עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
יולי 2014  (2)
אני לא מצליח לנשום
24/07/2014 23:00
אביעד ספראי
היום לפני שבועיים החיים שלי התהפכו. לא במובן השלילי של המושג. ]שוט התהפכו. מה שהיה ברור ומוכוון לשנים הבאות עבורי ועבור משפחתי, התחלף לערפל כבד שחלק מהמטארה בכתיבת הבלוג הינה לעזור לי להתמודד עימו.
אז ככה, לפני שבועיים קיבלתי שיחת טלפון ממכר שלא דיברתי איתו שנים. שמו שמולי (בלי ק') בינג, והוא מנהל היום את כפר הנוער ימין אורד. שמולי הציע לי תפקיד מעניין (שעדיין לא הבנתי בדיוק מה הוא) בפנימייה של הכפר. קצת מתוך חוסר נעימות (הוא הרי חלק עימי חדר בישיבת מעלה גלבוע למשך מספר ימים בזמן אלול השני שלי בישיבה), וקצת בשביל הסקרנות, לא פסלתי את ההצעה על הסף. אמרתי לו שאחשוב על הרעיון. שיחת הטלפון התקבלה תוך כדי שהפעלתי את המחנה של גדוד העבודה ביער הגת והשומרה הצמוד לקיבוצי - מעלה גלבוע. הייתי עסוק עד מעל הראש, ובשיחת הטלפון השנייה עם שמולי, בעיקר בגלל שלא התפניתי באמת לחשוב על ההצעה, הסכמתי לבוא לביקור ולהתרשם. קבעתי את הביקור ביום היחיד שהיה לי חופש בחודשים האחרונים - י"ז בתמוז (צום אז לא עובדים...).  ערב קודם רציתי להתקשר אליו לבטל את הנסיעה מתוך עייפות רבה שהצטברה בשבועות האחרונים, אבל שוב מתוך חוסר נעימות עלינו על הרכב ונסענו, לימור ואני, לכרמל. האמת דרך מדהימה החוצה את רמות מנשה.
זו הייתה עבורי הפעם השנייה בה נכנסתי בשערי כפר הנוער ימין אורד. הפעם הקודמת הייתה במסגרת איזה טיול שנכנסנו לקרוא בתורה. ערכנו סיור קצר בכפר ונפגשנו עם שמולי לשיחת היכרות ראשונה. נפגשתי עם משכית מהמרכז הטיפולי וכבר התחתי להישבות בקיסמו של המקום. ראיון העבודה עם רון ושמולי היה מורכב - את השאלות שהם שאלו אותי אני שאלתי אותם. כיצד אוכל לבצע את התפקיד עם המורכבות המשפחתית - לימור עומדת להתחיל עבודה במשרה מלאה ומאוד לא צפויה ושיגרתית. יצאנו בתחושה ששני הצדדים צריכים לחשוב על זה. עוד באותו ערב חזר אליי שמולי עם התשובה מהצד שלהם - הם רוצים אותי על אף המורכבות. עכשיו זה תלוי בי.
באותו לילה לא ישנתי. . משהו היה תקוע בגרון ואף לא איפשר לי לנשום. איך אני הולך לעשות את הצעד הזה? לעקור משפחה מקהילה כל כך אהובה ולצאת לשליחות לא ברורה ומעורפלת? לעזוב את העבודות? לעזוב את הנוער המקסים שאני כל כך אוהב לעבוד איתו?
למחרת יצאתי עם כיתות ז' למירוץ לקיבוץ. זו הייתה חוויה מדהימה במיוחד לאור העובדה שניצחנו במירוץ. היה קסם באוויר. כל אחד תרם משהו להצלחה והייתה תחושה עילאית שמלווה אותי עד היום. ושוב - אותם אני עוזב? 
אז כן. אותם אני עוזב. את הקהילה המיוחדת. את המניין המשותף. את העבודה בחוות עדן. ועוד הרבה הרבה דברים אהובים ויקרים עבור שנתיים של שליחות חינוכית בכפר הנוער.
האמת, לגור בכפר נוער היה חלום עבורי עוד לפני שהתחתנתי עם לימור. יתרה מזו, זה גם היה החלום שלה. בשיחתנו הראשונה בטלפון, על מדרגות מגדל השמירה של בה"ד 1, שוחחנו על חלומנו המשותף לגור בכפר נוע.ר כמעט 13 שנים אחרי והנה אנחנו מגשימים את החלום. 
מספר משוכות היינו צריכים לעבור בכדי לקבל את ההחלטה. אחת המשמעותיות הייתה ההורים שלי. בשיחה ארוכה שניהלנו בטלפון בשישי שעבר פרטנו את רוב ההיבטים של המעבר. בשעה 12 הייתי צריך לרוץ לפתוח את הבריכה, ובשעה 11:52 אמרתי לשניהם: "אבא אמא, יש לי עוד 4 דקות. לכל אחד יש 2 דקות לומר את דעתו. אמא ראשונה". ולהפתעתי שניהם הביעו את הראייה החיובית שלהם למהלך. זה מזכיר לי כי ערב הנסיעה בי"ז בתמוז, כשעוד התלבטתי אם לנסוע, אבי סיפר לי כי גם הוא עשה צעד דומה לפני יותר מ - 30 שנה. גם אז זה היה הזוי והוא לא מצטער על כך. זו הייתה עוד דחיפה לנסיעה שהובילה את כל התהליך.
מדי פעם אני עוצר רגע וחושב - מה לעזאזל אני עושה? איך הגעתי למצב הזה? למה הוא היה חייב להתקשר אליי? ברגעים אלה אני מתקשה לנשום עד הסוף... אני מוכרח לומר שרגעים אלה הולכים ומתמעטים ותחושת בהירות הולכת ומתעצמת לכל המהלך. 
הילדים קיבלו את הרעיון בעצב. חשבתי שביקור שלהם בכפר יעזור והתבדתי. בשיחה עם רן הוא בכה על החברים שלו בקיבוץ ובבית הספר. שוחחתי איתו על המשמעות של הצעד ועל השליחות בלגור בכפר נוער. הידיעה הזו, בתוספת הבטחה לחדר משלו ולטבלט על מנת שיוכל לשמור על קשר עם חבריו עזרו לו לקבל את הרעיון. למרות זאת, לפני כמה ימים בבריכה, הוא אמר לי שהוא מקווה שהשעון ייעצר והשמש לא תתקדם כדי לא להגיע ליום המעבר. עצוב. 
יהלי חושש שלא יהיו לו חברים. הוא אמר לי שהוא מסתפק בשניים בלבד שישחקו איתו כדורגל ומחבואים. הבטחתי לו שעד שיהיו לו אותם שני חברים אני אשחק איתו כל יום כדורגל ומחבואים. עדיין מדי פעם הוא ניגש אליי ומבקש שלא נעבור. עצוב. 
עד כאן לבינתיים. אני מקווה שהבלוג הזה יהווה עבורי מעין יומן למשימה ההזויה הזו שלקחנו על עצמנו. כמו שכתבתי בתחילת הדברים, אני מקווה שעצם הכתיבה תעזור לי להתמודד עם הקשיים הרבים.
עד כאן,
כ"ה תמוז, תשע"ד
24.7.14   
0 תגובות
סרטוןעברי לידר ואסף אמדורסקי לא יכול לישון
אני לא מצליח לנשום
24/07/2014 23:00
אביעד ספראי
היום לפני שבועיים החיים שלי התהפכו. לא במובן השלילי של המושג. ]שוט התהפכו. מה שהיה ברור ומוכוון לשנים הבאות עבורי ועבור משפחתי, התחלף לערפל כבד שחלק מהמטארה בכתיבת הבלוג הינה לעזור לי להתמודד עימו.
אז ככה, לפני שבועיים קיבלתי שיחת טלפון ממכר שלא דיברתי איתו שנים. שמו שמולי (בלי ק') בינג, והוא מנהל היום את כפר הנוער ימין אורד. שמולי הציע לי תפקיד מעניין (שעדיין לא הבנתי בדיוק מה הוא) בפנימייה של הכפר. קצת מתוך חוסר נעימות (הוא הרי חלק עימי חדר בישיבת מעלה גלבוע למשך מספר ימים בזמן אלול השני שלי בישיבה), וקצת בשביל הסקרנות, לא פסלתי את ההצעה על הסף. אמרתי לו שאחשוב על הרעיון. שיחת הטלפון התקבלה תוך כדי שהפעלתי את המחנה של גדוד העבודה ביער הגת והשומרה הצמוד לקיבוצי - מעלה גלבוע. הייתי עסוק עד מעל הראש, ובשיחת הטלפון השנייה עם שמולי, בעיקר בגלל שלא התפניתי באמת לחשוב על ההצעה, הסכמתי לבוא לביקור ולהתרשם. קבעתי את הביקור ביום היחיד שהיה לי חופש בחודשים האחרונים - י"ז בתמוז (צום אז לא עובדים...).  ערב קודם רציתי להתקשר אליו לבטל את הנסיעה מתוך עייפות רבה שהצטברה בשבועות האחרונים, אבל שוב מתוך חוסר נעימות עלינו על הרכב ונסענו, לימור ואני, לכרמל. האמת דרך מדהימה החוצה את רמות מנשה.
זו הייתה עבורי הפעם השנייה בה נכנסתי בשערי כפר הנוער ימין אורד. הפעם הקודמת הייתה במסגרת איזה טיול שנכנסנו לקרוא בתורה. ערכנו סיור קצר בכפר ונפגשנו עם שמולי לשיחת היכרות ראשונה. נפגשתי עם משכית מהמרכז הטיפולי וכבר התחתי להישבות בקיסמו של המקום. ראיון העבודה עם רון ושמולי היה מורכב - את השאלות שהם שאלו אותי אני שאלתי אותם. כיצד אוכל לבצע את התפקיד עם המורכבות המשפחתית - לימור עומדת להתחיל עבודה במשרה מלאה ומאוד לא צפויה ושיגרתית. יצאנו בתחושה ששני הצדדים צריכים לחשוב על זה. עוד באותו ערב חזר אליי שמולי עם התשובה מהצד שלהם - הם רוצים אותי על אף המורכבות. עכשיו זה תלוי בי.
באותו לילה לא ישנתי. . משהו היה תקוע בגרון ואף לא איפשר לי לנשום. איך אני הולך לעשות את הצעד הזה? לעקור משפחה מקהילה כל כך אהובה ולצאת לשליחות לא ברורה ומעורפלת? לעזוב את העבודות? לעזוב את הנוער המקסים שאני כל כך אוהב לעבוד איתו?
למחרת יצאתי עם כיתות ז' למירוץ לקיבוץ. זו הייתה חוויה מדהימה במיוחד לאור העובדה שניצחנו במירוץ. היה קסם באוויר. כל אחד תרם משהו להצלחה והייתה תחושה עילאית שמלווה אותי עד היום. ושוב - אותם אני עוזב? 
אז כן. אותם אני עוזב. את הקהילה המיוחדת. את המניין המשותף. את העבודה בחוות עדן. ועוד הרבה הרבה דברים אהובים ויקרים עבור שנתיים של שליחות חינוכית בכפר הנוער.
האמת, לגור בכפר נוער היה חלום עבורי עוד לפני שהתחתנתי עם לימור. יתרה מזו, זה גם היה החלום שלה. בשיחתנו הראשונה בטלפון, על מדרגות מגדל השמירה של בה"ד 1, שוחחנו על חלומנו המשותף לגור בכפר נוע.ר כמעט 13 שנים אחרי והנה אנחנו מגשימים את החלום. 
מספר משוכות היינו צריכים לעבור בכדי לקבל את ההחלטה. אחת המשמעותיות הייתה ההורים שלי. בשיחה ארוכה שניהלנו בטלפון בשישי שעבר פרטנו את רוב ההיבטים של המעבר. בשעה 12 הייתי צריך לרוץ לפתוח את הבריכה, ובשעה 11:52 אמרתי לשניהם: "אבא אמא, יש לי עוד 4 דקות. לכל אחד יש 2 דקות לומר את דעתו. אמא ראשונה". ולהפתעתי שניהם הביעו את הראייה החיובית שלהם למהלך. זה מזכיר לי כי ערב הנסיעה בי"ז בתמוז, כשעוד התלבטתי אם לנסוע, אבי סיפר לי כי גם הוא עשה צעד דומה לפני יותר מ - 30 שנה. גם אז זה היה הזוי והוא לא מצטער על כך. זו הייתה עוד דחיפה לנסיעה שהובילה את כל התהליך.
מדי פעם אני עוצר רגע וחושב - מה לעזאזל אני עושה? איך הגעתי למצב הזה? למה הוא היה חייב להתקשר אליי? ברגעים אלה אני מתקשה לנשום עד הסוף... אני מוכרח לומר שרגעים אלה הולכים ומתמעטים ותחושת בהירות הולכת ומתעצמת לכל המהלך. 
הילדים קיבלו את הרעיון בעצב. חשבתי שביקור שלהם בכפר יעזור והתבדתי. בשיחה עם רן הוא בכה על החברים שלו בקיבוץ ובבית הספר. שוחחתי איתו על המשמעות של הצעד ועל השליחות בלגור בכפר נוער. הידיעה הזו, בתוספת הבטחה לחדר משלו ולטבלט על מנת שיוכל לשמור על קשר עם חבריו עזרו לו לקבל את הרעיון. למרות זאת, לפני כמה ימים בבריכה, הוא אמר לי שהוא מקווה שהשעון ייעצר והשמש לא תתקדם כדי לא להגיע ליום המעבר. עצוב. 
יהלי חושש שלא יהיו לו חברים. הוא אמר לי שהוא מסתפק בשניים בלבד שישחקו איתו כדורגל ומחבואים. הבטחתי לו שעד שיהיו לו אותם שני חברים אני אשחק איתו כל יום כדורגל ומחבואים. עדיין מדי פעם הוא ניגש אליי ומבקש שלא נעבור. עצוב. 
עד כאן לבינתיים. אני מקווה שהבלוג הזה יהווה עבורי מעין יומן למשימה ההזויה הזו שלקחנו על עצמנו. כמו שכתבתי בתחילת הדברים, אני מקווה שעצם הכתיבה תעזור לי להתמודד עם הקשיים הרבים.
עד כאן,
כ"ה תמוז, תשע"ד
24.7.14   
0 תגובות
סרטוןעברי לידר ואסף אמדורסקי לא יכול לישון