עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
יולי 2016  (3)
פינוי קברים
13/07/2016 15:23
אבירם רובינגר

הרעיון של כבוד המת מקבל ביטוי נרחב במנהגי ישראל, ומהווה בסיס לכמה וכמה הלכות: האיסור של ניתוחי מתים (ראה שו”ת חתם סופר, יו”ד סימן שלו); החובה לקבור מת ביום מותו (שולחן ערוך, יו”ד סימן שנז, א); דיני טלטול המת בשבת וביו”ט (או”ח סימן שיא, תקכו); מנהגי טהרת המת (חיי אדם קנז, ח); חובת הנהגת כבוד בבית הקברות (ראה יו”ד סימנים שסד, שסח); ואיסור “לועג לרש” (איסור על קיום מצוות בסמיכות למתים, כגון לבישת תפילין ליד קבר – יו”ד שסו, ב; או”ח מה, א). כל הדינים הללו מושתתים על ההנחה הבסיסית שיש להתנהג במתים בכבוד וביראה.

השבוע, נדון בהלכה נוספת השייכת לכבוד המתים: דין פינוי קברים, ובפרט פינוי קברים בישראל. השאלה עלתה לכותרות התקשורת בזמן האחרון, אך היא בהחלט אינה חדשה לימים אלו. מאז שהתחילו יהודים לפתח את קרקעות ארץ ישראל, וליישב את הארץ בסלילת כבישים ובניית מבנים ושכונות, מתעוררות לעתים שאלות קשות של פינוי קברים.

למרבית הצער, התייחסות הרשויות הממשלתיות לנושא במשך שנות המדינה הייתה בזלזול רב, וקברים רבים פונו לכל צורך ועניין (כולל ארכיאולוגיה, מחקרים שונים, סלילת כבישים, בניית מכרזי סחר, וכך הלאה). במשך השנים תפסה המחאה הדתית נגד “חיטוטי שכבי” תאוצה (וגם קיבלה תמיכה בינלאומית מכמה קהילות וארגונים בחו”ל), והשאלה הפכה לנושא מרכזי במאבק המתמשך בין דתיים לחילונים בארץ ישראל. אולם, טרם נמחה ונזעק על חילול הקודש, עלינו ללמוד את ההלכות, וכך לדעת על מה צריכים למחות, ועל מה לא.

פרשת השבוע אינה דנה אמנם בנושא, אך האזכור של “אדם כי ימות באהל” מהווה הזדמנות לדון בנושא הרגיש. מה האיסור בשל פינוי קברים, ובאלו תנאים ניתן להתירו? בפרט, האם מותר לפנות קברים לשם צרכים ציבוריים? בהמשך המאמר נדון בשאלות אלו, ונשתדל להבהיר את הנושא.

איסור פינוי המת

על דברי הכתוב (שמואל א יב, טו) “והיתה יד ה’ בכם ובאבתיכם” דרשו חז”ל (יבמות ) את איסור “חיטוטי שכבי” (הוצאת המתים מקבריהם): “דאמר מר, בעוון חיים, מתים מתחטטין”. מכאן אנו למדים כי הוצאת המתים מקבריהם היא “מכה”, דהיינו עונש להם. בשל הקשר בין ביזוי המתים לבין עבירות החיים, הורה בשו”ת שבות יעקב (ח”ב, סימן קג) לגזור תענית בקהילה לאחר שנגרם “חיטוטי שכבי”, להגן מהסכנה הבאה כתוצאה מכך.

בבאר היטב (יו”ד סימן שסג, סעיף א) כתב שמטעם זה (“מפני שקשה למתים”) נפסק (שם) ש”אין מפנין המת והעצמות, לא מקבר מכובד לקבר מכובד, ולא מקבר בזוי לקבר בזוי, ולא מבזוי למכובד ואין צריך לומר ממכובד לבזוי”.

עניין ה”קושי” למתים נתבאר עוד בדברי הט”ז והש”ך (שם, ס”ק א), שביארו: “הטעם שהבלבול קשה למתים מפני שמתייראין מיום הדין, וזכר לדבר ‘ישנתי אז ינוח לי’, ובשמואל הוא אומר ‘למה הרגזתני לעלות'”. לפי טעם זה, כתב בתשובת הר”ד אופנהיים (הודפסה בסוף שו”ת חות יאיר) שאיסור פינוי המת אינו אלא איסור דרבנן.

טעם נוסף שהזכירו הפוסקים לאיסור פינוי קברים הוא ניוול המת, שעניינו מוזכר בגמרא (ב”ב קנד, א): “מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת, ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה, ובאו ושאלו את רבי עקיבא מהו לבודקו (בקברו). אמר להםאי אתם רשאים לנוולו”. בשו”ת חכם צבי (סימן מז, וסימן נ) כתב שהטעם משום ניוול הוא הטעם העיקרי (ומטעם זה פסק שעדיף לטלטל את הארון מלפתוח את הגולל, כי הטעם של ניוול חמור מטעם “חרדת הדין”), ויש שדנו לומר שאיסור ניוול המת הוא איסור תורה (ראה שו”ת ציץ אליעזר, חלק ה, סימן כ, אות ד).

יש לציין כי לדעת שו”ת נודע ביהודה (מהדו”ק, יו”ד סימן פט) לא שייך הטעם משום “בלבול מתים” בעצמות שלא נותר בהן בשר, וכתב ב’גשר החיים’ (אות א ס”ק י) שלדעתו הוא הדין שאין בעצמות בלבד איסור של ניוול המת. אולם, בשו”ת ציץ אליעזר הנ”ל העיר שלא החליט ה’נודע ביהודה’ את הדבר להיתר, ורק התיר במקום הדחק וחשש ביזיון. ב’ציץ אליעזר’ הוסיף שכבר נחלקו פוסקים רבים על דברי ה’נודע ביהודה’. גם ב’גשר החיים’ (פרק כו, אות א) כתב שאף בעצמות יש איסור של “ביזיון המת”, והביא מדברי הירושלמי (מו”ק פרק ב, הלכה ד) ש”אין מפניםהמת והעצמות“.

היתרים לפנות את המתים

ב’שולחן ערוך’ נמנו כמה מצבים בהם מותר לפנות את המתים (על-פי דברי הגמרא סנהדרין מז, ב):

  • על-מנת לקוברו “בתוך שלו”, כלומר, לפנותו לקברי אבותיו. ב’שולחן ערוך’ ביאר: “אפילו ממכובד לבזוי, מותר, שערב לאדם שיהא נח אצל אבותיו”.
  • על-מנת לקוברו בארץ ישראל. באגרות משה (יו”ד ח”ג, סימן קנג) כתב שההחלטה להעלות את הקבר לארץ ישראל תלויה בדעת ילדי המת, ואין לקהילה זכות להחליט על כך.
  • אם נקבר על מנת לפנותו.
  • אם אינו משתמר בקבר זה, ויש חשש שמא יוציאוהו גויים, או שייגרם נזק לקבר.
  • “קבר הנמצא” כלומר, קבר בשדה שאינו שלו ובקרקע גזולה. במקרה זה כתב ה’שולחן ערוך’ שמצווה לפנותו.

הטעם בהיתרים אלו הוא שהפינוי הוא לטובת המת, ולכן אין חשש מפני חרדת הדין, מפני ניוול, או מפני ביזיון, אלא נוח הוא למת להתפנות ממקומו. בהיתר של קבורה על-מנת לפנותו יש לומר שלא נקבע מקום הקבר, ולכן לא שייכים כל החששות הנ”ל.

סיבה נוספת להתיר פינוי המת היא לצורך הגנה על קברים אחרים, במקום שהקבר גורם להם נזק (ארץ חיים, סימן שסד). בנוסף לכך, יש פוסקים שהתירו פינוי המת לצורך קירוב הקבר למקום מושבם של קרוביו, בכדי שיוכלו הקרובים לבקר את הקבר ולהתפלל שם (ראה שו”ת שרידי אש, ח”ב סימן ק, באריכות). ב’אגרות משה’ (יו”ד ח”ג, סימן קסג) מחה נגד זאת, והתנגד לפינוי מת מאוהיו לניו יורק לצורך זה.

היתר פינוי לצורך רבים

מעבר להיתרי פינוי אלו, נפסק שמותר לפנות קבר בשל נזק הרבים: “קבר המזיק את הרבים, כגון שהוא סמוך לדרך, אפי’ נקבר שם מדעת בעל השדה מותר לפנותו ומקומו טהור ואסור בהנאה”. מקור הלכה זו בדברי הגמרא (סנהדרין מז, ב), שם נתבאר היתר פינוי קבר המזיק את הרבים, ופירש רש”י: “שקבור במקום הילוך רבים ומטמאין באהלו”. כיון שהקבר מזיק להולכי דרכים בכך שהוא גורם להם להיטמאות, מותר לפנות את הקבר. [וראה ברמב”ם, הלכות טומאת מת, פרק ח, הלכה ה-ו, שהיתה לו גרסה אחרת בדברי הגמרא.]

בשו”ת רבי עקיבא איגר (בתשובה שכתב לרבי יעקב מליסא, בעל ‘נתיבות המשפט’, פסקים סי’ מה) כתב שכמו כן מותר לפנות את הקברים ל”צורכי הרבים”: “ע”ד פינוי הקברות, הדבר פשוט כמ”ש מעכ”ת נ”י, דאין לך מזיק רבים יותר מזה. ואף שהיה מתחילה ביה”ק דרבים ומדעת רבים, מ”מ לצורך הרבים שרי לפנותו, וכמ”ש הגאון ר’ דוד אופנהיים זצ”ל בתשובתו, הובאה בשו”ת חוות יאיר (דף רמו)”.

מבואר בדבריו שמותר לפנות את הקברים לא רק משום “נזק הרבים”, אלא אף לשם “צורכי רבים”. עוד חידוש למדנו מתוך הדברים, שלא רק שמותר לפנות קבר יחידי לצורכי רבים, אלא הוא הדין שמותר לפנות “בית הקברות”. החידוש האחרון הוא שלא כדברי הרב משה פיינשטיין (אגרות משה, יו”ד, ח”ג, סימן קנא) שכתב ש”פינוי בית עלמין שלם, שהוא ציבור, מסתבר שאסור בכל אופן אפילו לטובת המתים”.

כפי שציין רבי עקיבא איגר, שני החידושים נכתבו כבר בתשובת ר”ד אופנהיים, שנדפסה בסוף שו”ת חות יאיר. בתשובתו דן המחבר בעניין חפירות שנעשו לשם שיפוץ בית כנסת, כשבמשך השיפוץ התגלו קברים בפינת בית הכנסת. הרב אופנהיים מתיר את הפינוי מטעמים שונים, וכן מצד היותם בבחינת “מזיק את הרבים”. מבואר בדבריו כי בניית בית כנסת, או שיפוץ והרחבת בית כנסת קיים, נחשבים “צורך הרבים”, ומותר לפנות קברים ה”מזיקים” פעולות אלו.

השאלה העיקרית שצריכים להכריע להלכה היא: מה נקרא צורכי רבים? ברור שצרכים מסוימים, כגון סלילת כביש בין יישובים יהודים בירושלים לצרכים ביטחוניים מובהקים, כשאין אופציה אחרת, תיכלל בצרכים אלו – אך ברוב המקרים ההכרעה פחות ברורה. גישת הרב שאול ישראלי (חוות בנימין, סימן כה, אות ה) ראויה לציון כגישה מרחיבה, לפיה רוב הצרכים הציבוריים נכללים בגדר “צרכי רבים” – ואפילו “נוי ארץ ישראל”. אולם, הרוב המכריע של הפוסקים נוקטים בגישה מצמצת, לפיה אין לכלול ב”צורכי רבים” אלא צרכים ברורים ודחופים.

הוצאות ממון למניעת פינוי קברים

בדרך כלל ניתן להימנע מפינוי קברים על-ידי הוצאות מרובות. נשאלת אפוא השאלה: עד כמה חייבים להוציא הוצאות כבדות כדי להימנע מפינוי?

הרמ”א (יו”ד סי’ שסח ס”א) פסק את דברי תרומת הדשן (סימן רפד), שאין חיוב להוציא הוצאות מרובות כדי למנוע מהמושל להכניס את סוסיו לבית הקברות: “אם יד הקהל משגת ובידם למחות בהוצאה מועטת – צריכים למחות, אם אין חשש בדבר שהמושל יתגרה בהם ע”י זה, אבל בלאו הכי אין צריכין למחות”.

אולם בשו”ת שיבת ציון (סימן סב-סג) דן בדברי התרומת הדשן, במענה לשאלת פינוי קברים בגלל “שר העיר” שרצה “לעשות דרך רבים בבית הקברות של יהודים”, ופסק (בסימן סב): “צריכים להשתדל בזה להוציא הוצאות בכדי יכולתם, אף שיכבד העול על הציבור. ואם יעלו הוצאות יותר מכדי יכולתם ואי אפשר להסיר הדרך מעל הקברים, לענ”ד טוב לפנות אותן קברים למקום המשתמר”. בסימן סג אף חייב להוציא הוצאות מרובות (או לפנות את הקברים), לא רק בגלל חשש מסלילת דרך קבועה, אלא גם בהעברת שטח בית הקברות לרשות אחוזת השר.

בנוגע לדברי הרמ”א שפסק שאין להוציא הוצאות מרובות, כתב ה’שיבת ציון’ שיש לחלק בין מרעה בהמות עליו מדובר ב’תרומת הדשן’, שאינו “דבר המתקיים” ואינו ביזיון כה גדול, לבין סלילת דרך על פני הקברים. עוד חילק שמה שהקל ב’תרומת הדשן’ הוא מפני חשש לקיחת הקברים בחזקה על-ידי המושל (העברת הבעלות). בהסתמכו על תשובה זו, פסק בשו”ת מנחת אלעזר (יו”ד סימן לד) שיש חובה להוציא הוצאות מרובות לשם מניעת ביזיון הקברים (אולם ראה מה שהעיר על דבריו בשו”ת דעת כהן, סימן רכא).

אך מנגד, בשו”ת חתם סופר (יו”ד סי’ שלד), אינו מחייב הוצאות מרובות לצורך מניעת ביזיון הקברים (במקום חשש ביזוי קברים על-ידי הגויים), אלא פוסק שיש לפנות את הקברים (אם כי במקרה המסוים היה גם טעם נוסף להתיר): “נראה פשוט יותר מביעתא בכותחא, דמותר ומצוה רבא איכא להשתדל בזה… [ואע”פ ש]קיי”ל אין מפנין אפילו מקבר בזוי למכובד, מ”מ הכא שאני בוויען, שאינו מוקף חומה ואינו משומר, ועתידים לבוא בה פריצים ולחללו. אע”פ שאפשר ע”י השתדלות והוצאות מרובים, אפשר יתן ה’ ויפעלו המנהיגים הנגידים לבנות חומה סביב… מכל מקום… מי יכול להטיל על הציבור להוציא הוצאות וטירחא מרובה ע”ז… לא מצינו להטיל חיוב זה על הציבור… ובכי הא מותר לפנות מקבר לקבר”.

שיקולים נוספים

לא ניכנס במסגרת זו לשאלת איסור הנאה של מתים וקברים, נושא שבס”ד נדון בו בנפרד.

אולם, בנוסף על הגדרת הקטגוריה של “נזק רבים”, יש להוסיף שיקול נוסף להימנע, עד כמה שאפשר, מפינוי קברים בארץ ישראל. הסיבה לכך היא שפינוי קברים על-ידי יהודים עלול לגרום חילול שם שמים בין אומות העולם, וחשש לגרימת חילולי קברות מתים בתפוצות על ידי הגויים.

חשש זה הועלה כבר על-ידי ה’חתם סופר’ (ח”ו, סימן לז), וכך כתב הרב משה פיינשטיין (אגרות משה יו”ד, ח”ג, סימן קנא, בשאלת מכירת בית עלמין בלונדון על-מנת לפנות את הקברים לארץ ישראל): “כי פינוי בית קברות על ידי יהודים יביא תקלה שיטלו במקומות הרבה בתי עלמין ביד חזקה, ולא יוכלו למחות בידם באמירה שאסור, שהרי היהודים עצמם מכרו בתי עלמין העתיקים שלהם, והם לא יחלקו בין א”י לבין חו”ל”.

בשו”ת שרידי אש (ח”ב, סימנים קכה, קכז, קלא) חוזר על חשש זה מספר פעמים (ומביא לו אסמכתאות כואבות מחילולי קברים בגרמניה ופולין), וכן מחה הרב יום טוב וייס, גאב”ד העדה החרדית, במאבק נגד חילול הקברים בסלילת כביש 6: “וכל הגולה תבער כמדורת אש, להרעיש עולם מקצה עולם ועד סופו, עד שתוסר חרפה זו”.

עם זאת, במצבים מסוימים, כגון קברים בשטחים שהוחזרו לערבים, כתבו הפוסקים שגם כיום יש להתיר את טלטול המתים, כפי שמבואר להיתר בפוסקים, מחשש ביזוי (ראה ילקוט יוסף, הלכות אבלות, סימן לב, סעיף ט, בעניין פינוי קברים שנותרו בשטח ימית שהוחזר למצרים).

מסקנה

ראינו שיקולים שונים להיתר ולאיסור פינוי קברים. כפי שניתן לראות, הנושא הוא מהנושאים הרגישים ביותר, המצריך שיקול דעת עדין בין צורכי החיים לבין כבוד המתים.

מן הראוי לסיים בדברי שו”ת שרידי אש (הרב יעקב יחיאל ווינברג, ח”ב, סימן ק, עמ’ תריז), שנשאל בעניין פינוי קברים באירופה העומדים (לאחר השינויים הדמוגרפיים של מלחמת העולם הראשונה) בחשש ביזיון. הרב ווינברג מקדים לניתוחו המעמיק את המילים הבאות: “ולפיכך אנו רואים, כי בכל זמן וזמן בשעה שבאה שאלה על דבר פינוי עצמות מתים לפני גדולי המורים, היו תוקעים את עצמם בדבר הלכה זו בכובד ראש, והיו מתלבטים הרבה בבירור ובליבון הדין מכל צד, ולא היו נמהרים להתיר אף בשעה שיסודי ההיתר היו ברורים ופשוטים. וידוע כמה פחדו ורעדו גדולי הדור העבר כשהוצעה לפניהם השאלה ע”י פינוי גופו הטהור של הגאון מהר”מ בנעט זצ”ל מליכטענשטאדט לפראג, וכמה כרכורים כרכרו גאוני הדור וגאוני העולם, עד שהסכימו להתיר”.

אמנם אין לאסור אפריורי בכל שאלה של פינוי קברים. עם זאת, שאלות אלו מחייבות מידה גדושה של רצינות וזהירות. באופן כללי יש להיזהר מהכללות, ויש לדון בשאלה, בכובד ראש הראוי, לאור הנסיבות המסוימות של כל מקרה לגופו.

0 תגובות
ישוב ארץ ישראל
13/07/2016 15:22
אבירם רובינגר

קור המצווה

הרמב”ם אינו מונה את מצוות יישוב ארץ ישראל כאחת ממצוות התורה. מאידך, הרמב”ן בהשגותיו לספר המצוות (מצוות עשה ד), מונה את מצוות ישוב ארץ ישראל כאחת מרמ”ח מצוות עשה, ומציין את מקורה מפרשת מסעי:  “והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה” (במדבר לג, נג).

על פי דברי הרמב”ן, ניתן לחלק את המצווה לשלושה מרכיבים: א. מצוות דירת ארץ ישראל (המגורים בה) השייכת לכל יחיד; ב. הפרחת השממה; ג. מצוות ירושת ארץ ישראל במלחמה –  והיא מוטלת על הציבור בכללותו.

הרישא של הפסוק, “והורשתם את הארץ”, מצווה על כיבוש הארץ. הסיפא של הפסוק, “וישבתם בה”, מצווה על היישוב. על פי הרמב”ן, הנקודה השלישית היא הפרחת השממה (וכנראה שהיא כלולה במצוות יישוב הארץ), וכלשונו: “שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה“.

השמטת הרמב”ם ממניין המצוות

כאמור, דברי הרמב”ן נכתבו כהשגה על הרמב”ם, שלא מנה את מצוות יישוב ארץ ישראל בכלל מניין המצוות. העדרה של מצווה זו מספר המצוות מעלה קושי בדעת הרמב”ם, שכן ממקורות אחרים נראה שהרמב”ם הסכים על כך שיש מצוות יישוב ארץ ישראל, הנוהגת אפילו בזמן הזה.

מקור אחד לכך הוא דברי הרמב”ם בדיני אישות (פרק יג, הלכה יט), שם פסק שאיש או אישה נשואים הרוצים לעלות לארץ ישראל רשאים לכפות את בן-הזוג לעלות ארצה עמם (ע”פ כתובות קי, ב): “במה דברים אמורים מחוצה לארץ לחוצה לארץ, או מארץ ישראל לארץ ישראל. אבל מחוצה לארץ לארץ ישראל, כופין לעלות אפילו מנוה היפה לנוה הרע ואפילו ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גוים מעלין”. למרות הרעת התנאים (ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גוים), זכות האיש או האישה לכוף את בן-הזוג לעלות לארץ.

על דרך זו, כתב הרמב”ם (הלכות מלכים ה, ט) שאסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ, למעט יציאה לצורך שלשה דברים: “ללמוד תורה, לישא אשה, או לצורך לסחורה”, ועוד הוסיף: “לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה גויים, ואל ידור בחו”ל ואפילו בעיר שרובה ישראל”.

מכאן נראה שאף לדעת הרמב”ם, מצווה לדור בארץ ישראל. כך גם כתב החזון איש באיגרותיו (קובץ אגרות, ח”א, אגרת עה): “מצב הארץ נפרז מרחוק כידוע, ואינו גרוע מהגלות בחו”ל חלילה, ומצות ארץ ישראל הוכרעה על-ידי הרמב”ם והרמב”ן ושאר פוסקים, וידוע עד כמה שאף ה”חפץ חיים” זללה”ה לעלות”.

לפי זה נשאלת השאלה: מדוע לא מנה הרמב”ם את המצווה בין מצוות התורה?

מצווה דרבנן או מצווה דאורייתא

בין המפרשים שהניחו שהמצווה נאמרה אף לדעת הרמב”ם, מוצאים אנו שתי שיטות מרכזיות ליישוב היעדרות המצווה ממנין המצוות.

שיטה אחת שנאמרה על-ידי כמה אחרונים (ראה שדה חמד, מערכת ארץ ישראל, בשם כנסת הגדולה, יו”ד סימן רלט; פאת השולחן, סימן א; בארעא דרבנן בשם רדב”ז), נוקטת שלדעת הרמב”ם המצווה אינה מצווה דאורייתא, אלא מצווה דרבנן. לפי דעה זו, ציווי פסוק שהובא על-ידי הרמב”ן מתייחס דווקא לדור שירש את הארץ, ולא לכל הדורות.

לפי גישה אחרת, הרמב”ם מסכים שמדובר במצווה דאורייתא, אבל הוא אינו מונה את המצווה מסיבה טכנית. לפי דעת ה’אבני נזר’ (יו”ד סימן תנד סעיף ו), הרמב”ם אינו מונה את המצווה משום שהיא תלויה בקיום מצווה אחרת. טרם יישבו ישראל את הארץ, צריכים לקיים את מצוות “החרם תחרימם”, כלומר לסלק את האומות המפריעות לישראל לרשת את הארץ. כיון שמונה הרמב”ם מצווה זו, שוב אינו מונה את המצווה שבאה בעקבותיה ונלווית אליה –  מצוות יישוב הארץ.

לדעת ה’אור החיים הקדוש’ (דברים ל, כ), מצוות יישוב הארץ כוללת את כל התורה. דבריו מובנים לאור היסוד של הרמב”ן (ויקרא כו), לפיו כל המצוות נועדו לקיום בארץ ישראל, ואין להשוות קיום המצוות בארץ ישראל לקיומן בחוץ לארץ. לפי זה, יש לומר שהרמב”ם לא מנה את המצווה משום היותה “מצווה כוללת”, שאינה נמנית בספר המצוות.

דעת ה’מגילת אסתר’

בניגוד לדעות הנ”ל, כתב ה’מגילת אסתר’ (רבי יצחק די ליון, מגדולי מפרשי ספר המצוות, בפירושו לשורש ד) שלדעת הרמב”ם מצות ירושת הארץ וישיבתה אינה נוהגת בזמן הגלות, ותחזור לנהוג רק בימות המשיח. הוא ממשיך ומביא מקורות לכך שאין כיום מצווה לדור בארץ ישראל, ומה ששיבחו חז”ל את הדירה בארץ ישראל נאמר רק בזמן שבית המקדש היה קיים, ולא בזמן הגלות. הואיל והמצווה נאמרה רק לזמן מוגבל, לא מנה הרמב”ם את המצווה בכלל תרי”ג מצוות.

מרבית האחרונים דחו ביאור זה בדעת הרמב”ם. הרמב”ם, כפי שמעיר ה’אבני נזר’, מונה את מצוות הבאת קרבנות, למרות שניתן לקיים את המצווה רק בזמן שבית המקדש קיים. העובדה שלא ניתן לקיים מצווה בזמן מסוים בהיסטוריה אינה סיבה, אפוא, שלא למנותה בקרב תרי”ג מצוות. רק ציוויים שנאמרו כציווי חד-פעמי, כגון מצוות הקב”ה למשה להרים את מטהו על הים, אינם נמנים במניין המצוות.

בנוסף לכך, לדעת ה’מגילת אסתר’, עתידה המצווה להתחדש עם בא ימות המשיח. עניין זה קשה, שהרי אחד מעיקרי האמונה שהרמב”ם מונה הוא נצחיות התורה, שאינה משתנה לעולם. חידוש המצווה לימות המשיח לכאורה סותרת את העיקרון – אלא אם נאמר שמצווה שיש לה “הפסקה” אינה בכלל “חידוש התורה”.

משום קשיים אלו, ועקב דברי הרמב”ם המפורשים בעניין שבח הארץ בזמן הזה (כאמור, הרמב”ם אוסר אפילו בזמן הזה את היציאה מן הארץ, וקובע שיש לכל אדם לדור בארץ ישראל), דחו רוב המפרשים את דברי ה’מגילת אסתר’, והסכימו שיש מצווה לדור בארץ.

לפי שיטות אלו נשאלת השאלה: כיצד זה ששלמים וגם טובים נמנעו מלעלות ארצה? בנוסף לכך, הרמב”ם עצמו (מלכות ה, ז) כותב שמותר לאדם לדור בכל מקום שבעולם, למעט ארץ מצרים. אם מוטלת על האדם מצווה לעלות לארץ, איך הותר לו לדור בכל העולם?

פטורים מן המצווה: קשיי הדרך וקיום מצוות הארץ

הגמרא בכתובות (קי, ב) קובעת את הדין (המוזכר לעיל) שבעל או אשה רשאים לכוף על בן-הזוג לעלות ארצה: “היא אומרת לעלות, והוא אומר שלא לעלות, כופין אותו לעלות”.

על הלכה זו העירו התוספות (ד”ה הוא): “אינו נוהג בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים. והיה אומר רבנו חיים דעכשיו אינו מצווה לדור בארץ ישראל, כי יש כמה מצוות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם”. יש אחרונים שנתלו בדברי ר’ חיים הכהן הנ”ל, ופסקו שאין חובה לדור בארץ ישראל בזמן הזה.

ב’אבני נזר’ לעומת זאת, דחה את שני הטעמים שהוזכרו בתוספות (כלומר סכנת הדרכים וקיום מצוות התלויות בארץ), וכתב שאין טעמים אלו נוגעים בזמננו. כמובן, אם הטעמים לא היו נוגעים בתקופת ה’אבני נזר’, קל וחומר שהם אינם רלוונטיים כיום.

בנוסף לכך, בשו”ת מהרי”ט (יו”ד סי’ כח) דחה את דברי ר’ חיים הכהן מכל וכל, וכתב שבודאי “תלמיד טועה כתבם”. ככל שאר המצוות, ניתן לקיים את המצוות התלויות בארץ, וקיומם בוודאי יביא זכות גדולה למי שזוכה לכך.

שאלה הפרנסה ותכלית יישוב הארץ

אולם, מלבד עניין קשיי הדרך ושאלת קיום המצוות, פרנסת האדם בארץ הקודש מהווה סיבה אפשרית לפטור אנשים מלעלות ארצה. אחת הסיבות שבגינן מותר לצאת מארץ ישראל היא לצורך פרנסה (עבודה זרה יג, א), ואם מותר לצאת מהארץ לצורך זה, בודאי שאין חובה לעלות לארץ במצב שבו יאבד אדם את פרנסתו.

בהתאם לכך, מוצאים אנו בגמרא (בבא בתרא צא, א) שעוני מהווה פטור ממצוות יישוב הארץ, ומי שאינו יכול לעסוק לפרנסתו בארץ ישראל, אינו חייב לחיות שם בעוני.

בפתחי תשובה (אבן העזר סימן עה, סעיף ג) הביא אריכות דברים בשם שו”ת מעיל צדקה (סימן כו), שכתב לחלוק על דברי ר’ חיים כהן הנ”ל, וכתב שמצווה גדולה היא לעלות לארץ ישראל גם כיום, ואין לו לחוש לסכנת הדרך (אפילו עם ילדים רכים). אך הוסיף לכתוב:

אמנם כן צריך בתחילה תנאי אחד, שיש לו מקום מוכן ומזומן להיות מצוי לו שם פרנסה ברווח, כמש”כ התרומת הדשן בפסקים שלו (סימן פח), וגם בכל בו ראיתיו. ועי’ בתשב”ץ (סי’ תקסב) דכל שאין לו שם פרנסה מוכנה, מעבירו על דעתו ועל דעת קונו ח”ו, ואין אדם שליט בנפשו. ואפשר אם שיהיה לו פרנסה מוכנת בקלות כ”כ בחו”ל עד שלא יחסר לו בדרך הטבע, מותר. כי עינינו ראו ולא זר שהרוב הבאים שמה לגודל עניותם צריכין לשוב חוצה ומתבלבלין מעבודת השם ומלימוד התורה וכו’. והכלל בזה – אשרי הזוכה לכך ואינו נצרך לבריות ומתפרנס שם אפילו חיי צער ויעבוד ה’. אבל אין כל אדם זוכה לכך. וכבר נהגו העם שאינם נוסעים עם בנים קטנים, והכל בשביל קושי השגת הפרנסה שם שאינה מצויה בקלות, וחוב הוא לקטנים, וח”ו יש לחוש שיצאו לתרבות רעה עד שלא יחזק שכלם עליהם לסבול חיי צער, וכמה נשתקעו בזה, וד”ל.

ה’אבני נזר’, שנשאל על מצוות יישוב הארץ, ועל רבני אירופה שאינם עוברים להתגורר בארץ ישראל עם קהילותיהם, השיב (בתשובה ארוכה) שאם כי המצווה נוהגת אף בזמן הזה, אין עניין לעלות ארצה באופן שפרנסת הרב וקהילתו תהיה תלויה בתרומות מחו”ל. תכלית העלייה לארץ, לדברי ה’אבני נזר’, היא להתקרב אל ה’, ולחסות תחת ההשגחה הפרטית המיוחדת השורה על יושבי הארץ. אולם, מי שעדיין תלוי בפרנסתו על תרומת חו”ל אינו תחת השגחת ה’ הישירה, אלא תחת השגחת שרי חו”ל, ובתנאים כאלו, המצווה אינה מקיימת את תכליתה.

יש להעיר שכיום קל יותר להרוויח ולהתפרנס בארץ ישראל, ולכן טעמים אלו לפטור מעלייה לארץ נקלשים. עם זאת, אין הדבר מובן מאליו, וטרם יחליט לעלות ארצה על האדם לשקול היטב את שיקול הפרנסה.

גם סברת הרב יהושע מקוטנה (ישועת מלכה, יו”ד סימן סו), שמגביל את מצוות יישוב הארץ לתקופה של ממשלת ישראל (אך כותב בהתלהבות בעניין יישוב הארץ אפילו בזמנו), לכאורה אינה נוגעת כיום. ממשלת ישראל אמנם אינה נוהגת לאור עקרונות התורה, אך היא בכל אופן ממשלת ישראל, ולא ממשלת אומות העולם.

עוסק במצווה פטור מן המצווה

פטור נוסף שהוזכר בדברי הפוסקים נאמר בנוגע לרב המשרת את קהילתו בחו”ל. בשו”ת מהר”ם שיק (יו”ד סימן רכז) כתב שמי שמשרת את קהילתו בחו”ל במלחמה נגד התנועה הרפורמית, אינו חייב (ואינו רשאי) לעלות ארצה. בין השאר, הוא מזכיר את השיקול של “עוסק במצווה פטור מן המצווה” – מי שעוסק בענייני קהילתו בחו”ל, פטור מן המצווה של יישוב ארץ ישראל. מכך ניתן להשליך גם למצבים מקבילים.

דעת ה’אגרות משה’ וקיום המצווה לחצאין

דעה מחודשת נאמרה על-ידי הרב משה פיינשטיין. כשנשאל אודות מצוות יישוב הארץ בזמננו (שו”ת אגרות משה, אה”ע ח”א, סימן קב), השיב שאם כי המצווה של יישוב הארץ נוהגת אף כיום, אין לראות את כל מי שאינו עולה ארצה כעבריין. הסיבה לכך היא שהמצווה אינה מצווה חיובית, אלא קיומית. מי שמקיים את המצווה, מקבל עליה שכר; אך מי שאינו מקיים את המצווה, אין עבירה בידו.

מסיבה זו, מסיק הרב פיינשטיין שניתן לחשוש לדברי רבי חיים הכהן הנ”ל (בעניין קיום מצוות הארץ). אי-לכך, יש הצדקה להישאר בחו”ל, ולא לעלות ארצה. גישה זו מחודשת בשל העובדה שלא מצאנו דוגמאות אחרות למצוות שאין בהם שום חיוב ( אף שיש הסוברים שמצוות שחיטה היא מצווה קיומית).

עבור מי שאינו זוכה לקיים את המצווה ולהתגורר בארץ ישראל, יש לציין שלדעת ה’מגן אברהם’ (רמח, טו), ניתן לקיים את המצווה “לחצאין” – גם מי שבא לארץ ישראל לביקור מקיים את המצווה קיום חלקי (הוא מוכיח זאת מדברי הגמרא שהמהלך ד’ אמות בארץ ישראל מקיים מצווה).

חלק נרחב מההתנגדות לעלייה לארץ בנוי על “שלשת השבועות” המוזכרות בגמרא (סוף מסכת כתובות). אין כאן המקום להאריך בעניין השבועות, ובמקום אחר הארכנו בטעמים אפשריים ששבועות אלו לא נוגעות כיום.

בנוסף על השבועות, בעל ה’מנחת אלעזר’ (ח”ה, סימן יב) מסביר את התנגדותו לעליה לארץ בהיות הגירוש מן הארץ עונש – “מפני עוונותינו גלינו מארצנו”. לכן אסור לנו להשתמט מהעונש בעלייה ארצה, ועלינו לצפות לרחמי שמים, בעת שיבחר ה’. הטוענים נגדו,  סבורים שעצם המציאות המאפשרת לנו לעלות ארצה כיום היא מתוך רחמי שמים ויד ה’, ואין לאסור את העלייה ארצה מסברא זו.

תקוותנו ותפילתנו הן שיקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ ויוליכנו קוממיות לארצנו, במהרה בימינו, אמן.

0 תגובות
זהירות הטיה
13/07/2016 15:21
אבירם רובינגר

כהמשך לנושא של שקר ורמאות בהלכה, נעסוק השבוע בתחום נוסף וחשוב מתחומי השקר: דין גניבת דעת.

כפי שנראה, איסור גניבת דעת מרחיק-לכת בחומרתו מעבר לאיסור רגיל על שקר, שעשוי להיות (מחוץ לכותלי בית הדין ומסגרת ממונית) עניין של מידה טובה, ולא איסור גמור ומובחן. עלינו לבאר: באיזו נסיבות חל איסור על גניבת דעת, ובאיזו נסיבות יש היתר לדבר?

דוגמא לדבר: ארגון צדקה מבקש להעניק תרומה לכלה (והוריה) ענייה. כדי לחסוך מהמקבלים את הבושה של קבלת צדקה, הוצע שחבר קרוב של המשפחה ייתן את הכסף כמתנה אישית, כך שהכלה ומשפחתה יקבלו תחושה של מתנה לחתונה, ולא של תמיכת צדקה. האם עצה זו מותרת, כשהרושם שנוצר הוא הרי מוטעה? האם הכוונה משנה את מהות האיסור?

בהמשך הדברים נדון אפוא באיסור “גניבת דעת” ובהלכותיו.

איסור גניבת דעת

כאמור בפתיחה, הלכת גניבת דעת מובחנת מעניין כללי של דבר שקר. במקום הדיבור של דבר שאינו נכון, איסור גניבת דעת מתייחס לאופן שאדם מציג את עצמו בפני אחרים, והרושם (השקרי) שהוא מבקש להעביר. אם ראובן מציג את עצמו לשמעון כחבר המבקש את טובתו, כשלפי האמת אין הדבר כן, הרי שהוא ‘גונב את לבו’ של שמעון.

הביטוי ‘גניבת דעת’ (או ‘גניבת לב’) מופיע בספר שמואל (שמואל ב, טו, ו) בהקשר של מרד אבשלום נגד אביו (“ויגזול אבשלום את לב העם”). כן הוא מופיע בהקשר של לבן הארמי, בתור האשמה: לאחר שיעקב ברח מביתו, מאשים אותו לבן: “ותגזול את לבבי”.

התורה אמנם אינה מציגה את העניין של גבינת דעת כאיסור בפני עצמו, אך לפי כמה ראשונים מדובר באיסור דאורייתא. כך דעת הריטב”א (חולין צד, א, בשם התוספות), הסבור שאיסור גניבת דעת כלול באיסור “לא תגנבו”. ההבנה השגרתית של האיסור מתייחסת לגניבת ממון בלבד, אך לדעת הריטב”א כלול בכך אף גניבת דעת.

הסמ”ג (לא תעשה קנה) אף הוא מזכיר את האיסור כאיסור תורה, אך דעת הסמ”ק (רסב) היא שאינו איסור תורה אלא איסור דרבנן, וכך גם דעת הב”ח (חו”מ רכח).

יש מפרשים המבחינים באיסור גניבת דעת בין ענייני ממון ומסחר לבין עניינים אחרים, וסוברים שחומרת איסור דאורייתא מוגבל דווקא לענייני מסחר (ראה ספר הקובץ, דעות ב, ו; ראה גם שולחן ערוך הרב, אונאה יא, שמדבר על רווח כספי). בוודאי שהסתרת מום בממכר, ונתינת רושם מוטעה שמדובר על ממכר שלם שאין בו פגם, ייחשב לאיסור גמור.

כך או כך, הגמרא (חולין צד, א) קובעת שמדובר על איסור גמור, שנאמר אף בנוגע לאינם-יהודים: “אסור לגנות דעת הבריות ואפילו דעתו של עובד כוכבים”.

בנוסף לכך, אנו מוצאים בתוספתא (ב”ק ז, ג, כפי שמובא בריטב”א ושאר מפרשים) שמונה שבעה סוגי גזלנים (לפי גרסה אחרת יש שלשה סוגים), והחמור שבהם גניבת דעת. גניבה רגילה מתייחסת לממונו של אדם – הצד החיצוני ביותר שבו. גניבת דעת מתייחס לצד הפנימי ביותר שבאדם – ללבו.

פסיקת ההלכה בנוגע לגניבת דעת

ניתן לקבל תמונה יותר מקיפה ובהירה לאיסור גניבת דעת על-פי הדוגמאות המופיעות בדברי חז”ל, ומועתקות על-ידי הפוסקים כגון הרמב”ם (דעות ב, ו) והטור (חו”מ רכח). נעתיק את דברי הרמב”ם:

“אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי, ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב, אלא תוכו כברו, והענין שבלב הוא הדבר שבפה. ואסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעת הנכרי. כיצד? – לא ימכור לנכרי בשר נבילה במקום בשר שחוטה, ולא מנעל של מתה במקום מנעל של שחוטה, ולא יסרהב בחבירו שיאכל אצלו והוא יודע שאינו אוכל, ולא ירבה לו בתקרובת והוא יודע שאינו מקבל, ולא יפתח לו חביות שהוא צריך לפותחן למוכרן כדי לפתותו שבשביל כבודו פתח – וכן כל כיוצא בו. ואפילו מלה אחת של פיתוטי ושל גניבת דעת אסור, אלא שפת אמת ורוח נכון, ולב טהור מכל עמל והוות”.

המכנה המשותף של הדוגמאות בדברי הרמב”ם הוא שאסור לאדם ליצור רושם שאינו נכון אודות עצמו ואודות מעשיו. באחת הדוגמאות, אדם גורם לחברו לחשוב שהוא רוצה להזמין אותו לביתו, כשלפי האמת אין לו שום כוונה לעשות כן. בדוגמה אחרת הוא יוצר רושם שהוא מוכן להוציא כסף רב למען כבודו (על-ידי פתיחת חביות של יין), כשלפי האמת אין הדבר כן. האיסור הוא אפוא גרימת רושם מוטעה על-ידי מעשים מכל סוג שהוא.

כיון שהבאנו את דברי הרמב”ם, יש לציין שהרמב”ם אינו מזכיר בתוכם שום פסוק. יתירה-מזו, האיסור כלל אינו מופיע ב’ספר המצוות’, מה שמצביע לכאורה על כך שלפי דעת הרמב”ם מדובר באיסור שאינו איסור תורה. ואמנם, הבאת הדין בהלכות דעות, ולא בהלכות גזילה או גניבה, מורה לכאורה שלפי הבנת הרמב”ם מדובר על עניין של מידות ודעות, ולא במעשה גניבה ממש (בניגוד לדעת הריטב”א, שלפי שיטתו האיסור כלול באיסור גזל).

דוגמאות שכיחות לגניבת דעת

דוגמה שכיחה לגניבת דעת – דוגמה שרבים מאתנו מכירים מידי טוב – היא העתקה במבחנים. גם במקום שאין השלכות ממוניות, הרי שעצם ההעתקה במבחן ‘גונבת את לב’ הבוחן או המורה, בכך שהוא מאמין שהנבחן אכן יודע את החומר על בוריו. בנוסף לכך, במקום שהנבחן משיג תעודה כלשהי, ייתכן שתהיינה השלכות לטווח הארוך: בכל פעם שהוא עושה שימוש בתעודה, הוא ‘גונב את לב’ הגוף שמבקש לדעת את תוצאות המבחן.

יישום שכיח נוסף מתואר על-ידי ה’בן איש חי’ (כי תצא ט). דרכן של נשים ערביות הייתה להניח מיכלים גדולים של יוגורט למכירה, וניתנה רשות לקונים פוטנציאליים לטעום מן הסחורה. ה’בן איש חי’ כותב שמי שעושה ‘מעגל טעימות’ ללא כוונת קנייה עובר על איסור גניבת דעת. בנוסף, הוא קובע שיש בכך איסור גזל פשוט, שכן רשות לטעום ניתנה רק למי שחושב לקנות מהסחורה, ולא למי שרק רוצה לאכול בחינם (אך ראה שבת קכט, א, שלכאורה סותר הוראה זו).

מקבילה מודרנית לכך היא ניצול מדיניות החלפה של חנויות. חנויות המציעות אפשרות של החזרת המוצר (תמורת כסף הקניין) עושות כך דווקא עבור לקוחות הרוצים לקנות את המוצר – או לפחות שוקלים לקנות אותו – אך רוצים לשמור לעצמן את הזכות להחזיר את המוצר במקרה שאינם שבעים רצון. אם הלקוח אינו מעוניין כלל וכלל לקנות את המוצר, ורק רוצה לעשות בו שימוש חד-פעמי, הרי שהוא עושה ניצול לרעה במדיניות החזרה של החנות, ו’גונב את לב’ המוכר. כך הדין גם בנוגע לנסיעת-מבחן: אסור לקחת מכונית לנסיעת-מבחן במקום שאין שום כוונה לקנות את הרכב (ייתכן שיהיה בכך אף איסור של אונאת דברים, כפי שביארנו במקום אחר).

יש לציין שבמקום שהנוהג הנ”ל נעשה נוהג שכיח (הדבר ייתכן ביחס לרכבים העומדים למכירה), והחנויות מודעות לכך, שוב לא יהיה בכך איסור של גניבת דעת.

עוד יישום מעניין מופיע בספר חסידים (נא), הכותב שאין להקדים שלום לאינו-יהודי (קל וחומר ליהודי) עם מילת גנאי, כשהלה מבין שהכוונה לברכה ולשבח. נוכחתי פעם ברוסיה, כאשר תייר דובר-אנגלית בישר אדם מקומי עם חיוך רחב ומילת קללה; בוודאי שאין זו דרכה של תורה.

אורח כבוד

כאמור, איסור גניבת דעת הינו איסור חמור, אך עם זאת הקו המבחין בין מצווה לבין איסור יכול להיות קו דק.

הגמרא (עירובין ק, ב) מבארת דרך ראויה שיפייס אדם את אשתו: “ומאי מפייס לה? אמר רב יהודה אמר רב, הכי קאמר לה: זביננא ליך זיגא דמטו ליך עד כרעיך. לבתר הכי אמר לה: לישמטתיה לכרבלתיה דההוא תרנגולא אי אית ליה ולא זביננא ליך”.

כלומר, ראוי לאדם לדווח לאשתו על כוונה לקנות בגד מיוחד, כיאה לה. לבסוף, עליו להודות על האמת: “יישמט כתבו של אותו התרנגול אילו היה לו את כסף ולא יקנה לך”. ההצהרה המקורית לא הייתה אלא משאלה; בפועל, מעולם לא היה לבעל אמצעים לקנות את הבגד.

למדנו מכאן שכאשר כוונת האדם הוא לכבד את חברו (ולא להטעותו), אין איסור גניבת דעת למרות שהוא יוצר התרשמות שאינו אמיתית. כך מבואר אף בדברי הגמרא חולין (צד, א), שם מבוארות הדוגמאות של מי שפותח חביות יין לכבוד חברו (כשלפי האמת הוא צריך לפותחם בכל אופן), או מזמינו בידיעה שהלה לא יסכים להתארח אצלו. בגמרא מבואר שבמקום שבאמת עושה כך כדי לכבד את חברו, לא יהיה בכך איסור גם כשההתרשמות מוטעית.

פוסקים מוסיפים שלפעמים חשוב להזמין אדם לביתו גם כשידוע מראש שהלה לא ייענה להזמנה, וזאת כדי לוודא שהלה לא ייפגע מהעדר ההזמנה (סמ”ע סימן רכח; ערוך השולחן שם, סעיף ג).

שאלת הכוונה

למרות האמור, גם כאשר יש במעשה משום קיום מצווה, יש להקפיד שלא לגנוב את דעת הזולת.

הלכה זו נלמדת מדברי המשנה (דמאי ד, ד). המשנה קובעת שאין לתת תרומת מעשר לכהן או מעשר עני לעני בשבת, אך במקום שרגיל הכהן או העני לאכול אצלו בשבתות, מותר לו להאכילם את התרומת מעשה או מעשר עני. המשנה מוסיפה לכך תנאי: “ובלבד שיודיעם” – על בעל הבית להודיע לסועדים שהוא מאכילם תרומת מעשר (לכהן) או מעשר עני (לעני).

כמה מפרשים (תפארת ישראל; שנות אליהו; משנה ראשונה) מבארים שהסיבה שחייב בעל הבית להצהיר על היות המאכל תרומת מעשר או מעשר עני היא מפני איסור גניבת דעת (שלא יחשוב האורח שבעל הבית מאכילו משלו). מבואר אפוא שלמרות שאין כאן שום כוונה של מרמה והטעייה – הכוונה היא אך לקיים את מצוות נתינת תרומת מעשר לכהן ומעשר עני ללוי – עדיין חל איסור גניבת דעת.

כמו כן לא מועילה הכוונה לתת לזולת הרגשה טובה על-ידי שגונב את דעתו. גם כאשר רצוני לתת לאחר הרגשה טובה (כגון תחושה שאני רוצה להזמין אותו לביתי), אסור לעשות כן אם הרושם אינו נכון.

יש להעיר שהרמב”ם אינו מפרש כן את המשנה, אלא מפרש שאם לא יודיע בעל הבית את מעמד האוכל לאורחיו, אזי יחשבו האורחים שמדובר במתנה, ונמצא שבעל הבית ירוויח הנאה אסורה מן התרומה.

כיון שלדעת כמה מפרשים מדובר על איסור תורה, נראה שיש להחמיר בשאלה שפתחנו בה, ולא להסוות תרומת צדקה כמתנה אישית לחתונה (עי’ בזה בשו”ת בנין אב, ח”ד, סימן עז; תתן אמת ליעקב ה, ב). אולם, יש מקלים בעניין זה (עי’ שו”ת מהר”ם שיק, יו”ד רל, שדן בהסוואת תרומת מעשר כמתנה; עי’ גם שו”ת ציץ אליעזר ח”ט, א, ד).

בוודאי שמותר להסוות תרומה של צדקה כמתנה באופן שבלאו הכי המקבל יסרב לקבל את המתנה (כתובות סז).

יצירת התרשמות מוטעית

עוד חשוב לציין שהאיסור של גניבת דעת מתייחס דווקא למי שיוצר התרשמות מוטעית, או למצבים שבהם טבעי ומובן שהלה יקבל התרשמות מוטעית. בניגוד לכך, במצבים בהם הלה מטעה את עצמו, כשלא טבעי ומובן שהוא יטעה בטעות זו, אין חובה לתקן את ההתרשמות המוטעית.

דוגמא לכך היא מקרה של ראובן, חברו הטוב של שמעון, המוזמן להגיע לחתונת בתו של חברו שמעון. כשהגיע לחתונה, הבחין ראובן שבאולם הסמוך לוי, מכר מבית הכנסת, מחתן את בנו האחרון. ראובן קופץ לחתונתו של לוי, ולוי, שאינו מודע לקשר שבין ראובן לבין שמעון, מתפעל מאד ממה שטרח ראובן להגיע לשמחתו, ומכיר לו טובה מאד על כך.

למרות שנוצר רשום מוטעה, הרי שראובן לא התכוון לכך, ולא עשה שום פעולה חיובית לגרום את הרושם המוטעה – בתמימות רצה לאחל מזל טוב למכרו. בנוסף, לוי בקלות היה יכול לתאר לעצמו שראובן היה באזור, מכל סיבה שהיא, ולא טרח במיוחד להגיע לחתונת לוי (על-פי תוספות, חולין צד, א; בנוגע לחתונות, עי’ ‘תתן אמת ליעקב’ ח”ה, סימן קכה).

אולם, במקום שהתגובה הטבעית תהיה להאמין שהאורח אכן טרח כדי להגיע במיוחד כדי להשתתף בשמחה, עליו להודיע לבעל השמחה שאין הדבר כן. בשל כך, מסופר על הרב שלמה זלמן אוירבך זצ”ל שכאשר הגיע לחתונה בבני ברק, הקפיד מיד לומר לבעל השמחה שהיה באזור מטעמים אחרים, כך שלא יחשוב בעל השמחה שטרח במיוחד עבורו.

סיכום

חשוב להעלות את רמת המודעות שלנו בנוגע לאיסור גניבת דעת; כפי שראינו, איסור זה אינו דבר קל, ולפי שיטות רבות מהווה איסור תורה.

במקרים רבים אנחנו מעוניינים לתת לזולת הרגשה טובה וחיובית, אך לעתים אין אנו מקפידים על כך שהרושם שנוצל אלו יהיה רושם של אמת.

התורה אוסרת עלינו ליצור אצל זולתנו, אפילו אינם-יהודים, רושם שאינו אמת. עם מעט יוצאים מן הכלל, עלינו להיזהר אפוא מ”לגנוב את דעת הבריות”.

0 תגובות