עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
השפעה של סם
08/01/2015 19:19
Rockglam

"סם הוא כל חומר כימי אשר גורם לשינויים גופניים, רגשיים וחשיבתיים. חומרים המשפיעים על המצב הנפשי קרויים חומרים פסיכו-אקטיביים." הוא אמנם לא חומר כימי, למרות שאם נכנס להגדרה המדויקת של חומר כימי הוא אכן עומד בה. אני מניחה שכל מי שהיה מכור פעם לסמים יודע כי ההשפעה היא מאוד רגעית, עוצמתית ומטלטלת, אשר מאופיינת בנפילת אנרגיות ודיכאון עמוק ביום למחרת.


זו גם ההשפעה שלו עלי. הוא מאיר אותי, מטלטל אותי, גורם לי לחייך, לכבות את החיים ולחיות לכמה שעות באופוריה. אבל למחרת, מגיעים הרגשות הקשים; הבדידות, חוסר הערכה עצמית, כאב, תשישות, חולשה ובעיקר אכזבה מעצמי. האירוניה הגדולה היא שאתמול נסענו יחד והשיר שהתנגן ברקע היה "poison".


תמיד אמרתי שהאדם שאני הכי מפחדת לאכזב הוא את עצמי. אתה בונה לעצמך דמות, מגבש ערכים ועקרונות ומצליח לעמוד בהם, עד שקורה משהו ששובר את כל המוסכמות ואתה פשוט מבין שהכל סתם. כל העקרונות, הערכים, מדובר בפיקציה. ואז אתה מתאכזב שוב, נשבר, מנסה לאסוף את השברים ולהבטיח לעצמך תו"כ שהפעם תעמוד בעקרונות הישנים ומוסיף מספר עקרונות חדשים, כדי להרגיש טוב עם עצמך.


שאת מתארת את המצב שלך לסובבים אותך, הדבר הראשון שהם משווים אותו אליו זה להשפעת סמים. מבחינת ההשפעה על המוח, ההתמכרות והריקנות שבאה אחרי. אני מודה, אני מכורה. זה הרבה יותר גרוע מלהיות מכורה לחומר, אני מכורה לאדם. אדם שהוא הרסני לי, פוגע בי בכל צורה אפשרית, אני מודעת להרסנות שלו עלי אך עדיין לא מצליחה לנתק אותו מחיי, לא כי אני לא מסוגלת, אלא כי אני פשוט לא מוכנה.


את מתפללת לאלוהים שיתן לך כוח להמשיך הלאה, אבל את לא עומדת בדבר הרבה יותר קטן, של לנתק אותו מחייך ולהפסיק להרוס אותם. "את סגפנית" הם אומרים לך, הם צודקים. התמכרת לכאב, התמכרת לשקרים, למילים יפות שאין להן כיסוי, התמכרת לשמוע את מה שאת רוצה לשמוע, למרות שאת יודעת שאין כל משמעות לזה.


את לא מתארת לעצמך כמה גרוע המצב שלך, עד שחבר טוב שלך מניח מולך מראה ואת מבינה כמה רע את נראית מהצד וכמה רע את נראית בעיניי עצמך.

 

 

 

0 תגובות
את אוהבת אותי?
07/01/2015 17:45
Rockglam

"דניאל, את אוהבת אותי?" הוא חייב לשאול בכל פעם שאנחנו נפגשים וקצת אלכוהול מעורב בתמונה. אחרי שלא עניתי לו כי נותרתי מרוסקת מההיעלמות שלו, החלטתי לענות לו על כל שאלה את האמת הגמורה. בלי פילטרים, בלי משחקים ובלי אגו. הרי כבר התרסקתי, אז יותר מזה? עניתי לו את האמת, "אני אוהבת אותך כמו שלא אהבתי בחיים. אבל אני לא רוצה להיות אתך".


הוא נלחץ. לא מזה שאני לא רוצה להיות איתו, אלא מעוצמת אהבתי אליו. ששאלתי אותו אם הוא אוהב אותי חזרה הוא ענה "אני אוהב אותך, כל כך. אבל את יודעת איך אני, מתוסבך". ושוב מצאתי את עצמי במעגל האינסופי הזה, מעגל מפוצץ רגשות כשבמבחן התוצאה אני נשברת והוא נלחץ.

יצאנו אחר כך. הוא התחיל עם כולן, כמו שהוא עושה תמיד. מולי, מתחיל איתן ומסתכל לראות את התגובה שלי. ואז בא אלי, אומר לי שהוא לא מסוגל להיות עם אף אחת אחרת, מנסה לנשק אותי ואני מזיזה אותו, עד שהכוח שלו פועל עלי ואני מפסיקה להזיז אותו. ככה סתם, מול כולם, מנותקים מהכל ומתנשקים. העולם נעצר, פשוטו כמשמעו.


שוב מעגל שבו הוא מחפש אותי, מוצא, הולך לבנות אחרות, מבין שהן לא מעניינות אותו וחוזר אלי. שוב הלילות הארוכים שמסתיימים באור הבוקר ומרגישים כאילו חלפו בין רגע, הלילות האלה שכל כך מטלטלים אותי אך בו בזמן גורמים לי לאושר גדול כשהוא קרוב אלי.

ושוב זה מתחיל, "אני אוהב אותך" רק שהפעם הוא חשב בקול רם ואמר לעצמו אחרי המשפט "אלוהים, תן לי לומר את זה פעם אחת בלי להילחץ". הוא מסתכל לי בעיניים, מתאר לי כמה הן ירוקות ועמוקות ולאחר מכן שואל אותי "תגידי לי את, יש יותר ממך? את הכל. את הטופ, את האישה הכי איתנה שהכרתי, את פשוט אישה. שאני אתך אני לא רוצה כלום מעבר. החלום שלי זה פשוט להיות אתך". אבל מנגד הוא מזכיר לי כמה הוא מתוסבך והוא מת להיפטר מזה.


איך את אמורה להרגיש כשהוא לא מוכן לוותר עליך, אוהב אותך אבל עדיין לא יכול להיות אתך? ושוב בוקר, אני לחוצה כי אני לא רוצה לתת הסברים להורים שלי איפה הייתי עד שעה כזאת, הוא לחוץ כי הוא לא מוכן שאלך, הוא רוצה לישון איתי, לחבק אותי ולא לשחרר. "אני לא רוצה שתלכי, את רעבה? בואי נלך לאכול איפשהו, רק תשארי לידי, רק אל תלכי. נעשה כל מה שתרצי. רק תהיי כאן" תו"כ שהוא לא מניח ליד שלי.


ב08:30 הגעתי הביתה, עצמתי את עיניי הדומעות, ספק מאושר ספק מכאב שאולי לא אראה אותו יותר. נרדמתי בשלווה שלא ברור איך הגיעה אחרי הטלטלה הזאת. אחרי שעה של חלומות גדושים בו, פקחתי את עיני, רואה שיחה שלא נענתה ממנו שמלווה בהודעת וואטספ "ילדה, לא הצלחתי להירדם כי לא הפסקתי לחשוב עליך, רציתי שנדבר קצת אבל את כנראה ישנה".

זה לא הוא מתוסבך, זה לא הוא אשם. הפעם זו אני.

 

2 תגובות
ושוב, האגו
05/01/2015 09:52
Rockglam

"הוא שומר עלי", זו הייתה התגובה הראשונית שנשאלתי לשאלה מדוע האגו שלי תופס מקום נרחב כל כך בחיי. תמיד הציגו אותו כחסרון אצלי, משהו שמפריע לי להתקדם בחיים, להסתכן ולחוות הגשמה עצמית. אף פעם לא הסכמתי עם זה, אמנם כן, הוא מנע ממני הרבה במהלך חיי אך במבט לאחור אני מבינה שאם הוא לא היה קיים והייתי פועלת בצורה שונה, הייתי נפגעת הרבה יותר ממה שנפגעתי בפועל.


זה מנגנון ההגנה החזק ביותר שלי, שהכי קשה לשבור. אף פעם לא הבנתי בעצמי מה אדם חיצוני צריך לעשות על מנת לגרום לו להיעלם, עד שפגשתי אותו. הוא אמנם לא הצליח לשבור את המחסום כיוון שאף פעם לא נתן לי ביטחון מלא שהוא אכן נמצא שם, בתור בן הזוג הקבוע שלי, אך בזכותו הבנתי מה יגרום לאדם אחר לנפץ אותו בקלות.


אז ביטחון, זוהי מילת המפתח. מנגנוני הגנה נבנים בגלל פגיעות, חרטות, כאב והתרסקויות העבר. אם נביט בפן של מערכות היחסים נוכל לראות כי רוב המקרים שתוארו נבעו מבני זוג שלא נתנו לנו ביטחון מלא שהם אכן כאן, אתנו. אז כן, אני מניחה שביום שאחווה ביטחון מלא שהוא נמצא כאן, זה יהיה השלב שבו כל מנגנוני ההגנה יתנפצו לרסיסים ואוכל לתת לו להגיע אל הלב שלי.


זה אף פעם לא קרה. האגו נמצא כאן, עמוק בתוכי, שומר עלי בחוזקה מפגיעות ותום לבי. תקווה אני כי יגיע האדם שיגרום למנגנוני ההגנה הללו להתנפץ, על מנת שלא אזדקק להם יותר. עם כל ההגנה שבעולם, הם מכבידים, בטירוף. 

0 תגובות
אושר?
04/01/2015 18:49
Rockglam

"אני רוצה להיות מאושרת, למה אני צריכה אדם שיכאיב לי כל הזמן?" שמעתי אלפי בנות אומרות, בין אם מדובר בחברותיי הטובות ובין אם מדובר בבחורות רנדומליות שפנו אלי לייעוץ כי פשוט "הייתי שם". הבנתי כל מילה, הסכמתי עם כל מילה, הרי למה לנו לחיות ברכבת הרים כשאפשר לנסוע במישור הקל והבטוח? הייתי הבחורה הזאת. זאת שפועלת עם הראש, שמחפשת גבר שיעריץ את האדמה שאדרך עליה, יעריך אותי, יאמר לי שהוא מתגעגע אלי מבלי שאצטרך לשאוב את המילים שאני רוצה לשמוע כדי ללכת לישון רגועה. עד שפגשתי אותו והוא טלטל את כל עולמי.


כל מה שדיברתי עליו, על המישור הבטוח, לא היה ולא נברא. הבחורה שחיפשה את האושר, השקט, התמיכה ואת החלק שימלא את החסר בחייה, נעלמה. הוא הגיע, עם עיניו העצובות והכאב שאפף אותו, במילה אחת שבר את כל מנגנוני ההגנה ונידף את כל החוקים שסיגלתי לעצמי במהלך השנים על מנת לייצב קשר בריא וטוב.


בלי לשים לב מצאתי את עצמי ברכבת הרים, יום אחד אני עולה למעלה ונוגעת בשמיים ולמחרת נמצאת בירידה חדה כל כך, שגורמת לי לרצות להפסיק לנשום כדי לא לחשוב עליה. סערת הרגשות שהתחוללה בי הייתה חזקה מאוד, מטלטלת מאוד, אך היא נתנה לי סיבה לחיוך. בתוך כל השגרה החונקת מצאתי אור לחיי, בין אם מדובר בכאב חסר גבולות ועצבים בלתי נשלטים ובין אם מדובר באהבה שלא ניתנת לתיאור. הסתכלתי עליו וראיתי הכל, התעוררתי בבוקר והדבר שהכי רציתי זה לראות אותו לידי, להתעורר באמצע הלילה, למשש את הצד שלו ולמצוא אותו שם.


אני יכולה להעיד, שאמנם לא שמעתי את זה הרבה, אך לשמוע ממנו "אני אוהב אותך", מילא את כל עולמי. כי היה קשה להוציא את זה. שזה נשמע, זה הרגיש כמו זכייה בלוטו, הצפה למקומות שלא פגשתי מעולם.


גם הכאב הזה, שהוא לא נמצא כאן או שהוא לא מתנהג לשביעות רצוני עשה לי טוב. הרגשתי חיה. הרי מי אנחנו ללא רכבת ההרים הזאת? כל חיינו הם מישור, מישור שמכונה בפי העם "השגרה". השגרה חונקת, היא שואבת אותנו אליה ואנחנו מעבירים את חיינו בצורה שגרתית בלי לשים לב.


אז מהבחורה שהאמינה במישור, בשקט, בכנות ובאושר, הפכתי להיות ילדת הלונה פארק. הילדה שמחפשת את רכבת ההרים כדי להאמין שקיימת לה סיבה לחיות ולהפיג את המישור המשעמם המציף את חייה. גם אם מדובר בכאב הגדול בעולם, הרי אנחנו כלום בלעדיו. אנחנו אוהבים את הכאב; הוא גורם לנו להרגיש בחיים, הוא מזכיר לנו כמה טוב היה לנו לפניו והכי חשוב- זה מרגיש כל כך טוב כשהוא עובר.

4 תגובות
כך זה התחיל
03/01/2015 17:41
Rockglam

בתוך העשן האופף אותנו והמוזיקה מחרישת האוזניים הוא לוחש לי "יש לי תחושה שאת עומדת להיות אשתי". חייכתי במבוכה וניסיתי להבין למרות השפעת האלכוהול, מה המשמעות של המילים שיצאו לו מהפה. מבחינתי היו אינספור אופציות, מתוכן "או שהיה פה משהו מיוחד", "או שהוא שיכור מדי", "או שהוא מוכן לומר לבחורה כל דבר כדי להכניס אותה למיטה". האופציה השלישית נראתה לי הסבירה ביותר, אבל היה לי כיף, אז המשכתי להקשיב לו. האגו שלי נהנה להקשיב לו.


ניסיתי לפענח ולנתח ואז הבנתי שלמילים אין משמעות. המשכתי להקשיב למוזיקה תוך ניסיון להקשיב למילותיו מבין הרעש החרישי שהציף אותנו. חצי ממה שהוא אמר בכלל לא שמעתי, אך מהבעות פניו והחיוך שנראה שקשה ביותר להוציא ממנו, הבנתי שהוא אומר דברים טובים.

הוא היה נראה עצוב. היה נראה שקשה לו, ששגרת חייו אינה קלה ושהוא לא מצליח להשתלט על העייפות ברוב הזמן. הוא לא יוצא הרבה. הסתכלתי עליו וראיתי משהו אחר. ראיתי עצב נסתר, כאב עמוק, ניסיון חיים עצום וכמות עצומה של אי שקט נפשי.


השנינות והחדות ללא ספק כבשו אותי. אז המשכנו לדבר, עד הבוקר, עד שהמוזיקה הרועשת פסקה ויכולנו לשמוע אחד את השנייה בבירור. המשכנו לדבר גם לאחר הערב הזה. בדיעבד אני מבינה שכבר אז, באותו יום, עם החיוך העגמומי והעיניים העצובות הבנתי שהוא אהבת חיי.

תמיד אומרים שחשוב להקשיב לאינטואיציה, אז כששכבתי במיטה אחרי הערב וניסיתי להבין מה קרה שם שטלטל אותי כך, עצמתי את עיניי מסוחררת וניסיתי לקרוא לה, לאינטואיציה שלי. היא הגיעה, דווקא די מהר. דמיינתי אותה רצה אלי במהירות וצועקת לי "היזהרי, הישמרי לך ממנו, הוא לא בשבילך. הוא הולך להכאיב לך". אבל מנגד הלב יצא ואמר "אף פעם לא הרגשת ככה, כמה רע זה כבר יכול להיות?"


תמיד שיננתי לעצמי בקול את זה שאסור לפחד מפגיעה להשתלט עלינו, שפגיעה היא כמו שריר. בהתחלה זה כואב, אך ככל שחווים אותה יותר היא תכאב פחות. אז לא פחדתי להיפגע. רציתי להרגיש, לעוף, לחוות. ידעתי שזה יכאב, אבל קשה מאוד לתאר את העוצמות בתחילת הדרך.

אז הלכתי איתו, עם הלב. אבל הלב מטעה, הוא רואה רק את ההווה. האינטואיציה והמוח, הם תמיד רואים את העתיד, הם תמיד צודקים. אז התרסקתי. עם כל החוזק שהפגנתי ועם כל הניסיון לעשות דברים טוב, בסוף היא צדקה, האינטואיציה.


את מסתכלת אחורה ולא מבינה, איך קרה שבפרק זמן קצר כל כך התרחשו כל כך הרבה אירועים, שטלטלו לגמרי את שגרת חייך ובסוף הותירו אותך שבורה ומרוסקת. את מאשימה את עצמך, שואלת "מה עשיתי לא בסדר? איפה טעיתי?" וכאשר הכל יוצא ממך ואת מתחילה לראות את התמונה בכללותה אתה מבינה שהבעיה בכלל לא אצלך. שלא סתם הוא היה נראה לך שבור, עגמומי ועצוב. הוא באמת כזה. אף פעם אל תאשימי את עצמך, את בסדר גמור. הכל אצלך בסדר גמור. הבעיה היא אצלו.

0 תגובות