עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
עם הספר
•  אדם מחפש משמעות
•  אהבתה של גברת רוטשילד
•  אומנות ההקשבה לפעימות
•  אות מאבשלום
•  אישה בורחת מבשורה
•  אלף שמשות זוהרות
•  אם יש גן עדן
•  אמא ומשמעות החיים
•  אמא, תחייכי
•  ארבעה בתים וגעגוע
•  אשת הסנדלר
•  בדידותו של קורא המחשבות
•  בעיית שפינוזה
•  בתו של שומר הזיכרון
•  גוף שני יחיד
•  גיא אוני
•  גן המכתבים
•  געגועיי לקיסינג'ר
•  האוהל האדום
•  האידיוט המושלם
•  האפיפיורית יוהנה
•  ההסטוריה הקצרה של כמעט הכל
•  ההסטוריה של המחר
•  ההסכם
•  הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם
•  החיים הסודיים של הדבורים
•  הכל משנה
•  המהגרת
•  המורה
•  המפץ הגדול
•  המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה
•  המתיקות שבשכחה
•  הנסיך הקטן
•  הנערה במרפסת ממול
•  הנערה מהדואר
•  התפסן בשדה השיפון
•  זהירות, שביר
•  זכרונותיה של גיישה
•  חוות העלמות
•  חוקי הבית
•  חרפה
•  טווס בחדר מדרגות
•  טירת הזכוכית
•  יונה ונער
•  כולנו בני חלוף
•  כשניטשה בכה
•  לבד בברלין
•  מאה חורפים
•  מלך החומוס ומלכת האמבטיה
•  מלכים ג'
•  מלכת היופי של ירושלים
•  מר ורטיגו
•  משאלה אחת ימינה
•  משחקו של המלאך
•  נפש הומיה
•  סיביל
•  סידהרתא
•  עם הארץ
•  פרש הברונזה
•  צופן דה וינצ'י
•  צלה של הרוח
•  קיצור תולדות האנושות
•  קיצור תולדות הזמן
•  קציצות
•  רודף העפיפונים
•  רומן רוסי
•  שבועת רחל
•  שומרת אחותי
•  שתיים דובים
•  תש"ח
•  אנושי, אנושי מדי
אנושי מדי-לראות רחוק לראות שקוף
14/12/2017 11:57
א'.ב'
השנה האחרונה הייתה מספקת במיוחד מבחינת הספרים שקראתי. כשעיקר התוכן נד בין פיזיקה לפסיכולוגיה לסירוגין. זו הייתה הזדמנות מאוד טובה לפתח תחומי עניין שקצת נדחקו ל'מתי שיהיה זמן', ובכלל לגבש את עצמי למשהו קצת יותר שלם מבחינת תפיסת עולם. ובין החלקיקים לפרויד ובחזרה לכוכבים הרגשתי שחסר לי משהו מתווך, איזשהו תחום שמחבר את כל רבדי הקיום ליצירה שלמה. וזו, ובכן, הפילוסופיה.

אז אומנם הציניות המרירה שבי מתייחסת בביטול לכל מה שמדיף מריח הגות זול, אבל החלטתי לנסות בכל זאת. ובכלל, צמתי הדרכים האלה ששנות העשרים מביאות בגודש מעמידים אותי בכל פעם מחדש בעמדת התבוננות בצידי הדרך. ומתוך המשבר האקזיסטנציאליסטי שלי, הגעתי אל ניטשה.

הספר "אנושי, אנושי מדי" כמעט נפל לי לידיים, כאילו בחר הוא אותי ולא אני אותו. ובמלוא הדרו וכובדו ליווה אותי בתקופה האחרונה, שאוכל להעיד שהייתה יציבה להפתיע. 
אין ספק שספרי הגות דורשים איזושהי פניות נפשית. יש צורך בשמיים בהירים, במקום שבו רואים רחוק רואים שקוף. וכזה היה ניטשה, ראה רחוק ושקוף. ראה עמוק ומדויק.  
המפליא בספר, שראה אור לראשונה בסוף שנות השבעים של המאה התשע עשרה, היא רמת הרלוונטיות האנושית שאותה הוא נושא. כלומר, הריחוק המחשבתי שבו אנחנו תופסים את עצמנו, ילדי דור שנות 2000 מאותם זמנים, הוא מדומיין ואף מגוחך. מדהים כמה למעשה השתנה ובעצם כלום לא השתנה. האנושות מטבעה, כך נראה, בנויה בתצורה זהה. כמובן שזה דבר ידוע, אבל בכל זאת יש בפגישה עם נפש מעידן אנושי אחר משהו מאוד עצמתי ופרספקטיבה נוספת על הבנה חברתית.  
ניטשה שבתקופתו החלה להנץ תופעת התיעוש ופינוי יושבם של אנשים לטובת מכונות השכיל לנבא שהתופעה רק תצמח ותתעצם, אבל כמובן עד לרמה מסוימת. קשה היה לנבא את תפנית האל חזור לפני למעלה ממאה שנה עם הופעת המחשב. וכאן בעצם משתנה כל הסיפור. כי כשאני אומרת שהאנושות משתנה, אני לא מתכוונת לאותם משבי רוח שמנערים את ענפי הצמרת, אני מתכוונת לשינוי ברמה המזוקקת ביותר של צרכי האדם. לאותם צרכים שהופכים אותנו לבני אדם. 
אז כמובן שהיום השינוי הגלוי לעין הוא רק אופן מימוש אותם הצרכים, והאנושות עדיין זקוקה למגע ותחושת שייכות למשל, אבל פקוחי העיניים, אלו שעומדים במקום שבו רואים רחוק רואים שקוף יכולים להבחין באותה קהות חושים, אותה קהות שתלך ותקהה ותוביל את האיש להיות בעל חיים אחר, שאנושיותו, לימים, תוטל בספק. 

אז הקושי העיקרי בהישרדותנו הוא צפייה למרחק, לקרוא את תמונת ההווה ולהסיק מתוכה מסקנות לגבי העתיד. זהו אתגר אמיתי שרק מתוך למידת ההיסטוריה יוכלו אנשי העתיד להגיד מי צלח אותו. האם ההחלטות שיוחלטו היום, התופעות שמוליכות אותנו כמו סוס שמונח מול עיניו גזר שרוכבו מדרבן באמצעותו דהירה מתמשכת, האם אלו יובילו אותנו לאבדון אנושי או להמשך התפתחות מתמיד, כשבליבה ימשיכו לפעום אותם צרכים אנושיים שפעמו עוד משחר האנושות. 

0 תגובות
להתמקם מחדש
08/12/2017 20:32
א'.ב'
כאלפים דומים, 
נותרתי בתחושת יתמות נוראה, מעין אלם שאחרי בגידה.
הפרידה מישראבלוג כרוכה קודם כל בהבנה כפויה, עד כמה המקום הזה מילא חלק משמעותי בחיים שלי, של כולם. 
עשור, 
עשור של כתיבה. 
לאחר ההיפכחות מהתדהמה הראשונית, נותרתי עם שאלה אחת- מה עכשיו?
החרדה האיומה הזאת, באבדון המפלט המנחם,  שהבלוג היווה עבורי, היא בלתי ניתנת לקבלה. וזר לא יבין זאת. זר לא יבין כיצד נתלשת הדמות הווירטואלית הכל כך חיה וקיימת הזאת, זר לא יבין את הכאב והצער והצורך במקום הזה, הספציפי הזה, שקהילת ישראבלוג כל כך זקוקה לו. 
 
כאות פרידה, חזרתי אחורה אל קיץ 2007, ופגשתי אותי בדמותי הילדית. קראתי הכל. את כל עשור ההתבגרות שלי. אלפי פוסטים ומיליוני מילים של כאב תשוקה זעם ותקווה. פגשתי אותי ניצבת על שפת התהום ובחזרה, פגשתי את עצמי לפני הצמתים ולאחריהם. 
נראה שדינו של עידן להסתיים, ואני מקווה שסיומו לא מעיד על סיומות גדולים ורחבים יותר כמו ערכה המתבוסס של המילה, של הרומנטיקה שבכתיבה האלמונית, הנוגה. 

אני מקווה שהמקום הזה יהווה תחליף משמעותי ובר הסתגלות. אולי צריך רק לעבור מעל משוכת הנוסטלגייה וההרגלים. עד אז, אני מקווה למצוא שוב את המילים שאבדו לי עם קריאת מודעת האבל של המקום שהיווה עבורי בית יותר מכל מקום אחר בעולם.  

10 תגובות
מעבר דירה
06/12/2017 19:51
א'.ב'
השארתי את הארגזים בחוץ
0 תגובות