היא לא מבינה ?! הוא עייף ורוצה לבלות עם החברים שלו אחרי העבודה. כך לפחות חשבתי. למה היא מקשה עליו. כעסתי עליה. הוא אבא שלי. שלי. שלי.

0 תגובות
עיתון לאשה
13/08/2012 22:47
dana dekl
אונס, הטרדה מינית, דנה דקל, האשמת שווא

תמיד הייתי קשובה לצו האופנה ועל כל המשתמע ממנו, אם ב"מצרכי" ביגוד בסיסיים, חיקויים זולים של בגדי מעצבים, נעלים אדומות, צהובות, מטפחות וכל מה שעזר לי להראות קצת אחרת, מסתורית, מעניינת ובלתי מושגת.


כבר בתור ילדה קטנה את זוכרת עצמי קונה בהיחבא עיתון לאישה כדי שערכי לא ירד בעיני אבא היקר שלי, שלא יידע שאני קוראת רכילות אידיוטית וכתבות חסרות תחכום.

אבל אני, מרדנית כדברי אימי, קניתי. תמיד עינינו אותי סיפורי הבגידות, קמפיינים פרסומיים חדשים ובמיוחד המדור של ההוא, העורך דין, הסיפורים מהחיים, מצחיק שאז לא עלה בדעתי כי חיי יוכלו לספק מנה הגונה לסיפוריו.

 

אבא שלי, דמות מרכזית בחיי, איש קשה שלא ידע חופש מהו.

בגיל 18 עלה לבדו ממרוקו הישר לעיר המדברית. עד היום הוא מתגאה איך כבר לאחר שבוע מצא עבודה במפעל שעובד בו עד היום.

את אמא הכיר בשידוך של קרובי משפחה. "שושנה בחורה שקטה, טובה ויודעת לבשל. היא לא תמרה את פיך ותעמוד לצידך" אבא תמיד מצטט איך מכרו לו את אמא וצוחק. "אם הייתי יודע איזו פטפטנית הייתי חושב פעמים. שקטה אמרו לי, שקטה".


אבא יקר שלי. עד היום אני שומעת את הסיפורים איך שמח והתגאה שנולדה לו בת בכורה.

"היא העיניים שלי" היה אומר ומוסיף "היא עוד תביא כבוד וגאווה למשפחה". 

כמעט בכל התמונות באלבום המשפחתי רואים את אבא מניף אותי באוויר, אני ישובה על כתפיו, אבא מחבק אותי. תמיד אותי. אמא כמעט ולא מופיעה איתנו בתמונות. "הנסיכה הקטנה שלי" היה קורא לי ואני מלאת גאווה וחדורת מוטיבציה צריכה להביא גאווה. כי ככה אבא רוצה. כי לזה אבא מייחל. כי זו השאיפה של אבא. אבא אהוב שלי.

 

כשהייתי בת שלוש (3) אחי הקטן יריב נולד. השמחה הייתה גדולה. בן זכר למשפחת דנינו.

את הברית חגגנו באולם הוליווד באזור התעשייה בדימונה. כל העיר הגיעה ואפילו הבוס של אבא מהמפעל. אני זוכרת איך אבא הסתובב איתו בכל השולחנות והציג בגאווה את הבוס. איזה כבוד עושים לו.

 

 

אבא תמיד דחף אותי לקרוא ספרות עברית, שירה של ביאליק וגדולי המשוררים "את לא תהיי כמו כל הנשים" היה אומר לי "את מיוחדת, יש לך את הגנים של אבא שלך. את תצליחי בחיים", ואבא שלי הוא הכי בעולם כי אבא שלי הוא הכי מכולם. וכך בהיחבא הייתי קונה.

 


0 תגובות
ירושלים שלי
13/08/2012 11:12
dana dekl
אונס, הטרדה מינית, דנה דקל, האשמת שווא

כיומיים לפני יומי הראשון באוניברסיטה העברית בירושלים אבא שלי יצחק (ב'יזו), שיבדל לחיים ארוכים, שכר טנדר גדול בכדי שיוכל להכיל את המשא שלי. המשא של הבת הבכורה שמתחילה ללמוד משפטים.


איזו גאווה. כל הדודות והדודים התקשרו לאחל דרך צלחה ואף ציידו אותי במשנה אמונות ופעולות שעליי לבצע עם הכניסה לחדר המעונות, לפקולטה ולכיתת הלימוד.


להיכנס תמיד ברגל ימין, לשבור ביצה, לנשק את המזוזה שלוש פעמים (אברהם, יצחק ויעקב) ועוד מיני אמונות שנתפסות כזרות בעולם המודרני, החילוני והאינטלקטואלי.


אפילו ראש המועצה, אבי אילוז, התקשר לברך "בשמי ובשם כל חברי מועצת העיר דימונה מברכים אותך על תחילת הלימודים. את גאווה לעיר". וואו. איזו התרגשות. כולם מלווים אותי. אני בת דימונה הרביעית שיוצאת ללמוד משפטים ומייצגת את האפשרי בעבור ילדי העיר. סמל. דוגמא.

 

את המחזה שלי ושל הורי פורקים את הטנדר לעולם לא אשכח. סחבנו מזרן "עמינח" חדש, טוסטר אובן שקיבלתי מבת דודתי שסיימה לא מכבר את לימודיה (פילוסופיה וB.A כללי) וכמובן מזוודה מלאה בגדים, קוסמטיקה ונכסי דלא נייד של בנות המין הנשי (גם החבר האינטימי, היציב והרוטט הגיע).


זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאנחנו משפחה, כולנו פועלים למען מטרה משותפת אחת. שכולנו מאוגדים. בלי הטפות מוסר של אמא ובלי עצבים של אבא. שלושתנו ביחד בחוויה משפחתית. אחי הקטן יריב לא יכל להצטרף אלינו. הוא התקבל לעבוד במפעל שאבא עובד בו והרי על יום עבודה אסור לוותר.


הפרנסה קודמת לכל.  "אתה גבר, אתה צריך לדעת לפרנס" היה אבא משמיע בפניו יום וליל ומבטל את תוכניותיו לצאת עם החברים למועדון הפורום בבאר שבע. "לא כל אחד מתקבל לעבוד במפעל ואתה צריך להוכיח את עצמך" וכך יריב נפרד ממני במוצאי יום שבת כי כבר בראשון בחמש לפנות בוקר ההסעה למפעל חיכתה לו מתחת לבית.

0 תגובות
התחלה
13/08/2012 00:09
dana dekl
הטרדות מיניות, אונס, האשמת שווא

אם הייתי יודעת לאן יתגלגלו הדברים אולי לא הייתי מרשהלעצמי להסיר את כל 

המחסומים שאמא שלי (שתיבדל לחיים ארוכים) דאגה להשריש לי מיום הולדתי.


מסתבר שמה שנקרא "נורמטיבי" הוא לא נחלת הכללולא משנה כמה עוצמות יש לאמא.


אולי באמת אני מורדת, כפי שאמא הגדירה.

 

אני זוכרת שתמיד המורה אמרה  שאני לא עוצרת באדום, תמיד אומרת מה שאני חושבת, 

תמיד יורה לאוויר. בלי לחשוב יותר מידי. 


לפעמים המילים פגעו. לפעמים המעשים פגעו.חסרת טאקט או יותר  נכון מרוקאית חמומתמוח.

לפעמים אחרי מעשה הבנתי עד כמה שגיתי. 

וכמה שהמצפון מפותח אצלי עדיין הגאווה הובילה. 


וכך יצא שאף פעם לא ביקשתי סליחה. הלכתי קדימה.עם הראש מורם.

וזה לא שלא עשיתי עבודה עם עצמי. "תמיד להקשיב,לחשוב, לסגנן תשובה ולשקול באם, בהתאם לסיטואציה, כדאי להשיב" הייתי משננתלעצמי. ולעיתים שוכחת. 


למעשה, כמעט תמיד שוכחת.

0 תגובות