עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות

זהו סיפורה של קבוצת אנשים אשר באמצע החיים קמו בוקר בהיר אחד (או שמא היה זה בוקר גשום? מי זוכר) והחליטו לחזור לימי נעוריהם ולרכב על אופניים. אנשי עסקים, אנשי היי-טק ומחשבים ואנשי אקדמיה ורפואה, אשר כלפי חוץ נראים שפויים לחלוטין. ובכל זאת משכימים מידי שבת ורוכבים ברחבי הארץ, מטפסים בהר וגולשים לעמק, מקפצים על סלעים ולא פעם "נמרחים" בהם. חבירה בלתי אמצעית עם הטבע.

***
הבלוג נכתב ברובו ונערך ע"י שכי חצובי.
sachi299@gmail.com
_________________________________________
במקור, הבלוג פורסם באתר אחר והועתק לכאן בשל בעיות טכניות באתר המקורי. זו הסיבה לכך שבתחילת פוסטים מהגירסא המקורית מצוין תאריך הפרסום המקורי
גם על עצמי לספר ידעתי

שכי חצובי, עורך את הבלוג וכתב את רוב הכתבות בו. (אך אי אפשר שלא להזכיר את דובי שאף הוא לא טמן מקלדתו באבק והוסיף כהנה וכהנה בעיקר בתקופת שהותי בחו"ל).
במשך רוב שנות הקבוצה - אחראי על נושא הקפה - סחיבת הערכה בתרמיל והכנת קפה כהילכתו מבושל על גזיה בשטח ונמזג לספלי קרמיקה תקניים תוך הקפדה על שכבת הקאיימק הסמיך.
קצת מצלם את החבר'ה ומכח היותי רופא כירורג, כשהם נמרחים ומשאירים עקבות DNA על הקרקע גם מטפל בהם.
ומעל דפי הבלוג אני מרגיש צורך להודות לחברים על המתנה הכי מרגשת שקיבלתי מהם ליום הולדתי - הסכמתם לכך שאעצב ואזמין את חולצת הקבוצה
לזכר הבלוג הישן

השמיים הם הגבול, כך הוכתרה התמונה הזו שכיכבה במהדורה המקורית של הבלוג
תמונת השבוע


עברנו..... עברנו....
15/01/2015 22:05
sachi chatsubi

החלפנו בית, עברנו ל   





0 תגובות
חדשות
14/01/2015 09:05
sachi chatsubi





הבלוג שינה מראה וכתובת



חפשו אתנו 


כאן



b2gbiking.blogspot.co.il

0 תגובות
ילדותנו השניה
25/05/2014 15:18
sachi chatsubi
סיפור, קפה

זו ילדותי השניה

עול השנים כבר נשכח

זו ילדותי השניה

ליבי נפתח

אהוד מנור


24/11/2006

סתם כך באמצע החיים, אנשים שדווקא נראים שפויים מחליטים פתאום ששבת בבוקר לא נועד להסתלבט במיטה עד כלות. במקום זאת הם משכימים עם אור ראשון (ולפעמים עוד לפניו) ויוצאים לרכב על אופניים בשבילי הרים, בין כרמים, לאורך ערוצי נחלים, בצפון הארץ, בהרי המרכז ובמרחבי הדרום. הריאות מתמלאות באוויר צח וצלול, הלב הולם בחזה בקצב מואץ, האף מפקיר עצמו לריחות הטבע המשכרים. מחפשים לאורך המסלול את הכרם או התאנה, את השקד, החרוב, גפנים עמוסות אשכולות, כרמי זיתים. ועסיס הפרי המתוק, מתערבב במי השתייה הניגרים מבקבוק הפלסטיק, ומרטיב את חולצת הלייקרה הצבעונית הספוגה בתערובת דביקה של נקטר וזיעה. ותמיד תמיד נמצאת אותה נקודה, שם נותנים מנוחה לשרירים המאומצים, מתווכחים כמו ילדים על בולמים אחוריים עם נעילה, ועל מעצורי דיסק, על צמיגי טיובלס ועל זנב קשיח. ואז, בריטואל קבוע, הגזיה נשלפת ממעמקי התרמיל, וניחוח הקפה הטרי מתערבב בבושם הפרחים ובשיכר מטעי פרי בפריחתם, בריח יבש של סוף הקיץ או בניחוח אדמה בוצית שהורוותה הלילה בגשם ראשון. ואח"כ קמים ועולים שוב על האוכף הנוקשה, והניחוחות הללו מתערבבים בריח הזיעה, קולות הנוף נבלעים בהלמות הלב, ומשב הרוח הצוננת עד כאב בדהירה המקפצת במורד, מתחלף בנשיפות המאמץ בעליה המתמשכת הסוחטת כל טיפת אנרגיה בניסיון להכניע את ההר. ובסופו של יום, כשמעמיסים את האופניים על הרכבים, כשמתרווחים במושב הרך והנוח של המכונית, ומכוונים את המזגן (או החימום, תלוי) במכונית למקסימום נשאלת רק שאלה אחת: לאן בשבת הבאה?




0 תגובות
עברנו.... עברנו....
15/01/2015 22:01
sachi chatsubi

עברנו
we mooved




0 תגובות
דם יזע וכפור. סלפי בבוץ
11/01/2015 20:42
sachi chatsubi
רכיבה, חורף, קור, בוץ, פציעה


כשדני, דני רופ,מזהיר מפני קור קיצוני ושלגים ברחבי הארץ, זה אומר שהולך להיות מענין, הולך להיות מאתגר, הולך להיות קר.

כשראיתי בבוקר אתהמד קור במכונית, 4 מעלות, זו היתה רק שאלה של זמן עד שאתחיל לפקפק מי צדק אמש בקישקושי הוואטסאפ, זה שרוכב או זה שרופס. אבל מצד שני, זו הרי ההזדמנות להוציא לאיוורור את הביגוד הטרמי של הסקי, ולהיווכח שמה שטוב למינוס 10 בדולומיטים, טובגם ל-4 בארץ.  5 שכבות ספרתי: גופיה טרמית,חולצת בסיס טרמית, חולצת רכיבה, פליס רכיבה ומעיל windstopper.כובע גרב, כפפות עבות במיוחד ומכנסים ארוכים זה כבר מובן מאליו. היתה רק דילמה במה לבחור, כי לך דע מתי תהיה עוד שבת קרה כזאת, ואולי איזו חולצה טרמית או איזה טייטס מחמם יעלבו כי לא ניתנה להם ההזדמנות. כמו קבוצת כדורגל משופעת כוכבים, שאם אתה לא עולה היום בהרכב הפותח, לך דע מתי תהיה לך הזדמנות נוספת. אבל להבדיל מקבוצת ספורט ששם מספר השחקנים מוגבל, בענין החולצות אפשר להוסיף כהנה וכהנה. שרק לא יעלבו ליהחולצות האלה.

השמיים הכחולים עםהשמש השקרנית והחימום באוטו יצרו אשליה של חום. הנה אני כבר מזיע לפני שהתחלנו לרכוב, ועל איזה חולצה אצטרך לוותר. אבל אז התעורר הסמארט-קאר (ואתם יכולים להתייחס לזה כ- smart car, רכב חכם, או קר מלשון קור,איך שבא לכם). צפצוף אתראה ומנורת אזהרה נדלקת. 3 מעלות ואזהרה מפני קרח אפשרי עלהכביש. טוב שלא פשטתי את הגופיה הטרמית. ממש לא מיותרת.



בחניון של מסילת ציון, הקור כבר היה אמיתי. מד הטמפרטורה מראה מעלה אחת, ואני מחפש את אותה מעלה יחידה שיש במקום הזה ובשעה הזאת לעומת כל המעלות של הפוך החם בבית. נראה שהמעלה היחידה של המקום היא שכאן האוטו חונה, כאן אפשר להיכנס בחזרה למכונית, להדליק חימום, להאזין למוסיקה הנוסטלגית בגל"צ, להכניס לרוורס והיידה אה-קאזה.

 

 


 

אט אט מגיעיםהאמיצים ויוצאים מהרכבים מכונסים בתוך מעילים, כובעי גרב, כפפות... ידיים בכיסים, קפיצות במקום כדי להתחמם קצת, איפה הרכבל? איפה עושים סקי-פאס? איפה עושים קפה חם מחוזק בגראפה? תקווה מתעוררת בי. אולי לא הבאתי נעלים או שתיה או כל דבר שיתן לי תרוץ לחזור הביתה ולהפטיר ברכת "אני כבר חוזר, תתחילו בלעדי..."  כלום. גורנישט. הכל נמצא במקום. אין ברירה.הקור של האוכף חודר מבעד לכרית הריפוד של המכנסים. אני נזכר בביטוי איטלקי שהיהשגור על פינו בימים הטובים ההם – יותר טוב תחת קפוא מאשר שלגון בתחת (במקור משחק מילים. קפוא וגלידה – אותה מילה E'meglio un culo gelato che un gelato nel culo), אז כל עוד אין בסביבה איזה גזלן עם ארטיקים, מצבנו טוב.

100 מ'... 200....500... אחרי קילומטר מתחילים להתחמם. חום נעים מתפשט בחזה, הרגליים מפשירות, הגלידה במכנסיים כבר לא מציקה. רק האף, האזניים, הפנים, רק הם קפואים. האף מתחיל לטפטף, אתה סופג בכפפה, וזו קפואה כקרח ורק מקפיאה את האף יותר ממה שהוא כבר.  שולי השביל הירוקים בד"כ, ירוק עם נקודותורודות של רקפות, הפעם הם מצופים בלבן, שלג לעניים (כי זה לא באמת שלג אלא כפורלבן ומבריק המכסה את העשב הירוק). מעטה לבן מכסה משטחים ירוקים וזו סיבה מוצדקתלעצור ולשלוף את המצלמה, יותר נכון סיבה להסיר את הכפפות (כי מצלמה אני הרי שולף בכל הזדמנות הנקרית לגלגלינו).


 

 

ואז הגענו לנווה שלום. ליתר דיוק לירידה מנווה שלום לכיוון מצפה הראל ומעלה תאנים. "יורדים אותה בזהירות ולאט לאט" אני אומר לעזרא.

וזו היתה ירידה עםבוץ.

הרבה בוץ.

וגם קולי עמוק של רכב. עמוק בבוץ.

 

 

 

חוסר זהירות לשניה,החלקה לשמאל, מכה בברך והכאב מפלח, חזק, צורב. חלושעס. תגובה ואזו-ואגאלית קוראים לזה בשפה שלנו, לתחושה הזו. דובי ורפי יוצאים שלוחים להביא רכב חילוץ, והתמונותמליל הירח בנחל סדום עם החילוץ של אורי עולות ומציפות אותי. והתמונות של דובי מלטרון, של עודד שוסיוב מסינגל עדולם, ואהרון מבארי, אבל לא, תודה, אין צורך."כל כך שמח לראות אותך הולך על הרגלים" אומר לי עזרא.  "סתם גרמת לנו לעשות היום פעמיים את מעלה תאנים" אומרים רפי ודובי.

ממשיכים לרכוב.הבגדים ספוגים בוץ, הנעלים כבדות כמו משקולות, האופנים קיבלו גוון בוצי כמו המכונית המגויסת של הגשש, עם נעילת גלגלים עקב הצטברות גושי בוץ במקומות המועדים.כל דיווש דורש מאמץ כפול. מי זוכר את הכפור מהבוקר?



 

בהפסקת הקפה, או ליתר דיוק בהפסקת הגראפה, או ליתר יתר דיוק בהפסקת הגראפות (זה היה בוקר טעימות גראפה) אני  סוקר את עצמי ומבחין בכתם אדום ההולך ומתפשט על שכבת הבוץ המצפה את ברך שמאל. עוד כוסית גראפה לחיזוק מוראלי וממשיכים.



 

 

בשלב מסוים חולפת על פנינו שיירת ג'יפים. באחד מהם יושב מאחור ילד המביט עלי (על הצד עם הבוץ) ומבטו אפעס קצת מבועת, קצת נדהם, כאילו ראה יצור מעולם אחר. המבט שלו הזכיר לי אפיזודה מימי השרות הצבאי כשהיינו בנקודה מסוימת על שפיצו עמוס השלג של ג'בל קטרינה בסיני, מנותקים מהעולם עם אספקה פוחתת והולכת. בשלב מסוים שלחו לנו אספקה ושאר דברים במסוק. אני, שהייתי באותו רגע במבנה שבפסגה, שומע את רעש המסוק קרוב קרוב, פותח חריץ בדלת החסומה ע"י ערימת השלג ומשתחל החוצה. באותה שניה בדיוק המסוק חג מעל הפסגה, גובה אפס, הדלת הצדדית פתוחה לרווחה ויושב שם קצין הקשר שלנו. בעינים קרועות, במבט מבועת, הוא מביט בי משתחל החוצה מהמבנה, משפשף עיניו כלא מאמין, ממש כאילו מביט בחיזר. אז זה היה המבט בעיניו של הילד ההוא בג'יפ.

בבית, במקלחת החמה, אני מוריד לראשונה את המכנסים.פצע מכוער, עמוק, מדמם. מקלחת זריזה ואני חש למקום שבו בילו בכאבם עודד שוסיוב, דובי, ואורי ומצטרף לרשימה המכובדת. כמו שאמר שמחה – כשאביא לקפלן חמישה פציינטים אני מקבל בונוס.

 


 

 

 

 

 

 

דובי


אורי


 

עודד 

 

 

 

ןהערות לסיום:

1)     לשאלת רבים, אז לא, לא אני תפרתי. (אבל נתתיהוראות).

2)     מחפש אישור לקנאביס רפואי.

3)     כשמי ששומעים את הסיפור מאחלים לי "תהיה בריא", אני עונה להם שאם אנשים בגילנו מתרסקים ונפצעים כשעושים ספורט אתגרי,אז הם בריאים.

 

2 תגובות
לרפוס או לרכוב
04/01/2015 14:28
sachi chatsubi
רכיבה, פדלאות, רופסים, חורף, קור, כיסלון


כשקיבלנו בערב שבת את נאום התוכחה של הפוליטרוק דובי בנוגע לשלד האיתן של הקבוצה לעומת הרופסים בעם, היה לי ברור שמדובר כאן בנאום אידיאולוגי העומד בשורה אחת עם נאומים של ברל כצנלסון, זאב ז'בוטינסקי, אולי אףמגיע ל- Gettysburg Address המפורסמת של אברהם לינקולן. במילים אחרות – מסה על אידיאולוגיה חברתית מן השורה הראשונה שאסור לה שתעלם עם שיני הזמן ויש להנציח אותה בכל דרך אפשרית בין דפי הבלוג (לרבות השאלה של ויטה שהתשובה לה נעוצה בעצם השאלה)



 

 

 

 

בפעם הקודמת שעמדנו בפני מצב דומה (לפניכ 7 שנים) פרסמתי את הפוסט "פאשקוויל" אשר נראה כי נשמט בהעברת הבלוג לאתר הנוכחי, ואני מפרסם אותו שוב במורד הבלוג. אבל שלא יהיה ספק, המשבר דאז אינו מגיע לדרגת המשבר הנוכחי והפאשקוויל אינו מגיע לדרגת התגובה הנמרצת של דובי.

קשקושי הוואטסאפ על הבוקר, אותו ויכוח שהתעורר בין פלג הרוכבים ובין פלג הרופסים רק הדגישו עד כמה עמוק הקרע ועד כמה עומדים אנו בפני פילוג היסטורי, שלא לומר היסטרי (לא, לא בגלל שהם לא התייצבו, אלא בגלל שלא דאגו למלא את חובתם האזרחית, מי ביין, מי בקפה, מי בעוגה, מיבלימונצ'לו). אבל מצד שני הדגישו גם את ההתלבטות האידאולוגית הלגיטימית הרווחת בקרבנו.

 

 

 

 

 

 

 

 

ואז, בעוד אני מתלבט איך להנציח את כתבהתוכחה הנ"ל של דובי, מגיע מייל עם הפוסט הבא של דובי.

 

  

 

לרכוב או לרפוס –שבת חורפית בכיסלון. (כתב דובי)

 

מבין כל חברי לרכיבה אין ספק שמבחינה טכנית אני מופיע אי שם במורדות הרשימה תחת הכותרת הלא מחמיאה "מאותגר".

בכל תקלה באופניים דואגים האחים לרכיבה לעזור לי הן מאהבתם הרבה אלי והן מהרצון שלא לעכב יתר על המידה את הקבוצה כולה, מודעים הם ליכולות המוגבלות/מגבילות שלי ועושים במלאכה באהבה.

גם בידע והכרת המחשב על בניו ניניו ויוצא חלציו הבכיר הטלפון הסלולרי  אני נסרח אי שם מאחור, לא מיטיב לשחות בים האפליקציות, נמנע מלהעביר נתונים מימין לשמאל ואפילו בפייסבוק מקבל ציון נמוך ביותר.

לא שאין לי יכולות אחרות בתחומים רבים ושונים אך אלה מתגמדות ומגומדות נוכח עולם ההנדסה בו החברים מרגישים בגן עדן ואני בגיהינום. אבל כאשר הדברים מגיעים לבדיקה פשוטה של מזג האויר לפי שעות באינטרנט (שאצלי מקוטלג בתחום הטכנולוגי) כולם מגלים בורות מפתיעה וחוסר השלמה והסכמה עם החזאי.

מה שכחתם לקרוא? כשהוויז אומר לכם שמאלה אתם לא מאותתים? לא ראיתם את תחזית מזג האויר למחר? אז מה אם התחיל קצת גשם גאונים שלי? אז הוא פסק ואתם הפסדתם יום רכיבה שמן הסתם לא יחזור על עצמו.

השעון צלצל בעשרה לשש ובחוץ היה חשוך קר והגשם נקש על התריסים בעצבנות.

השתגעת? לצאת עכשיו מהמיטה לוחש לי הרופס באוזן שמאל (זאת שלא שומעת כל כך טוב אבל גם ימין לא משהוא).

אני מוריד זוג רגליים יחפות מהמיטה ומגשש אחר הכפכפים. הגשם מממשיך שלו ואני בשלי.

מעביר את הטלפון לשקט (לא לרטט) שאף אחד לא יפריע, מוציא לרופס לשון ארוכה ומתחיל בשיגרת עונג שבת. היום אני אוסף את גדי וזה עוד חמש דקות בלו"ז.

 

דני מחכה בכניסה לכיסלון עם פונצ'ו צהוב ונראה כמו אפרוח ענקי שאיבד את אמא. יורדים זרזיפים, אפילו לא גשם, אבל השמיים אפרוריים, מאיימים מעט.

 

                                      דני האפרוח שאיבד את אמא (בהמשך הרכיבה)

 

מתחילים לרכוב, הגשם "לונדון סטייל" עדיין בשלו אבל כבר בעליה ל"דרומי" אנחנו פושטים את מעילי הגשם ומתחילים בדיווש. העלייה ארוכה ומתמשכת, כל בני העשרים עוקפים אותנו בלי כל בושה או כבוד לגילנו המופלג. אנחנו מאידך עושים את עצמנו בודקים כלניות ראשונות שנראות בשטח, מתעכבים על יד השקדיות לצילומים אומנותיים ומעבירים את העליה  בנחת. כלומר דני ועזרא כבר מחכים למעלה, אבל שכי גדי ואנוכי עמוק בצילומים.



 

 

 

מסבים לשולחן. אבי לא הביא יין, רפי לא הביא קפה, שמחה ומויש לא הביאו את עצמם וויטה היום בלא. כן מוריס גם אתה לא הבאת לימונצ'לו אז הסתפקנו בגרפה המעולה של שכי (במילים אחרות: אז מה אם שוב לא הגעת).

 

 

 

 

 


 

 

  

כשאתה בקבוצה של חמישה רוכבים קשוחים ואכזריים במיוחד (שלד איתן זוכרים?) אפשר לעלות לרדת ושוב לעלות, אז המשכנו לכיוון גבעת יערים וצובה, צלחנו את העליה וגם את הירידה לכיוון עין לימון שיד נעלמה דאגה שאפשר יהיה לרדת ברכיבה ולא ברגל.

 

מזג האויר, אגב מר רופס, זה שלחש לי באוזן לא לקום, יפה במיוחד. שמש מדי פעם, קריר אבל לא קפוא, ואין מתאים ממנו לרכיבה.

 

 

 


 

 

 

 

 

 

 

סידרת צילומים בעין לימון ואחריה פתחנו בדהרה מלאת אדרנלין לכיוון המכוניות. עזרא מוביל במרץ סוחט עד הסוף את הדוושות מרחף על פני חלוקי הנחל ולא נותן לאף צלע סדוקה לקלקל לו את ההנאה הצרופה. גדי מתעצבן ונדבק אליו ושכי מראה שגם אם הרכב שלך הוא מספר 66  הוא יודע לתת בראש כאחד הילדונים.

 

זה נגמר בטונה קלוריות קילומטרז' נאה וגובה מצטבר מחמיא (536 מ') ובעיקר בכמויות בילתי ניגמרות של סיפוק והנאה.

 

ואי אפשר בלי תודות:

 

לשכי שצילם והביא את הגרפה, לעזרא האיש והשקדים שהגיע למרות הכאבים והקור, לגדי שנלחם בעליות בגבורה, לדני שניווט והובילאת הכוח וגם לי סתם כך ללא סיבה. ולכל מי שנישאר בבית דאג לנו והתפלל לשלומנו תוד התודה תודה.

 

***

 



עד כאן דובי. ואני, אין לי אלא להוסיף בתמונה את מה שאני חושב

 

 

  

0 תגובות
פאשקוויל
04/01/2015 12:46
sachi chatsubi
רכיבה, פדלאות, רופסים
פורסם לראשונה באפריל 2007

פאשקוויל

כבר מספר שבועות לארכבנו בצורה מסודרת וקבועה, בהרכב מלא. היתה רכיבה פה, רכיבה שם, אבל אף פעם לאבהרכב המלא. כאן איזי נבצר בטיול בדרום אמריקה, שם אני נבצר בין מסלולי הסקי שלאנדורה, אוסקר בספרד, ואחרים סתם תפסו טרמפ על הנבצרויות האלה. פה מזג האווירהפריע, ושם ארוחה משפחתית או מעבר דירה, כל פעם מישהו חסר. וכשחזרנו והתקבצנו -נשמעו כל מיני קרעכצען של "אני לא בכושר", "כבר לא רכבתיחודש" וכיוצא בהללו תרוצים. אח"כ אביב הגיע פסח בא עם ההתחייבויותהמשפחתיות, הארוחות וכל השאר. והאוויר מלא בריח פריחת האביב, והשמש עדיין לאקופחת, והתקופה הכל כך יפה הזו הולכת ובורחת לנו בין השפיצים של הגלגלים

 

ואז לא נותר אלא להפיץברבים באמצעות הפוסטא האלעקטרונית את הפשקוויל הזה

 

איזי מיהר וענה בהאי לישנא

נשבע אני לקיים קול קורא זה ומצווה זו ככתבה וכלשונה אי"ה למרותהנזיקין הרבים והעצומים שנפלו עלי בידי שמים בבוקרו של חג שני של פסח. קריעתשלשלת, כפי ששמשון, קרע את לוע הארי, קריסת מעביר אחורי כחרס הנשבר, יציר כפיהם שלהגויים מלוכסני העיניים ימ"ש, (שימנו איקס-טי עלאק) וקריעת תבריג בדל האוזןאליו קשור אותו מעביר כמעט כקריעת דש בגדי, לא עלינו. כל אלה מחייבים את תעניתו שלהצרור הנקוב הלא הוא כתב האשראי הפלסטי בנזק העולה לשיעור של 1000 שקלי כסף תביןותקילין ותפילתי נשואה אל המכניקאר שישלים מלאכתו הקדושה טרם כניסת השבתהבעל"ט על מנת שנוכל לקיים מצות חילול השבת בשבילי ארצנו הקדושה, בצהלה דיצהודיווש כהלכה
איזי

 

ור' שמחה פוסק הלכה כדלקמן

לו יהי רצון
ואנו בימי ספירת העומר והזהירות והדקדקנות מתבקשות בכל צעד, קל וחומרעל גלגל, וחמור שבעתיים דו אופן. חובה עלינו לצאת לרכיבה בשדות, בין פרחים, ועציםוריחות אביבים
והיה האמור בשבת קודש לרכיבה
ואמרו אמן
הללו יה

 

אבל שכחנו רק שגם   רפי מילר קיבל את ה"פוסטא" הזו בניכר, והתגובה שלו בשני מייליםהיתה קצרה ונחרצת

.... ואני חשבתי שכבר מבין את השפה די טוב .... לא הבנתי כלום
לא חשוב, עוד 10 ימים תסביר לי
וכשהתיאש מתשובה מובנת ממני פנה לעזרת הכלל

חבר'ה !!! שמישהו יסביר לי מה קורה פה ! קרה משהו שאני לא יודע וכולםהתחילו לדבר ולהתכתב בשפה שאין סיכוי שאני אבין
לא נורא ... אני אלמד יפנית , אם כך

רפי

 

לאוסקר, כבר לא העברנו את הדואר

  


0 תגובות
איפה העוגה? יום הולדת 8 לבלוג
24/11/2014 16:21
sachi chatsubi
סיפור, נוסטלגיה


בדיוק לפני 8 שנים, ב 24/11/2006, נכתב הפוסט הראשון בבלוג, פוסט המתאר את הקבוצה. סוג של פיוט שייקספירי עם לא מעט קיטש (ומופיע עכשיו בקביעות בבלוג כפוסט ראשון מוביל).

אין כמו הזדמנות זו של יום ההולדת לבלוג, להעלות באוב פוסטים מהעבר. והיו הרבה פוסטים. את חלקם אהבתי יותר, את חלקם פחות, אבל עלעול בהם מעורר נשכחות ומזכיר תקופות ורכיבות שונות. את הרכיבות הראשונות על אופני מדבקה, רכיבות באיטליה, באוסטריה, תקופות של געגועים (שלי) ממילאנו, נופים ומקומות שכבר שכחנו (מכתש רמון, שדה בוקר). דם (לא מעט), יזע (הרבה) ודמעות (לזכרו של קובי קנטי ז"ל ועוד). זהו סיפורה של B2G .

לפני כשבוע, כשעלינו את העליה מצפון לנווה שלום ועמדנו למעלה ממתינים לכל האחרים, נזכרתי בפעם האחרונה שניסיתי לעלות אותה. זה היה לפני איזה 8-9 שנים (רכיבה עם איזי), עם שתי הפסקות באמצע ולא מעט הליכה רגלית. מאז היה איזה חשש לנסות שוב ותמיד בחרנו לרכוב שם בכיוון הירידה. זה נורא כיף לרדת אותו, אמרתי תמיד ובזה תירצתי את הבחירה –תמיד בירידה. אבל האמת היא שהיה איזה פחד מהתמודדות עם שביל שניצח אותי / אותנו כבר כמה פעמים. ההצלחה הפעם לטפס במעלה השביל ללא עצירה, עם כל הבולדרים והדרדרת היתה כמו שידור חוזר של הפוסט השני שנכתב בבלוג. זה פוסט שאני חושב שגם המורה שלי לספרות בתיכון היתה גאה בי לו היתה קוראת אותו ואולי אף היתה משפרת לי את הציון בבגרות. הוא מתאר את האתגר שבעליה, את האכזבות אם לא מצליחים ואת הסיפוק שבכיבוש הפסגה. כאז כן היום – תחושת סיפוק שמכפרת על כל טיפת זיעה, על כל פעימת לב בקצב מטורף.

בימים אלה שכולם (כמעט) משדרגים אופנים, אני לא יכול שלא להיזכר איך כשקניתי את האופנים הקודמים שלי, את ה- Specialized S-works הטובים ההם, זכיתי לעדנה של חדשים ארוכים בתור בעל האופנים הכי... אם לא ה-. חודשים ארוכים ספי חזר והתלהב, חזר וציין שאלו אחלה אופנים ושנה או יותר הייתי משמין מנחת בכל פעם שהוא נתן להם מחמאות. רק אחרי כ- 3 שנים שדרג דני את האופנים והפך למלך החדש (בין לבין בטח היו עוד כמה, אבל מה זה משנה?).  והיום? זילות של השדרוג. תקופת הנסיכות של אופניים חדשים הולכת ומתקצרת וכל ממזר מלך, ממש כאילו היה מדובר בטלפון סלולרי שכל חודש יש טוב יותר. חלפו רק מספר שבועות של תהילה עם האופנים החדשים שלי, עוד בטרם הספיקו כולם להבין מה זה "29 ועזרא ירש את הכתר עם הסנטה-קרוז מסורגי השרירים שלו. אבל עוד בטרם התמקמו עזרא והסנטה בכסא המלכות וגדי הופיע עם טראק-קרבון צפונבונים ונוצצים והדיח את עזרא מהמקום הראשון. חלף שבוע, רק שבעה ימים, גדי עוד לא חימם את כסא המלך, עוד לא בדק את העברת ההילוכים כראוי, עוד טרם שרף ברקסים, בקושי קילף את הניילונים מהאופנים החדשים וויטה – הכוכב החדש שלנו– נוחתת עם ספשלייזד חדשים שמושכים את העין למשך דקות ספורות בלבד, עד שהעין נופלת על שביט, שזו לה הפעם הראשונה שרוכבת אתנו וכבר מביאה זוג אופנים כדי שנעביר ביקורת ונחווה דעה (על האופנים, חו"ד על האופנים!).

 וברוח זו של חילופי אופנים מחד ופוסטים נוסטלגיים מאידך, אני נזכר בפוסט פיוטי אחר שכתבתי כשקניתי את האופניים הקודמים שלי. וכמו שהערתי שם בסוף הפוסט – הכל בפרופורציות הנכונות בבקשה.

וביומולדת כמו ביומולדת, נשיר כולנו לכבוד הבלוג – שתזכה לשנה הבאה! 


2 תגובות
רכיבה אל העמודים הרומיים - קליפ וידאו
16/11/2014 16:23
sachi chatsubi
רכיבה בנחל אילן עם סיום בירידה אל  אבני המייל הרומיות, או העמודים הרומיים, בנחל אילן

0 תגובות
סרטוןאבני המייל הרומיות - נחל אילן
דובי: La Vita È Bella
20/10/2014 16:47
sachi chatsubi
רכיבה, דובי, לוזית, ויטה

זה מה שכתב דובי בעקבות הרכיבה בשבת.. "החיים יפים" הוא קרא לזה, או באיטלקית la vita e' bella שאפשר גם לתרגם "ויטה היפה" . ולא זכורה לי קבלת פנים כזו לרוכב/ת חדש/ה מעולם

 

  החיים היפים

BELLA LA VITA È

 

קיבלתי מויטה ווטס-אפ שיש תמונות ב"פייס". לאחר מחשבה מעמיקה הבנתי שמן הסתם היא מתכונת לפייסבוק.

נכנסתי לפייסבוק,סליחה ל"פייס" ואופס, נפלתי דווקא (כמה אופיני ), על הבלוג המחודש שבו שכי מפליג בתיאוריו על המשט הגדול בסובב תל אביב.

חבר זה חבר זה חבר. כואב הלב לראות את שכי בודד במערכה הבלוגרית כשרק  הוא בכותבים וכולנו בוהים מהצד, אם בכלל, במלאכת הכתיבה שלו והחלטתי להוסיף את תרומתי הצנועה, מנסה להדמות לגורו הכתיבה היוצרת שלנו ו "לעשות לו חברה".

ויטה, למי שאינו בעניין, היא דמות חדשה בעולמנו החל מהמשט. נערה חייכנית שמלווה אותי בשיעורי הספינינג זה מספר שנים, מוכשרת ובעלת כושר, דבקה במשימה גם ללא נשימה, אופה וגם יפה ואכן  ניתן לזהות ללא קושי את התאמה  הברורה שלה לקבוצה שלנו.

לא ברור כיצד (מן הסתם בתחבולה) גררתי אותה למשט, משם לברנץ' אצל גדי ומשם הדרך לרכיבת ניסיון בשטח בשבת האחרונה היתה קצרה.

כשהתעוררתי לחשיכה של של שבת לפנות בוקר היו לי ספקות לגבי לגבי המשך היום. בראש ובראשונה אני שונא להתעורר בחושך. שנית, ויטה שונאת להתעורר בכל מצב. ומה יהיה אם הטלפון שלה שוב יתבלבל? זה אומנם טלפון חכם, אבל בעניין השעון המעורר המתכננים שלו  דפקו את העסק בצורה  רצינית ויש המון תקלות... שלישית, המסלול לא ממש קל, להתחיל מלוזית על הכביש זה כמו במשט, אבל בהמשך פונים ימינה ולאחר מכן מטפסים מעלה מעלה,  בהמשך הקוליסים בין עצ יהזית עד הפרות  ובעיקר – האופניים (שלי) בכל זאת גדולים עליה בכמה מספרים וזה לא קל.

אה, וגם השארתי את גדי לבד עם יואב בלי מבוגר אחראי שיביא אותם לשטח.

העמסתי זוג אופניים על הגג (השני ברכב מאתמול) ויצאתי לדרך. עד הבית של ויטה (300 מטר) לא היו כמעט תקלות למעט אידיוט אחד שרצה להיכנס מולי באין כניסה וכמעט ניכנס בי.

הגעתי בשלום לאבן דרך מספר אחת. ויטה כבר צועדת לעברי מקצה הרחוב עם קפה ושתי עוגיות. שכחנו משקפי שמש? לא נורא. יקח עוד דקה, אחרונים לא נגיע, גם ראשונים לא. אז הכל טוב, בינתיים.

בדרך אני כבר חושב על כתב ההגנה שלי:

1.בספינינג היא משיגה את כולם ומגיעה ראשונה הייתי בטוח שהיא לא תעכב אותנו.

2. אמרתי לשכי לשנות את המסלול לדרך הפסלים, שם הכי בטוח להתחיל.

 3. שכחתי שיש כל כך הרבה עליות אפילו שטכנית זה לא בעיה.

 4. גם הבן של אבי עשה בעיות אבל לו לא אמרתם כלום.

 

חותכים מהכביש לעפר.מימין נשמעות נשימות קטועות מלוות בהיסטריה קלה. הנה, אשר יגורתי, רק שלא תחליק על ההתחלה כי זה "מנחס" את כל ההמשך.

"וואו זה בכלל לא אותו דבר" (הפתעה מס 1), "יש כאן אבנים האופניים לא יציבים" (הפתעה מס 2), "יוווו כמה שזה יותר קשה" (הפתעה מס' 3). הפתעה מס' 4 היתה שהכל עבר בשלום, האופניים ממשיכים להתגלגל, מתרגלים לאט לאט, עוד מטר עוד עשרה עוד מאה ומאתיים. העברת ההילוכים עדיין לא במקום אבל יש שיפור ניכר, פה ושם הכידון עף ימינה ושמאלה אבל גם לנו זה קורה, לרכיבת בכורה לא רע בכלל.

עליונת ראשונה, קצת מאמצים ברגליים, הילוך נמוך והופ עברנו רק בכדי להגיע לשניה. "יש עוד הרבה?"אני עונה בחיוב אבל לא שוכח לציין שאין יותר עליות (קצת שיקרתי אז מה?).

מנוחה ראשונה במצפה משואה,מבט לנוף והסברים על השטח  וממשיכים להפסקה בחירבית דורה.

<!--[if !vml]-->


בשלב הזה אני כבר יותר רגוע, מנסה לא לחשוב על הקוליסים בירידה לעמק (שם מתעופפים במהירות גבוהה).אבי שולף את הפקק מהיין, רפי כבר מרתיח את הקפה, ויטה פורסת את העוגה. מזג האויר אידיאלי רוח קלילה ,אפילו טיפה קריר (והשקדים של עזרא הכי שבעולם).

כבר אמרנו שהחיים יפים ? ש- la Vita è bella?

 

 

<!--[if !vml]-->


כמובן שגם אתהקוליסים עברנו בשלום. ויטה התגלתה ככישרון בילתי מנוצל (עדיין) של רוכבת שטח, עמדה בכבוד בתלאות הדרך כפי שהבטיחה ואף צברה לזכותה כמעט 1500  קלוריות (לא לשכוח שהגוף ממשיך לשרוף גם לאחר הפסקת הפעילות האירובית במיוחד שאלכוהול מעורב בעניין). כל הכבוד.

אנחנו הרוכבים הרגילים ממין זכר סיימנו בשלום עוד רכיבה הפעם במבשלת הבירה בשריגים על מנת  לקזז במהירות את הקלוריות שבוזבזו במהלך הרכיבה וטסנו הביתה בשמחה.

<!--[if !vml]-->


 

 

 

 

ומה בשבועות הבאים? האם ויטה תמשיך ברכיבת שטח? האם תמצה את הכישרון הטמון בה? האם תשקיע בזוג אופניים חדשים ?

אנחנו בכל מיקרה נמשיך, נחכה לרוח המלטפת של הבוקר, לענן שמכסה את הכיסלון ביום חורף, לאויר הצח.

וכן חברים ...החיים יפים.

או כמו שאומרים באיטלקית LA VITA È BELLA

<!--[if !vml]-->


 


 

0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
קובי קנטי

הבלוג מוקדש לקובי קנטי ז"ל אשר הכניס אותי לענייני הרכיבה. אם לא קובי, לא הייתי רוכב, לא היה בלוג.
B2G בפייסבוק


ואלה שמות

בלוג זה מוקדש בתודה ובהוקרה לכל השותפים בחוויה, לאלה שמדוושים יחד לאורך כל הדרך, ולאלה שהצטרפו במעלה ההר, וגם לאלה שניסו ופרשו לפני שהגיעו למורד.

לדובי שלא מתיאש מאיתנו, לעודד ה שפותר בעיות, לשמחה והקיטורים, לעזרא והשקדים, לאבי והיין, לאהרון והקפה, לדני מהחוליה הטכנית, למויש שחזר כמו חדש, לרפי ב, (בשבת שהוא כן) לרפי מ, (אם הוא מתעורר), לגדי שהציץ ונפגע, למוריס שרואה 6:6, לספי שיורד מדי פעם אל העם.
ולאורי, לאווי, ולקיקה, לעודד ש', לאוסקר, לאביחי, לאילן ולשלומי, לעדי, לסיגל, למאיור ואלקס, לקובי מ, לאילה, לורדה ולדוריס, ובראש ובראשונה לאיזי שהוביל את הקבוצה בימיה הראשונים בשבילים שרק הוא הכיר - כל אלה שפרשו במהלך השנים, כל אחד וסיבותיו הוא.