עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

בת שמונה עשרה. שאפתי לשמונה עשרה, עכשיו נותרה רק השאיפה לקץ.
למה כתיבה? כי מילים מזמן הפסיקו להשפיע.
יצור מאוד חום. עיניים חומות, שיער חום.
אל תנסו לעזור לי אני יודעת לטעות לבד.

אומרים לי שהחיים חישלו אותי, אני חושבת שהם הרסו אותי לאט לאט עד שנאלצתי לקום ולתקן את עצמי.

ילדה? נערה? עדיין לא החלטתי.
תחליטו אתם.
נושאים
הכל נגמר

"בסופו של דבר הכל תמיד נגמר
אתמול נגמר היום והיום ייגמר מחר."
Before I'll die
•  למצוא עבודה ✔
•  להוציא ספר
•  לצפות בגשם מטאורים
•  להתאהב
•  ללמוד לצלם
•  לשחות בעירום ✔
•  לטוס לירח
•  לגור בצפון
•  ללכת את שביל ישראל
•  לאבד את הביתולין ✔
•  להיות מי שאני רוצה
?Who am I

לפעמים הייתי רוצה להיות בלתי נראית.
ולפעמים החלום הזה באמת מתגשם.
כשאתה הולך ברחובות בתל אביב, אתה בלתי נראה. כולם ממהרים לאיזשהו מקום לא נודע, ואתה עוצר ותוהה לאן כל אחד הולך. הביתה? לעבודה? או שאין להם לאן ללכת והם רק הולכים בלי כיוון ממש ומחכים שהאדמה תבלע אותם?

'מי אני', זו שאלה גדולה. הלוואי והייתי יכולה לענות עליה כש, בעצם, אני עוד שואלת את עצמי.
אני עוד נערה. עיניים חומות, שער חום. לא גבוהה מידי, לא נמוכה מידי. לא רזה מידי, לא שמנה מידי. לא יפה וגם לא מכוערת. לא מיוחדת. לא חכמה במיוחד. ממוצעת.
חיה בבית ממוצע, עם הורים ממוצעים בשכונה ממוצעת ביישוב ממוצע עם חיים ממוצעים.
לא מתעניינת בהרבה דברים, לא בחורה להכיר להורים.
לא יודעת עוד מה היא רוצה מהחיים שלה.
לפעמים שקטה, לפעמים רעשנית.
לפעמים אומרת מה שהיא חושבת, לפעמים מעדיפה לשתוק.
מדברת הרבה ואומרת מעט.
לפעמים מהורהרת מידי. לפעמים ריקנית.
כשמקשיבים אפשר לשמוע ולהבין.
רק עוד נערה שכותבת על ההרס העצמי שלה.

"מי נמצא מאחוריי הקלעים?
מי מכוון את המצלמה, צועק אקשן ונעמד בצד כשמבט מהורהר על פניו?
מי דואג שהכל ילך כמו שצריך, המשחק יהיה חלק, בטבעיות, בנינוחות?
ולמי הוא משקר?
מי עומד מאחורי מסך הקולנוע, אני יכולה להגיד.
אבל מי עומד מאחורי הקלעים שלך?
אלוהים? הוא ממשי? הוא אמיתי?
מי מגולל את הסרט, דואג שהוא ימשיך להיות מוקרן?
ולמה על מסכי ענק? מתי בני אדם יסתפקו במועט, לעזאזל?
מי החליט שהסרט שלך יהיה ארוך, או קצר, או השד יודע מה
מי מושך בחוטים?
ולמה זה לא אתה?" -נקודה למחשבה.

"בסופו של דבר הכל תמיד נגמר
אתמול נגמר היום והיום ייגמר מחר." -TR
חומות
"ובלילה ישנתי, שינה נטולת חלומות
בזמן שהם שברו לי את כל החומות
את אותן החומות שבניתי בכוחות עצמי
וכשהתעוררתי גיליתי שאני מתבוססת בדמי."
my e-mail
למי שצריך, להערות, הארות, עצות או סתם שעמום,
lonley14@walla.com
וכן, אני יודעת שלא כותבים ככה lonely, זה היה ממש מאוחר בלילה וכבר אי אפשר לשנות.
אשתדל לענות בהקדם
כמה טוב להיות פרח קיר
"אני מניח שאנחנו מי שאנחנו בגלל המון סיבות. ואולי לעולם לא נדע חלק גדול מהן. אנחנו עדיין יכולים לבחור לאן אנחנו ממשיכים משם. אנחנו עדיין יכולים לעשות כל מיני דברים. ואנחנו יכולים לנסות להרגיש טוב עם זה.
אני חושב שאם אי פעם יהיו לי ילדים ומישהו ירגיז אותם, אני לא אגיד להם שאנשים בסין גוועים ברעב או משהו בסגנון הזה, כי זה לא ישנה את העובדה שהם כועסים. ואפילו אם מישהו אחר סובל יותר, זה לא ממש משנה את העובדה שאתה מתמודד עם העניינים שלך. לטוב ולרע..

אולי זה טוב לפעמים לראות את הדברים מפרספקטיבה אחרת, אבל לפעמים נראה לי שהפרספקטיבה היחידה היא פשוט להיות נוכח. כמו שסם אמרה. כי זה בסדר להרגיש דברים. ולהיות אמיתי לגביהם."
- סטיבן צ'בוסקי, 'כמה טוב להיות פרח קיר'.
תשליך
ילדה יושבת על קצה הצוק, מביטה על הגלים שמתנפצים מתחתיה.
היא מחזיקה סידור קטן, כלכך קטן שאפשר לחשוב שאלוהים לא רואה את המילים בתוכו.
'תשליך', היא ממלמלת לעצמה בגיחוך.
'תשליך את כל הכעסים אל המים'.
הדפים נמחצים תחת אגרופה הקפוץ.
'בן אדם, מה לך נרדם.'
היא פוקחת את עיניה לרווחה. מוחה את הדמעות שנקוו בצידי עיניה.
'קום קרא בתחנונים.'
היא נעמדת בחדות, מתנדנדת קלות במקומה.
העיניים אדומות. היא ממלמלת מילים בשקט. מפחדת להעיר את אלה שלא יקומו לעולם. המילים נמחצות תחת ידיה, אך לא משמיעות קול. הן שותקות. בדיוק כמו שהוא שתק כל החיים שלו.
היא נאלמת דום. מחייכת חיוך קטן. "תשליך", היא קוראת. והיא משליכה.
שמונה עשרה
14/01/2018 02:14
tears
אז אני בת שמונה עשרה. 
מאז שאני זוכרת את עצמי חיכיתי ליום הזה בכיליון עיניים. 
ציפיתי וקיוויתי, חלמתי לא מעט, "רק תחזיקי מעמד", אמרתי לעצמי. "עוד מעט ותחגגי שמונה עשרה, חוקית ועצמאית, חופשייה לבחור את גורלך". ואבוי, כמה טעיתי. 
בריבוע הקטן העליון מצד ימין כתבתי, 'שואפת לשמונה עשרה'. היום הזה הגיע. ציפיתי שארובות שמיים ייפתחו, אך אפילו גשם לא ירד.
רק תרי"ג מצוות ללמוד לבגרות של היום למחרת. 
באמת שחשבתי שהתאריך הזה ישנה משהו. 
באמת שחשבתי שאצא במחולות, אנקב ואקעקע את גופי כאוות נפשי, אשתה עד שאפול מהרגליים ו"אצא מהארון" בפני הוריי, אני לא כמוכם, אינני צועדת בדרך המלך. 
אך המציאות הכתה בפניי כשקמתי לצלילי השעון המעורר הרגיל, בבית הרגיל, עם השגרה הרגילה של הלימודים ואותם הורים שפחדו שאגיע לגיל בו כביכול "תפעלי על דעת עצמך". 
אך האמת היא שמעולם לא התכוונה באמת. לא ארחיב יותר מדי במה רציתי לשנות בגופי, כי העיקר הוא תגובתה. היא הודתה, כי מעולם לא התכוונה לתת לי סוג של חופש. היא עקצה, שעדיין אני אוכלת חינם בביתה וכל עוד ישנה תחת קורת הגג שלה אעשה כרצונה. 
לו רק הייתה מדברת ברוגע. לו רק הייתה מבקשת באמת במקום תחפושת של בקשה שמאחוריה הדרישה והציווי לפעול על פיה. 
לו רק הייתה מביטה בי ומוותרת. 
אני זו שוויתרתי. בכל זאת, לא רציתי לעשות משהו שאינו עקרון בעיניי על חשבון השקט. שלום בית היה חשוב לי יותר. 
אך אני וויתרתי. קיבלת מה שרצית. 
אך הפסדת אותי. 

אז אני בת שמונה עשרה. 
כן, כבר נכנסתי למועדון. כן, כבר הזמנתי שתייה. כן, כבר קניתי סיגריות מבלי לעמוד מחוץ לפיצוצייה בניסיון להיראות גדולה יותר מכפי גילי שבדרכ מסתכם בחמש עשרה ולבקש מאדם רנדומלי לקנות בשבילי. 
וכלכך ציפיתי להתרגשות שתמלא אותי, כלכך ציפיתי לתחושת הניצחון אך הטעם המר נותר לי בפה עוד מהאכזבה מתגובתה.
וכלכך רציתי שתשמח בשמחתי אך רק גרמה לי לבכות שוב כמו ילדה קטנה, להפסיק ללמוד לבגרות ואולי אף להיכשל למחרת. 
היא רק גרמה לי לבלוע את הרוק בכוח, למצמץ במהירות ולברוח מהבית כל עוד נפשי בי. 

אז אני בת שמונה עשרה. 
וזה לא משנה דבר.  
3 תגובות
דממה וצעקה
07/01/2018 22:30
tears
מקבלת אהבה במקום בו לא חיפשתי
במקום בו מחפשים אישור על גוף ויצירתיות
במקום בו האישור נמדד בצפיות ומס' האנשים שעשו 'אהבתי'
מקבלת ברכה במקום בו לא ציפיתי 
מאנשים שלא בטוח שהכרתי 
וכנראה גם לא אכיר באמת
מוצאת נחמה במקום בו לא נולדתי 
בבית בו אינני שייכת ואיננו שלי 
לא בטוחה שזהו מקום המפלט עבורי 
נתקפת צהלות במקום בו לא חשבתי
מקבלת הבנה במקום בו לא שיערתי
מוקפת אהבה, אך לא איפה שרציתי
לא איפה וממי שצריכה זאת באמת
וכשחזרתי אל הפינה במיטתי שלי 
כל שקיבלתי זו דממה וצעקה.
1 תגובות
שישי
19/12/2017 03:54
tears
יום שישי, את יודעת. הוא היום בו הבטחנו שהכל ילך כמו שצריך
יום שישי, את מבינה, הוא היום בו המלאכים מתכוננים לכבוד השבת, עסוקים מכדי לצפות בנו טועים. 
וביום הזה נשבענו, שלא ניתן לשום מכאוב את מפתח הדירה
ביום הזה נשב על המרפסת ונצפה בזריחה מתעדת את ניצוצות האהבה. 
וביום שישי, אני נשבע, אעשה ממך מלכה. ארחיק כל זר מעל פנייך, אמחה דמעות מלחייך, אנגב את המלח שעוד נותר מצרותייך. 
ביום הזה נביט יחד אל השמיים ונדבר על הווה ועל עתיד. נמנע מן העבר
כי, ביום שישי, את יודעת בוודאי ש, יום שישי הוא היום בו הבטחנו שהכל ילך כמו שצריך 
ומי נהיה אנחנו אם לא נקיים את הבטחותינו לעצמנו.
ביום הזה אקח אותך לים, רחוק מכולם, לא אתן לרמקולים הניידים לחדור את בועתנו 
ביום הזה אשא אותך צווחת מבעד לגלים. 
ביום הזה אזכור אותנו כמו שהיינו פעם, צעירים ומאושרים. 
אבל היום, היום שלישי
1 תגובות
בלילה
14/12/2017 21:14
tears
לפעמים, לפעמים בלילה. 
מוצאת עצמי חושבת איך ולמה 
שעת חצות עברה זה מכבר 
מותירה אותי שואפת ונושפת באוויר הקר 

לפעמים, לפעמים בלילה.
מוצאת עצמי נזכרת במתי וכמה 
עשיתי טעויות במועדון ובבר 
מתעוררת כדי לגלות שאתה לא נשאר

לפעמים, לפעמים בלילה. 
מוצאת עצמי תוהה על כאב ודרמה 
על כמה זה צבט כשזה נגמר
ואתה, אתה לא תהיה פה מחר

אך לפעמים, לפעמים בלילה. 
השעה כבר מאוחרת וזה לא די לה
לשתות את הקפה המר
חצי כפית סוכר.
2 תגובות
אח גדול
05/12/2017 16:19
tears
מחר אתה הבטחת שתחזור.
אתה זוכר את ההבטחה הזו אי שם במרומי השמיים? או על אדמה זרה בין הנשים, בחורה ללילה הזה ומחר תשמח לשתיים.
אתה אמרת כי הולך אתה לשנה שנתיים, 
גג שלוש.
ובנתיים פה בארץ אני אוחזת בשיניים
את הבגדים שלך, את המזכרות הישנות שלך, את ריח האוכל על הכיריים.
מחר אתה הבטחת שתחזור, אח גדול.
ואני האמנתי שהפעם, אולי הפעם אתה יכול
להישאר במקום אחד.
עם חיוך על השפתיים וידיים רועדות עמדתי על סף הדלת וחיכיתי לרגע, שבו תחזיר לי את הכל.
תחזיר את המציאות שצבעת במכחול, 
את המשענת שהיית, שלא אוכל ליפול.
גרמת לי לאכול את השקרים שלך בצורה עיוורת, לא השארת לא מלח ולא מסר על החול.
מחר אתה הבטחת שתחזור, אתה זוכר?
בתמימות ילדותית האמנתי שהפעם תישאר
לא רציתי לחשוב שאח שלי ישקר.
השארת געגוע, כמה תרופות ותמונות על המקרר.
לאן אתה ממהר?
רוצה לטרוף את העולם אבל העולם שלך נמצא איתי בין השורות, אתה החלטת לשחרר.
אותנו. ואותי. 
מחר הבטחת שתחזור. אתה היית למשענת 
היית יד מנחמת וחיוך עקום שמיישר את ההדורים במשפחה המתפרקת
שולח תמונות נופים אך לא של ילדותך, גורם לי, כל פעם מחדש, להרגיש מטומטמת.
בת ארבע עשרה הייתי כשהלכת בלי לחשוב, לקחת את אדישותי המאופקת.
ולפעמים, נשכבתי בחדר שלך ובכיתי בשקט.
ובפעם הבאה שתבוא לבקר,
אקווה שהפעם, אולי הפעם. תחליט להישאר. 
0 תגובות
שמונה שנים
29/11/2017 16:01
tears
סבתא
שמונה שנים עברו מאז ואני נותרתי בלי מילים
אין בראשי חרוזים שיתארו את הכאב או הגעגוע
אין דרך לפשט את ההרגשה של הכלום
אין דרך חזרה. 
שמונה שנים עברו, את עדיין על הקיר
עטופה בשכבות של זכוכית, עץ וזיכרון 
עטופה בשכבות של שעווה, פתיל ולהבה 
ורק כמה דמעות.
שמונה שנים עברו ואת הקבר שלך עדיין לא ביקרתי
סלחי לי שלא הייתי מסוגלת לעבור שם
סלחי לי שנשארת רק גוש של אבן וקצת אדמה
אני לא מצליחה לזכור.
שמונה שנים עברו ושכחתי את קולך
שכחתי את עינייך שמביטות בי בדאגה 
שכחתי את שפתייך שמחייכות אליי באהבה
שכחתי את הכל.
שמונה שנים עברו ואני כבר נקראת "נערה"
סלחי לי שהמשכתי הלאה בלעדייך
סלחי לי ששכחתי את פנייך
אך עדיין יש תמונה.
0 תגובות
מחר
28/11/2017 01:06
tears
מחר, בשעה שתיים עשרה בצהריים, אחזור לבית החולים. מחר, בשעה שתיים עשרה בצהריים, אעבור את הבדיקה לה אני מחכה כבר יותר מחמישה חודשים
אולי אקבל סופסוף תשובות, אולי אצא עם עוד יותר שאלות, אולי אדע באותו הרגע מה לא בסדר ואולי אשאר אם ימצאו דבר מחשיד
רק מחר, בערך בשתיים בצהריים, אדע סופסוף מה קורה בגופי.
לאחר אשפוז של שבועיים באפריל האחרון אולי אקבל את התשובה
לא יודעת מה אני מעדיפה
שימצאו איזה כיב או גוש או אפילו סתם שריטה, 
או שלא ימצאו דבר.
על כל השאלות האלו אקבל תשובה מחר.
תראו מה זה, גם כשאני לא מנסה יוצאים לי חרוזים..
אבל מחר. אני חוששת, אם אגיד את האמת
חוששת לקבל תשובה תקינה, אפילו לבנתיים, עד שיחזרו התוצאות מהביופסיה שיקחו, אך גם חוששת לקבל תשובה לא-תקינה, ומשם ההידרדרות תהיה מהירה..
לא יודעת מה לחשוב. אין לי אינטואיציות טובות בדר"כ אך האמת שהפעם לא הרגשתי דבר 
אם זה טוב או אם זה רע, מה בכלל מתחולל עמוק שם בבטן?
אם אקבל תשובה תקינה, ארגיש לבטח כי כל המאמצים עד כה היו לשווא. אולי כלל לא סבלתי והכאב היה בראשי עד עכשיו?
אולי תפסתי מיטה של ילד שבאמת היה צריך אותה באותו הזמן?
או שעדיף שיגלו משהו שהעין לא יכולה לראות. 
כי אז אולי יהיו לי כמה תשובות לשאלות, אולי הרופאים יבקשו סופסוף סליחה.
כי כשאני שכבתי שמה, מיואשת ולא מתפקדת, הם זרקו השערות על הפרעות אכילה, כאבים פסיכולוגיים.
דרך מעודנת להגיד שאני עושה את עצמי חולה.

אך עזבו את זה עכשיו.
כי מחר, מחר סופסוף אדע. 
ואוכל לחזור לחיות את החיים שלי באנחת רווחה.
1 תגובות
הבית הריק
09/11/2017 00:08
tears
להגיע הביתה לריק הזה 
שגורם לך להרגיש שלמה ושבורה באותה נשימה
ההרגשה הזו, שהדמעות רוצות לצאת
אין לך חדר לבכות בו.
ולא בגלל משהו רע, שיישאר פה תמיד מצידי 
אני רק רוצה מקום בו אוכל להתפרק.
להגיע הביתה לריק הזה
בו לכולם אכפת אך אף אחד לא מראה זאת,
ידברו איתך רק אם הגעת מאוחר או לא אמרת להתראות בבוקר.
להגיע הביתה לריק הזה
בו אין אמא אך יש אימה שמסתובבת בין הרגליים
נועצת מבטים, זורקת עקיצות, שולפת חרבות
בו יש אבא אך יש גם איבה בין השיניים
שמחייכות לעברך בתמימות מעושה 
להגיע הביתה לריק הזה
עם האלכוהול הזורם בדמי, הווריד הפועם בראשי
מסרב להרפות, מסרב להאט
ואני, נותר לי רק הפתקים בפלאפון והעט
שמחכה בחדר שאינו שלי כרגע.
לחזור הביתה לריק הזה 
לחזור.. לחזור למבנה בו יש הכל אך אין בו כלום
לחזור למראה מכוסת האדים 
והאף המאדים 
מול האדים המכוונים, שלא אראה את הכאב.
להגיע הביתה לריק הזה.
לפחות עכשיו הם יודעים למה אני מתקלחת כלכך הרבה זמן.
0 תגובות
הלילה
30/10/2017 23:02
tears
בוא נעשה קצת שטויות הלילה.
אתה תשתמש בגופי ואני בהסחת הדעת שאתה
בוא נשתכר כמו מבוגרים הלילה. 
נשב על וויסקי טוב, נבכה רק כשייגמר
נסווה את הדמעות בצחוק שיכור
נחרוק את השיניים.
בוא נלך קצת לאיבוד הלילה.
נהרוס קצת את הנפש, לא נחשוב על השלכות
נשליך את ההיגיון דרך החלון
נאוורר את החיים שלנו.
בוא נשכח את עצמנו הלילה.
אתה תשקע בגופי ואני בריח שלך, שמזכיר לי נשכחות
נרגיש בטוחים בין השמיים ללשון.
בוא נשתוק קצת יותר מדי הלילה.
ניתן לרגש לשקוע, לאדישות לתפוס מקומה
נחיה כאילו זה הלילה האחרון שלנו
אבודים בין הכוכבים, מחפשים את המשמעות
אתה תשתמש בנוכחותי כדי לשכוח אותה ואני בך כדי להיזכר ברעש שהוא 
בוא נעשה קצת שטויות הלילה.
נשלם רק בבוקר שאחרי.
1 תגובות
יותר
26/10/2017 01:22
tears
דברי איתי יותר
דברי על השדים ועל רגשות האשם
דברי על היין בצבע הדם
דברי על הדם המטפטף אל הרצפה
דברי על אכזבה.
רק דברי איתי יותר
דברי על העצב ועל הקושי לישון
דברי על הפחד ודברי על דיכאון
דברי על דיכאון שמעצים את הרעש
דברי על כעס.
רק... דברי איתי יותר
דברי על רגשות או חסרונם בכלל
דברי על הקשה וגם על הקל
דברי על "לא למות" היום
מה גרם לך לפגוע פתאום.
בעצמך.
רק דברי איתי..
יותר.
1 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 19 20 הבא »