עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
נרקומנית
23/08/2017 17:10
בלה בלבלה
כן מילה לא פשוטה, מילה שמבחינתי מי שאומר אותה זה בגלל שהוא בז לאחרים,
אז כשאמרת לי שלנרקומנים יש איידס, אולי כדאי שתבין עד כמה פגעת, 
כי כשאני הייתי למטה וכולם קראו לי נרקומנית הרגשתי מושפלת כאילו בעטו לי בבטן חזק והוציאו לי את כל האוויר וכן גם קצת קיא,
אז כשזה בא מבנאדם שחשוב לי או לפחות היה במיוחד כשהוא יודע את העבר, אז אולי כדאי תבין עד כמה נפגעתי,
וכן זלגה לה דמעה כי לשמוע אותך אומר לי את הכינוי הכל כך נבזה הזה פשוט גרם לי חלחלה,
ואני כועסת על עצמי שאני כל פעם משחזרת את השיח שהיה בינינו כי אתה לא מבין כלום מהחיים שלך ניסית לנתח אותי ולגרום לי להיפתח אבל מה שעשית רק סגר אותי יותר, כי המילה נרקומן היא כמו חרב שהכנסת לי ישר ללב,
אבל מה אני מצפה מבנאדם שעטף את עצמו בכל כך הרבה צמר גפן מהפחד להיפגע, אבל ציפיתי, ציפיתי להבנה לקבלה להכלה,
אבל אתה אמרת את שלך ואני לא יכולה לסלוח על מילה כזאת כבדה, אני לא יכולה להסתכל עלייך באותה צורה, המבט המעריך הוחלף במבט שבז לך,אין חוכמה בלזרוק מילים לאוויר ואז לבוא לבקש סליחה, הרי אמרת את שלך, פגעת שברת ריסקת ואין דרך חזרה, אז נפרדנו אבל אני עדיין פגועה,
ובא לי לצעוק בכל הכוח עד שאני אהיה צרודה שנרקומן זאת מילה משפילה!!!
אז אני לא סולחת ואלי יום אחד אני גם יפסיק להיפגע בכל פעם שאני ישמע את המילה נרקומן...
2 תגובות
לצייר
12/08/2017 22:48
בלה בלבלה
לצייר, לשפוך את הנשמה לתוך הקנבס,
את כל הרגשות את כל השדים את כל הפחדים, מה שאי אפשר להביע במילים, הכל נשפך,
אבל למה זה לא זורם כמו פעם?
למה בלי השאכטה המוזה נעלמה, פתאום הרגש מתחבא ולא יוצא ואין ביטוי על הקנבס שנשאר לבן,
איפה הנפש של האמן שחבויה בי בפנים, למה היא לא יוצאת בקלות כמו פעם, אני רוצה לצייר את המשברים שלי את השמחות שלי,
אבל הצבע לא מדבר לי כמו פעם, הצבע כבר לא קורא לי והקנבס נשאר לבן,
איך מוצאים את הדרך חזרה בלי השאכטה איך אפשר לצייר בלי לרחף בעולם אחר,
איפה חבוי בי הכל ולאן ממשיכים מכאן.
1 תגובות
עוד יום
10/08/2017 23:25
בלה בלבלה
ושוב עוד יום עובר, שנראה אותו הדבר, כמו אתמול כמו שלשום,
והמחשבות אוי על המחשבות,העולם מחכה לי אני רק צריכה לעשות צעד ואני שם
שם בגרמניה שם בלונדון שם בקנדה, אני רק צריכה להעיז עוד קצת, הרי גם ככה אין לי מקום עבודה מסודר, אז אני יוותר על תפקיד גבוהה ויעיף את המשכורת הגבוהה לקיבינימט, אבל אולי סופסוף אני יחייה קצת, אולי סופסוף אני יבין שלא הכל נורא,
אז אני יושבת ומחכה לאומץ, ובינתיים עובר יום ועוד יום והכל נראה אותו הדבר,
ואני מכירה את השד הרדום שלי, השד שלא יתן לי להישאר באותו מקום כי הוא נרדם, והוא מתחיל לדגדג עכשיו הוא מתעורר ומתמתח,
ועכשיו אני יודעת שאין ברירה כי כשהוא יקום ויצבור אנרגיה אז אני יעשה מעשה פזיז ישבור את החיים שלי את השיגרה  ויתנתק מהכל ויעלם לכמה שבועות, ואז אני יצוץ באיזו פינה ארים את הראש ואבין שאת הנעשה אין להשיב וכל מה שניפצתי ושברתי אי אפשר להדביק ושוב להתחיל הכל מההתחלה,
אבל עשיתי את זה כבר יותר מידי פעמים בחיים, עיר חדשה עבודה חדשה חברים חדשים לפעמים גם משפחה חדשה שמוכנה לאמץ אותי אליה,
ואחרי שהכל ירגע השיגרה תחזור עוד הפעם,
ופתאום הזמן טס והשנים עוברות, והביציות צועקות "מה עם ילדים?!"
אבל שנייה איפה הבעל? אולי פיספסתי אותו בחלוף השנים, יכול להיות שהשארתי אותו מאחור?
אבל איך אני אקים משפחה? מי אמר שיום אחד השד שלי לא ידגדג לי ואני אקום ואלך, יעלם לכמה שבועות ואז ארים את הראש מאיזו פינה ואבין שפירקתי את המשפחה...
אוי על המחשבות, מתי הקופים שלי בתוך הראש ירגעו עם המחשבות, ירגעו קצת ויתנו לי לנשום... 
0 תגובות
נפילות באמצע
08/08/2017 00:51
בלה בלבלה
החיים מתנהלים על מי מנוחות, הכל זורם לכיוון שאני רוצה, הקריירה ההנאות הטיולים היציאות,
וברגע אחד הכל משתנה, רגע אחד שהגוף מתחיל לאותת שזהו נשבר לו, נשבר לו מהימים עמוסי העבודה,מהלילות בלי שינה,
נמאס לגוף כשהוא לא מוזן ואין לו דלק שיעזור לו להמשיך הלאה,
אז הגוף נשבר ומגיע לאשפוז, והמילים של הרופא שמכאיבות יותר מהכאב, אז אין דרך חזרה וצריך להשלים עם העובדה מה שהלך לא יחזור,
ואני כבר לא אהיה כמו פעם, ואין יותר טיולים ואין יותר רכיבות על סוסים ואין יותר יציאות, כי הגוף הרוס, ונשאר רק להשלים עם המצב,
אבל הראש מסרב להרפות ממה שהייתי אז, ושב כל לילה להזכיר לי מה הייתי ומה אני עכשיו,
והכאב שלא מרפה גורם לדמעות לצאת אבל אין לי דמעות כי הן לא קיימות והלב נמחץ בידיעה שעכשיו אני צריכה להסתגל לעולם חדש,עולם שבו כל תזוזה כואבת והמרשמים לתרופות ארוכים והימי עבודה מתקצרים ולצאת עם החברים פתאום זה סיוט כי לא בכל מקום אפשר לשבת,והטיפולים הארוכים והכואבים, והמילים של הרופא שלא מעודדות, והפחד, הפחד לא להגיע לאשפוז שוב, לא לחזור לכיסא גלגלים לא ללכת עם הליכון ברחוב כשכל המבטים מופנים לכיווני,ולא אני לא רוצה מקל הליכה וגם לא קב!!! כי אני לא מוכנה להשלים עם העובדה שהפכתי לנכה,
אז אני לא ממלאה את הטפסים לביטוח לאומי ולא מוכנה ללכת למרפאה לבדיקה כי אני לא רוצה את התו, אני רק רוצה את החיים שהיו לי לפני בחזרה,לא רוצה להיות תלויה אי רוצה להיות עצמאית בחזרה, ועכשיו גם מתחילה להגיע שנאה, שנאה לגוף שלי שככה בגד וריסק אותי ככה באמצע החיים באמצע הפריחה, שנאה מהפחד ומהסיוטים של אותו יום שבו החיים שלי התהפכו, אני בקושי זוכרת משהו מאותו יום כי דחפו לי כל כך הרבה משככי כאבים כי שום דבר לא עזר, שנאה כלפי עצמי שאני לא מוכנה להשלים עם המצב, והכעס הזה כלפי מי שיושב למעלה וגזר עלי ביום אחד להפוך למה שאני עכשיו.
אז כן, אני מרימה ידיים ביאוש כי עוד לא מצאתי בשביל מה לחיות כי כל מה שמוכר פשוט נעלם, היה וכבר לא יהיה עכשיו צריך להתחיל הכל מהתחלה,
למצוא תחביבים חדשים עבודה חדשה אהבה חדשה, אבל אני לא בגיל אני כבר מבוגרת!!! 
אני רק רוצה להניח את הראש על הכרית ולהתעורר לבוקר בלי כאב, לבוקר כמו שהיה אז.
אז שיהיה לנו יום בלי שנאה עצמית יותר
בלה.
0 תגובות
נפילות באמצע
08/08/2017 00:51
בלה בלבלה
החיים מתנהלים על מי מנוחות, הכל זורם לכיוון שאני רוצה, הקריירה ההנאות הטיולים היציאות,
וברגע אחד הכל משתנה, רגע אחד שהגוף מתחיל לאותת שזהו נשבר לו, נשבר לו מהימים עמוסי העבודה,מהלילות בלי שינה,
נמאס לגוף כשהוא לא מוזן ואין לו דלק שיעזור לו להמשיך הלאה,
אז הגוף נשבר ומגיע לאשפוז, והמילים של הרופא שמכאיבות יותר מהכאב, אז אין דרך חזרה וצריך להשלים עם העובדה מה שהלך לא יחזור,
ואני כבר לא אהיה כמו פעם, ואין יותר טיולים ואין יותר רכיבות על סוסים ואין יותר יציאות, כי הגוף הרוס, ונשאר רק להשלים עם המצב,
אבל הראש מסרב להרפות ממה שהייתי אז, ושב כל לילה להזכיר לי מה הייתי ומה אני עכשיו,
והכאב שלא מרפה גורם לדמעות לצאת אבל אין לי דמעות כי הן לא קיימות והלב נמחץ בידיעה שעכשיו אני צריכה להסתגל לעולם חדש,עולם שבו כל תזוזה כואבת והמרשמים לתרופות ארוכים והימי עבודה מתקצרים ולצאת עם החברים פתאום זה סיוט כי לא בכל מקום אפשר לשבת,והטיפולים הארוכים והכואבים, והמילים של הרופא שלא מעודדות, והפחד, הפחד לא להגיע לאשפוז שוב, לא לחזור לכיסא גלגלים לא ללכת עם הליכון ברחוב כשכל המבטים מופנים לכיווני,ולא אני לא רוצה מקל הליכה וגם לא קב!!! כי אני לא מוכנה להשלים עם העובדה שהפכתי לנכה,
אז אני לא ממלאה את הטפסים לביטוח לאומי ולא מוכנה ללכת למרפאה לבדיקה כי אני לא רוצה את התו, אני רק רוצה את החיים שהיו לי לפני בחזרה,לא רוצה להיות תלויה אי רוצה להיות עצמאית בחזרה, ועכשיו גם מתחילה להגיע שנאה, שנאה לגוף שלי שככה בגד וריסק אותי ככה באמצע החיים באמצע הפריחה, שנאה מהפחד ומהסיוטים של אותו יום שבו החיים שלי התהפכו, אני בקושי זוכרת משהו מאותו יום כי דחפו לי כל כך הרבה משככי כאבים כי שום דבר לא עזר, שנאה כלפי עצמי שאני לא מוכנה להשלים עם המצב, והכעס הזה כלפי מי שיושב למעלה וגזר עלי ביום אחד להפוך למה שאני עכשיו.
אז כן, אני מרימה ידיים ביאוש כי עוד לא מצאתי בשביל מה לחיות כי כל מה שמוכר פשוט נעלם, היה וכבר לא יהיה עכשיו צריך להתחיל הכל מהתחלה,
למצוא תחביבים חדשים עבודה חדשה אהבה חדשה, אבל אני לא בגיל אני כבר מבוגרת!!! 
אני רק רוצה להניח את הראש על הכרית ולהתעורר לבוקר בלי כאב, לבוקר כמו שהיה אז.
אז שיהיה לנו יום בלי שנאה עצמית יותר
בלה.
0 תגובות