עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות

Hi.
Welcome.
--------------------------------------------
אנחנו ארבע בנות וכאן אנו מכונות לפי האות הראשונה של שמנו:K,E,M,O.
כן,אנחנו צעירות,רק מסיימות כיתה ט',אבל בכל זאת,יש לנו מה לספר,יש לנו כישרון ויש לנו מטרה ושום דבר לא יפריד בינינו.
ברצוננו לחלוק כאן את חוויותינו ואכזבותינו.עליות ומורדות.דמעות וחיוכים.אנו נכתוב סיפורים,חומרים שיעוררו בראשכם מחשבה וכמובן על חיינו.
השם "cosmicBFF",בעצם אומר "חברות לא מהעולם הזה".לא נפרד לעולם, תמיד נישאר BFF, והבלוג זה מחזק את הקשר שלנו.
----------------------------------------
Have fun,we're all mad here...
----------------------------------------
ת.ת.ת (תקראו,תהנו,תגיבו)
חברים
its just me .ɛAngelɜניקירוז דיימונדLittleAliceתיאו
minarutSnowcold bananaDreamerEmo Lifeyuval
חסויDownBe Your Own Herome-***EmoGirlSuzan
Here To LoveBorn To Diegamer girlsmooth criminalMaskedCat#פיגלי_הורן ♥
נערת הגורלLonely guyמימיחולמת❥AngelK❥איבי
turn wildLonelyGirlBig Mouthgirlדניאלtimtam
Blue Moonעוד מוזרה בעולםlife is sweetGhost Dogהסוכנת NTigerLily
נושאים
rise your voice

let them know you are here.that you'll fight.
האימייל שלנו D: (:

cosmicbffblog@gmail.com
smile!just damm smile

תחייכו.תנסו את זה,רק לרגע,עצמו את עיניכם ותתרכזו בכל הטוב שבחיים שלכם.עם כמה שהוא נראה רחוק,ואולי לא קיים.ועכשיו,תעקלו את זוויות פיכם כלפי מעלה.זה נקרא חיוך...נכון שאתם מרגישים יותר טוב?
החיוך גורר צחוק,הצחוק גורר שמחה,והשמחה גוררת שמחה אחרת.מעגל האופטימיות.מעגל האושר.
אז תחייכו,תשנו פרספקטיבה,אז קדימה!החיים יפים.
dont give up

"אילו רק היינו מאמינים בעצמנו, אילו היינו מאמינים בעצמנו, כפי שאנו מאמינים בפחדים שלנו, כישלון ועצב היו הופכים לעדות מוזיאונית, לעולם המחריד שפעם היה פה, והיו מעלים במתבונן בהם את התמיהה הזועקת, אותה מרגיש כל תייר המבקר כיום במרתפי האינקוויזיציה בספרד - לא יכול להיות שבאמת השתמשו בזה פעם."
אילו היינו מאמינים בעצמנו,ולא בפחדים.
אילו היינו מודעים לעוצמה שבנו,ולא לסכנות.
אילו היינו שוכחים את הפחד.
אילו היינו שוכחים את הקשיים.
היינו משגים כל דבר בקלות.
לא היינו קורסים תחת משקל הסכנות.
"אתה חזק יותר ממה שאתה נראה אמיץ יותר ממה שאתה מאמין וחכם יותר ממה שאתה חושב"
משפט מדהים של פו הדוב.משפט שאני אזכור לכל חיי.
אומנות

האומנות שבציור...
אנחנו הולכות לחוג ציור, מקום בו אנו שופכות את כישרוננו על דף, לאחר מכן על בד, שמוצא את עצמו תלוי על קיר ומסביבו אנשים שבוהים ומתפלאים.
לאחר מכן בבית, מציירות מחוץ לטווח החוג.מביעות רגשות, מוציאות את הדמיון לאור, על הדף הלבן.רוב הפעמים מעתיקות מתמונה, אך גם כן מהדמיון.

לדמיון אין סוף, וגם אם אתם לא מוכשרים ביותר בציור, כדאי לצייר.ציור זה משחרר וכיף.

בתמונה-ליל הכוכבים מאת ואן גוך.ציור שאני מאוד אוהבת
SIMS

SIMS הוא משחק מחשב מציאותי ביותר.יש בו את כל מה שיש בחיים האמיתיים +.אם בסימס שלכם אין את כל מה שיש בחיים אז לא קניתם את התוספות הרבות שקיימות לסימס.לסימס יש הרחבות רבות שמגדילות את מספר האפשרויות שלך.בסימס תוכלו לעצב את מראה הדמות שלכם,לעצב את הבית שלכם,לבחור את מקום העבודה שלכם ואת המשפחה שלכם.
יש 4 גרסיאות של הסימס-SIMS 1,SIMS 2,SIMS 3 AND SIMS 4.ׁׁ(אני ממליצה רק על 3 ו-4).רוצים לדעת עוד על הסימס? קראו את מה שכתבנו על המשחק בקטגוריית "SIMS".תהנו מהמשחק!
ערפדים

ערפדים, יצורי האל-מוות הכי מיוחדים,הכי מסקרנים.אנו בני האדם בחיים לא נבין אותם.רגישים לאור השמש, הם צמאים לדם.בעלי עור חיוור,ניבים חדים וארוכים ושפתיים אדומות מדם.בעלי יכולות תנוע מהירה(יכולים להגיע ממקום למקום במהירות).מתאפיינים בחושים החדים שלהם.כדי להפוך לערפד צריך שערפד אחר ינשוך אותך.ערפדים מעניינים ומיוחדים אך גם מסוכנים.
זכרונות

זיכרונות... מה כבר אפשר להגיד אליהם? טובים או רעים?
אני חושבת שזיכרון זה דבר טוב. הזיכרונות הטובים גורמים לנו לאהוב את החיים, והרעים... הם מלווים אותנו כל חיינו ומזהירים אותנו. זיכרונות רעים את סוג של אזהרה.
מה יותר יקר מהילדות? צריך לזכור אותה.את הפעם ההיא שנפלת לראשונה מנדנדה, וכשפסעת לעבר שער בית סיפרך הראשון, את היום בו נפלה לך שן, את הימים בהם חשבת שהכול הולך בקלות.עד שהגיע היום הזה.התבגרת, ואתה שונא את זה. מצטער שלא הערכת את הילדות.
To dream

לפעמים הייתי רוצה לחלום על העתיד... לגלות תשובות לשאלות רבות שלי דרך החלום.הייתי רוצה לחלום על דברים שאני רוצה שיקרו אך יודעת שבמציאות הם לא יקרו.הייתי רוצה לחלום חלומות שיסיבו לי אושר.חלומות שדרכם אני יבין איך עליי לפעול במצבים בהם אני לא יודעת איך... .

חלומות הם דבר קסום שלא ניתן להסבירו.

Just wonna dream...
A.N.I.M.E

אנימה הוא סגנון אנימציה יפני,מקור השם הוא המילה "אנימציה" ביפנית.
למרות התפיסה הנפוצה בארץ,סרטי אנימה הם לאו דווקא סרטי ילדים,ישנם סרטי אנימה לכל גיל(האמת שיש אנימה למבוגרים בלבד,שנקראת "האנטי").
יש סדרות אנימה רבות שרבים(O ו-K!!!) נוטים להתמכר אליהן, וכל פרק אשר משודר מסיב אושר גדול לצופיו(O ו-K!!!).
דמויות האנימה מאופיינות ביחס איברים לא פרופורציונלי,כגון:עיניים גדולות ואף ופה קטנים.כמו כן,האנימה מתאפיין גם ברקעיו ה,נקרא לזה,"מושקעים".
באנימה,העיניים הן הדבר העיקרי שמראה את רגשות הדמות.
Death note

מחברת המוות.סדרת האנימה הראשונה שלנו.סוחפת ומעניינת,ממגנטת למסך...הסוף הטרגי גרם לנו לבכות(ספוילר!).הדמויות בסדרה מצוירות בצורה יפה ומדויקת.לאורך הפרקים בסדרה זו שורר מתח קסום באוויר,אין פרק שבו אינך תוהה 'מה לעזאזל יהיה בהמשך?!'.

בסדרה זו מסופר על יאגמי ראיטו(יאגמי זה שם משפחה), תלמיד מצטיין בן 17 שמשתעמם בעולם הזה. כל יום אותו הדבר: חדשות על רצח ולימודים שבהם הוא אפילו לא מתאמץ כדי להצליח(אמרתי כבר שהוא תלמיד מצטיין?). יום אחד הוא מבחין מחלון כיתתו במחברת שחורה הנופלת על דשא החצר.על המחברת כתוב "Death note"('מחברת המוות'). ניתן להרוג אנשים כאשר כותבים את שמם במחברת וחושבים על הפנים של הבנאדם בראש(כשתיראו תבינו). באותו הזמן בעולם מקביל, עולם השינאיגמים, ריוק משתעמם ומפיל את מחברת המוות שלו לעולם האנושי. הוא מגיע אל ראיטו שמחזיק כעת במחברת המוות. ראיטו רוצה להפוך לאל בכך שימחק את כל הפושעים מהעולם, בעזרת מחברת המוות. אבל יש כאלה שמנסים לעצור אותו. ראיטו לא מוותר וחוכמתו מתגלה במהלך המלחמה נגד L. מי זה L? מה הוא רוצה בכלל? את זה תגלו אם תיצפו בסדרה "Death note".

לחצו על התמונה והיא תוביל אתכם לפוסט בו יש קישור לצפייה בסדרה.
מלאך ושטן

הם מעופפים משני צדדינו ואנו לא שמים לב אליהם... אך הם שמים לב לכל דבר בכם... ועושים את עבודם.המלאך מחליט מתי תבצע מעשים טובים, והשטן מחליט מתי תעשה מעשים רעים.כך יש איזון ברוע ובטוב שבכל אחד.
אני רואה את זה ככה-אנשים שהם רעים, סביר להניח שהמלאך שלהם עצלן... ואנשים טובים, סביר להניח שהמלאך שלהם עושה עבודה טובה ;).
מאלכים ושטנים הם יצורים מיסטיים שתמיד סיקרנו אותי.לא פעם אחת תהיתי אם מלאכים ושטנים אכן קיימים, והם הם משוטטים בינינו או נמצאים רק בגן עדן וגיהנום(גם על זה חשבתי... אני לא בטוחה שגן עדן וגיהנום קיימים).

הוא ריחף לו על שמי העולם בעדינות,נישכב על ענן והתחיל להיחלש
הוא ראה את האור, הוא ראה את האש
השטן התקרב וצחק לו מעט
הוא ריחף מסביב המלאך לאט...לאט
השטן נגע במלאך נגיעה קלה
המלאך אמר שלום ומת התמיאה
השטן הביט באפר שמהמלאך נישאר
ואמר:"חבל שלא יכולתי להשאיר אותך כאן... עכשיו הכל נגמר".
(*שיר קטן שכתבתי)
'אין מה לעשות עם זה'

'אין מה לעשות עם זה'
המשפט השנוא עליי.המשפט הכי מטומטם שנאמר אי פעם.
אין דבר כזה שאין דבר כזה,כל דבר ניתן לשינוי,חלק מהדברים פשוט דורשים יותר מאמץ,וחלקם פחות.אני שונאת שמוותרים על דברים,דברים שניתן להשיגם עם תשקיעו עוד קצת מאמץ.אל תוותרו,תמשיכו!
ניתן לחולל שינוי בכל תחום,בכל דבר,אולי זה נראה רחוק..אך זה אפשרי,אל תקבעו עובדות כה טיפשיות.
סטיגמות

אני בלונדינית אז אני חייבת להיות טיפשה?
אני סצנה אז אני חייבת לחפש תשומת לב?
אני אסיאתית אז אני חייבת להיות חכמה?
אני נראה כמו אמו אז אני חייב לחתוך את עצמי?
אני שחור אז אני חייב להיות דחוי?
אני בן אדם אז אני חייב להשפט...

כולנו שופטים אנשים אחרים.בני אדם לא חיים בלי לשפוט אחרים.וכששופטים אותי אני מובכת באיזה שהוא מקום בלב.אני לא אוהבת את זה, זה מזכיר לי את האמת.האמת היא שאני לפעמים ילדותית.האמת היא שאני פזיזה.האמת היא שאני מוזרה.האמת היא שאני בנאדם... אז אני צריכה להשפט...

זה פוגע, אבל אי אפשר למנוע את זה.
~K~
אל תפחדו מהפחד.

"פחד הרס יותר חלומות ממה שכישלון יהרוס אי פעם."
אל תתנו לפחד לשלוט בכם.
תשלטו אתם בפחד.
אל תתנו לו להתפרץ ולהחריב את החיים שלכם.
אל תפחדו מהפחד!
"somtimes,be afried gives you more strength than being fearless"
only if you get over it....
no hate

למה לשנוא?זה סתם בזבוז זמן,ועוד על אדם שהיית רוצה להכחיד מהעולם הזה.
וחוץ מזה,הרבה יותר כיף לצפות בו אוכל את עצמו,כי לך,ממש לא אכפת.
remember it...

"I just don’t really think about death. I know I’m gonna die one day, but if I can achieve all of my goals and live exactly the way I want to before then, I’ll have no regrets when I die"
חיים קצרים ומלאי עניין,חסרי זהירות ומחשבה,
הם מה שאני מעדיפה על פני חיים ארוכים,משעממים שמלאים בזהירות מופרזת,,עם מחשבה על כל צעד שאני מבצעת.
"life are too short to worry,and too long to wait''

JUST DARE!
"חיים ומוות ביד הלשון"

ביטוי ששמעתי לא מזמן, ביטוי אשר כל אחד צריך לדעת.
אל תשכחו... תחשבו לפני שאתם מוציאים משהו מהפה.
פיקחו עיניים!

העיניים שלי מראות לי את הטוב באנשים ואת הרע בהם,העיניים שלי מראות לי את אישיותם של האנשים,העיניים שלי מראות לי את מקום הסכנה ואת המקום הבטוחים לי... העיניים שלי הן אני,בעיניים שלי רואים אותי... רואים מי אני ואיזה אדם אני.

בעיניי אני רואה צבעים שמאירים את העולם בו אני נמצאת,בזכות עיניי אני נהנת מהיופי שבעולם.בלי עיניי לא יכולתי להלהב מדברים יפים,או לקבוע מה יפה ומה לא, לדעתי.

בלי עיניי לא יכולתי לראות את טעויותי בציורים שלי, ובלי עיניי לא יכולתי לעצב תמונות,בלי עיניי לא יכולתי לרקוד איך שזצריך,בלי עיניי לא יכולתי לעשות עוד הרבה דברים...

אך החשוב מכל הוא שבלי עיניי... הייתי ריקה,בלי עיניי... אני לא אני.
wrong place.wrong time

"שכבתי על גבי כשחולצתי סופגת לחות תחתי ועלי דשא דוקרים את עור זרועותי החשוף.הירח ממעל היה רק סהר דק,חיוך מוטה על צידו.מלבד רעם מרוחק,הכל היה שקט מסביב.מצמצתי בעיני כמה פעמים ברצף,כדי להמריץ את עיני למהר ולהסתגל לאור הזעום.כשהפניתי את ראשי הצידה הבחנתי בזרדים מעוקלים ,מסודרים באופן סימטרי,שביצבצו מהדשא לידי.התיישבתי באיטיות.לא הצלחתי להתיק את עיני משני העיגולים השחורים שבהו בי מכל ערימת הזרדים המעוקלים.מוחי התאמץ לזהות את המראה המוכר.ואז,בהבלחה מבעיתה של הבנה,ידעתי.שכבתי ליד גולגלות אדם."
-מלאך משמים 1,פרק 24-
מוזה

מוזה,
השראה,
תמיד הצטיירה בראשי כנערה צעירה,"טינאייג'רית".
עיניה דומות לזוג חורים שחורים,שילוב מהפנט של שחור ואפור.
על גופה לבוש ברדס ג'ינס מעט מרושל.
מרגליה משתלשלים זוג מגפיים אפורים מרופטים מעט.
מצווארה משתלשלת שרשרת כסף עדינה וכמעט לא מורגשת,עליה תליון קטנטן של פרפר הבוהק וכמעט משתלב עם גוון עורה הצחור.
שיערה מתמשך לכל אורך גופה הדקיק ומכסה כמעט את כולו.

one more thing...

the most importunate thing is to stay alive...the rest does'nt metter.
מוטו!

1."smile!you are beutiful".
2.you can't get to the top by sitting on you'r bottom.
3."אקונה מטאטא".
4."dont worry-be happy!".
5.they dont worth you tears,just smile them away.
6."the life are to short to be normal".
5."הדרך הכי טובה לשמור על שפיות היא להשתגע".
6."Being normal, what's that? That's a setting on a washing machine, no one wants to be that."
7."live the life you love-love the life you live"
8."לחיות הוא אחד הדברים הנדירים ביותר, רוב האנשים פשוט קיימים.
9."וום-וום לך מכאן"
the best things ever!

הדברים האהובים עליי ביותר,שעוזרים לי להמשיך לרצות לנשום.
• חתולים 3:
• מוזיקה ^^
• ספרים 3:
• ^^KEMO
• כתיבה♥
• ציור♥
• צחוק♥
• קור^^
• הליכה בגשם בלי מטריה^^
• תה 3:
• שינה 3:
• דימיונות והזיות♥
• hugs ^^
• אנימה♥
• קריאה של דברים ישנים וסתומים שכתבתי♥
• teddy bears ^^
• האנשים המדהימים שפגשתי באתר הזה,ואכפת הם מאיתנו עד כדי כך שהם מוכנים לבזבז את הזמן שלהם כדי לקרוא את מאות הפוסטים שאנחנו כותבות כל יום :) :) :)
think a little

when you want to say somting,
when you want to hurt someone,
when you want to love someone,
when you want to give up,
when you are on the edge of nothing,
when you are lost,
when you are furious ,
when you can't think,
YOUR BRAIN CAN BE USEFUL
it'll change you

הוא מחשל,
הוא שורף,
הוא שובר,
הוא משאיר צלקות,
הוא מקשה,
הוא מבלבל,
הוא מייאש,
הוא לוקח כל תקווה
ולעיתים אף קובר.
יודעים על מה אני מדברת?כאב.
כאב משנה אנשים.
trying to fight back

עם כל העלבה שננעצת בי,תמיד רציתי להשיב.
תמיד רציתי לומר מה שאני באמת חושבת מאחורי חוסר האכפתיות המזויף הזה.
תמיד רציתי להגיד משהו בחזרה.
תמיד רציתי להראות שגם בי יש כוח.
כל פעם..אבל אף פעם.
אחד הדברים שאני רוצה ביותר הוא להפסיק להבליג.


לכולם יש חלומות,גם לנו

O:
-לעשן למישהו בפרצוף.
-לחבק פנדה.
-לשבור למישהו בקבוק זכוכית על הראש.
-לצעוק 'f**k you' מחלון המכונית שלי.
-לצבוע את השיער בטורקיז,אדום,כחול,ירוק או כל צבע 'זוועתי' אחר.
-לחכות שמישהו מעולף יתעורר,לצרוח "בעיח" ולגרום לו להתעלף שוב.
-פירסינג בשפה.
-לחזור לאהוב את הלימודים,להפסיק להרגיש בודדה שם,פשוט להיות שוב עם חברותיי.
-לומר,לפחות פעם אחת,למישהו את כל מה שאני חושבת עליו בפנים.ולא להתחרט אח"כ.
-שיפסיקו לי לקרוא לי 'חיימוש' ו'כפרה'.
K:
-לנשק טגריס.
-לגרום לחבר שלי לעשות לעשות קעקוע של הפנים שלי.
-לצעוק משפט מהר האוורסט(ההר הגבוה בעולם).
-לשלוח הודעה מטורפת לאנושות דרך הטלוויזיה
-להגיע לפוסט 1000 בבלוג.
-לנעול קלסטרופובי בתוך שירותים.
-לצרוח באמצע קניון.
-לשחק מסירות על הירח עם אבטיח.
E:
-לא זמין-
M:
-לנצח את E באגרוף.
-לרסס גרפיתים בכל מקום אפשרי.
-להקים לתחייה את המתים.
-להכין את העוגה בעלת הכי הרבה שכבות.
-להכריח את K לטוס איתי לסיביר ולפגוש שם את בעיח.
-לשים סוף לערסים ולפאקצרחות.
-לשחק תופסת עם טיטאן.
our playlist

•Black Veil Brides
•Adam Lambert
•Demi Lovato
•Cimorelli
•Breaking Benjamin
•Three Days Grace
•Five Seconds Of Summer
•Bring Me The Horizon
•Sleeping With Sirens
קצת עידוד..

"I kissed the scars on her skin,I still think you're beautiful and I dont want to loose my best freind"
it allways makes me feel a little warm inside :3.
הזאבים של גרייס.

"הייתי רחם דולף מנופח בהבטחה של מודעות:היער הקפוא הרחק מאוחרי,הילדה על הנדנדה,צליל אצבעות על מיתרי מתכת.העתיד והעבר,שניהם יחד,שלג ואחר כך קיץ ואחר כך שוב שלג.קורי עכביש מנופצים של המוני צבעים,סדוקים בתוך הקור,עצבות אין קץ.'סם' אמרה הנערה 'סם'.היא הייתה עבר,הווה,עתיד.רציתי לענות,אבל הייתי שבור."
-"הזאבים של גרייס:רעד"-
sad smile.

♥The saddest people smile the brightest♥
We all hide behind this crooked line,cause society assumes it means we're fine.
s.t.o.p.s.t.i.g.m.a

"את אימו ואת פריקית ואת גם רוסיה חננה שאוהבת דמויות יפניות ןמחפשת תשומת לב וחותכת את עצמה ורוצה להתאבד ואת מטומטמת ואת גם מדברת אנגלית ורוסית"
תפסיקו עם הסטיגמות.
harakiri

war is everywhere,its awful and painful but most of all,undinieble.
while love is hard to fined,its beatiful,but most of all,people find it hard to believe.
why?
the situation is scary:
plastic is believed to be cousing cancer in millions.
radiation levels are rising across the globe.
pollution from cities kills over 2 million people a year.
the last time when men lived in a world without war was 2925 BC.
there are 2 billion overweigths or obese people in the world,while 25,000 die of hunger every day.
and so much worse and more,somthing needs to be done here.it needs to be done by us.
we are deistroying ourselfs.so much death,but so little actual life.
dying loved

.You died crying"
.I held you
.You were safe
...You died
L♥ved"
American Horror Story // Tate -
safefty pin

לפני התהליך, במבט הראשוני, החלק הבולט הוא הארוך ביותר, החד ביותר, המסוכן ביותר.
במהלך התהליך, נראה החלק בו נתפסת הקצר ביותר, ונחשפת חולשתו.
אך בסוף התהליך, מובן ששני הצדדים שווים.
ובדיעבד, במבט מהצד, מובן עד כמה פשוט זה היה, ועד כמה טיפשי היה הפחד להידקר.
מצאתי את החיים בסיכת ביטחון.
our library

• לראות בעיניים עצומות
• האקדמיה לערפדים(1-4)
• תיכון לילה(5-1)
• 13 סיבות
• כמה טוב להיות פרח קיר
• הערפד האחרון
• יומני הערפד(2)
• חברות בפיג'מות
• קאתרין קרופילד:ציידת(1+2)
• קיקי סטרייק
• הבלוג של החיים שלי
• מלאך משמים(1)
• הפירמידה האדומה
כס האש
צל הנחש
• שומרי ההיסטוריה(3-1)
• הזאבים של גרייס (1)
•הארי פוטר(7-1)
•ערים של נייר
•מחפשים את אלסקה
•בני הנפילים(6-1)
•דוקטור סליפ

כמובן שיש עוד הרבה, כי אנחנו תולעות ספרים לגמרי. זה לעולם לא הסוף, תמיד נמשיך להוסיף ספרים לרשימה.
פנים שגויות
03/08/2016 21:32
cosmicBFF
קיץ 2016, KEMO 2.0, שיט חירפן אותי סופית
אספר לכם משהו קצת מוזר עליי, הפעם;
לפעמים אני רואה על אנשים פנים שאינן שלהם. 
למיטב זכרוני, זה קרה לי פעמיים. אכתוב "פוסט" נוסף אם זה יתרחש שוב, ואעדכן את ה"פוסט" הזה, אם אזכר בעוד.

לפני לא הרבה זמן, ביום חמישי שעבר, אני, K, M, E, א' הגבוהה, ועוד כמה (שני) אנשים מוזרים מבית הספר שלהן, הלכנו לקולנוע המקומי, לצפות ב''מכסחות השדים''. כשהמתנתי, עם E וK, למונית, עברה על פנינו באיטיות מכונית לבנה וגדולה. לצד ההגה שלה, ישבה אישה שאני לא מכירה. 
הבטתי בכיוון הכללי שלה, בו המתינה לאור ירוק מהרמזור, עם עוד מספר מכוניות. ולמרות שלא פגשתי בה מעולם, מוחי היה משוכנע שהייתה זו רכזת שכבת ט' של בית הספר ''שיט.'' מסמרתי אליה את מבטי, והעיניים שלי עקבו אחריה בהמשך הכביש, כשהתקרבה למקום בו עמדתי. חלונותיה הקדמיים היו פתוחים לרווחה, והיא יכלה לראותי. כששבתי ל''הכרה,'' ראיתי את המבט המבועת בו צפתה בי. זו הייתה הפעם הראשונה. 
ואת ה''הכרה'' הזו שאני מדברת עלייה, אפשר להסביר כך: ברגעים בהם זה מתרחש, הרעשים מסביבי או משתתקים כליל, או נעשים עמומים. ובמקרה עם המכונית, כל שדה ראייתי, מלבד הפנים השגויות ההן, נעשה מטושטש באופן מוחלט. 
ואל תתנו לפירוט בו אני מתארת את העניין לשטות בכם, זה ארך שניות ספורות.
ועכשיו, למקרה השני; שהוא בעצם הראשון, בכלל, לפי סדר כרונולוגי; זה קרה עוד כשאני וK למדנו ב''בית הספר'' (אין גבול לכמה שיש להכפיל את המרכאות הללו,) ''שיט.'' K איחרה את ההסעה באותו היום, ככל הנראה, כי נסענו במונית שירות, (וזו טרם הייתה תקופת סוף השנה, בה היינו עולות על מוניות סתם כי לא היה לאף אחת כוח לנסיעה עד ל''שיט'' באוטובוס ההסעה הארור.) היינו ישובות בשניים מהכיסאות האחוריים, והאזנו למוסיקה דרך אוזניותיה של K, כשמישהי בעלת שיער בלונדיני בהיר ביותר נכנסה פנימה. בעודה נכנסת, היא התכופפה, ושיערה היה פזור, מה שגרם גרם לכך שלא יכולתי לראות את פניה. אני לא בטוחה באיזה מושב היא בחרה, אבל היה זה לפניי, ובדיוק מולי. היא לבשה חולצת איזשהו-בית-ספר בצבע פוקסיה, אני זוכרת. ''זו לא רוצחת*, K?" לחשתי כשהילדה ההיא התיישבה, "צריך להגיד לה 'שלום'.'' ''מה פתאום? זו בכלל מישהי אחרת,'' K השיבה לי משהו בסגנון. אבל הייתי בטוחה שזו היא, משוכנעת לחלוטין. הרצון להגיד לה ''שלום'' לא חדל מלהדהד במוחי, והשיר לו האזנו דעך לגמרי באוזני, כשהיא היטתה את ראשה, או הסתובבה הצידה, וראיתי אל מול עיני את רוצחת. סיננתי לעברה ''היי'' שקט ש-תודה לה', שחסך ממני הסברים- היא לא שמעה. ולמה ''הסברים?'' כי כשהיא ירדה מהמונית ההיא, ושוב יכולתי לשמוע את המוסיקה של K, ראיתי אל מול עיני פנים שהשתייכו למישהי שמעולם לא הכרתי. אני עוד זוכרת איך רבתי על זה עם K כל זמן הנסיעה, עד שראיתי את פניה האמיתיות. בפעם הזו זה לא ארך שניות, ורוב חושי בהחלט תפקדו כראוי. 
אי אפשר להפיק חוקיות מפעמיים.
 ".All around me are familiar faces"
אני פשוט צוחקת מכמה שהציטוט הזה מתאים.
(*כינוי למישהי שעזבה את ''שיט'' בסוף כיתה ז'.)
זהו זה, ''שיט'' חירפן אותי סופית.
שלכם, באהבה אינסופית, O.
4 תגובות
השכנים ה'זבל' של K:
02/08/2016 10:44
cosmicBFF
קיץ 2016, סרטונים
שלום לכולם! זו O. הגעתי היום למסקנה, שבכדי ''להחיות'' את ה''בלוג'' הזה באמת, עלינו למלא אותו במידה מסוימת של זוהמה.
ולמה אני מתכוונת, בכלל? טוב, מה שאני מנסה לומר כאן הוא שלא קורים לנו יותר מידי דברים ''רציניים'' בחייםוכנראה שבמצב שכזה, על האסטרטגיה להיות התמקדות, אם כך, במאורעות השוליים, לכאורה, והפגומים, בעיני המתבונן הסטנדטי.
ובו ברגע שהדהדה בראשי המילה ''פגימות,'' שלו מחשובותי מתוך המאגר, את המשפחה השוכנת (ולא ''מתגוררת'') בדיוק מתחת לחברתי הטובה ,K.

כדאי שאפתח בקצת רקע על המשפחה המועדת לפורענות הזו. אומנם זה מעט, אבל מבחינתי, זה הכל;
-המשפחת 'מסורתית,' עם נטייה לצד הדתי - כלומר, הם לא חיים בשכונה סגורה באיזור שמעודד סקילה לנערות במכנסונים, אבל מקיימים את רוב מצוות היהדות;
-המשפחה מרובת ילדים;
-בני המשפחה רועשים וגסי רוח;
(וכעת, הנקודה החשובה ביותר,)
-למשפחה ילד המנגן בחצוצרה, וילדה, המנגנת בחליל. איני יודעת האם זה חליל צד, או לא.

ועכשיו, אפשר להתחיל: 
לסיפור האהבה של אנדרו וברוס* יהיה עליי להקדיש ''פוסט'' נוסף, אבל היות ואני -בעצמי- נוטה להתעצבן מעט מאמירות שכאלה, אעניק לכם תקציר בתחתית ה''פוסט'' הזה. ואילו, עכשיובאמת אפשר להתחיל: K אירגנה לזוג פגישה רומנטית בביתה, זה היה לפני משהו כמו שבוע ימים, בתקווה שאני זוכרת נכון. במה שאני די בטוחה. כשהגעתי, כרגיל, ביקשתי מK מעט אוכל, נראה שזו כבר מסורת. שבביקורי אצלה היום, לבקשתה, נאלצתי לשבור. ביקשתי אוכל אחרי  שרק נכנסתי (אבל ייאמר לזכותי שזה היה פרק זמן מכובד למדי.) בכל אופן, המרחב האווירי סביבנו עוד עמד דומם אז, רק אחרי כמה זמן בחדרה, עם אנדרו וברוס כבר סועדים, וישובים לצד שולחנם המאולתר. צחקתי למשמע אוזניי, ''מה, השכנים שלך עוד מנגנים, K?'' היא התלוננה בפניי על זה עוד בכיתה ד', וגם כתבה כאן בעיניין זה, בכיתה ו'. ''כן! הם כן! כל הזמן הזה!'' K רטנה בתשובה לשאלתי, ''ומה שהכי 'מחרפן' אותי, O, זה שהם פשוט לא משתפרים בכלל.'' והיא הייתה זו שהציעה את הדבר הבא, אבל זה הדהד מספר שניות גם במוחי; ''רוצה שנצעק עליהם?'' מבטה וקולה עטו נימה תחמנית. ומיותר להגיד, כנראה, ששתינו פשוט צהלנו לעבר החלון. הסורגים לצד חלק מהחלונות בבניין בו K גרה, ושכניה שוכנים, אינם צמודים לחלון עצמו, אלא מתעקלים כלפי חוץ. דבר זה נתן לנו נקודת מבט נהדרת אל עבר המטרה. וגם יופי של משענת לזרועות. וגם הבטחה -ממתכת- שלא נתרסק וניפול. הקומה היא הקומה החמישית, בבניין שלא מחשיב את ה''לובי'' כקומה. קרי- קודם כל, בטיחות. הפעלנו את המבטא הערבי שלנו, בעיקר אני, ונדמה היה כי מספר מסויים מדיירי הבניין השכן צפו והאזינו לנו גם. ואמנם הנגן המדובר, המטרה, לא הגיב לקריאות שקראנו, ניתן היה לראות בבירור כי שמע. כשהצעקות שביקשו שקט רעשו במיוחד (כמה אירוני,) צלילי החצוצרה של הילד נהגו לדעוך לדקה, או שתיים, כל פעם. וכשעלה במוחה הג'ינג'י של K הרעיון להשליך תמיסות מבחילות על חלון-משהו שלו -אני משערת שזה היה חלון חדרו- והודעתי לו על כך וO הערבייה בישרה לו על כך בזעם, הוא הוריד מאדן החלון את לוח הגלישה שנח עליו לפני כן. בסופו של דבר, הגענו לשפיכת צבע על חלונו העצוב, אך צלילי החצוצרה המשיכו עד הערב- אל תוך רדת החשכה, וזעמה הקר של אמא של K. שעוד ירדה לדירתם, לבקש להחליש את הנגינה, בסופו של דבר. 
ביום אחר בו ביקרתי בבית של K, התיישבה לנגן הילדה, וK זיהתה את פזמונו של השיר:
אקדיש לה את הסרטון.
*ברוס הוא שמו של הטלפון שלי, ואנדרו הוא הטלפון של K. הם בזוגיות רבת תשוקה.
ועכשיו, אאחל יום טוב לכולכם! שלכם תמיד, O.
0 תגובות
Hawaiian-Type Love
23/07/2016 15:07
cosmicBFF
שאיפות, KEMO 2.0, קיץ 2016, חו ל
החלטתי שאני צריכה להגיע להוואי. 
החלומות שלי תמיד רחוקים וגדולים, ההתחלות שלהן, והשלבים הראשונים, הם שקרובים אליי; אבל זה משהו מרענן.
אלה 23 שעות של טיסה, שתיים או שלוש עצירות, עם המתנה של יום כל פעם, או יומיים בבת אחת. 
אמרתי לאמא שלי שאחסוך לכרטיס שלי -לכיוון אחד בלבד, כמובן- בעצמי. 
מה שאמר- לפתוח את כל מחבואי הכסף שלי בשעת לילה מאוחרת, ולהתחיל לספור. 
אני כל כך נהנית מזה, כי זו פשוט הרגשה של בריחה. כי נותרו לי עוד חמש שנים עד ה"כיוון אחד" האמיתי לניו-יורק. 
זה עושה אותי מאושרת, כי אני מחברת את כל הפיסות האלה בעצמי. 

ועכשיו נדבר על הטיול עצמו, או יותר נכון - על העצירות; 
כיאה למקום כמו הוואי, גם העצירות חלומיות - לוס -אנג'לס, לאס-ווגאס וניו-יורק מופיעות לרוב. וגם סיאול, אם טסים מהכיוון הנגדי. 

וחוץ מזה, החיים שלי מתנקזים כרגע להליכות לים, צפייה ב"יו-טיובריות" איפור ישראליות (למרות שאני, בעצמי, לא מתאפרת בכלל,) ו"מיוזקלי". 
יש כל כך הרבה שאני יכולה לעשות עם עצמי ועם החיים שלי בעתיד, ונכון שאני מדברת על זה בכל "פוסט", כמעט, אבל זה פשוט לא נמצא כאן. 


שלכם, O ♥.
10 תגובות
Empty Space
09/07/2016 18:29
cosmicBFF
KEMO 2.0, מחשבות
אני וגארפילד, ביום ראשון, צפינו בסרט "לזמן את הרוע," ומיותר לציין שנהנתי מאוד, כי הסרט באמת היה נהדר. 
אבל העניין שלו, הוא להגיד שגם אם אנחנו לא רואים  דברים, לא מערער -במקצת- את קיומם. 
בסוף שנת הלימודים היה יום הראצאות על יפן לכל מי שנרשם למגמת האומנות, וזה אחד הדברים שהמורה הסבירה לנו - 
"היפנים," היא אמרה, "מאמינים שגם אם אנחנו לא בהכרח רואים משהו מסויים, הוא בכל זאת נמצא שם." 
ואני לא יכולה לקבוע אם זה נכון או לא, כי -כאמור- אף פעם לא ראיתי את מה שאני לא רואה, ("סטגדיש.")
אבל אפשר לחשוב על העניין במובן של הרגשות שלנו; 
יש יישומון אחד, שנקרא "VSCO Cam," והוא שומר תמונות מחוץ לגלרית הטלפון, כך שאמורה להיות לכל תמונה בחות השפעה על ה'זיכרון'.
בדיוק בגלל זה, אף פעם לא ביצעתי שם סינונים. 
נכנסתי היום לאפליקציה הזו, בחיפוש אחר משהו להעלות ל"אינסטגרם," ומתחילת החופש הגדול של השנה שעברה, ראיתי, אפילו בעצם האופי של התמונות האלו, כמה שהשתנתי לטובה. 
עברו שלוש שנים, שלוש שנים של לשקוע, להוציא את הראש מהמים, לנשום באופן סדיר, ו-בסופו של דבר,- הגעה לחוף מבטחים. 
ואני מספרת את זה בגלל שכל כך קל להגיד "תתגבר על זה," (או "תתגברי על זה," "תתגברו על זה," וכל הטייה אפשרית שרק תצליחו לחשוב עליה.)
וגם כל כך קל לחשוב על "תתגברי על זה" (מגוונת הפעם.) 
וכשחושבים על קשיים, לפעמים, נורא קשה להניח עליהם את האצבע ולקבוע שהם קיימים, ואמיתיים, ורלוונטיים.
אבל הם שם. 
הם באמת שם. 
טוב, אז כנראה שלוריין צדקה. 
  
ואני חושבת שאנחנו צריכים לכבד רגשות הרבה יותר.
שלכם, O.
מקווה שהסכמתם, מחכה לתגובות ♥.
2 תגובות
At my Best
30/06/2016 01:38
cosmicBFF
KEMO 2.0, dont worry be happy, סרטונים
?They used to never want to hear us, remember"
"?These motherfuckers never loved us, remember

טוב, אז חשבתי וחשבתי לי, והגעתי למסקנה שהגיע הזמן לספר לכם עוד דבר מעוות-משהו שאירע לאחרונה בחיי. 
הבה, כנראה, נתחיל כעת: 
ליום האחרון ללימודים של כיתה ט', התכוונתי תקופת זמן מסויימת להגיע רק בשעה האחרונה, אבל בשלב מסויים חשבתי על זה שלא כל המורים של בית ספר "שיט" ראויים ליריקה בפרצוף, ושמחלק אולי יהיה אפילו חבל להיפרד. במיוחד באפלה, קשה ביותר להפנות גב לנקודות אור. באחד הימים, של מסיבת סיום עם אחת מהמורות הללו, כשאני וK דהרנו בריצה, דרך נקודת מפגש של גדר נמוכה וגדר גבוהה מאחורי אולם הספורט של בית הספר ההוא, אל עבר ביתה (לצפות ב"סיפור אימה אמריקאי") עצרנו את נהג מונית השירות תחנה אחת לפני זו הקרובה ביותר לבית של K. בזו הקרובה לחנות מכולת גדולה יחסית, שמאחד ממדפיה קטפנו שקית פלסטיק אטומה מלאה בחטיפי שוקולד "טעמי" ו"מקופלת". בסה"כ היו שם עשרה, ליתר דיוק. 
בכל אופן- הרי לכם מעבר מהיר למספר ימים לאחר מכן: 
המחנכת הכושלת שלי ושל K הייתה מחוייבת גם ללמד את הכיתה שלנו, וגם לשבת בצד במהלך טקסי הסיום (הקראת שלושה קטעי קריאה, וריקוד חשפני, שמועתקים כל שנה מטקס חלוקת תעודות ההצטיינות,) של שלושת שכבות חטיבת הביניים. ומן הסתם, היא בחרה לשבת שם. רסיסי תלמידים התפזרו ברחבי בית הספר, ושתינו, ביחד -ובשלב מסויים, גם עם ילד שאקרא לו כאן "זרוע"- תרנו אחר המורים להם רצינו להגיד "תודה." השיעור האחרון, למרות החום המגוחך (בית הספר המהולל "שיט", לא רק ממוקם באיזור קרימינלי וכמעט נטוש של העיר, צמוד לכביש מהיר, ובחלקה מדברית שוממת, אלא גם מורכב מתלאים של ביניינים. כלומר, יש בו רק כארבעים אחוזים של מבנים, ורוב הפעילות -במיוחד בחודשי הקיץ האכזרי, והחורף הפרוע- מתבצעת שם בחוץ) ועשרות ליטרי הזיעה שהפיק גופי, הגיע אליי במהרה. בחדר שהוא לא כיתתנו, אלא חלל זעיר מוצף בכיסאות סטודנט, האזנו למילים מזוייפות, מייגעות ושקריות של פאייפר, לצלילי שמחתה של המחנכת, קהל הפרחות, והעוגות ומחזיקי המפתחות שחילקו לנו. לרקע התמונות המציחוקת והחביבות, לכאורה, שלנו לאורך שלוש השנים, שהוקרנו על אחד הקירות. 
כשקיבלתי את התעודה שלי לידי, נרעדתי, כי הציון במתמטיקה היה תלוש מהמציאות. המבחן הראשון של המחצית הלך לי נורא, אומנם, אך מיד לאחר מכן השתפרתי באחת -ולחלוטין- ומרוב חששות, חישבתי את ממוצע שלושת הציונים הללו עשרות פעמים בחצי השנה הזו. ידעתי מה הייתי צריכה לקבל, ו-הפתעה- זה היה צריך להיות הרבה יותר. רצתי בדמעות למורה שלי, בחדר המורים הממוזג, והסתבר שהיא שכחה להזין את אחד הציונים הטובים שלי. זו הנקודה הראשונה מתוך השלוש עליהן אדבר היום.
המורה הציעה להדפיס את התעודה מחדש, ו-שוב הפתעה- כמובן שהסכמתי. עברנו בחיבור בין המזכירות של התיכון, לזו של החטיבה, דרך גינה נעימה ויפה, למורים בלבד. המזכירה של התיכון "נפנפה" אותי, וצעקה כמו פרחה שהיא לא מתכוונת להישאר דקה אחרי 11:15. ברור, מה? יותר מדי מאוחר. "בואי מחר, יאללה," קפאתי, "מה? מה זאת אומרת?" דמעות נקוו בעיני, "משש וחצי בבוקר, אני פה," מתי מבפנים. 
ועכשיו, לנקודה השנייה: דפוס הציונים של K במתמטיקה השנה היה זהה לשלי: מפלה גדולה, ראשית, ועלייה כפליים לאחר מכן. גם K חישבה איתי את ממוצע ציוניה, והוא היה גבוה משלי בנקודה. לעומת זאת, ציונה בתעודה היה גבוה בהרבה. נזכרתי שהמורה הבטיחה לה, לאחר המבחן הראשון של המחצית, לשנות את יחס אחוזי המבחנים בציון הסופי, לטובת אלו הגבוהים יותר. כתבתי למורה את זה ב"וואטסאפ," וכמו קסם, אני וK השתוונו בציון. העלתי את עצמי בעשר נקודות במו ידי, וזו נקודה מספר 2. 
כשהגעתי אל הגיהנום ביום שלמחרת, האישה ארוכת השיער, עם העור בעל המראה הבלוי שמאחורי דלפק המזכירות הנעימה אותי ואת אבא שלי בחמש - עשרה דקות רצופות של שיחת טלפון, ללא כל תשומת לב אליי ואליו, כשניצבנו אל מולה כל הזמן הזה במלוא קומתנו. קומתנו הגבוהה מאוד. לאחר מכן, התברר שהיא שקדה על ביטוח מדיח הכלים של המזכירות. בכל אופן, היא רצתה "לנפנף" אותי שוב. לא יודעת, אולי אני לא נראת מספיק ערסית לפעמים כדי שזבלים כאלה לא ייתחצפו אליי. היא אמרה לי שאני חייבת אישור בכתב מהמורה, או שטות אחרת בסגנון, ואמרה שלא היה לי מה לעשות שם ללא אותו האישור, ואז ממש התעצבנתי. ייאמר לזכותי שהעניין עבד, והמזכירה הפנתה את אבי ואותי לעבר חדר סגנית המנהלת של חטיבת הביניים, שהיא חלקה עם עוד מורה. ובכן, אני אקרא לאישה הזו "עמוסרה," ואציין שהיא מהאנשים השכיחים-יתר-על-המידה במערכות החינוך בכל רחבי העולם, שפשוט לא יכולים לסבול ילדים. היא ברצינות מקללת תלמידים. ו-עוד הפתעה!- כשהגחנו, אבא שלי ואני, לחדרון שלה, זה בדיוק מה שהיא עשתה, עם עוד שתי מורות אחרות, הן ריכלו על איזו תלמידה אחת, וכמה שהיא טיפשה. רק שאליי, הפעם, היה היחס שונה. כמובן שזה קרה בגלל אבי, שניצב שם גם. "כן, מתוקה," היא פנתה אליי בנועם, "מה את צריכה?" אך אני עדיין הייתי ה"זאתי עולה לי על העצבים," מלפני כמה חודשים. הסברתי לה את העניין, היא חייגה למורה למתמטקה, שאישרה הכל. עמוסרה רשמה בעיפרון את הציון המגיע לי על גבי התעודה הלא-נכונה, הקיפה את הספרות בעיגול, ונשאה את הטופס למזכירות של התיכון. מיותר לציין שאנשים לא משתנים בדקה, ושוב חיכינו כעשרים דקות עד שהמזכירה בכלל זרקה מבט אל עבר התעודה שלי. כשזה קרה, היא הכריזה שתרשום לי שם ציון הנמוך בנקודה. "מה פתאום? למה?" קפצתי שוב, "ככה זה צריך, כתוב לי על המחשב פה," השיבה. "אבל זה לא זה!" מחיתי, "זה כתוב!" ירקה שוב. מפה לשם הדלקתי את ה"וואטסאפ," ונוכחתי שנית כי צדקתי לחלוטין. "סליחה," אמרתי בעדינות, "יא- אללה, אני כבר מדפיסה לך!" והשליכה את התעודה לעברי. "תודה רבה, באמת," הרמתי אותה מהשולחן. הרי לכם, נקודה מספר שלוש.

הימים האחרונים גרמו לצער שלי להיות נוכחת באותו בית הספר לדעוך מעט. הוא דעך כי היה לי זמן להתנתק מהחוויות שריצפו את מסלולי המפותל בשלוש שנות חטיבת הביניים, ולהביט בפרצופים מחייכים של אנשים שתיעבו אותי עד אינסוף. 
שלוש הנקודות הללו, הוכיחו לי את צדקתי, הוכיחו לי שאף אחד לא יילחם למעני אם אני לא אעשה דבר. הן הראו לי שאין עליי להתפשר, ושמגיע לי הרבה מעבר למה שאנשים מסויימים, לעיתים, יכולים לחשוב או לראות. כל אחת בדרכה הראתה לי שמשתלם לפעול, ושצריך לפעול, ושחשוב לפעול. לפני שנה לא הייתי עושה את זה, זה בטוח. הייתי כועסת בדממה. הייתי מתעצבנת, אולי; הייתי מקללת, אולי; אבל הייתי חוששת לדבר. אני הולכת ומתחזקת עם כל פרק זמן, אפילו קצר. 

והנקודות האלה הראו לי גם, בו בזמן, שכל התקופה הזו לא עברה עליי לחינם. 
  אני מחושלת.
שמתי לב שנראתי עצובה בכל אחת מהתמונות בהן הופעתי במצגת ההיא, ואני אדם עליז ביותר.
שלכם, מכל הלב, כמו תמיד, O.
0 תגובות
Off to the Wild
22/06/2016 22:47
cosmicBFF
KEMO 2.0, dont worry be happy, בית ספר
במהלך חופשת הקיץ בין כיתה ב' לכיתה ג', הייתי חדשה בעיר המגורים הנוכחית שלי, ועמוסה בפחדים וחששות מהחור העלוב בצפון שבו חייתי עד אז. מידי פעם הייתי הולכת לגינה ציבורית גדולה אחת, וניסיתי לדבר עם אנשים. טוב, טוב, בסדר, לא כל הזמן. לרוב סתם התגלשתי במגלשות בדממה, ודיברתי לעצמי. אבל (!) ייאמר (!) לזכותי (!) שפעמיים -שלמות- באמת דיברתי עם ילדות, ש(אמנם) אפילו לא שאלתי לשמן, וברחו מהתודעה שלי אחרי כחצי שעה. 
עם אחת מהן שיחקתי בדבר מעוות כזה שנקרא "תופסת צבעים". כשהגיע תורי לבחור, תמיד התעכבנו. באחת הפעמים, צנחנו שתינו על צמד נדנדות, ואני בהיתי אל העולם הפתוח. 
"תבחרי כבר משהו, יש כל כך הרבה דברים! את לא רואה?" הילדה ההיא האיצה בי. המשכתי לבהות. 
ובאותו הרגע, לפני 7(=15-8) -?- שנים ראיתי לראשונה שהכוכב שלנו מורכב מגוונים.
היו בערך שישה צבעים בפארק ההוא, על כל המתקנים, השיחים, העצים, הספסלים, האספלט, הכביש, על המכוניות שעל גביו, ועל השמיים. 
הם כולם הורכבו מצורות והופעות שונות של עצמם. 



 סיימתי את כיתה ט' שלשום, ואני מרגישה חופשייה לחלוטין. הייתי היום בים פעמיים, ואבא שלי מצא פרח ברחוב, שהצטלמתי איתו בשערי חמישים אלף פעמים, בערך. אני באמת תוהה איך דבר מת יכול לשמח אותי כל כך, אבל זו היא ההתחדשות והתחייה מחדש, וכך היא קורית. והקיץ הוא עונה נפלאה, ואני אסירת תודה על כך ששרדתי, ועל כך שעומדת בפני דרך חדשה ונהדרת. זה גם העניין עם הצבעים, הרבה דברים בעולם העוטף אותנו מקבילים לדברים אחרים, אך בכל זאת נשארים שונים ונפרדים בתכלית. החיים הם נקודת מבט, זה כל מה שזה אומר.


.Brace yourselves, Summer is coming
-אני כל כך אוהבת את "משחקי הכס."-
חופשה מרעננת לכולם, O ♥.
2 תגובות
Memories Never Die.ציטוטים ישנים
22/06/2016 20:23
cosmicBFF
יומני היקר.., מחשבות, זכרונות, KEMO 2.0
"החורף מחמם אותי"
"כל אדם והמגדל שלו, כל אדם וההצלחה שלו, כל אדם והנפילה שלו"
"דמיון הוא דבר נהדר, ואני אוהבת לדמיין ולחלום על דברים. מי אמר שאפשר לחלום רק בלילות? אפשר לחלום על כל דבר, בכל זמן ובכל מקום"
"... כי ילדים מסוגלים להכל"
"כל אשר נותר לנו הוא לקוות לטוב, ולהכריח את הראש לחשוב על העתיד הטוב והורוד, ולא על השחור והנורא"

ציטוטים מכמה פוסטים שכתבתי בשנת 2013

חומת לבנים
חומת לבנים גבוהה ואפורה עומדת מולי,לועגת לי עם החוזק שלה,משדרת לי את המילים-"לעולם לא תעברי אותי",אך אני רק בוהה בה במבט מתנשא ובועטת בה חזק,מקווה שהיא תיפול למרות שאני יודעת שזה לא יקרה.מניחה את כפות ידי על לבנייה הקרות,מניחה את אוזניי עלייה ומנסה לשמוע את אשר מעבר לה,אך לשווא...היא חזקה וגם אטומה.בעיטה ועוד בעיטה,ניסיון ועוד ניסיון...הכול לשווא,נפלתי,נכשלתי,אני קורסת מעצבים.זעם רוטט בידי.ידי מתכווצות לאגרופים שרוטטים מרוב זעם...רק רוצים כבר לשבור את החומה הזאת,החומה שמפריעה לי להמשיך.אני מכה בה עם אגרופיי,אני מנסה להפיל אותה,שתראה מה זה... ואני נכשלת שוב ושוב,אך לעולם לא מפסיקה לנסות,תמיד תישאר אצלי טיפת תקווה.ואחרי ניסיונות רבים שנכשלנו הדמעות חונקות את גרוני ומאיימות לפרוץ בעוד רגע.מנסה לעצור אותן,להוכיח שאני מספיק חזקה...אך אני לא,ואני נשברת ונותנת להן לזרום במורד לחיי...עד הטיפה האחרונה.מרגישה חולשה בגופי,ידי נפולות ורגליי כורסות,אני נופלת מטה עם ראש מורכן אל הקרקע,עם דמעות שמרטיבות את האדמה.אבל הלב חזק,והוא לא ייתן לאף אחד לשבור אותו,והוא זה שמחזיק אותי ומכריח את רגליי לנוע שנית ולעמוד זקוף,ואז אני מנסה...ובנגיעה קלה בחומה,נגיעה מלאת כוח,היא נשברת,נופלת ונותנת לי לעבור.לעבור לעבר המטרה...ולהגשים את רצונותיי.אני סוף-סוף מאמינה בעצמי.

פוסט שכתבתי ב-11/10/13

הייתי כל כך קטנה ובכל זאת יצאו מתוכי דברים כה פיוטיים. וואו. הרשמתי את עצמי כאשר קראתי את כל הדברים האלה. קראתי דברים נוספים אשר הזכירו לי חוויות נוספות שכבר הספקתי לשכוח. אני צריכה לחזור לאוויריה הזו. צריכה לכתוב עוד דברים כאלה. אני צריכה. אני צריכה. אני צריכה.
זה הדבר היחיד שעבר לי בראש.

זו הייתה השנה הכי טובה בחיי עד כה. כיתה ז'. הייתי מה שנקרא "ילדה אפלה", אך כאשר אני מביטה בחוויות שעברתי, באנשים שהכרתי, עכשיו, אני מחייכת. אני מאושרת לדעת שחוויתי שנה כזאת בחיי. עכשיו סיימתי כיתה ט'. מה לא הייתי נותנת בשביל שתעבור בחיי שנה נוספת אשר תהיה דומה אפילו במקצת לשנה ההיא.
שנה הבאה אני עושה את זה, אני אנסה. זה יהיה קשה אבל אולי זה יעבוד? מי יודע.

באחד הפוסטים שקראתי O כתבה בסוף "תודה לקוראים". החלטתי שמעכשיו אני אכתוב את צמד מילים אלו בכל פוסט, כי זה באמת משנה לי. אני נהנת לקרוא תגובות לפוסטים שלי באותה המידה שאני נהנת לכתוב אותם, וכשאין תגובות אני מאוכזבת.
שנה הבאה הולך להיות נהדר.

תודה לקוראים.
שלכם, K♥

4 תגובות
Sail Away
22/06/2016 12:07
cosmicBFF
מחשבות, KEMO 2.0
הרשנו לעצמינו להתנהג ככה בפעם הראשונה והאחרונה. הדלקנו מוזיקה בפלפון בקול רם והתהלכנו ברחוב העקום ביותר שלי ושל E. אני ו-O סיימנו את אותה החטיבה שסבלנו להיות נוכחות בה מיום ליום, שהפך לסבל מידי כבר מהמחשבה לבזבז את הזמן שלנו על המקום הזה.
אחרי חיפושים רבים אחר מקום אליו נוכל לברוח ולרומם את מצב רוחינו בו, החלטנו בשלב מסויים לעבור לבית הספר בו לומדות E ו-M, אשר ממנו ברחתי לפני לא יותר משנתיים וחצי. אני באמת מעדיפה אותו על פני המקום הזה. רוב החברות שלנו לומדות שם, הוא קרוב יותר לאיזור מגוריינו ואין שם את אותם הדברים מהם אני כל כך מעוניינת לברוח.



זה היה היום האחרון של כיתה ט'. כל כך שמחתי שזה הסוף, אך זה לא הרגיש לי כמו סוף, ההתחלה של אותה ההרגשה של ה"סוף" התחילה כבר חצי שנה לפניי, כאשר ידעתי שזה עומד להגמר ונעבור סוף סוף לבית ספר אחר.
גילינו לפני כבערך שבועיים, שפאייפר, אשר הייתה אמורה לעבור איתנו לאותו בית הספר, שיקרה לנו כבר חצי שנה לגבי זה ולא התכוונה לעבור איתנו בכלל. ברגע זה, אני מקווה שזה נכון, כי אני לא מעוניינת לראות את פרצופה יותר, היא גורמת לי לכעס, ואם אני אעלץ להביט בה יום יום שוב ושוב, הכעס הזה עוד עלול להשתלט עליי ולגרום לי לעשות משהו שאני אצתער עליו בעתיד.
בעודה עומדת בפניי הכיתה ומקריאה את מה שכתבה לקראת סוף החטיבה, הקשבתי לאותן מילים נהדרות ויפות בלי טיפת הכוונה. עם כל משפט פיוטי שיצא מפייה, נזכרתי במשפט נוסף שאמרה הנוגד משפט זה, וכך עם כל פסקה ופסקה. כמובן שהיא הייתה חייבת לדחוף מסרים סמויים המתארים את רגשותייה השליליים כלפי וכלפי O, אבל אף אחד אחר לא ידע זאת.

כל דבר ודבר שהיא כועסת עליינו עליו, היא עשתה בעצמה גרוע פי 2. אני שונאת אותה ולכתוב פוסטים המכלים מידע עלייה פה, אך אני עושה זאת בכל זאת.

רציתי לשתף אתכם בדבר נוסף. הודיעו י ול-O שהתשובה לגביי העברת בית הספר תיוודע לנו רק לקראת סוף אוגוסט. סוף אוגוסט זה כבר רגל אחת מחוץ לדלת, זה כבר לכוון שעון מעורר לבית הספר ולהיות שבועיים לפני עם תיק מסודר ללימודים. סוף אוגוסט זה ימים לאחר סיום שיבוץ הכיתות. זה נורא. הציונים שלי מיועדים לכיתת מצויינות, וכאלה יש רק שתיים. אני מסרבת להאמין שבגלל נוהל טפשי זה כל התוכנית שלי תשתבש. אחרי ברור שהתשובה היא כן, אני משוייכת לבית הספר הזה לפי איזור מגוריי. אני רוצה לעבור לבית ספר אחר, זה חוקי, כולם עושים את זה. למה למשוך את זה כל כך הרבה זמן?!. אני לא מעוניינת להשאר בתועבה הזאת, ואם זה יקרה אני נשבעת שאני אשבות. אני אשב בבית גם אם זה ידפוק את העתיד שלי ויאלץ אותי להשלים לימודים, לבזבז יותר כסף ולהתגייס מאוחר יותר וכך לזרוק עוד שנים מהחיים שלי.

שלכם, K♥


2 תגובות
Desires~2222~
19/06/2016 20:54
cosmicBFF
KEMO 2.0, אהבה
אני טרחתי והדלקתי את האינטרנט מלא הוירוסים שלי, במחשב הגוסס שלי, שלא אמור להיות גוסס כי... הוא מחשב טוב בעקרון, אבל הוא גוסס בכל זאת.
אז נגש לעיקר.
היום החלטתי להשתעשע בפוסט הזה מעט ולכתוב על משהו שונה מהרגיל(אוי ואבוי, מה זה כבר יכול להיות?!).
אני מצטערת מראש על הצורה המיוחדת שלי להתבטא. מצב הרוח שלי נורא משונה ביום קיצי זה.

לא מזמן הבחנתי בכך שהנושא עליו נכתבו הכי הרבה פוסטים בבלוגר, הוא הנושא "אהבה", אז החלטתי לתת לעצמי את הכבוד לכתוב את הפוסט ה-2222 על אהבה, כי אני מיוחדת ויש לי רצונות מוזרים בהחלט.
בעקרון, כאשר כל אדם תיפוסי נתקל במילה "אהבה", אפילו מבלי לחשוב, נוצרת בתוך מוחו תמונה המכילה גבר ואישה, אישה ואישה או גבר וגבר המנהלים מערכת יחסים, ורק לאחר תמונות רבות של זוגות המוח נזכר שאהבה לא מתמקדת בזוגות בכלל.
אהבה מתבטאת כתחושות עזות כלפי אנשים, חיות, צמחים ואפילו דברים דוממים מוחשיים ולא מוחשיים. אנשים אוהבים את המשפחה שלהם, את החברים הקרובים שלהם, את חיות המחמד שלהם ואת התחביבים שלהם, אך בכל זאת המוח האנושי מתעקש למקד את רגש האהבה ברומנטיקה בין שני אנשים.
אני לעומת זאת, מתמקדת בשאלה למה?
אהבה היא לא שני אנשים מתנשקים ומקימים משפחה תוך כדי חיוכים ויחסי מין, ולמרות זאת, רוב השירים שנכתבו איי פעם על אהבה מדברים על לא אחר מאשר שני אנשים מתנשקים ומקימים משפחה תוך כדי חיוכים ויחסי מין(לצערי הרב אין פה סמיילי ציני שמוחה כפיים).
אהבה היא תשוקה, היא מה שמניע אותך לא להמשיך לעסוק בתחביבים שלך, היא מה שמונע ממך לאבד את מה שיקר לך ומי שיקר לך. אהבה היא רצון.
אומנם חלקכם בטח מבולבלים מעט כעת, אך אני מבטיחה שיום יבוא ותבינו.
גם אהבה עצמית היא אהבה... והיא לא בהכרח שלילית. בנאדם שאוהב את עצמו עתיד להצליח. אנשים דוחפים את עצמם להצלחה מתוך אהבה עצמית ומתוך מניע להעניק לעצמם חיים טובים.
כל דבר שאנו שומעים, מריחים, נוגעים בו, טועמים ו...רואים. כל דבר שקיים בעולם הזה יכול להיות מקור לאהבה ולאותה תחושת חמימות שהאדם מקבל.
אהבה לא מקובעת לדברים מסויימים, ואין לה כללים.

שלכם, K♥


0 תגובות
Within an Instance
19/06/2016 16:11
cosmicBFF
KEMO 2.0, בית ספר, מחשבות
זו התקופה הזו בשנה, שהכי, הכי, מתאים לדבר על זה;
אולי אני היחידה, אבל זה באמת מציק, מציק לי כשאנשים מדברים בצורה חברותית עם אנשים עליהם הם כועסים וזועמים פרקים ארוכים של זמן.
מעצבן אותי כשבני אדם מבלים זמן רב בפגיעה ובריכולים על בני אדם אחרים, אך נעשים חביבים ביותר כשמושא שנאתם מסתובב. 
אם זו דעתך, תעמוד מאחוריה.
כמו גם עם מורות בסוף שנת לימודים,
אם כל התיעוב שתלמידים שופכים מתוכם במשך עשרה חודשים רצופים רצופים יכול להיות מתורגם לחיבה כה מתוקה בקלות של הרף עין, לא היה צריך לדבר מלכתחליה.
פאייפר נהגה לעשות את זה רבות. 
וכמובן שאף פעם לא מדובר במחילה.
כמובן שזה תמיד משהו שפשוט לעולם לא הבנתי. 
איך זה כל כך קל? איך זה כל כך טריוויאלי?
תפילותיי לכך שזו לעולם לא תגדל להיות הנורמה. 
למרות, שאולי זה דווקא כך כבר כרגע, קלף הצביעות הוא הקלף שהכי קל לשלוף, כשכל שאר קלפי הכנות מתאבנים בצל של בושה על מילים ארסיות. 
אם צריך לנסות להסתיר מילים מסוימות עד כדי כך, אולי עדיף פשוט להשאיר אותן בפנים, עד שתמצאו את הכוח, להבין בכלל מה אתם אומרים.
אנשים נוטים להמעיט בערכן של מילים, וגם זה נוטה לשגע אותי. 
זה הנשק העוצמתי ביותר שקיים בידי המין האנושי, והוא ממש לא עניין של מה בכך, וממש לא משהו לנהוג בו בפזיזות, והוא ממש לא משהו שאפשר לוותר על לשקול. והן כל כך שונות זו מזו, וכל כך רבות. 
ואפשר לכתוב אותן, ולצעוק אותן, ולצחוק אותן, ולירוק אותן, ולזרוק אותן; ואנשים עדיין לא מסוגלים להבין עד כמה שהן עוצמתיות. 
עד כמה שאנשים אחרים מקשיבים.
עד כמה שאנשים אחרים חושבים מחשבות, ועד כמה שאנשים אחרים רואים בדיוק את מה שקורה אל מולם.
וכשאני בתפקיד האנשים האלה -החלטתי, כתוצאה מהעליבות של פאייפר- שפשוט אסתובב ואלך.
כי גם זמן הוא כלי נשק, וגם הוא יקר ערך, וגם אותו אנשים נוטים לזבל ולבזבז בבורות.  


ומה המסקנה
חשוב 
לחשוב.

שלכם, O.
0 תגובות
Torn Paper
16/06/2016 17:03
cosmicBFF
KEMO 2.0
ככל שהימים עוברים, השנאה שלי אלייה רק מתגברת. שנאה זו הופכת לכעס, וכעס זה מפריע לי להעביר את הימים בשקט ושלווה מבלי לעשות דבר. אך איני יכולה לעשות דבר כדי לעצור אותו, איני יכולה לנעוץ את אגרופיי בפנייה כפי שמוחי הפרעי מעוניין לעשות, איני יכולה.
גם מבלי להתקל בפנייה מוחי ממשיך להריץ את תווייהם מידי פעם, וזאת אף מכעיס יותר.
העיניים הבוחנות, הגבות חסרות הצורה והחיוך המתנשא. 
הנוכחות שלה בחיי, אומנם שייכת לעבר, אך אני מודה שזה רודף אותי. הקיום שלה רודף אותי. התאווה הבלתי פוסקת לדעת האם היא מודעת לכך שהבעיה נמצאת בה. כמובן שהתשובה היא לא, אחרת זה לא היה קורה לה 3 פעמים.
החיים שלה נמצאים בלופ. היא מגיעה לבית ספר, רוכשת חברות, מתנקת קשר בגלל אגו וקנאה ועוזבת לבית ספר אחר. אומנם זה קרה רק 3 פעמים בחייה, אך זה רק כי חייה לא נמשכו הרבה זמן. אני צופה לאנשים רבים להתקל בה ולעבור את אותו הדבר. זה כבר מעבר לחוסר הבנה, זו הפרעה. הפרעה נפשית קיימת, ויש לה את זה. עד כמה שקשה להאמין יש לה את זה, ואני מעוניינת לגלות כי יום אחד היא תבין זאת.
אני לא מסוגלת להגיד לה בעצמי, משום שאיני מתקשרת איתה עוד, וגם אם כן אעשה זאת, היא לא תקשיב. לי היא לא תקשיב.
אין לה חברים. היינו החברות היחידות שלה, והיא, משום מה, מעוניינת ליסר אותנו על ש"העזנו" לנהל חיים הלא קשורים אלייה, עם חברות אחרות. הקנאה, שפיטת היתר, ההאשמות הפוגעות, כירסמו אותה מבפנים והיא החליטה לשנוא לא רק את אלו אשר לא עשו לה דבר, אלא גם את אלו אשר לא עשו לה דבר מלבד טוב.
והיא עוד לא התביישה, אף פעם, לשתף אותנו פנים אל פנים בשנאתה העזה לחברותיינו, כאשר לא הייתה לה אף סיבה לשנואן. הן, לעומת זאת, שפעו בסיבות לתעב אותה עד מוות, אך הן סתמו, כי היא הייתה חברה שלנו. 
הגזענות שהפגינה לאוכלוסיות מסויימות הגיעה עד אליי, ושנאתי את זה. שנאתי לשמוע אותה ואת עצמי משתמשות בשמות של עמים לתיאור אנשים. אני לא זוכרת את עצמי משתמשת במילים "אשכנזי" או "מרוקאי" או אפילו חושבת על כך לפני שנהיינו חברות.
אני מצטערת על כך, מצטערת על כך שלא סתמתי לה את הפה חזק יותר כאשר לכלכה על חברותיי ה*אמיתיות*, אלא רק ציינתי בפנייה שדברייה לא נכונים ושאין לה סיבה להכיל בתוכה שנאה זו. אבל זה כל מה שהיא מסוגלת להכיל... שנאה. טיפת האהבה הקיימת בה אינה יכולה להתקיים בלי דלי שלם של תיעוב לאחרים.
כל פעם שרבנו היא הפגינה צביעות כה רבה שעצבנה אותי כל כך שלא יכולתי להסתכל. האם היא חשבה שלראות אותה עם האנשים אשר לפני שעות ספורות היא נהגה ללא בושה לרכל עלייהם יגרום לקנאה להווצר בתוכנו? לא, אני לא כמואה. לא קנאתי, נגעלתי. או שמא היא לא יכלה לסבול את הבדידות?
טוב כעת, ריב זה הוא אינו ריב חולף, הוא נצחי. אני כבר לא אזכור אותה כילדה שחבקתי כל בוקר וחייכה בתמונות, אלא כאחת שנסתה לפעור חור ביני לבין חברותיי האחרות. כאחת ששנאה הוא שמה השני.
היא לא מסוגלת להבין שהבעיה נמצאת אצלה, וכנראה גם אף פעם לא תבין. אף פעם היא לא תזכה לחברות אמת... לדבר שיש לנו, כחברות לבלוג, לחיים, כי ברגע מסויים היא תקרע את הקשר, כמו שהיא עשתה לנו ולרבים לפניינו. אותם הדברים שהיא סיפרה לנו על חברות העבר שלה, היא תספר עליינו לחברותייה העתידיות, שאינן יודעות מה עומד לפול עלייהן.
תמיד, תמיד, תמיד הרגשתי שהיא מסוג האנשים שלא כיף להיות אויבים שלהם, וזה נכון. היא משליטת טרור. זה נורא.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אמרו לנו להעביר במעגל של כסאות מעטפות עם השם שלנו ולכתוב לכל אחד משהו קטן. כתבתי לה "לפאייפר, מאחלת לך בהצלחה בתיכון למרות מה שעשית. מקווה שתצליחי". כתבתי זאת, למרות רצוני הרב לכתוב דברים שונים לגמרי כמו "ביי","שלום ולא להתראות","תרקבי בגיהנום". הדברים הרגילים... אבל לא, לא עשיתי זאת. המכתב שלה אליי היה זהה למכתבה ל-O. "חופשה נעימה! היה לי נעים להיות חברה שלך." אני תוהה אם דבר זה נכתב כמחווה לדבר האחרון, כנראה, שתוכל לומר לנו איי פעם. מילים אלו אומנם מלאות כוונה, אך בהתחשב במצב בו אנו עומדות, ובכתב המחובר הגדול והנעוץ בחוזקה על הדף הקטן עליו הן נכתבו, משאירות אותי בספק. 
האם זה היה כעס? כאב? לעולם לא אדע.
"יש דברים שצריך להפתר מהם", היא אמרה למישהו מכיתתינו, אשר נהגה לדבר עליו דברי זועמה בפניינו, וכעת נדבקת לצידו, בעודה מחזיקה שני מכתבים קטנטנים וקורעת אותם מעל הפח. היה לי ברור מי כתב את הדברים שהיא קרעה שם, אך בכל זאת, כמה רגעים לאחר שהעזתי להפגין חוצפה ומרד, כתקווה שהיא תראה זאת, ואכלתי בעונג פרוסה מהעוגה שהכינה, הוצאתי את מה שהיא קרעה מהפח כדי להיות בטוחה. מחשבותיי לא הטעו אותי.
אמא שלי שאלה אם היא לקחה סמים.
שלכם, K♥
4 תגובות
That's Being Blind
07/06/2016 15:56
cosmicBFF
מחשבות, KEMO 2.0, בית ספר
כמו בכל פוסט, אפתח גם את זה עם מעט רקע; 
בית הספר שאני לומדת בו נמצא באיזור שונה לחלוטין מאיזור מגורי. 
הוא ממוקם בפאתי העיר, לצד כביש מהיר, באיזור עני, עברייני ודתי מאוד. 
בדיוק מולו, לצד תחנת אוטובוס, עומדת סוכה להנחת תפילין. 
ולמרות שהסוכה הזו, והתפילין הללו, והאנשים שמשתמשים בה, אינם בעיה כשלעצמם - מה שמפריע לי הוא הכיתוב על אחת מדפנותיה. 
"מוות לערבים," באותיות גדולות וכסופות. 
איני, מן הסתם, תומכת במחבלים, או בפיגועים, או במלחמות, אבל זו לא כל האוכלוסיה. 

הוא לא אמר פעם, אלוהים, שיש לאהוב את רעיך כמו את עצמך? 
מישהו לא כתב זאת, פעם, בדיו על גבי קלף, שכיום הפך לספר החשוב לכם ביותר?
לא אתם הייתם אלה, שהתפללו בבית הכנסת, הבוקר? 
לא אתם מודים לאותו האל לפני כל משקה, ולפני כל פיסת אוכל?

אני מתעבת את זה, כשאנשים דתיים שונאים בכזו בורות, מדברים ומגדפים בכזו בורות. 
אני תוהה אם אף רב לא חשב, או אמר על זה משהו אי פעם;
שהמשיח מתעכב לבוא, כנראה, כי אומנם צמים ביום כיפור, אבל פשוט לא מסוגלים לאהוב .

 

מה דעתכם? 
שלכם, O. 
11 תגובות
Peace Out
06/06/2016 15:23
cosmicBFF
KEMO 2.0, dont worry be happy, בית ספר
עשיתי היום החלטה חשובה ביותר, ואני גאה בעצמי. 
ביום שבת האחרון, אני והשכבה הזוועתית שלי חגגנו את השחרור מהחטיבה. זה באמת היה יום חג בשבילי.
בין 21:00 ל-00:00, עברו ארבע שעות נהדרות. 
באותו היום, רק קצת יותר מקודם, בין 13:45 ל17:30, חגגה E את יום הולדתה, יום אחרי התאריך המקורי.
נפגשנו, עם עוד הרבה בנות, בקולנוע החצי-נטוש (ובדיוק בגלל זה אני ממש אוהבת אותו, אם לומר את האמת,) של עירנו וצפינו ב"אליס מבעד למראה."
מיותר לציין, כמובן, שזה היה סרט מקסים. 
אבל אני לא יכולה לגשת לעיקר בלי לציין זאת. 
בכל אופן, K, M וא' הגבוהה העלו הרבה תמונות משם ל"סנאפצ'אט," תמונות שפאייפר ראתה. 
אתם יודעים, אנשי-בלוג, למה היא צרחה עליי ועל K שהיא שונאת אותנו בתחילת חגיגת סיום נהדרת? 
בגלל שלא הכרחנו את E להזמינה. 
ובכן, אני אדלג על כל כמה שהיא מנותקת מהמציאות, וחסרת פרופורציה ובכלל לא חברה של E, והתנגדה לכל הזדמנות בילוי עם אותם האנשים שנכחו בחבורה שחגגה את ההזדקנות של E. 
אעבור ישירות למה שהיא פלטה לעברי ולעבר K  - "חשבתי שלא תנטשו אותי," אמרה "אבל עכשיו אני יודעת שכן."
אני כל כך רוצה לנטוש אותה, היא בן אדם כל כך ארסי. 
החברות שלנו נבעה רק מזה שפשוט לא היה לי  עם מי לדבר בתחילת כיתה ז'
"את אוהבת אותי, O?" שאלה פעם, "אנחנו החברות הכי טובות?"
סירבתי לענות. 
אבל בעצם, תגידי לי את, פאייפר, איזו מין חברה טובה צורחת על השניה שאבא שלה לא נהג מונית על איחור של חצי דקה? 
איזו חברה מתנפלת וצועקת על איזכור חוב של שקל? 
איזו מן חברה מקללת ומנבלת רק כשמשהו מזערי לא נמצא במקום בשדה ראייתה, ולא מרשה לאחרת להוציא מילה מהפה?
איזו מין חברה מאשימה את השנייה על הדברים שהיא עושה בעצמה?
איזו מן חברה לא מסוגלת לשמוח בשביל האחרת?
איזו מן חברה דורכת ופוצעת ושואגת על האחרת, כשהיא מעזה לעלות מחשבה שונה משלה?

מעולם לא היינו חברות, פאייפר. הנה לך, הנה התשובה שלי. 

היא יצאה מקבוצת ה"וואטסאפ" שלי ושל K איתה, שינתה את הסטטוס שלה באותה ה'אפליקציה' ל"DIE, STUPID BITCHES, DIE, '' וכשצעדנו מתוך האולם בו התקיימה מסיבת הסיום, שמעתי מאחורי את הד קולה: "לכו, לכו!"
ואין מילים לתאר עד כמה שאני מאושרת.
היא הייתה כל כך אומללה שם, באולם ההוא, כזו טיפשה. 
רק השנה התחלתי להבין עד כמה שהיא חנקה אותי ולמה היא הפכה אותי. ואומנם היא עשתה את הצעד החוצה, יש בידי מהלך חשוב לא פחות. 
בינות לכל הריכולים שלה, והתככים, והתחרותיות והצביעות והשפיטה והאגואיזם שלה, הרגשתי כמו סמרטוט. 
ולפני שאספר על המהלך שעליי לבצע, רק אגיד שזו אחת התחושות הונראיות שחיוויתי בחיי. 
ואני נשבעת כרגע, 
בתוככי הדירה שלי, בין קירות האפרסק של החדר שלי, על כיסא המחשב שלי, מול מסך מהחשב שלי, לבושה בבגדים הנוחים שלי; 
אני נשבעת לכם, לבלוג הזה, ובמיוחד לעצמי, שלעולם לא אתן לדבר כזה לקרות לי בשנית. 
לא אתן לזה מקום, לפני שזה יוכל לגדול.


אני מרגישה חזקה ביותר היום, בגלל שאת המהלך ההוא, שדיברתי עליו, ביצעתי עוד עם כניסתי הביתה. 
המהלך שלי הוא פשוט לא לחזור. 

הסרתי אותה מה"סנאפצ'אט" היום, אני מרגישה כל כך טוב. 
שלכם, באהבה, O.
2 תגובות
Unfriend?
05/06/2016 12:45
cosmicBFF
KEMO 2.0
ישנו משחק אחד שאני משחקת בו כבר כמה שנים. SIMS. זה משחק בו אפשר ליצור אנשים ולשלוט בהם. לשחק בחיים שלהם. זה משחק בו אתה מרגיש כמו אלוהים. אלוהים של עולם קטן משלך שאתה יכול לעשות בו הכל.
לא מזמן יצרתי שכונה קטנה בעולם הקטן הזה, המורכבת מכמה בתים מודרניים בהם גרות דמויות המייצגות את החברות הכי קרובות אליי ואת עצמי כמובן. בבית הכי גדול, אני גרה עם שותפתיי לבלוג, והשאר גרות בבתים השכנים, תחת שמיים שמשיים במיוחד.
מפחידה אותי המחשבה שיום יבוא ואותו האלוהים שאני משחקת, יצתרך למחוק את אחת הדמויות בשכונה קטנה זו שאני כל כך אוהבת.
דיירים באים והולכים, אנשים באים והולכים, ולבני אדם יש יכולת מיוחדת תמיד להסתגל לסביבתם החדשה, אבל הם לעולם לא ישכחו את הסביבה שקדמה לה, וזה תמיד מסב להם כאב.
אני לא רוצה לחוש את סוג הכאב הזה, לעולם.
אני לא רוצה למחוק בני אדם.
אבל מה אם זה לא יהיה תלוי בשליטתי? מה אם הם עצמם ימחקו? ימחקו ויותירו אותי מאחור. או שמה יתנו לי להתקדם וישארו לבד מאחור, וידי החלשות לא יצליחו למשוך אותן יחד איתי.

אני תמיד הראשונה לבקש סליחה, בדיוק מאותם הפחדים. הרצון שלי להשאיר את אותם האנשים הקרובים אליי עצום בכמה מימדים מהאגו שלי, אך הפעם זה שונה. אין לי סיבה להתנצל ואין לי שום אגו לשמור, כי זו אינה אשמתי, זו אשמתה. איזה שד נכנס לה לראש ומקלקל הכל. אני רוצה שהיא תתנצל, אני רוצה שלא תשאר לה ברירה אלא להבין את הטמטום המתכולל בתוכה. אני רוצה שהיא תבין, עד כמה היא זקוקה לי.


אם מישהו מעוניין לדעת על הסיפור בצורה ברורה יותר, הוא/היא מוזמנים לכתוב במייל שלנו 

cosmicbffblog@gmail.com ולאחר מכן לכתוב לי פה תגובה שהוא כתב במייל כדי שאני אדע(אני לא בדיוק נכנסת למייל כל שנייה><)

שלכם, K♥
6 תגובות
.You're Cruel
03/06/2016 20:37
cosmicBFF
צרות של אחרים, KEMO 2.0, בית ספר
יום חמישי התחיל בהפתעה מסויימת, כשK ענתה לשיחה שלי, בה ביקשתי לדעת איפה היא, בשעה שאוטובוס ההסעה של בית הספר הכושל שלנו עמד להתגלגל לתחנה, בכך שהיא כבר שם. 
אך זו, מן הסתם, הייתה הפתעה נעימה. נחמדה ביותר, אפילו. 
אבל מה שקרה אחרי שהשתחלנו, בסופו של דבר, לצמד כיסאות כחולים כמעט ובירכתי האוטובוס, היה אפילו כואב. 
ישבו מאחורינו שני בנים מכיתה ז', מהסוג הזוועתי ביותר, ולצידם מספר מסויים(?) של בנות משכבתם. וגם הן, מן הסתם, היו מאותו הסוג הזוועתי. ביותר. כן, כן, ביותר
לגבי הבנים, אני מדברת על החרמנים, הסוטים והאלימים בצורה הבזויה והמרתיעה ביותר. אתם מכירים אותם, ללא ספק.
ובאשר לבנות, דיברתי על אלו שעושות עצמן טיפשות בשביל למצוא חן. 
באמת שאני לא יודעת איזה סוג בני אדם אני שונאת יותר. 
בכל אופן, אחרי שהבהרנו את העניין הזה, אפשר להמשיך!
K הושיטה לי אוזניה, הכנסתי אותה לאוזני הימנית, היא חיברה את האוזניות לטלפון שלה והדליקה מוזיקה. 
אך אותם השירים היו רק צלילי רקע לשיחה שהתפתחה מאוחרי הגבות שלנו.
"'יואו', תביא לי ת'סרטון של הציצי!"
-"רגע, שניה, אני מחפש."
"'יאללה', באמא שלך!"
-"תרגע, אני מחפש!"
"קדימה! רוצה ציצי!"
-"סתום את הפה."
"תביא ציצי!"
-"מצאתי! 'יא רבי', קלוט, קלוט."
"'וואי', מה, זה כזה לבן, נראה לי היא לא הורידה את החזייה כבר שנה, אחי."
אלה היו הבנים, פניני חוכמה. אך לאחר מכן הצטרפה גם אחת הבנות להמולה של שיחתם;
(בת, שאקרא לה 'פלוג'ה':) "אבל היא לא הולכת לבית ספר כבר חודש בגלל זה."
(הבן הראשון, שאקרא לו 'בלול':)"אחי, 'סתכל, 'סתכל איזה יפה. ת'יודע ששלוש בנים יכולים על בת אחת?"
(הבן השני, שאקרא לו 'חמאיה':)"'יא אללה'!"
בלול:"כן, היא מוצצת, עושה ביד, דוחפים לה לכוס, דוחפים לה לתחת."
פלוג'ה: "אבל די, היא ממש עצובה בגלל זה."
בלול:"אמן, היא מתאבדת היום, שם כסף!" אמר, והתפקע מצחוק. 
אחר כך, פלוג'ה אמרה להם את שמה של הילדה, 
והם המשיכו לצהול.
ובסוף הנסיעה, בלול הגיע למסקנה חכמה ביותר; "דווקא הציצי יפה, חבל שהוא לבן." 

לאחר מכן, בהפסקה הראשונה של אותו היום, מדור 'חיצים' ב'ראש אחד' של פאייפר שאל אם אנחנו חושבות שכל בני האדם טובים מיוסדם. 
אני בכל זאת חושבת שכן;
רק לא תמיד טובים מספיק. 

אשמח לדעתכם במיוחד, הפעם, 
O.

9 תגובות
"Thought Creates Reality"
02/06/2016 16:45
cosmicBFF
KEMO 2.0, מחשבות
אני לא אדם עצבני במיוחד, ואני גם לא מראה את העצבנות הקיימת בי רוב הזמן, אבל דבר אחד שמעצבן אותי מאוד הוא התנהגויות מסוימות של אנשים. אני לא בטוחה אם אני מגדירה את זה נכון, אבל תתמודדו.

אני נוטה להתעצבן במיוחד מבחורים ובחורות בגיל העשרה שלהם, שמחליטים בחוסר הגיון מוחלט שהעובדה שהם אינם מסוגלים להשיג בן או בת זוג בשלב כל כך מוקדם בחייהם, אומר כי משהו אצלם לא בסדר ואף פעם בעשרות השנים הבאות בהם יחיו, הם לא יהיו מסוגלים להשיג מישהו שיאהב אותם מבחינה רומנטית. זה מעצבן כל כך לראות אנשים בגיל כזה, *ילדים* בגיל כזה, מודאגים מדבר כמו זוגיות.

"מתי אני אהיה כמו כולם?"- המשפט המפורסם. עצם שאילת שאלה זו הופך את אותו הבנאדם ל"כמו כולם". מעט מאוד אנשים מעוניינים להיות שונים ומיוחדים. אלה אשר קיים בהם רצון עז להיות כמו כולם ומעוניינים להבלע בתוך עדר הזברות, מעצבנים אותי. 

נערים ונערות שמעוניינים לתקוע את הראש במחשבה שההורים שלהם נוראיים, ואומרים בתוקף שהם שונאים אותם, כל כך לא מבינים עד כמה המחשבה הזאת רגעית ומטופשת, שזה מרתיח אותי מבפנים. הם אינם מבינים שלשנוא את ההורים שלך זה סתום וכפוי טובה. אלה הם אנשים שאותו אדם חיי על חשבונם, והוא, או היא, מעדיפים לשתף אנשים בגילם במשפט "אני שונא את ההורים שלי".

אנשים שמחליטים להאכיל את עצמם במחשבות שליליות לגבייהם, כמו למשל להגיד רוב הזמן שהם טיפשים, מכוערים וחסרי יכולת לעשות דברים מיוחדים בעולם. הם לא שמעו אף פעם על המשפט "מחשבה יוצרת מציאות"?, כי אם לא, הם צריכים לשמוע את זה. כל יום. 10 פעמים ביום. אנשים הם אותו הדבר, לכולם יש את אותן היכולות. השאלה היא מה הם עושים עם היכולות האלה. להזניח אותן ולהתלונן זה לא הפתרון.

אני מתעצבנת בקלות מאנשים שמעוניינים לצחוק על חשבונם של אחרים ומעדיפים לדרוך עלייהם בלי שום סיבה מוצדקת, סתם בשביל הכיף האישי שלהם. זה נוראי. במיוחד כשזה מגיע למצבים קיצוניים כמו חדירה לחיים אישיים של בנאדם. כאילו, אין להם דברים יותר טובים לבזבז את הזמן שלהם עלייהם? למה. איך בכלל אנשים מגיעים למצב כזה שזה מה שמבדר אותם?

מעצבן אותי במיוחד סיטואציות בהן לאנשים נורא אכפת מה אנשים שאינם קרובים אלייהם בכלל, וקיומם לא מעניין אותם בדרך כלל, חושבים עלייהם. מה שמשנה בעצם הוא מה שאותו אדם חושב על עצמו או אם מדובר על מעשה מסויים שהוא עושה/מעוניין לעשות(אם אתם מבינים אותי).
 
זה כל כך מתסכל. לפעמים אני פשוט רוצה להגיד את אותם הדברים לאנשים שעושים וחושבים דברים כמו הרשימה שכתבתי מעל, אבל אני פשוט לא מסוגלת. אני לא מסוגלת.


שלכם, K♥
4 תגובות
Seven Billion
31/05/2016 21:00
cosmicBFF
KEMO 2.0, מחשבות, יומני היקר..
זה היה כבר לפני די הרבה זמן, לפחות לפי איך שאני מרגישה את זה. הזיכרון שלי מתפקד בנפרד ממני. 
אני וK נסענו הביתה במונית, כי בית הספר שלנו רחוק מהיכן שאנחנו גרות באופן שאי אפשר לתאר אחרת ממגוחך. 
בכל אופן, יש לנו מקומות קבועים בכל מונית, כי בית הספר הכושל שלנו גם בקצה המוחלט של העיר, ואנחנו תמיד התחנה הראשונה. 
אם אתם רוצים... טוב, -קריצה- לחקות אותנו... אנחנו תמיד בשני המושבים הצמודים לחלון בצד השמאלי של השורה האחרונה. 
K, לצד האנשים, ואני לצד החלון. 
ואנחנו גם נוהגות לשמוע מוזיקה, כי אין לנו הרבה כוח לדבר בנסיעות, בגלל אנשים מוזרים שחושבים, כל פעם, שמשום מה, פתאום, ה' נגלה אליהם מהשמיים וציווה עליהם לחנך אותנו במבטים והערות. 
עם אוזניה בתנוכי הימני, והעולם החיצון ליד זה השמאלי, הבטתי בשאר האוכלוסיה ששטפה את הכביש.
ניידת משטרה החליקה בעקבות המונית, עד שנעצרה בפגישתה רמזור אדום. 
מבטי חדר פנימה; במושב הנוסע הקדמי ישב נער שזוף ומגולח חלקית ("מוהיקן," עם כמה שזה מייאש,) ותיק בית ספר ריק נח על ברכיו.
אני חושבת שהוא היה כחול, אבל אני לא בטוחה. 
טלפון סלולרי שכן בין ידיו של הנער, והשוטר שחפן בחוזקה בהגה הניידת הציף אותו בהערות. 

ומכאן, כבר התחלתי לחשוב. 

הניידת המשיכה בדרכה, וכך גם המונית שלי ושל K -לראייה, אני כרגע בבית- אך סביר להניח שלעולם לא אפגוש או אשמע על הנער הזה בשנית.
וכל כך דאגתי לו באותו הרגע. 
הנחתי שהשוטר הורה לו להתקשר להוריו, הרי מה עוד ניתן לבקש מנער שנעצר בחולצת בית ספר? 
הנחתי שהוא מבין את החומרה של מה-שזה-לא-יהיה שעשה. 
הבנתי שכנראה התבייש.
אבל יכול להיות שהייתי שונאת אותו אם רצה הגורל והייתי מגלה את מעשיו.
גם על זה חשבתי.

כל כך הרבה אנשים חיו כל יום ויום מאז באינספור דרכים שונות.
דרך אינספור עיניים ומאינספור נקודות מבט, והעולם כל כך גדול. 
אלפי מתו היום, ואלפים נולדו; אלפים עברו דירה, ורצחו, והתאהבו, ויצאו מהאחרון, ופגעו בעצמם, וביקשו סליחה. 

זה רק מחזק אותי, את המחשבה הזו, שלבלות את כל חייך באותו המקום לחלוטין בלתי אפשרי בשבילי. 





שלכם תמיד, O.
2 תגובות
?Psychiatry
31/05/2016 15:03
cosmicBFF
KEMO 2.0, מחשבות
אני לא מהאנשים שמכחישים את היות הפסיכולוגיה מדע. 
כמובן, שאינה מדע מדוייק, הרי כל אדם שונה לחלוטין ממשנהו. 
אבל, בכל זאת, לדעתי, ההתבוננות, היכולת להבחין, לאבחן ולנתח, היא לא פחות מכך. 

מה שכן הרתיע אותי, תמיד, הוא הפסיכיאטריה. 
התרופות והתכשירים האלה, והרשרוש שלהם, והשתלטנות שלהם.
הם נותנים לך כדורים כדי להתעורר וכדי להירדם;
כדי להתמלא באנרגיות, וכדי להישאר רגוע;
כדי לעצור את הדמעות, ובדרך לחננוק את החיוך. 
כדי כדי לא להקיא, וכדי לא לאכול יתר על הדרוש. 
כדורים כדי להפסיק את הפחד, ולהזמין את הדיכאון, שדורש תרופה נוספת, שתגנוב את הריכוז, ותזמן תכשיר נוסף, וכך עד אינסוף.
וכך לעולם.
הן מנפחות אותך בתופעות לוואי, ורוקממות בך תלות.
כל כך הרבה שמות, וכל כך הרבה מילים יפות, שאם רק היו נאמרות מפה אחד לשני, ולא נכתבות על תווית, 
אולי היה רואה האדם גם ימים אחרים. 

זה מפחיד אותי כל כך, 
זה מפחיד אותי כי זה פשוט מבוך ללא מוצא. 

שלכם, O.
0 תגובות
I Received A Package In A Mysterious Place
29/05/2016 19:56
cosmicBFF
KEMO 2.0
באותה הדקה בה עיניי נפתחו כנגד רצונן הטבעי, לא תיארתי שאתקל בדבר כזה היום.
קרו ביום הזה הרבה דברים, אך הדבר הספציפי הזה זיעזע לי את הצורה יותר מכל. אני באמת לא מסוגלת להבין למה דברים מהסוג הזה ממשיכים לקרות דווקא סביבי. בעצם זה יותר מצחיק מאשר מטריד לדעתי. זה אפילו מעט משעשע.
לפני שתמשיכו לקרוא, אני יודעת שכמה מכם ימעיטו באמינות דברי, אך שום דבר פה אינו שקר. אני בעצמי בספק אם הייתי מאמינה לדבר כזה שאני קוראת, אבל שתדעו לכם, שזה אמיתי ועוד איך.


כפי שאתם וודאי לא יודעים(כי מאיפה לכם לדעת בכלל), ל-E יש בקרוב יום הולדת, אז כחברתה המדהימה(#שיבוכיםעצמיים) והעצלנית, החלטתי להזמין לה משהו באינטרנט. לפני כיומיים נמסרה אליי הודעה דרך אימא שלי(כי היא זו שמחזיקה את הכסף. אני בכל זאת קטינה) שהמשלוח הגיע. אבל דבר אחד היה מוזר- הכתובת שממנה אנו אמורות לאסוף אותו.
זו לא הכתובת הרגילה, בא נמצא הדואר ואנשים באים לאסוף ממנו דברים בדרך כלל, אלא כתובת אחרת, כתובת חדשה. כנראה כדי לעקל על העומס בדואר.
הגענו לכתובת.
זה היה מבנה קטן. בניין מגורים נמוך, ש"לרגליו" מכולת קטנה עם חלון ראווה מעט מאובק. מעבר לחלון אני ואימי ראינו סלי פירות שעלייהם נשאן שלט ועל גבו כתוב המשפט "משלוחים בדואר פה" או משהו כזה. אני לא בדיוק זוכרת.
נכנסנו לשם. פירות, ירקות, עוד דברים שהדואר המסכן שלי לא קשור אלייהם... כולם הביטו בי מכל הכיוונים, חוץ מכיוון אחד. כיוון בו היה דלפק עץ מוזר כזה שמולו ישב איש דתי עם זקן לבן מוזר, חולצה לבנה מכופרת ומשקפיים על כיסא גלגלים. מעליו נתלתה שרשרת פלפלים יבשים וישנים שנראו כאילו חיו שם הרבה זמן ומתו שם, ולאחר מותם נשארו שם, כדי לתת לכל העוברים והשבים לראות את הגופות הרקובות שלהם.
מאחוריו היו מדפי עץ ועלייהם כל מידי חבילות עם מספרים כתובים עלייהם בכתב מרושל.
"אההמ...", אימי הושיטה לו איזשהו דף עם פרטים.
האיש הביט בדף, ובזמן שעשה זאת נכנס איש ל... מקום הזה. בפיו סיגריה לא דלוקה והייתה לו קרס בירה צנועה שבלטה מעבר לחולצתו. הוא נעמד מאחורי הדלפק ומלמל משהו לאיש עם הזקן.
פה, במכולת מוזרה באמצע שכונת מגורים, מאחורי דלפק שעליו שמרו גופות של פלפלים ואיש דתי, הייתה המתנה שהזמנתי ל-E באיביי דרך האינטרנט.
מה לעזאזל זה אמור להביעה? מה, הדואר עושה קומבינות עם מכולות או משהו?
אני ואמא שלי יצאנו משם בשוק.
זה השיא של חיי עכשיו. אני לא יודעת איך להמשיך את הפוסט הזה יותר.

שלכם, המבוהלת ביותר מהטמטום של המדינה שלנו, K
5 תגובות
Friendly Flames
29/05/2016 14:40
cosmicBFF
KEMO 2.0, dont worry be happy, סרטונים
-חלק שנכתב ב26/5/2016- 
אני רוצה שנדבר על מדורת ל"ג בעומר:

וכן, בגלל זה השיר בראש הטקסט, בגלל שממנו ומתוכו אני רוצה לקחת את כל אשר אגיד. 
(שורות 2 עד 4:) 
" 'כי את לא כמונו, את שונה', לא יכולתי לראות שזו הייתה מחמאה. כי הדבר האחרון שאני רוצה להיות עכשיו הוא אתם;"

אני יכולה להגיד בלב שלם שהשורה הזו מתארת את המהות שלי בין ילדי הכיתה עוד מכיתה ז'. מה שלקח זמן הוא להבין שאני צודקת, שצדקתי כבר 3 שנים ברציפות. 

(שורה 5:)
"הלהבות לא מרגישות חמות כל כך, כמו פעם;"

אני לא יודעת מאיפה להתחיל, אז פשוט אתחיל, גם אם האופן יהיה פסיכודלי - אני לא מאמינה עד כמה אנושיים הם היו. היה עליי לפנות לכיוון היציאה, ולעשות מספר צעדים אל עבר ביתי, כדי לתת להבנה לחלחל. ולא, הם לא קפצו עליי מרוב הערצה, ולא פיסלו דמויות שלי ב'ביסלי' או 'דוריטו'ס', הם פשוט היו אנשים. הם פשוט היו אנשים שמסוגלים לשוחח. ובלי להכיר, מסביב לאש ההיא, אף אחד מלבד M, E וK, ומספר בנות בית הספר היסודי בו למדנו יחד, הרגשתי נהדר. הרגשתי נהדר, כי יכולתי סוף סוף לדבר.  זה היה כל כך קל, כל כך מובן מאליו, כל מה שביקשתי מהראשון לספטמבר, 2014. וה'להבות' כאן הן הריקנות שהרגשתי, הריקנות עזבה.

-ה28/5/2016-

(שורות 6 עד 7:)
" 'תישרפי, תישרפי, תישרפי!', הם נהגו לצעוק;"
 
דבר אחד שממש לא נעים לי הוא כשצועקים עליי. לא בצחוק, כי את זה גם אני מרבה לעשות, אלא מתוך כעס.  
אני צועקת כל כך הרבה מתוך כעס בבית הספר. לפעמים אפילו בלי מטרה, פשוט כי הם הופכים אותי ארסית. אולי ליבי אפילו היה נצבט, אם היה לי אף שמץ של חיבה למישהו בכיתה שלי. 
 שם, הקולניות היחידה שלי הייתה צחוק. 

(שורה 18:)
"לא סיימתי, אני לא תבוסתנית;"

עזבנו בהדרגתיות את האתר הזה בתחילת כיתה ז', אך זו הייתה רק הפוגה. 
רציתי להגיע לכאן כבר אינספור פעמים, וכתבתי יותר מפוסט חזרה אחד, ביליתי זמן רב מחודשי תחילת השנה מתפלשת בשלל זכרונות מאותה התקופה. בהערצה כלפי מי שהייתי. כלפי ההשראה והמוטיבציה ליצור ולדמיין, ובשנאה כלפי היובש שפקד אותי. 
סגרתי את המעגל הזה, חזרתי לעצמי, וזה מרגיש נהדר. 

(שורות 24 עד 25:)
"מתוך האפר בו קברתם אותי, אני מוזהבת;"

אולי מי שגר בעיר שלנו, שאם תחפרו עמוק מספיק בבלוג, תמצאו רמז עבה ביותר לשמה, יבין בדיוק באיזה בית ספר אני לומדת עכשיו, אחרי המשפט הבא. הוא נשרף הרבה, בית הספר הזה. הרבה מאוד. נגנבים ממנו מזגנים, כל העת, ויום אחד, שרפו/פוצצו בו אופנוע באמצע הלילה. 
אפשר להגיד שהאפר שלו היה האלימות והשנאה מאחורי כל חיוך, זה היה חדש לי פעם, עכשיו אני משיבה לכל הערה אפילו בלי להסתובב.


טוב, כן, אפשר להגיד שסטיתי מן הנושא ההתחלתי שהצבתי לעצמי, אבל הצלחתי לדבר על נושא חשוב עוד יותר. על עד כמה שאני מעריכה את החיים שיש לי, ועד כמה שאנ ימעריכה את עצמי שהשבתי אותם לאחיזתי. 


 שלכם, באהבה, O. 

0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 37 38 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
Lama group

חיות בתוך הבועה שלנו, אלה אנחנו.
בבועה הזאת יש עולם, העולם שלנו.
אנחנו 'גרות' בעולם שלנו, הוא רק שלנו.
אנחנו ההוכחה לזה שחברות אמת קיימת.

לחבורה שלנו קוראים חבורת הלאמה(החיה "לאמה").
במקום לשחק באייפון כמו השאר,אנחנו משחקות במשחקי תפקידים.
במקום ללכת לקניות ביחד,אנחנו עורכות פיקניק ביחד.
כי אלה הן אנחנו:K,E,M,O.ארבעת החברות הכי טובות.
בלוג אחד, ארבע בנות

בלוג אחד, ארבע בנות, 1,000,001 סיפורים מטורפים.
קראו מתחת מה שכל אחת כתבה על עצמה :)
My name is K' ♥

אני גינגית אוהבת חתולים וליפעמים אני יכולה להיות ממש מעצבנת, אך עם תכונה זאת נילוות תכונת הטוב לב.אני מאוד רגישה ואוהבת לעזור, ממש קשה לי לוותר על דברים אבל בישביל החברות הכי טובות שלי אני מוכנה לעשות זאת.אני בעלת דימיון פרוע ,אוהבת לצייר ומאוד אוהבת לכתוב,בימיוחד סיפורי פנטזיה והרפתקאות.אני אוהבת לשחק בסימס, לטייל, לשחות ולעשות ספורט.

את הפסקה מעל כתבתי לפני שנתיים בערך. כתבתי המשך לפסקה הזאת, אותו מחקתי. עכשיו אני אכתוב אלייה המשך חדש.

בת 15.
אני אוהבת ליצור אומנות. בין אם זה ציור, צילום או כתיבה.
אני לא ממש אוהבת את הצורה של החיוך שלי, אך זה לא מונע ממני לחייך. אני מחייכת יותר מידי, אם כבר :).
אני אוהבת לתת לאנשים עצות, למרות שזה קורה לעיתים רחוקות.
אני מתחברת להרבה ז'אנרים של מוזיקה, של סרטים ושל ספרים, למרות שיש לי כמה מועדפים XD.
לא מזמן גיליתי בעצמי כשרון שהתפלק משום מקום, שאני בעצם, איכשהו טובה בפסיכולוגיה.
I promise to keep writting, I just need someone to pro,ise to keep reading.

וזו הייתה פסקה קטנה שאמורה לתאר אותי.
בשביל להכיר אותי יותר טוב, תצטרכו לקרוא ^♥^
Nice To Meet You, E

שעלוווווםםםם^^,
shall we start?
אני.בן-אדם.נמוך -אבל לא יותר מXD K-
אז ככה זה מרגיש להיות בת 15?0-0
אני ממש אוהבת לצייר ולקרוא,אין לי איזשהו ז'אנר מועדף אבל יש פעמים שאני נוטה יותר כלפי העל טבעי (ערפדים3>)
אני שחקנית הוקי למרות שאני לא נוהגת לצאת עם הקבוצה למשחקים ותחרויות,אבל אני מתאמנת ובאה לצבור ידע,זו השנה השלישית שאני משחקת כבר והשנה אחרי הרבה מאוד זמן שהתלבטתי ,והיה לי כואב ועצוב והרבה אנשים גם אמרו לי שאם זה מציק לי אז שאני אעזוב,אחרי חצי שנה הפסקתי להתאמן ,לא רק בגלל הלחץ של כיתה ט' אלא בגלל המאמן -אני ממש אשמח לספר לכם על כך בפעם אחרת^^- אבל שנה הבאה אני הבטחתי לעצמי שאחזור אם יחליפו לנו מאמן.
אמנם אני הכי צעירה מבין ארבעתינו אבל זה מרגיש לכולנו כאילו אני ה"אמא" והדאגנית של החבורה XD
אני אדם קומי ובדרן,אני לא יכולה לסבול לראות אדם קרוב אליי או סתם חבר שאני לא ממש מכירה אישית עצוב,אני תמיד אמצע דרך לעודד אותו איכשהו.
אני שונה ,אני הולכת נגד הזרם,אמנם אני ביישנית אבל אם משהו יציק לי אני מיד אודיע על כך.
וואו, "אני","אני","אני" ו-"אני", אפילו לי נמאס ממני כבר XD
מקווה שיצא לכם ללמוד עליי קצת , E ^^
this is me,M

אז כנראה שאני צריכה לספר לכם על עצמי,לכן למה אתם קוראים את זה?!
אני M. אני אוהבת אימואים אבל יותר אני אוהבת פריקית. אני במסעי להיותי פריקית. לפני שנתיים הייתי ילדה דיבילית. ניסיתי להיות פאקצה! אין לי מושג מה עלה לי לראש!! אבל עכשיו אני למדתי את הלקח שלי^^
המוזיקה זה האהבה שלי! אני אוהבת לשמוע מוזיקה בעיקר את cimorelli.
אני אוהבת רוק. בעיקר את: breaking benjamin and 3DG. אני אוהבת לצייר. ציור זו אחת הדרכים לבטא אותי. אי אפשר את זה להסביר..
אני אוהבת לכתוב. פשוט לכתוב. אני כותבת יומן שמביע את מה שאני מרגישה. מתי שאני מרגישה כאב אני רושמת שם. שמחה,אני רושמת שם. הכל.
אני עקשנית. אני יכולה להתוכח על משהו ובסוף אני לפעמים מנצחת.
אני יכולה להיות חוצפנית לפעמים.
אני אוהבת לעסוק בהתעמלות אומנותית. היה יום והיה לי מצב רוח הכי רע. באתי לחוג התעמלות והרגשתי הרבה יותר טוב ובהרבה!
החברות הכי טובות שלי זה הדבר הכי חשוב לי בעולם!! אני לא יודעת מה אני אעשה בלעדהם!
אז..
אני מקווה שהצלחתם ללמוד עליי מעט:)
תודה שקראתם:) שלכם, M
I'M O

היי.
לספר לכם עליי?טוב, אם אתם מתעקשים...XD
לא,אני לא מושלמת, אז מה?אני יודעת שזה מה שכולם רוצים שאהפך אליו. למין בובה, ברבי. שמייצגת בפני כולם את השאיפה אל הזוהר והיופי.
אבל זו לא אני...אני O. לא מושלמת, לא ברבי, לא מתחרטת על זה. לא רוצה להיות כזאת ; פרחה 'מקובלת' שחיה בפייסבוק, לובשת מכנסי סקיני שנקרעים על גופה וכל מה שמעניין אותה הוא אם נמרח לה האיפור. אני רוצה להיות אני. המוזרה הזאת, ה'פריקית', שכותבת כל זמן שהיא מסוגלת לנשום, צוחקת בקולי קולות, מכורה לאנימה ושומעת רוק. אף אחד לא ישנה אותי. לא ישבור אותי, את האישיות שלי. אני לא אשתנה, אף אחד לא יכול לגרום לי.
אני חולמת, מדמיינת והוזה, כי זו אני...כי אני אוהבת את זה. כי לשם אני בורחת, אל תוך חלומותי ותקוותי, אל העולם הדמיוני הזה, שהוא כל מה שאי פעם רציתי לקבל.
הלהקות האהובות עליי:
-black veil brides
-breaking benjamin
-three days grace
-bring me the horizon
//♥//
הסדרות האהובות עליי:
-Watamote
-Death Note
-American Horror Story (<- כל הפאקינג עונותתת 3:)
//♥//
הספרים האהובים עליי:
-כמה טוב להיות פרח קיר
-13 סיבות
animels

בעלי חיים.תמיד הרגשתי הרגשתי אליהם קירבה מסוימת,לעיתים אני מעידפה אותם על בני אדם.למרות שטכנית,גם אנחנו חיות.
O-אובססיה לחתולים,יש לה חתול.בריטי.שמנמן וחמוד.
E-בשלוש מילים?סוסים.סוסים.הממ..עוד אחת?סוסים.
M-חיבה מיוחדת לכלבים,במיוחד לגזע הספאניאל האנגלי.היה לה פעם כלב,שכעת נח על משכבו בשלום.
K-פרוותיים!כל חיה רכה ונחמדה,אין לה הרבה העדפות מיוחדות.
כשלמילים הייתה משמעות

כשלמילים הייתה משמעות...
לא כל אחד היה 'חיים שלי'.
כשלמילם הייתה משמעות...
הן היו שונות אחת מהשניה,ולא כולן נגמרו ב 'וש'.
כשלמילים הייתה משמעות...
'כפרה' הייתה מישהי שבאמת חשובה לך.
כשלמילים הייתה משמעות...
חשבתם על מה אתם מדברים,ולא סתם פלטתם מילים.
כשלמילים הייתה משמעות...
הייתם מדברים עברית ולא 'ערסית'.
כשלמילים הייתה משמעות...
ידעתם אותה.
כשלמילים הייתה משמעות...
לא כל מי שעשתה משהו יפה הייתה 'מושלמת'.
כשלמילים הייתה משמעות...
'נשמה' הייתה מישהי קרובה אלייך,ולא 4 אותיות אקראיות.
כשלמילים הייתה משמעות...
אהבתי אותן....
FREE

אני אוהבת שהרוח נושבת,ופורעת את שערי כרצונה.
אני אוהבת להרגיש שאיני תלויה באף אחד.
אני אוהבת להרגיש שהעולם מונח על כף ידי.
לפעמים,אני רוצה לפרוש כנפיים ולעןף.
אני חושבת מה היה קורה,אם הייתי חיה.
אני אוהבת לחיות,פשוט לחיות,ולהנות מזה.
אני אוהבת להרגיש חופשיה.
יחד

יחד הכל אפשרי.יחד נעבור את זה.
"together we'll be something more then misery and demons burn...that feeing that we're fighting for!".
Stop.Bullying

תסתכל בעיניי,בעיניי הצלולות
אתה רואה שם רשע?
אתה רואה קור?
אתה רואה את נשמתי,
האם היא מכוסה בשחור?
פגעתי בהם?
העלבתי אותם?
השארתי פצעים בעומקי נשמתם?
תענה לבדך על כל השאלות,
תבין שלא מוצדק רצונם לגרום לי לבכות.

אז תפסיקו כבר,תפסיקו לפגוע...

"המילים הללו הכו בי חזק יותר מאשר כדורי האקדחים.חשבתי שהייתי מוכנה לשמוע אותן,אבל הן הכאיבו יותר ממה שתיארתי יוכלו להכאיב".
מילים הן כמו חיצים לוהטים,הנשלכים הישר אל תוך הנקודות הפגיעות והרגישות שלנו.ודבקות בהן.הכאב לא מרפה,מילים לא נשכחות אף פעם...מכות משאירות סימנים.צלקות.שהופכות להיות חלק מגופנו.גם הן לא עוברות.לא נשכחות.הנזק יישאר שם לעד...

אז הפסיקו...לפני שיהיה מאוחר.
colorfull

צבע....הוא משנה הכל....גורם לדף לבן ומשעמם להפוך לדבר מעניין...
לפעמים,כשאני משתעממת בשיעורים,אני רוצה לקחת פחית צבע ולהתיז אותה על כל העולם,אני מדמיינת את כולם מנסים להתחמק בהתחלה,אבל כשהצבע פוגע בהם,הם מתחילים להנות.
מכירים את הפרסומת של שוופס לימון,every thing is difrent with lemon?אז הגעתי למסקנה שevery thing is difrent with color.
צבעים מעלים חיוך,יכולים לשנות את מצב הרוח,מעלה חיוך,שמחה.צבעו את החיים שלכם בצבעי הקשת,תשמחו,תהנו,תאהבו את העולם הזה.הוא צבעוני.הוא נפלא.
Look In My Eyes

אתה מחפש את התשובות? אז תסתכל לתוך עיניי... והן יראו לך הכל.הן יראו לך את התשובות... לכל השאלות, הן יראו לך את המסתורין, הן יראו לך שהכל אפשרי ואתה מסוגל... ואז אתה תשקע בתוכן ותבין... שאתה יכול,אתה מסגול.כל אשר עליך לעשות הוא... לנסות.
שני צדדים לדבר.לכל דבר

לכל דבר,יש שני צדדים,תסתכלו על שניהם לפני שתסיקו מסקנות.

הצד השני של הכאב,תחושה שמוחיכה לך שאתה חי.

הצד השני של העצב,תחושה שעוזרת לנו להעריך את השמחה.

הצד השני של הפחד,תחושה שמראה שלכל אחד יש צדדים רגישים.

הצד השני של הכוח,תחושה שיכולה להשתלט עלייך בשניות ולעוור אותך.

הצד שני של הגאווה,תחושה שמראה לנו שאנחנו שווים משהו.

הצד השני של הקנאה,תחושה שיש ביכולתה לחסום ביטחון עצמי לא מרוסן.

הצד השני של הבדידות,תחושה שעוזרת לנו להכיר את עצמינו יותר טוב.
f***k you

לא מעניין אותי מה אתה חושב.
לא מעניין אותי שכולם שפוטים שלך.
לא מעניין אותי שאתה צוחק עלינו.
לא מעניין אותי שאתה מרכל עלינו.
לא מעניין אותי מה אתה עושה,אני לא שפוטה שלך.
לא מעניין שאתה חושב שאנחנו סתומות.
לא מעניין אותי חושב את עצמך למרות שאתה סתם חרא.

יודע מה?אתה לא מעניין אותי.פגעת בי,בנו,וזה עדיין נשאר.אבל עכשיו
I DONT GIVE A SHIT
קפוץ לי....
"now if we meet out on the street I wont be running scard i'll walk rigth up and put one finger in the air"

F**K YOU!
im a crazy one

מוזרה?
מודה באשמה.
מטורפת?
לא אשקר לכם.
חולנית?
עוד לא ראיתם כלום.
אתם יכולים לצחוק עליי,יש לכם רשות.
אתם יכולים לדבר עליי מאחורי גבי,גם את זה אני מרשה.
למה?כי אתם לא מעניינים אותי בשיט! כל הדברים האלה....אני אפילו לא שמה לב אליהם.
"נורמה"?סתם מילה מיותרת....
לצרוח ?
לצעוק?
להתפרע?
לצחוק?
אני קוראת לזה להיות אני.
אמיתית.
בלי מסכות.
השפיות שלי נעלמה מזמן....ויודעים מה?אני לא מתגעגעת.
the life are too short to be normal.
through my eyes

through my eyes....no.you cant look.
you cant know how i feel.
you cant know what i think.
you cant understed my behavior.
you cant get whats my mine.
you cant find what im hiding.
cus' its my eyes

through your eyes...no.you cant tell me what i see.
you cant tell me how i feel.
you cant tell me what i think.
you cant tell me the reasons of my behavior.
you cant know whats mine.
you cant reach what im hiding.
cus' its your eyes

i see what only i see.
you see youres.
i feel what i feel.
you feel youres.
i find what i hide.
you fined youres.

dont tell me the thing that only i can know.
dont think that you are a genius,
cus' youre not.
not in what comes to me.
only i can look through my eyes.dont you ever think that we see the same.
אם תגיד ש...

להסתיר.
לשקר.
להכחיש.
מרוב פחד,פחד ממה שיחשבו עלייך,
אם תגיד שאתה אוהב רוק ולא מזרחית.
אם תגיד שאתה אוהב לקרוא ולא לראות טלוויזיה.
אם תגיד שאתה אטאיסת ולא יהודי.
אם תגיד שאתה אוהב את ללמוד,ולא חושב על הברזה כל הזמן.
אם תגיד שאתה אוהב את החברים *שלך* ולא רוצה להיות מקובל.
אם תגיד שאתה לא כמו כולם.
just be you,dont hide it ♥
fallen angel.

if you are'nt normal,it does'nt mean you're stupid.do'nt let them make you think something eles.
מסתכלת עליהם מהצד,לא רוצה להיות כמוהם...לא רוצה להיות סתם עוד שכפול.רוצה להיות מיוחדת,שונה,רוצה להיות עצמי.
אני מדברת עם חלק מהפרחות שממלאות את כיתתי בהגזמה.ההיגיון שלנו שונה לחלוטין...הן צוחקות על הדברים החשובים לי ביותר.הקדוש בשבילן הוא מה שלא מזיז לי בשיט.

לא קשורה לפה בכלל,
אולי אני מלאך שנפל.
music to fiy away with

בזמן האחרון,אני מתחילה להתמכר...תוקעת את האוזניות באוזני ונותנת לחושיי להתערפל ולמחשבותיי לנדוד הרחק.כמה שאני אוהבת את ההתנקות והשלווה האלה,מנצלת כל הזדמנות שהיא להינשא הרחק עם המילים והמוזיקה.המוזיקה שלי.אני זוכרת כל מילה ומילה בשירים,שרה אותם לעצמי בשקט.מרחפת בעולמי כאשר המוזיקה מתנגנת ברקע וחושי אוזני מתחדדים מרגע לרגע בו האוזניות תקועות בתוכן.אני נהנת... .

מוזיקה היא דבר טוב לחיים, היא עוזרת להתגבר על קשיים,מרוממת את מצב הרוח,גורם לאנשים להזדהות עם המילים ולהבין שיש שמבינים אותם.אני אישית, לא מסוגלת בלי מוזיקה, ואם אתם מסוגלים... משהו לא בסדר בראש שלכם.
~rEaLiTy~

"אני לא פסימי,אני פשוט רואה את המציאות".
-טעות-
כל אחד רואה את המציאו והחיים בצורה אחרת.ויוצר אותם בהתאם למה שהוא רואה...אני פוקחת את עיני ורואה עולם צבעוני וזורח,מעורר צחוק ומעט מטופש.זו המציאות שלי,כך אני רואה רואה את העולם ואת החיים.
לכל אחד יש תפיסה שונה ואחרת.
פריקה.הפריקה שלי.

פריקה.
כתיבה היא פריקה.
ציור הוא פריקה.
שפיכה והוצאה של רגשות,כשטף גדול של מים זורמים.
שופכת את כל חששותי,פחדי,רגשותי,מחשבותי...כל מה שעובר וחולף עליי."חייב להספיק כל מה שפורק ת'זעם,כל מה שחלמנו פעם".לא יכולה יותר להחזיק בבטן,לא יכולה יותר לשמור בפנים.האצבעות כבר מקלידות בעצמן..היד אוחזת בעיפרון ומשהו לא נודע שולט עליי.עוד ועוד מילים נכתבות על הדף,צורות שונות ומרובות מופיעות להן לפתע על הדף הלבן שפעם היה ריק.
פריקה היא העזר והמשענת שלי.
ציור וכתיבה הם העזר והמשענת שלי.
I better be alone

"I better be alone then put you on a throne,and loose my faith in smoke and mirrose"
עדיף לי להיות לבד,
אם אתם סתם מתחזים.
אם האפשרות השניה היא להיות צבועה.
אם אתם סתם מנצלים אותי.
אם אני צריכה להתחנן לחברתכם.
אם אתם לא מקבלים אותי כפי שאני באמת.
loaded gun

זעם.
הוא נמצא בכולם,גם בתוכי.
אם תעירו אותו,תחזו בפיצוץ.
אני לא מתאפקת,אף פעם לא.
אין לי שום כוונה.
לא תוכלו לפוצץ אותי ברגע,
אני רגועה יותר משנראה לכם.
הזעם שנמצא בתוכי...
גם הוא חזק יותר משנראה לכם.
regret is worthless

אל תסתכלו לאחור.
חרטות הן חסרות משמעות.
עצב על זמן שעבר הוא בזבוז זמן מיותר.
תחיו בשביל היום,לא בשביל אתמול,מחר לא צריך להדאיג אתכם.
let it burn

sad?
let it burn.
afraid?
let it burn.
lost?
let it burn.
lonley?
let it burn.
broken?
let it burn.
f**k all,let it burn and be happy!
fear.

"האיש הזה חי בלי שאף אחד לא ישים לב,ומת באותה הדרך"
לפעמים,כשהבדידות חונקת אותי,עולה בראשי שאלה-
if i'll be gone-will you notice?
כה מפחיד אותי לחשוב שלא,שאוכל להימחק בלי שאף אחד ישים לב,להילקח הרחק בכיוון הרוח,ואף אחד לא יפנה ראשו לכיווני.
I could but I won't

"I could be mean
I could be angry
I could be fake
I could be stupid
You know I could be just like you"

הייתי יכולה..
הייתי יכולה לפגוע,להרוס,אך אני לא כמוך.
לא אעשה את זה בלי סיבה.
לא אגרום כאב לאנשים אקראיים הנקרים בדרכי,סתם מתוך שעמום.
לא כמו שאתה גרמת לי...
D/A/T/E

28/5/13
-------------------------------------
התאריך הזה,שבו הכל התחיל.
התאריך בו הקמנו את הבלוג.
-------------------------------------
so wellcome to the island of the misfit toys

~לחצו על התמונה~
אלו הרגשות שלי,די לחטט

תפסיקו עם זה!
תפסיקו לחטט.
תפסיקו להציק.
די כבר לדחוף את אפכם!
תבינו פעם אחת ולתמיד שאיני מציירת כדי שתראו את זה...
לא כדי שתעבירו ביקורת,
תשפטו,
תצפו.
לא!
אני מציירת כי ככה אני מרגישה,
כי זה מה שאני אוהבת,
כי זה מהנה ומשחרר אותי.
אז תפסיקו לנדנד,ותנו לי לצייר בשקט.
dont let yourself go

R.I.P
the unicorn that took away every dream and hope of yours into the grave with him.
remembr those times,when unicorns used to run between us,when no one was ashamed to be himself.
smoke and mirrors

המילים שלך לא שוות כלום,אם אין בהן כוונה.
ההבטחות שלך לא שוות כלום,אם לא תקיים אותן.
הכל זה סתם עשן ומראות,אשליה,ואנחנו נופלים בפח.אנחנו אלה שבוחרים ללכת שולל אחרי המילים המתוקות האלה,כאילו מתחננים שיתפוצצו לנו בפרצוף.מתחננים ל'דרך הקשה',שבה נלמד לא להאמין להכל...אחר כך כולם מאשימים אותם,את אלו ששיקרו.אך לא רואים שזו גם אשמתם,הם אלו שבחרו להאמין לזה,כמו פיתיון מכוון שזועק 'שקרו לי!פיגעו בי!בבקשה!'.האכזבה הזאת,שנוכלת בנו,אחרי שהכל נעשה מובן ונכון,היא ההרגשה המייסרת ביותר..כאילו נדחפת מענן גבוה ורך אל צינוק מחוספס וקשה...הנחיתה שווה ל'רענון' דף האינטרנט,מרעידה את כל המציאות וקובעת חוקים חדשים למשחק,מעלימה ב'קסם' את המציאות שבה חיית עד עכשיו.
ROCK bands.randomly

♥Black Veil Brides

♥Three Days Grace

♥Asking Alexandria

♥Breaking Benjamin

♥Avenged Sevenfold

♥Skillet

♥The Rasmus

♥Linkin Park

♥Sick Puppies

♥Lifehouse

♥Bring Me The Horizon

♥Pierce The Veil

♥Evensene

♥AFI

♥Alesana

♥All time low

♥Alter Bridge

♥Attila

♥Becca

♥Bless the fall

♥Bullet for my valentine

♥Coldplay

♥Crown the empire

♥Darkest Hour

♥D.R.U.G.S

♥Escape the fate

♥Fader Drive

♥Fade

♥Fall out boy

♥Falling in reverse

♥Fit for Rivals

♥Five Finget Death Punch

♥Follow my Lead

♥From First To Last

♥Green day

♥Hellyeah

♥I see stars

♥I The Mighty

♥In motions

♥It lives it breathes

♥Kids in glass houses

♥Lansdowne

♥Lower thean atlantis

♥Memphis May Fire

♥My chemical romance

♥Nirvana

♥ONE OK ROCK

♥Our last night

♥Panic at the disco

♥Papa roach

♥Paramore

♥Senses Fail

♥Sleeping with sirens

♥The killers

♥The nearly deads

♥The used

♥Tokio hotel

♥Tonight Alive

♥Upon This Dawning

♥You me at six

♥Young Guns