עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

שרה, או בשם שנתנה לעצמה ת'רה לא יודעת מאין היא באה.
היא עובדת בתור מלצרית.
חדת לשון, יודעת לפתות גברים, וגנבת מעולה.
בין לבן היא מוצאת עצמה חושבת לא פעם על הרמזים, מגילות הקלף, והאיש היחיד בעולם שיודע את הפרטים עליה.
היא מחליטה לנסות לגלות מאין היא הגיעה לעיירה "טג'ון".
אבל שום דבר מאותה נסיעה ומאותו גילוי...יהיו רגילים כ"כ, כפי שציפתה.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
מאי 2012  (7)
פרק 7 רזי, אני בדרך!
25/05/2012 12:16
רואה למרחק

עליתי על המרכבה.

מזל שנותרו לי 20 השקלים של מגי....

נסעתי אליה להתקשר ולברר אם רזי בבית.

מגי שמחה לקראתי. היא הכינה פאי תפוחים מעולה.

המיטבח שלה היה ע נ ק י! היה בו מקרר, תנור חדש ונוצץ, מפה חדשה ונקייה וכיסאות עיץ מרופדים בכריות אדומות מבד סטאן.

התיישבתי.

הפאי היה טעים כל כך, האש החמה הפיצה אור. מערכת הנורות המשוכללת הייתה יעילה ביותר.

היא ראתה אותי רטובה ואמרה שאוּכל לקחת בגדים 'ראויים' יותר מהארון בחדר השנה, להיכנס לאמבטיה, להתארגן ואז ללכת לרזי.

"הגברת אוהבת אנשים מכובדים" הסבירה מגי.

הלכתי לחדר השנה. שיוהו! הוא ענקי! ארון ענק, שולחן כתיבה יפה, בגדים לאין ספור...ומיטה איכותית......

בחרתי בבגדים 'הולמים' יותר ומעיל מפרוות חולד. היתרחצתי וחפפתי את השער(בפעם הראשונה!)בשמפו איכותי....

התלבשתי בבגדים.

רזי נידהמה.

"הם ניראים עליך ניפלא יקירתי! קחי איתך מיטריה, ובואי. נחייג לרזי"
אחרי ארבעה צילצולים, ענה קול חלוש בקו.

"הלו?"

"רזי? זוכרת אותי? זו אני, שכנתך, מגי ונשטין. יש פה נערה אחת שמעונינת לשוחח איתך..."
"בסדר גמור. העבירי לי אותה"
צמרמורת חרשה בגבי שהצמדתי את האפרכסת לאוזני.

"הלו?" לחשתי בקול דק.

"כן ביתי. מה רצית? ומי את ביכלל?" שאלה רזי בקול דק.

"רזי" אמרתי בקול נירגש
"כן?"
"זאת אני" לחשתי "זו אני, שרה"

1 תגובות
פרק 6 הנודניק
25/05/2012 12:09
רואה למרחק

ניסיתי לאתר את מקום מגוריה של רזי.
אולי היא תוכל להסביר לי מעט על חיי?
עד מהרה גיליתי שרזי גרה ברחוב קופנקלופ, בשכונה סמוכה לשכונתינו, שניקראת "בלוס-ניוסטון".
הייתי צריכה לחסוך 800 שקל כדי לינסוע לבקר אותה.
אין מה לעשות, אצטרך לגנוב עוד שרשרת.
שלא תחשבו שאני אוהבת ליגנוב. אני עושה זאת בליל ברירה לו הייתה לי אפשרות לא לעשות זאת...
ברור שלא הייתי עושה.
אז היצטרפתי לקבוצת נשים שהתענינו בשרשראות יפות המוצגות לראווה.
השומר, ששמו היה בארי-קודה, לא הפסיק להביט בי.
לא ביגלל שהוא חשד בי. הוא נעץ בי מבט ששמונים הבחורים שיצאתי איתם נעצו בי.

חייכתי אליו.

החלטתי לפתמו.

אם אתפס, הוא לא יאשים אותי.

הרי הוא השומר.

"היי" אמרתי בקול מתוק.
"הי" ענה השומר, הסיר את מישקפי השמש ה'קוליות' שלו וחייך אלי.

"בטח ממש קשה לעבוד כשומר אה?" שאלתי באותו הקול המתוק.
הוא החל להסמיק ופירט. אני לא הקשבתי אבל נעצתי בו מבט 'חולמני'.
המשכנו לפטפט. שלחתי יד, ותחבתי את השרשרת היקרה, שעלתה 20,000 שקל לכיסי.

"נוכל לצאת מתישהו?" שאל בארי ליפני שהלכתי.

נתתי לו את 'המיספר' שלי.

יצאתי לשוק -

לימכור את השרשרת הגנובה

1 תגובות
פרק 5 רֶזי
24/05/2012 19:37
רואה למרחק

רֶזי? איפה שמעתי את השם הזה בעבר?

אימצתי את מוחי.

לשווה.

טוב, המשכתי לאכול את ארוחתי. הייתי רעבה מאוד.
בדקתי אם המים מאתמול יספיקו למיקלחת.
היתגנבתי לבית שכנתי, שיצאה כניראה, וסחבתי מעט סבון.
ניכנסתי לגיגית הפח.
המים היו קרים. סיימתי להיתרחץ. לבשתי את הפ'יגמה ומעליה עוד חולצה נוספת שמצאתי בארון.
היה קר מאוד.
פניתי לחדר השנה.
יש בו מיטת עץ קטנה מכוסה בסדין דק ומכותם.
השמיכה שלי דקה למדי, ויש בה חורים שלא הצלחתי לתקן.
סגרתי את החלון אם הוילון הורוד שהיה מכותם בכיתמי שמן.
שולחן הכתיבה הישן עשוי עיץ ניראה כאילו בכל רגע רגליו הזקנות ייקרסו.
כל מה שיש לי זה הרבה ספרים ישנים ועבי כרס.
פרקתי את רגלי השולחן ובימקומם העמסתי ספרים. את רגלי השולחן אוּכל לישרוף ולהדליק אש באח.
נישכבתי על המיטה. הכרית לא הייתה רכה ונוצתית.
נירדמתי.

פתאום היתעוררתי והזעתי כולי.
ניזכרתי מי זו רזי.
כדי שגם אתם תדעו, אספר לכם:
כשהורי(מנחם ואזבליה)נסעו למסע מחקרי במערה כלשהי, הם הפקידו אותי בידי רֶזי, השכנה.
רזי הייתה אישה צעירה באותם ימים. היא הייתה ג'ינג'ית ואספה את שערותיה בתיסרוקת גוּלגוּל.
רזי מאוד רצתה ילדים, ושמחה כשקיבלה אותי. היא הקצתה לי חדר. קנתה מיטה, רהיטים....
ארבע שנים תמימות חייתי אצל רזי. עד שיום אחד רזי נידרסה ועברה תאונת דרכים.
ימים רבים שכבה על המיטה בבית החולים "הדסה" ואני לצידה. בישלתי את הארוחות, טיפלתי באב החולה...
ואז....אחרי שלושה חודשים ארוכים הביאו את רזי.
אבל משהו בה הישתנה.
פתאום היא היתייחסה אלי כשיפחה קטנה ושנאה אותי.
אז ברחתי. הייתי בסך הכל בת אחת-עשרה.
מאז....אנני זוכרת דבר.

1 תגובות
פרק 4 המיכתב
24/05/2012 17:34
רואה למרחק
שלום שרה.
אנחנו יודעים שאת כועסת עלינו מאוד.
כועסת עלינו כל כך.
עזבנו בלי להשאיר עקבות.
והותרנו אותך.
תינוקת צעירה שלא יודעת מה צופן לה.
אנחנו יודעים שהיינו הורים גרועים.
אבל רצינו לשמור עליך...
כי כל-כך אהבנו אותך....
את וודאי כועסת.
לא היינו לך הורים אמיתיים.
גדלת אצל רֶזי, השכנה. אם את זוכרת אותה....
רֶזי כיום מבוגרת מה?
אנחנו מקווים שגדלת ופרחת יפה
גם אם את שודדת איומה אנחנו אוהבים אותך
אמא שלך בוכה עכשיו.
מזילה דמעות חמות.
גם אני מתוקה שלי.
כל מה שהשארנו לך זה שרשרת.
השרשרת הצלב הזו קבורה במקום מיוחד.
קברנו אותה במערת אלף-הדמעות במסענו האחרון.
אם את כבר בת 14 וחצי, תוכלי לקחת אותה....
אוהבים אותך בלי סוף
אמא ואבא



1943 ינואר

קראתי את המיכתב אם דמעות בעניים.
קיפלתי אותו ודחפתי אותו לכיס החצאית.
עוד אסע למערת-אלף-הדמעות.
עוד אמצא את השרשרת האבודה.
המזכרת היחידה מהורי.
 
0 תגובות
פרק 3 מגילת הקלף
24/05/2012 17:20
רואה למרחק
מגי חייכה.
לא חייכתי חזרה.
"את לא מזמינה אותי להיכנס?" שאלה מגי כשחלפתי על פניה.
הבטתי בה בהפתעה גמורה. שיכול להיות שהיא שכחה מה שקרה ליפני 4 שנים?
"אז רק קחי את זה. השולח רצה שאתן לך...."
איך ששמעתי את המילים הללו קפצתי.
"איפה הנימוסין שלי? כנסי" אמרתי.
מגי ניראתה שבעת רצון וניכנסה אחרי.
סגרתי את הדלת.
היא הסירה את מעילה. פניתי למיטבח.
מגי צעדה אחרי. כניראה הניחה שאין לי חדר אורחים.
"איפה יושבים?" שאלה.
"יש שני שרפרפים שם" אמרתי.
ציפיתי שתידזעדזע אבל היא פשוט גררה שרפרף והתיישבה עליו.
הדלקתי את האח. להבות קטנות הפיצו אור חלש. הדלקתי כמה נרות ופיזרתי אותם ברחבי הבית.
רק לעשירים יש תאורות חשמל.
היתיישבנו.
מזגתי לה תה ופרשתי בזריזות מפה דקה על השולחן.
הבטתי לתוך עניה הכחולות.
היא נעמדה באיטיות וניגשה אל מעילה.
"רק אסיים את התה" אמרה ושתתה עוד כמה שלוקים.
חיכיתי בקוצר רוח שתסיים.
שסוף סוף סיימה, ביקשה מימחטה.
הושטתי לה חתיכת נייר.
"אפשר לדעת מה רצית לתת לי?" שאלתי.
מגי קמה באיטיות מהשרפרף. ראו על פניה שהייתה מעדיפה להישאר מול האח.
בליל ברירה הוציאה מכיס המעיל העבה מגילה מגולגלת קשורה בסרט אדום.
"מי שלח את זה?" היתענינתי.
"מוצר ארכיאולוגי" היא אמרה.
"מה?"
"חפרו בבית שלך לשעבר, בשכונת סנט-נגוך ומצאו את המגילה קבורה. מר סנטר, החוקר החתיך שנתן לי את זה, ביקש שאמסור זאת לידיך. הם ידעו שפעם גרת שם. שמו היה מתיו. הוא נתן את מיספר הטלפון שלו. תוכלי להיתקשר מימני, כיוון שאני יודעת שאין לך טלפון" אמרה מגי והושיטה לי את מגילת הקלף.
הודתי לה.
מגי לבשה את מעילה.
"אוה, ומיספר דירתי הוא חמש" ציינה, דחפה לידי שטר של 20 שקל לנסיעות, ויצאה.
מענין מה כתוב במגילה הזאת.
1 תגובות
פרק 2 שובה של מגי
24/05/2012 17:09
רואה למרחק

ארבע שנים חלפו מאז הריב שלי אם מגי.

אני יוצאת אם בחור ששמו ג'ון{השם המלא שלו זה ג'ונסט ונטיס), ובנתיים הבוס שלי לא פיטר אותי.
בנתיים.
חזרתי הביתה. ג'ון לא יודע על הדירה העלובה שלי.
אני צריכה כסף.
משלושים הבחורים שיצאתי איתם עד היום הרווחתי 2,500 שקל. מספיק לישכור את הדירה העלובה הזאת.
עד אז גרתי באכסניות בשכירות.
שילמתי להם כסף כל שלוש שבועות.
עכשיו יש לי דירה משלי.
הבעיה היא: מיסים כל חודש.
ביקשתי מג'ון 50 שקל בשביל תחנת האוטובוס כי שכחתי את ה'ארנק' בבית.
ג'ון הסכים כמובן.
"בהצלחה" מסר לי.
עכשיו יש לי מספיק כסף לשכר הדירה.
2,000 שקל הרווחתי מהשרשרת שגנבתי לאחרונה ומכרתי בקיוסק שיש לי קשר איתו, אבל המיסים כל חודש הם
2,050. שמתי את ה50 שקל מג'ון בקופה הישנה שלי. זו אפילו לא קופה.
זו צינצנת קטנה שפעם אכלתי מימנה חמוצים.
בדירה יש לי 3 חדרים בסך הכל: מיטבח קטן, מיקלחת וחדר שינה.
וברור שהם לא מפוארים.
המיטבח קטן. יש בו מקרר קטן וזול, מעט מזון, תנור חלוד למדי, כיור ושולחן קטן מעץ.
המיקלחת היא גיגית{אין לי מספיק למיקלחת איכותית!} והשירותים הם בור אם וילון תפור מסביב{אין מספיק לשרותים איכותיים!}.
עכשיו, בחורף, נורא קר.
יש לי רק את הבגדים שתמיד עלי, מעיל משופשף לחורף ופ'יגמה.
את הכביסה אני עושה כך:
בימים שיש גשם אני לוקחת שני דלי פח. אחד לגיגית והשני לכביסה.
אחרי שמיתמלאים מים אני לוקחת חבית ושופכת אליה את כל המים מהדלי.
אני מכניסה את הבגדים, סוחבת לשכנתי מעט מכופסת הסבון שלה וזהו.
בגדים נקיים.
לבשתי את המעיל המשופשף ויצאתי לעיר - ניגמר האוכל.
בשוק מוכרים אוכל טוב ובזול.
שילמתי למוכר 30 שקל ויצאתי אם כיכר לחם קטנה, מעט מרגרינה, שלושה תפוחים, שתי בננות ודג פורל קטן.
הגשם התחיל לרדת.
לא הייתה לי מיטרייה.
הלכתי לביקתת העיץ הקרובה לבקש מחסה או טרפ על עגלת סוסים.
שילמתי לעגלון את שתי הפרוטות שנותרו בכיסי.
הוא לא ניראה כל-כך שבע רצון, אבל העלה אותי בכל זאת על המרכבה.
הגעתי הביתה.
לא תאמינו מי חיכתה לי שם.
זו הייתה מגי.

0 תגובות
פרק 1 מגי וינשטין
24/05/2012 17:09
רואה למרחק

את מֶגי וינשטין ידעתי שאשנא.

מהדקה שניכנסה ל'מסעדה' שלנו.

היא ניראתה מטופחת כזאת. בעיירה בימינו קשה להשיג בגדים איכותיים כ"כ.
היא לבשה מעיל עור עבה ומיתחתיו שימלה פרוותית וצעיף פרוותי יוקרתי.

שערותיה הזהובות היו אסופות מאחור. היא חבשה כובע סקט שחור ועל זרועה היה תלוי תיק גדול מעור נחש.

היא סקרה בחטף את המקום. היא ניראתה בת שישים ושלוש לכל היותר. חיוורת למדי.

"איזו זוועה!" מילמלה לעצמה ברוסית.

עכשיו אתם שואלים את עצמכם מאיפה אני יודעת רוסית.

אני יודעת המון שפות.

ככה צריכות להיות מלצריות.

נגיד בה מישהו מכובד ממוצא איטלקי שמדבר רק איטלקית. אז המלצרית צריכה לדעת ליפנות אליו, לא?
אז אני טרכתי ושקדתי על מלאכת לימוד השפות השונות והמגוונות.

וזה לגמרי מישתלם לי.

ניגשתי אליה.

"פרא אדם!" אמרה לעצמה בהיתנשאות שראתה אותי.

התרתחתי. מה הבעיה שלה? אין לי בגדים הדורים כמו שלה. אז מה?
"אני רוצה..." אמרה באנגלית קלה ונחרה באפה. "איפה התפריט?"
הושטתי לה דף מקומט.

היא היזדעזה. קיפלי דיו מעטים על הדף המקומט.

"אין ארוחה נורמלית במקום הזה?" שאלה עצמה בפרסית. חשבה שאנני מבינה.

בסוף היא הלכה על סלט קטן ונתח בשר.

"ושהיה מהר! אני גברת בריאת בשר וצריכה כוחות" קראה אחרי.

"בבקשה מגי" אמרתי והנחתי את הצלחת על השולחן.

"הגברת מגי" תיקנה אותי מגי.

היתלהטתי.

"בסדר גמור" שמרתי על איפוק. זה מה שחסר לי. שרודיג' יפטר אותי.
היא בחנה את הארוחה בהבעה מזלזלת.
"מה זה?"
"נתח הבשר שביקשת" עניתי.
מגי ריחרה.
"זה טרי?"
"טרי? טרי טרי!" אמרתי בכעס. אין לה טיפת בושה?
מגי לקחה ביס וירקה אותו במהרה.
"בושה וחרפה! אני דורשת את כספי בחזרה. זוזי כבר חית פרא!" אמרה בגסות.
לא יכולתי יותר לישתוק.
"מפונדרקת!" אמרתי לה.
מגי נידהמה.
היא הזיזה את ראשה בזילזול, לקחה את שטרות הכסף והיסתלקה מהמקום.
מאז לא ראיתי אותה.

אבל הייתי בטוחה שזו לא הפעם האחרונה שניתווכח.

0 תגובות