עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

בת שבע עשרה. שואפת לשמונה עשרה. שואפת למוות.
למה כתיבה? כי מילים מזמן הפסיקו להשפיע.
יצור מאוד חום. עיניים חומות, שיער חום.
אל תנסו לעזור לי אני יודעת לטעות לבד.

אומרים לי שהחיים חישלו אותי, אני חושבת שהם הרסו אותי לאט לאט עד שנאלצתי לקום ולתקן את עצמי.

ילדה? נערה? עדיין לא החלטתי.
תחליטו אתם.
נושאים
הכל נגמר

"בסופו של דבר הכל תמיד נגמר
אתמול נגמר היום והיום ייגמר מחר."
Before I'll die
•  למצוא עבודה ✔
•  להוציא ספר
•  לצפות בגשם מטאורים
•  להתאהב
•  ללמוד לצלם
•  לשחות בעירום ✔
•  לטוס לירח
•  לגור בצפון
•  ללכת את שביל ישראל
•  לאבד את הביתולין ✔
•  להיות מי שאני רוצה
?Who am I

לפעמים הייתי רוצה להיות בלתי נראית.
ולפעמים החלום הזה באמת מתגשם.
כשאתה הולך ברחובות בתל אביב, אתה בלתי נראה. כולם ממהרים לאיזשהו מקום לא נודע, ואתה עוצר ותוהה לאן כל אחד הולך. הביתה? לעבודה? או שאין להם לאן ללכת והם רק הולכים בלי כיוון ממש ומחכים שהאדמה תבלע אותם?

'מי אני', זו שאלה גדולה. הלוואי והייתי יכולה לענות עליה כש, בעצם, אני עוד שואלת את עצמי.
אני עוד נערה. עיניים חומות, שער חום. לא גבוהה מידי, לא נמוכה מידי. לא רזה מידי, לא שמנה מידי. לא יפה וגם לא מכוערת. לא מיוחדת. לא חכמה במיוחד. ממוצעת.
חיה בבית ממוצע, עם הורים ממוצעים בשכונה ממוצעת ביישוב ממוצע עם חיים ממוצעים.
לא מתעניינת בהרבה דברים, לא בחורה להכיר להורים.
לא יודעת עוד מה היא רוצה מהחיים שלה.
לפעמים שקטה, לפעמים רעשנית.
לפעמים אומרת מה שהיא חושבת, לפעמים מעדיפה לשתוק.
מדברת הרבה ואומרת מעט.
לפעמים מהורהרת מידי. לפעמים ריקנית.
כשמקשיבים אפשר לשמוע ולהבין.
רק עוד נערה שכותבת על ההרס העצמי שלה.

"מי נמצא מאחוריי הקלעים?
מי מכוון את המצלמה, צועק אקשן ונעמד בצד כשמבט מהורהר על פניו?
מי דואג שהכל ילך כמו שצריך, המשחק יהיה חלק, בטבעיות, בנינוחות?
ולמי הוא משקר?
מי עומד מאחורי מסך הקולנוע, אני יכולה להגיד.
אבל מי עומד מאחורי הקלעים שלך?
אלוהים? הוא ממשי? הוא אמיתי?
מי מגולל את הסרט, דואג שהוא ימשיך להיות מוקרן?
ולמה על מסכי ענק? מתי בני אדם יסתפקו במועט, לעזאזל?
מי החליט שהסרט שלך יהיה ארוך, או קצר, או השד יודע מה
מי מושך בחוטים?
ולמה זה לא אתה?" -נקודה למחשבה.

"בסופו של דבר הכל תמיד נגמר
אתמול נגמר היום והיום ייגמר מחר." -TR
חומות
"ובלילה ישנתי, שינה נטולת חלומות
בזמן שהם שברו לי את כל החומות
את אותן החומות שבניתי בכוחות עצמי
וכשהתעוררתי גיליתי שאני מתבוססת בדמי."
my e-mail
למי שצריך, להערות, הארות, עצות או סתם שעמום,
lonley14@walla.com
וכן, אני יודעת שלא כותבים ככה lonely, זה היה ממש מאוחר בלילה וכבר אי אפשר לשנות.
אשתדל לענות בהקדם
כמה טוב להיות פרח קיר
"אני מניח שאנחנו מי שאנחנו בגלל המון סיבות. ואולי לעולם לא נדע חלק גדול מהן. אנחנו עדיין יכולים לבחור לאן אנחנו ממשיכים משם. אנחנו עדיין יכולים לעשות כל מיני דברים. ואנחנו יכולים לנסות להרגיש טוב עם זה.
אני חושב שאם אי פעם יהיו לי ילדים ומישהו ירגיז אותם, אני לא אגיד להם שאנשים בסין גוועים ברעב או משהו בסגנון הזה, כי זה לא ישנה את העובדה שהם כועסים. ואפילו אם מישהו אחר סובל יותר, זה לא ממש משנה את העובדה שאתה מתמודד עם העניינים שלך. לטוב ולרע..

אולי זה טוב לפעמים לראות את הדברים מפרספקטיבה אחרת, אבל לפעמים נראה לי שהפרספקטיבה היחידה היא פשוט להיות נוכח. כמו שסם אמרה. כי זה בסדר להרגיש דברים. ולהיות אמיתי לגביהם."
- סטיבן צ'בוסקי, 'כמה טוב להיות פרח קיר'.
תשליך
ילדה יושבת על קצה הצוק, מביטה על הגלים שמתנפצים מתחתיה.
היא מחזיקה סידור קטן, כלכך קטן שאפשר לחשוב שאלוהים לא רואה את המילים בתוכו.
'תשליך', היא ממלמלת לעצמה בגיחוך.
'תשליך את כל הכעסים אל המים'.
הדפים נמחצים תחת אגרופה הקפוץ.
'בן אדם, מה לך נרדם.'
היא פוקחת את עיניה לרווחה. מוחה את הדמעות שנקוו בצידי עיניה.
'קום קרא בתחנונים.'
היא נעמדת בחדות, מתנדנדת קלות במקומה.
העיניים אדומות. היא ממלמלת מילים בשקט. מפחדת להעיר את אלה שלא יקומו לעולם. המילים נמחצות תחת ידיה, אך לא משמיעות קול. הן שותקות. בדיוק כמו שהוא שתק כל החיים שלו.
היא נאלמת דום. מחייכת חיוך קטן. "תשליך", היא קוראת. והיא משליכה.
הבית הריק
09/11/2017 00:08
tears
להגיע הביתה לריק הזה 
שגורם לך להרגיש שלמה ושבורה באותה נשימה
ההרגשה הזו, שהדמעות רוצות לצאת
אין לך חדר לבכות בו.
ולא בגלל משהו רע, שיישאר פה תמיד מצידי 
אני רק רוצה מקום בו אוכל להתפרק.
להגיע הביתה לריק הזה
בו לכולם אכפת אך אף אחד לא מראה זאת,
ידברו איתך רק אם הגעת מאוחר או לא אמרת להתראות בבוקר.
להגיע הביתה לריק הזה
בו אין אמא אך יש אימה שמסתובבת בין הרגליים
נועצת מבטים, זורקת עקיצות, שולפת חרבות
בו יש אבא אך יש גם איבה בין השיניים
שמחייכות לעברך בתמימות מעושה 
להגיע הביתה לריק הזה
עם האלכוהול הזורם בדמי, הווריד הפועם בראשי
מסרב להרפות, מסרב להאט
ואני, נותר לי רק הפתקים בפלאפון והעט
שמחכה בחדר שאינו שלי כרגע.
לחזור הביתה לריק הזה 
לחזור.. לחזור למבנה בו יש הכל אך אין בו כלום
לחזור למראה מכוסת האדים 
והאף המאדים 
מול האדים המכוונים, שלא אראה את הכאב.
להגיע הביתה לריק הזה.
לפחות עכשיו הם יודעים למה אני מתקלחת כלכך הרבה זמן.
0 תגובות
הלילה
30/10/2017 23:02
tears
בוא נעשה קצת שטויות הלילה.
אתה תשתמש בגופי ואני בהסחת הדעת שאתה
בוא נשתכר כמו מבוגרים הלילה. 
נשב על וויסקי טוב, נבכה רק כשייגמר
נסווה את הדמעות בצחוק שיכור
נחרוק את השיניים.
בוא נלך קצת לאיבוד הלילה.
נהרוס קצת את הנפש, לא נחשוב על השלכות
נשליך את ההיגיון דרך החלון
נאוורר את החיים שלנו.
בוא נשכח את עצמנו הלילה.
אתה תשקע בגופי ואני בריח שלך, שמזכיר לי נשכחות
נרגיש בטוחים בין השמיים ללשון.
בוא נשתוק קצת יותר מדי הלילה.
ניתן לרגש לשקוע, לאדישות לתפוס מקומה
נחיה כאילו זה הלילה האחרון שלנו
אבודים בין הכוכבים, מחפשים את המשמעות
אתה תשתמש בנוכחותי כדי לשכוח אותה ואני בך כדי להיזכר ברעש שהוא 
בוא נעשה קצת שטויות הלילה.
נשלם רק בבוקר שאחרי.
1 תגובות
יותר
26/10/2017 01:22
tears
דברי איתי יותר
דברי על השדים ועל רגשות האשם
דברי על היין בצבע הדם
דברי על הדם המטפטף אל הרצפה
דברי על אכזבה.
רק דברי איתי יותר
דברי על העצב ועל הקושי לישון
דברי על הפחד ודברי על דיכאון
דברי על דיכאון שמעצים את הרעש
דברי על כעס.
רק... דברי איתי יותר
דברי על רגשות או חסרונם בכלל
דברי על הקשה וגם על הקל
דברי על "לא למות" היום
מה גרם לך לפגוע פתאום.
בעצמך.
רק דברי איתי..
יותר.
1 תגובות
לא נוגעת
23/10/2017 22:44
tears
שירים
נוגעת-לא-נוגעת
ניגשת-לא-ניגשת
מתחבטת 

ישבת מולי היום
מתנדנדת על סף תהום
נוגעת-לא-נוגעת
משתגעת, משתגעת
לא בוכה.

יודעת-לא-יודעת
זוכרת, לא שוכחת
מחכה לשאגה 
זמן רב הייתה בי דאגה
שותה, שותה
לא עונה.

פוגעת-לא-פוגעת
מפחדת, לא סולחת 
מחכה לפתרון 
מה נעשה עם דיכאון
שומעת-לא-שומעת
אבודה.
0 תגובות
שונאת קצת
27/09/2017 00:39
tears
אמא
אני שונאת אותך קצת.
בין העקיצות השקטות, בין האטימות הכבדה. בין השקט בעיקר, בין הדממה.
אני שונאת אותך בין המילים הקשות, בין הדמעות והאכזבות, בין הריבים והצעקות.
אני שונאת אותך קצת.
בין המשמעת הכבדה, בין הצלחה לאכזבה, בין חתך על היד לבין צלחת ריקה.
אני שונאת אותך בין הילדותיות המביישת, האדישות המתבקשת, בין האישור לביטול ובין המוזיקה הרועשת.
אני שונאת אותך קצת.
בין ההתחנפות המזויפת, בין הדאגה שאני לא משתפת, בין הענן השחור ואז כל צבעי הקשת.
אני שונאת אותך בין "תראי כמה את רזה!" לבין "למה את לא אוכלת?!", שונאת אותך במיטה בזמן שאת בטלפון, מרכלת.
אני שונאת אותך קצת.
בין השקרים והקשיים, בין חריקת השיניים לחתכים, בין המוזיקה לשירים.
אני שונאת אותך בין אי הקבלה לקשיחות מ"אהבה", בין ההתנתקות וקץ התקווה.
אני שונאת אותך קצת.
בין השכיבה שלך על הספה לבין הריצה שלך לשירותים, בין דמעותייך על שולחן שבת לבין האורחים.
אני שונאת אותך בין השתכרותך לאחר חצי כוס יין, לבין עין תחת עין.
אני שונאת אותך קצת.
לא, בעצם. אני חושבת שאני שונאת אותך הרבה.
1 תגובות
השמח בחלקו
17/09/2017 01:01
tears
כשהייתי בת ארבע רציתי בובה כמו של דורין,
ובגיל חמש רציתי שמלה כמו של יסמין.
כשהייתי בת שש רציתי ילקוט כמו של תמר,
ובגיל שבע רציתי צמות כמו של הדר.
כשהייתי בת שמונה רציתי שיער כמו של גליה,
ובגיל תשע רציתי עיניים כמו של אביה.
כשהייתי בת עשר רציתי סבתא כמו שיש לדנית,
ובגיל אחת עשרה רציתי להיות רזה כמו עמית.
כשהייתי בת שתיים עשרה רציתי בת מצווה כמו של שירז,
ובגיל שלוש עשרה להיות פופולרית כמו פז.
כשהייתי בת ארבע עשרה רציתי אהבה כמו שיש לנעם,
ובגיל חמש עשרה רציתי כשרון כמו שיש לשהם.
כשהייתי בת שש עשרה רציתי להיות מאושרת כמו מיכל,
ובגיל שבע עשרה רציתי רישיון כמו שיש לאייל.
והיום, היום. אני רק רוצה לשמוח בחלקי.
לא כמו שכולם שמחים, אלא כמו שבאמת צריך.
2 תגובות
חמוץ-מתוק
03/09/2017 03:36
tears
זוכרת עצמי כבחלום רחוק,
חמוץ-מתוק,
וטעם לוואי של כאב בשיניים.
זוכרת לחיים וורודות,
ועיניים אדומות,
מהבכי שהחזקתי כמעט תמיד.
בין השורות המשמעות,
זה לחיות או למות,
להחזיק חזק ולא ליפול.

והעיניים, העיניים.
תמיד פיזזו לצדדים
לא לפספס אף זיכרון, לא לפספס אף הזדמנות
לשים את הקלפים על השולחן
לטפס על הגדרות
למוטט מהמקום הכי כואב,
להפיל מהיסודות.

זוכרת עצמי כבחלום רחוק,
חמוץ-מתוק,
וטעם לוואי של פספוס בשיניים.
ובינתיים, בינתיים.
עוד לא הצלחתי לשבור את החומות.
אף פעם לא הייתי טובה בחלומות.

0 תגובות
הוריקן
18/07/2017 00:08
tears
מיליון נפשות חולפות על פניי מדי יום ביומו.
מיליון סיפורים חולפים מעל ראשי, לחישות שקטות ותחינות שמחכות להיענות 
מיליון פרצופים מחכים שאוריד את המסכה מפניי, אם רק היה בי הכוח להיחשף. 
מיליון רגשות מסתובבים מעל ראשי בהוריקן של מילים שלא נאמרו,
אהבות שלא מומשו, חששות שלא נאמרו בקול. 
ואני, מסוחררת מן המגוון, רק להושיט את ידי ולקטוף,
"הלוואי", "עד מתי", "היכן", ואני עודני כאן 
מסתובבת יחד עם הרוח, יחד עם ההוריקן 
דבר מופלא הוא המגוון, בלתי נתפס הוא חופש הביטוי, לו רק יכולנו להשאיר את התגיות מאחור, לשבור את החומות 
להפסיק לפחד.
מיליון פרצופים נגלים לפניי ברחובות, אוסף נשמות אבודות ועייפות, הן לא יודעות כי התשובה נמצאת בתוכנו.
בכנרת נגלו לפניי נשמות מטיילות, נשמות מחפשות, מוכנות למצוא את האני 
ואני, אני טיילתי בשבילי השקט הבטוחים.
מיליון אנשים שאת שמם איני יודעת, את סיפורם איני מכירה 
אולי אחד מהם קורא את מחשבותיי ברגע זה מבלי לדעת ש
צפיתי בך.
2 תגובות
שיר
11/07/2017 02:10
tears
שיר..  הוא לא צריך
סדר מסוים.
מסגרת.
הוא צריך להיות
קצר, קולע
שלא יחמיץ את המטרה.
שיר הוא לא,
הוא לא.
חייב דבר לאף אחד.
ואני, אני עומדת 
אמצע צומת בחיי 
אומרת ש
אני.. לא צריכה
אני לא.
מילים שיתארו בי את הכלום.
רק הבנה.

2 תגובות
אהובתי
24/05/2017 01:14
tears
אהובתי אוהבת את זה חזק.
כשאנחנו יוצאים היא מתלבשת בנוחות, נעלי בובה לרגליה וסרט בשערה.
כה קטנה ורזה, עלה נידף ברוח, עדינה ושברירית.
אהובתי לא מצליחה להכניס אותו עד הסוף, ולא יכולה לבלוע.
אך היא מפצה על זה בלשונה, מטיילת ומכה, אותה לשון עוקצנית ושנונה.
אהובתי אוהבת את זה פראי. כשרק הכרנו הופתעתי לטובה. 
אהובתי אוהבת את זה חזק, לאזוק ולהיאזק, לנשוך ולהינשך.
לפעמים אני מרגיש כאילו היא פודל זועם ואני צעצוע הלעיסה שלה, ההוא המרוט וההרוס ששוכב בפינה ומחכה לבואה אחרי יום עבודה בו הכלבים בגינת הכלבים שוב התגרו בה במחשבה שבגלל גודלה לא תוכל להחזיר להם.
לאהובתי לקח זמן להתפשט לגמרי במיטה, צלקות הקרב העדינות שלה מתנוססות על גופה כבר שנים.
אהובתי אוהבת את זה חזק, כי פעם הכאב לו נזקקה נגרם על ידה. 
כיום היא נותנת למישהו אחר להזין את ההתמכרות שלה.
אהובתי מסוגלת לספוג הרבה יותר ממה שאני מסוגל לתת לה, בכל המובנים.
אהובתי באה למיטתי בעיקר כשהיא עצובה, בעיקר כשהיא כועסת.
רוצה חזק יותר, רוצה מהר יותר, רוצה זועם יותר מכפי שאני מסוגל לשאת והיא נשארת בתסכולה.
אהובתי לא בוכה. לא לא, היא אולי נראית שברירית אך היא חזקה.
ולפעמים, אחרי ששנינו נופלים ממוטטים על המיטה, אני שומע אותה מחניקה את יבבותיה אל תוך הכרית כשהיא חושבת שנרדמתי.
כשעוד שאלתי, היא תמיד חייכה בסלחנות ואמרה שראתה סרט רומנטי מטופש.
לא לי ולא לאהובתי יש טלוויזיה או מחשב בחדר.
ולפעמים, הייתה לוקחת את העצב שלה צעד אחד קדימה. לפעמים, הייתי רואה אותה מנגבת דמעה בחשאי וממהרת להביט בי בחשש, לוודא שלא ראיתי דבר.
אהובתי אוהבת את הכאב יותר מאשר היא אוהבת אותי. זקוקה לו יותר משהיא זקוקה לי.
אהובתי מתרצת את העונג שלה בהתמכרות לספרים רומנטיים בילדותה, שם קראה על הגבול הדק בין הכאב לעונג.
אך אני ראיתי, אני צפיתי בה עונדת גומייה מגומי על פרק כף ידה, וראיתי, את הסימנים האדומים.
אהובתי חיה בין השפיות לשיגעון, מהלכת בזהירות סביב חייה, סביב הרצון האבדני להסכם הפשרה שלה בינה לבין עצמה.
ואני צפיתי, אני צפיתי בה בעודה עוטה על פניה מסכת אדישות לאחר שעיניה הביעו חרטה, הסימנים הכחולים על גופה וגופי לא תמיד שווים את זה ביום שאחרי.
אהובתי אוהבת את זה חזק, כי פעם הכאב לו נזקקה נגרם על ידה. כיום היא נותנת למישהו אחר להזין את ההתמכרות שלה.
ואני, אני לא אוהב אותה מספיק כדי לא לתת לה את מה שהיא חושבת שהיא צריכה.
0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 18 19 הבא »