עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

"רק על עצמי לספר ידעתי," כתבה רחל המשוררת.
"צר עולמי כעולם נמלה."
יושבת וחושבת, מה אני יכולה לומר על עצמי. לספר. מי אני? מה אני? למה אני?
אין למה. רק מי ומה.
"רק על עצמי לספר ידעתי," ואיני יכולה להגיד דבר על עצמי.
"צר עולמי כעולם נמלה," אומרת. אמת.
באתי לספר על עצמי, על השקפתי מתוך עיניי נמלה, קטנה וזעירה בעולם גדול ומוחץ.
"גם את דרכי – כדרכה אל צמרת –
דרך מכאוב ודרך עמל."
כי רגשותיה ומכאוביה של נמלה בעולם גדול ומוחץ צריכות להיכתב. צריכות מקום להקרא.
"למה קראתם לי, חופי הפלא?
למה כזבתם, אורות רחוקים?"
אז אולי בכל זאת יש למה.

בחיבה,
אני.
חברים
100% MEWhiteNightdoctor Hronatearsכבר לא כאן
זאתיPureBlackohmymeonlymesee from the heartalice
TigerLilyLonelyGirlyehavHere To LoveBoka55
נושאים
i love

אני אוהבת לראות את השם שלך.
אני אוהבת לראות את החיוך שלך.
אני אוהבת לראות את השיער שלך.
אני אוהבת לראות את העיניים שלך.
אני אוהבת לראות את השפתיים שלך.
אני אוהבת לראות את הפנים שלך.
אני אוהבת את הפרצופים שלך, במיוחד כשאתה מופתע.
אני אוהבת לראות את הקמטים הקטנטנים מצידי העיניים שלך כשאתה צוחק.


אני אוהבת לראות אותך צוחק.
אני אוהבת לראות אותך שמח.
אני אוהבת לשמוע אותך צוחק.
אני אוהבת לשמוע אותך מדבר. אני אוהבת את הקול שלך.
את הצרידות המצחיקה שבו,
את הטון שבו אתה מדבר.

אני אוהבת את המבטים הנוקבים שלך, אני אוהבת לראות אותך מרוכז.
אני אוהבת לראות אותך משחק בשיער שלך, שעות.
אני אוהבת לראות אותך בכלל, לדעת שאתה שם, גם אם אני לא.

תחבק אותי ככה קרוב, אתה שומע?
ואל תיתן לי ללכת, לעולם...
אני אוהבת את זה ככה, אתה יודע?
לא רציתי אחרת מעולם.

אני חיה את הזמן שאתה נוגע
מדמיינת לי חיים שלמים שלא היו
מתקנת כל דבר כשהוא גורע
מתענגת על זמנים שלא חלפו

ואתה שם מסתכל
מסובב אותי במבטך
ואתה זה שאומר
אני אוהב אותך, כל כך.
מעבר

לרוב, להגיע למקום חדש ולהתחיל מאפס זה הדבר הכי נורא שקיים. אתה לא מכיר אף אחד, הכל זר ומוזר בעיניך.
חוקים חדשים, אנשים חדשים, נופים חדשים.
דברים שהתרגלת אליהם במשך כל כך הרבה זמן פשוט מושלכים לפח, כאילו לחצת דיליט על תיקייה מלאת תמונות ישנות במחשב.
לפעמים הדיליט הזה הוא דווקא די טוב. מקום חדש, אנשים חדשים, כמעט חיים חדשים. מתחילים הכל מאפס, מההתחלה. אף אחד לא מכיר אותך, והפעם זה לא מינוס, אלא פלוס. יתרון ענק שיכול לגרום לך לחייך ולרקוד מרוב אושר.
אתה יכול להיות מי שאתה רוצה, להכיר לאנשים את "עצמך החדש" איך שאתה רוצה, רק כי החלטת. אתה יכול להישאר כפי שהיית קודם, או לשנות את האופי שלך, ואף אחד לא ידע בחיים.
אתה מתאים לעצמך את החיים החדשים שלך לפי איך שאתה רוצה שהם יהיו.
למרות שהגישה הזאת נשמעת מפתה וכמעט מוצלחת, לצערי אני עדיין בקבוצה של הגישה הראשונה. שונאת התחלות חדשות, שונאת מקומות חדשים ולא מוכרים, שונאת להתחיל את הכל מחדש.
אדם בודד

איך פתאום קם אדם ומרגיש את החושך
ואני מצייר אנשים בלבן
הוא עומד ולא זז, הוא רחוק מהאושר
וחולם על חיים שהיו לו מזמן

מסתכל על הנוף, מנגן על גיטרה
ומרעיד מיתרים מול אוזניים ריקות
הוא רואה נערה, מדמיין אותה שרה
המפרט מתרטב בדמעות עצובות

הוא לא יודע שהשקט שנגמר
לא יחזור היום, ולא מחר
הוא לא יודע שעיניים עייפות
רק מחפשות מקום לבכות,
הוא לא יודע שהוא לא לבד.

כשהים נעלם, מתחבא בתוך חושך
הוא מתרחק מהחוף השקט והקר
הוא מוחא ת'דמעות, וצופה לו באושר
שם באופק, רחוק, בין גלים נעלם

הוא לא יודע שהשקט שנגמר
לא יחזור היום, ולא מחר
הוא לא יודע שעיניים עייפות
רק מחפשות מקום לבכות,
הוא לא יודע שהוא לא לבד.

איך פתאום קם אדם וטועם את החושך
כשאני רק רואה את האור הלבן
הוא עומד ובוכה, מתגעגע לאושר
וחולם על חיים שהיו לו מזמן.
אחיות או לא להיות

אי אפשר יותר ללכת על הדרך בלי למעוד.
אי אפשר יותר לצחוק מבלי לבכות.
הזכרונות מתחלפים בצעקות רמות
עקיצות דבורים שלא נעלמות בעור.
אי אפשר להריח יותר פרחים שבדרך
השביל יתרומם וישרוט אותך בברך
אי אפשר יותר להרים מבט למעלה ולראות שמיים כחולים
הכחול התחלף לאפור רפאים.
הציבו בפני בחירה אחת, שאלת המיליון
מי אמר את זה? אחיות או לא להיות.
זה בסדר לבכות, ילדה

זה בסדר לבכות, ילדה קטנה.
החיים הם כאן במתנה.
אף אחד לא הבטיח שהם שלך לנצח. בסוף הם נעלמים ממך.
זה בסדר לבכות, ילדה קטנה.
אנחנו כאן במתנה.
מחכים בעולם ביניים למשהו טוב יותר.
אדם לא נולד לחיי נצח,
הוא מקבל מתנה מאלוהים ליום ההולדת הראשון.
אבל בסוף לוקחים ממנו את המתנה,
אולי בגלל שהוא לא אוהב אותה.
אולי בגלל שהוא כבר לא צריך אותה.
אולי פשוט בגלל שזה הזמן שלה לחזור.
זה בסדר לבכות, ילדה קטנה.
לשחרר דמעות זה מותר כשהולכת מתנה.
זו מעין ברכת פרידה,
שתעביר אותה אל העולם הבא.

אם אתה קורא
02/07/2016 21:40
BlackChamomile
אף אחד לא דומה לך, יהודה. אף אחד לא מזכיר את דמותך. אף אחד לא משתווה, לא מצליח לגעת בנקודה. איש לא מבין אותי כמוך, או רב איתי כמו שאתה רב. איש לא מצחיק אותי בבדיחות לא מצחיקות או גורם לגבי לסמור מרעד. אף אדם לא מצליח להעלות על פניי חיוך, או לגלגל על לחיי דמעה. אף אחד לא יודע לדבר אלי כמו שרק אתה ידעת, בשפתך. אף לא אחד הצליח לגרום לי להתגבר עליך, אתה תמיד כאן בירכתיי מוחי; ולא הפסקתי להתגעגע אליך, גם כשריסקת את לבי. אף אחד לא בגד בנשמתי ככה, יהודה, לא צלב אותי והשאיר אותי לדמם. כזה אתה, יהודה איש קריות הפרטי שלי, לנצח תשאר.
3 תגובות
כמו ורד
14/04/2015 16:21
BlackChamomile
קטעים קצרים, אהבה

אתה כמו ורד.

יפהפה וקוצני,

מפתה ומאיים,

נעים ומעניש.

אתה הכל ביחד. וזה מה שיפה בך.

אתה מקסים אותי במבטך. לא צריך יותר מזה. רק חצי מבט ואני שלך.

חצי מבט ולב מתמלא,

חצי מבט ודפי דפדפת עמוסים בך,

חצי מבט ושתיקה מתוקה מרה.

כי ככה הכל הולך אצלך -

טוב ורע.

והרע שלך הוא הכאב הכי מהנה, כאב להשתוקק לו, לחפוץ בו, לרצות להרגיש אותו,

לפעמים הרע שלך הרבה יותר טוב מהטוב.

לפעמים אני חושבת שאני מזוכיסטית, שאוהבת את הכאב, אוהבת את הרע.

אבל הרע שלך יותר מתוק מהטוב.

אתה בעל קוצים, שמשוכים ברעל מסוכר,

כשהם דוקרים הכאב מושתק במתיקות מתפשטת.

אף אחד לא מבין.... אף אחד לא טעם את הקוצים שלך מקרוב.

אף אחד, מלבדי.

אז אולי אני משוגעת,

אולי פסיכופתית,

אולי מזוכיסטית.

אבל בעיקר

מאוהבת.

כי ככה זה באהבה,

הרע לפעמים הוא הדבר הכי מתוק בעולם.

1 תגובות
סופסוף לנשום
08/03/2015 15:15
BlackChamomile
אהבה, ישן, קטעים קצרים
 

אני לא יודעת מה קורה לי. לא חשבתי שככה זה יקרה, בטח לא עכשיו, בטח ככה ללא סיבה.

כבר הרבה זמן שאתה קיים בלב שלי, תופס חלק נרחב מאוד ממנו. עד עכשיו היית שם לכוד, לוחץ עם אגרופיך על דפנות ליבי, דורש לצאת ובו זמנית גם להישאר שם.

ועכשיו? עכשיו אתה עומד על סף הדלת, רגל בחוץ ורגל בפנים, מתלבט מה לעשות. ללכת? להישאר? לכל בחירה תהיה השלכות.

אני מרגישה איך אתה בורח לאט לאט מהלב שלי. ולחשוב שזה משהו שרציתי כבר כל כך הרבה זמן, פחות או יותר מאז שנכנסת מבלי תאריך יציאה.

כל כך הרבה זמן התחננתי בשקט שתצא, תניח לי לנפשי, שתשאיר אותי לבדי בלעדיך, בלי המחשבות עליך והחלומות בהקיץ על שנינו, כי וויתרתי עליך כבר מזמן- מאז שהבנתי שזה לעולם כבר לא יקרה. ועכשיו, כשאתה עוזב את הלב שלי פתאום, אני מרגישה כאבים שמהדהדים בבטני. קרביי מתלקחים כשאני מרגישה בחסרונך הקרב ובא, ופתאום אני לא רוצה לשחרר.

ספק מהלהבה הקטנה שעוד לא כבתה כמו השאר, ספק מתחושת החמימות והביטחון ששררה בי כשהבנתי שאתה נמצא שם, תמיד. אותו אחד שאוהָב, אותו אחד שאחלום עליו, אותו אחד שתמיד ארצה. בלי הצורך לדאוג מה יקרה אם, כי תמיד תהיה שם.

ועכשיו? כנראה שזה הסוף. סוף שבעצם אף פעם לא ממש התחיל. טוב, זה לא מדויק. כי תמיד היית בלב שלי.

פעם, כשחשבתי עליך, הרגשתי בעננים. זה היה תמיד כל כך כיף. דחקתי את האמת לצד, לפינה חשוכה בירכתי מוחי, מתרכזת כל כולי בפנטזיה האישית שלי. כל בטני געשה מהתרגשות עזה, פרפרים שהדפו זה את זה בתוכי, נדחפים ונדחקים לדפנות בטני ומתנגשים זה בזה, מעוררים בי הרגשת שמחה מוזרה.

עכשיו כשאני חושבת עליך, זה שונה. שונה כואב. אני מרגישה קור וחום בו זמנית, חנק מונע ממני לנשום, הדם בורח מפני, משאיר אותן לבנות ומבולבלות. הפרפרים התעייפו והוחלפו בברחשים מזמזמים ומעצבנים, כשבכל פעם שהם מתנגשים לא נשמעים זיקוקים. אני שונאת להרגיש ככה, אני מעדיפה להיות אומללה כמקודם, כשידעתי שאין סיכוי אבל היית שם, בלב שלי. כשהיה משהו חם ובועט בתוכו, משהו – מישהו – שהיה שווה להמשיך לחלום עליו.

אני לא יודעת מתי התחלת לעזוב את הלב שלי. יכול להיות שבגלל ההוא שבא, הצית להבה חדשה, מעניינת יותר, מרגשת יותר, השאיר אותה להתלקח ימים ארוכים, לשרוף שדות בר שלמים בליבי, ולעזוב הכל, ככה מבלי להשקיט את האש. יכול להיות שפשוט התבגרתי, הבנתי שזה חסר כל סיכוי. הדמעות עליך לא שוות יותר, והדבר היחידי הנכון לעשות הוא לשחרר את המושכות שאותן החזקתי בחוזקה, קרובות לליבי כל הדרך.

יכול להיות שזה פשוט הזמן, שהרים ידיים, לא מתחשב בי ומחליט לשנות את חוקי המשחק בעצמו. מי יודע מי האשם. כל מה שאני יודעת עכשיו זה שלמרות החנק שמעיק בגרון,

אני יכולה סופסוף לנשום.

 

אי שם מ2013, לפני שהתבזבזה לי כל המוזה

3 תגובות
מכתב ישן
07/03/2015 18:56
BlackChamomile
אהבה
 

איפשהו שם בחדר שלך יש פתק שמחכה שתיקח אותו,

תאחז בו באצבעותייך הארוכות ותמולל ביניהן את קצהו.

הוא מחכה להיקרא, שוב ושוב,

שיבהו בו עיניים חומות בורקות,

שהתלבטות משתקפת בהן.


 

בתוך כיס מכנסך יש טלפון שמחכה שתאחז בו,

תעביר את אצבעותייך העדינות על מסכו הקריר,

ותקליד בו סיפרה סיפרה,

אחת אחת, מתוך הדף, שתפקידו נגמר.

ותבהה בו, במסך, במספר המוצג,

ועינייך המתלבטות ישתקפו על הצג,

והן ירטטו מלחץ ומפחד ומחשש.


איפשהו שם, במרחק 94.2 קילומטרים ממך (ושלוש שעות נסיעה),

יש אחת שמחכה להודעה.

היא לא יודעת ממי היא תבוא,

או מתי היא תגיע,

אך היא ממתינה.

ממתינה לראות עיניים בורקות דרך תמונה,

ולשמוע קול זר דרך מכשיר,

אולי מחכה למפרט שמנגן איזשהו שיר.

והיא יושבת במרחק שלוש שעות מהפתק

ומהטלפון

וממך

ומחכה

רק לך.

 

 

4 תגובות
אתה
12/12/2014 13:50
BlackChamomile
שיר, אהבה
 

אתה רע,

יותר רע ממני,

כולך ספוג רשע טהור.

ולא אכפת לך ממני, למרות מה שאתה אומר

מפזר מילים משתיקות כאלה, שאתה כבר לא יכול לזכור.

 

אתה מבקש שאפסיק, שארחם,

אבל לא מגיע לך שאתחשב בך

ואתה לא שווה את זה,

שהלב שלי יהיה שייך לך.

 

אני רוצה לדעת מה אתה חושב,

כי נמאס לי לדמיין בלב,

אני רוצה את זה כתוב שחור על גבי לבן.

אבל אלו מילים שלא אמרת,

אף פעם,

אולי למישהי אחרת, מזמן.


אך למרות הכל אני אוהבת להשתגע ממך, באמת

אתה מסובב אותי על האצבע הקטנה.

ואם רק תסכים, ולו לרגע, לתת לי להתענג ממך

אלחם כדי שתהיה שלי, גם אם בסוף אשאר בלי נשימה.

 

2 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
על אדן החלון

אני יושבת לי על אדן החלון
על המדרכה למטה נח לו שם עלון
אני חושבת לי,
איזה יום יפה היום.

שקיעה אחת, שקיעה שניה, אני סופרת כבר שלוש
לא יוצאת לי מהחדר עד שלא אפסיק לחשוש
אני אוחזת בידי ומדמיינת את ידך
ממשיכה לבהות בעלון שעל המדרכה
חושבת לי,
איזה יום עצוב היום.

אור,
בוקע מהחלון
גורם לי לעוף רחוק
מחשבותי, עפות להן...
אור,
שמשכיח את כאבי
מעיף את אכזבותי
וגורם לי לחשוב
על איזה יום היום
אני אוהבת אותך, כנראה

אני אוהבת אותך.
אני אוהבת אותך, אבל קשה לי להגיד את זה.
אני אוהבת אותך, אבל קשה לי לשמוע את זה.
אני אוהבת אותך, אבל אני לא יכולה לדבר על זה.
אני אוהבת אותך, אבל אני לא יכולה לחשוב על זה.
אני אוהבת אותך, אבל אני לא יכולה לחלום על זה.
אני אוהבת אותך, אבל כואב לי.
כואב לי שאתה כאן.
כואב לי שאתה שם.
כואב לי שאתה לא מתייחס אלי.
כואב לי יותר שכן.
כואב לי שאתה לא מדבר אלי.
כואב לי יותר כשכן.
כואב לי לאהוב אותך, אבל כואב לי לנסות לא לאהוב אותך, יותר.
אני אוהבת אותך למרות שאני לא אוהבת לאהוב אותך.
אני אוהבת אותך אולי בגלל שאני לא אוהבת.
אני אוהבת אותך מסיבה כלשהי, זה בטוח. אבל מהי?
אני אוהבת אותך כי אני פשוט אוהבת אותך, כנראה.
לעזאזל איתך!

כן, אתה. אתה אתה!
אתה, שגרמת לי להסתכל עליך בצורה שונה.
אתה, שגרמת לי לאהוב כל חלק וחלק ממך.
אתה, שגרמת לי להסתכל על הדברים הטובים, ולמחוק את הפגמים שלך.
אתה, שגורם לי לאהוב אותך.
אתה, שלא מחזיר לי אהבה.
אתה, שגרמת ללב שלי להשבר.
שוב. ושוב. ושוב.
לעזאזל איתך, אני שונאת אותך, ואוהבת אותך כל כך.
זה הגיוני?
כנראה שכן.
לעזאזל איתך.

קשה לראות את האמת כשהיא שקופה
בעיקר בגלל שזה לא מה שאני רוצה
המועקה בלב נהפכת הקלה
ואז חוזרת לעצמה

לפעמים אני רוצה לעוף רחוק
לפרוש כנפיים
מרגישה כמעט תמיד כל כך לבד
לא רוצה לפקוח עיניים