עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

אני אפיק בן 18 וחצי. שידרתי תכנית ברדיו על נגישות ושוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, אני חונך כבר שלוש שנים בכנפיים של קרמבו. סיימתי יב. אה כן... שכחתי פרט קטן ושולי. אני עיוור.
אוהב לכתוב, ולקרוא - כן כן... תולעת ספרים
מאד אוהב להקשיב ולעזור.
מי שרוצה לדבר איתי, בשמחה
afik.sofir@gmail.com
אני בודק את המייל כל יום, אז אל דאגה, אענה מהר.
חברים
BlacKEyesYN71חן (:edyaחסויkoral
הדסi don't careHadasuchanges37אורהאמיצה
Assi Berman DayanנעמיSWEETNOTHINGroyBehind My SmileDanielle
דניאלהילהTammy Jacksonthat girlayalaYour Viking
ɛAngelɜadelThe darkDo what I wantemmaSNOW
tearsשאריות של החייםתיאונועםנועהמאיה
נערה בת 18hopelessBlackChamomilemy life-mishelנערת הגורלZippers
לילך ציבעונינערה מתפגרתנאיהMandysimcowsinjust some one
סתיו-----life is sweetBorn To Dieכוכב באפלהLoLa
yehavᶠᶸᶜᵏᵧₒᵤשגיא :)TahelDarkEagleחיים של אחרים- סיפור בהמשכים.
rAz ^רותםשובל גבישאני? מה אני מבינה? ;)עמית :]בין הצללים
DaliaSm1212girlאביגילI dont give a F**K ♥שקד
ALONELady In BlackThat girl is meאיתמר בן ברוךDor ishayloved one
someone to listen..dont let me go .אנונימיתTheMysteryBoyDownNiro
Jennyע.מ.MagenAprilme-***Be Your Own Hero❥AngelK❥
Demonעוד מישהי בעולם....Daniel .ג'ולSuzanwonder_woman
EmoGirlThe Cheshire CatYin Yang ☯smooth criminaln (זאת אני)Lana
MeshiMaskedCatהדס . נ .Here To LoveFAIRYgirl on fire
הכל על ליטמן השווה!!אפרתפריםThese Heavenסופרת כוכביםעדן מאיר
ליאן -חייה בסטלה בוביים♥I Want to shout100% MEEdenMinayעוד מוזרה בעולםLonelyGirl
shani♥ORIYALIohmymeNutella Girlהבלתי נראתEmo Life
SuperGirl1Ghost DogKedishTigerLilyטליה
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
עדכונים
27/07/2017 16:58
see from the heart
אז כן, בזמן הקרוב אשתדל לכתוב כאן הרבה. אוקיי, אשתדל לכתוב זה לא המינוח הנכון. אשתדל לשלוח לתיאו פוסטים והיא תכתוב כי הממשק של כתיבת פוסט נהיה לא נגיש ולכן אני צריך את העיניים שלי- פשוטו כמשמעו.
שלשום הייתי בתל אביב. אני חייב לומר שאני לא סובל את העיר המעצבנת הזאת! סואנת, רועשת, עם המון ריחות שקשים לי… 
והכי חשוב- לא נגישה בעליל. 
בקיצור, שלשום הייתי שם, במפגש היכרות עם כל בני השירות הלאומי עיוורים ולקויי ראייה מכל הארץ. היה כיף! 
ישבתי לייד ירדן- אנחנו מכירים כבר שש שנים מתנועת נוער. היא מצחיקה מאד! היו לנו מן סדנאות היכרות כאלה, אז עם כל מה שהיא אמרה לגבי מה שהיא מרגישה, הסכמתי- פשוט כי זה היה נכון. 
ירדן לקויית ראייה. לכן כל פעם שהיא קמה להביא לעצמה משהו, היא ישר שאלה את כולנו אם אנחנו רוצים משהו. חמודה מאד, תמיד אוהבת לעזור. 
אחת הבנות מחדרה, דרוזית. ביקשה ממני לעזור לה עם העברית. החלפנו מספרים ואנחנו מדברים בווצאפ. יש לציין שהעברית שלה די טובה, היא פשוט צריכה להגות נכון את המילים והמשפטים. 
אתמול נסעתי לירושליים, לפגישה עם הדיירים שאגור איתם במשך השנתיים הקרובות. אני אגור עם עוד שלושה בנים. פגשתי גם את שלושת הבנות- ואת שלושתן אני מכיר. אחת הייתה איתי במועדונית נוער מכיתה ד- ולא דיברתי איתה מאז כיתה ח, אז היה מעניין לראות אותה. שניה, הייתה איתי בגן מגיל שלוש, ואנחנו בקשר מאד מיוחד עד עכשיו, שלישית - ענאל, היא חברה טובה של שלי, חברה טובה גם של הבת השניה... 
אם אתם רוצים להגיב, תעשו זאת בבקשה במייל, או בתגובה. 
2 תגובות
התחלה חדשה
24/07/2017 10:09
see from the heart
אז כן, 
לא כתבתי כאן הרבה זמן. קרו בזמן הזה המון דברים, אבל, העיקר שאני כאן שוב. 
אז, עוד חודש וחצי בערך אני מתחיל פרק חדש בחיים שלי- אני יוצא לחיים עצמאיים. אני עובר לירושליים, לעשות שם את השירות הלאומי שלי, ואחר כך בעזרת השם גם ללמוד. מה ללמוד? איפה? מתי? איך? עדיין לא החלטתי סופית. 
הכיוון הוא משפטים, או פסיכולוגיה. אבל יותר בכיוון של משפטים כי אני פשוט אוהב חוקים, הצעות חוק, ודברים כאלה- כן, לא אדם רגיל… אני יודע. 
הקשר עם רובכם נותק עם השנים, וחבל לי שזה ככה. אם אתם עדיין קוראים את הבלוג ורוצים לדבר, להגיב, לשאול, אתם יכולים בכיף לעשות זאת במייל. 
כמובן שבקשר לשירות הלאומי ומהמעבר לירושליים יש חששות, אבל יהיה בסדר. יהיו קשיים וזה מאד הגיוני, במיוחד לי כעיוור יהיו יותר קשיים, אבל אין דבר העומד בפני הרצון. 

להשתמע בקרוב
1 תגובות
הדרך שלי לראות
02/01/2017 09:43
see from the heart



הדרך שלי לראות


הדרך שלי לראות, היא שונה מדרכים אחרות.


 הדרך הזו בנויה מהמון הרים וגבעות.


 הרים שצריך לטפס עליהם, לא פיזית. הרים של סובלנות, סבלנות וכנות.


 אני קודם כל, רואה את האחר. מסתכל אל תוך נפש הבן אדם, ולא מסתכל על החיצוניות שלו- פשוט כי היא לא מעניינת אותי.


 אני אגיד משהו שישמע קצת הזוי לחלק מהקוראים- אם הייתה לי את האפשרות לבחור, אם להיות עיוור או לראות, הייתי בוחר באפשרות הראשונה, להיות עיוור. אני יודע שאם הייתי רואה, אם הייתי "רגיל" ו"כמו כולם", אז הייתי שונה. לא הייתי מסתכל על הפנימיות, אלא על החיצוניות. ואנשים שמסתכלים רק על החיצוניות ולא על הפנימיות פשוט מתסכלים אותי.


 פעם, מישהי שאלה אותי איך אני מזהה אותה. הסברתי לה שלפי הקול וכמובן לפי הבושם, ולפעמים גם לפי היד.


 מאז, היא לא מדברת איתי, ומעבר לזה, היא לא שמה את אותו בושם יותר. אבל זה הפסד שלה.


 כן, גם אני יכול לראות! עוד רגע תגידו


 "אבל אתה עיוור".


 יופי.... חידשתם לי! אני עיוור.


 אבל אני יכול לראות בשמיעה, אני יכול לראות בהרגשה, אני יכול לראות במגע, בטעם ובריח. כן, אני לא רואה בעיניים, אבל אני כן רואה את הדברים החשובים. אני יכול למשל להרגיש מצבי רוח של אנשים עוד לפני שהם מדברים. אני רואה כן, מהלב, ומהנשמה.


 ואם יש לכם בעיה עם הדרך שבה אני רואה, זו אך ורק בעיה שלכם!


 ובנוסף לזה, יש לי שיתוק מוחין וביד וברגל שמאל. זה אומר שאני נע לאט יותר? זה אומר שאני הולך לאט יותר? נכון. אבל אנשים צריכים להבין, ולקבל. לא אמרתי להתמודד. לא אמרתי לדבר. לא אמרתי את זה. אתם יודעים כמה פעמים אני הולך לבית הספר לבד, ושומע את צמד המילים


 "אוי... מסכן..."


אז לא. אני ממש לא מסכן. נכון, אני עיוור.... וואו!!!!! נכון יש לי מקל נחיה... אבל אני לא, מסכן בשום צורה שהיא. אני מקסימום רואה אחרת עם המון אהבה וקבלה לעולם.


0 תגובות
בקשה לעזרה, פוסט בהחלט לא רגיל!
05/11/2016 20:54
see from the heart
משרד החינוך, מתמטיקה, מקצוע המרה, חשוב


קוראי היקרים,

את הפוסט הזה אני מבקש מכם לקרוא היטב, ולאחר שקראתם אותו להגיב עליו כאן או במייל שאצרף תיכף, אם תוכלו לעזור/לשתף לכמה שיותר אנשים.

אשמח אם כן ומחכה לתגובותיכם.


שמי אפיק סופיר ואני עיוור בן 18 בכיתה י"ב מקריית גת. לפני כשלוש שנים קיבלתי פטור מלימודי מתמטיקה כתוצאה מלקות למידה - דיסקלקוליה. בית הספר מצא לי לא מכבר מקצוע המרה- מקצוע שאותו אני צריך ללמוד במקום המתמטיקה על מנת שאקבל תעודת בגרות מלאה. מזה כשנתיים וחצי שאנו מחכים לאישור משרד החינוך כדי שאתחיל ללמוד את מקצוע ההמרה - מדע וטכנולוגיה. מנהלי בית הספר בעבר ובהווה ניסו לעשות כל שביכולתם על מנת לקדם את הנושא, אך כלום. אנחנו עדיין מחכים לאישור, והזמן חולף. אם לא אסיים את שנת הלימודים הזו עם בגרות במקצוע ההמרה -לא אקבל תעודת בגרות מלאה.
אודה לכם מאד אם תוכלו לעזור מול הגורמים הרלוונטים על מנת שהבעיה תגיע לפתרונה.

כמובן, ששיתופים יתקבלו בברכה.
אפיק סופיר
050-5782208
afik.sofir@gmail.com

2 תגובות
שאלה, אייקון
18/10/2016 15:21
see from the heart


מי מגיע מחר לאייקון?



0 תגובות
להתגבר על השדים
15/10/2016 14:47
see from the heart



לאחרונה הייתי במופע שיזמה אותו נערה אוטיסטית- ברקן שלום, כינור חיים.


ברקן שרה במופע את סיפור החיים שלה והסיפור מאד נגע בי. הרגשתי שמספרים את הסיפור שלי למרות שאני לא אוטיסט, את ה"להיות שונה, להיות אחר" בבית הספר, לספוג השפלות...


במופע היו מספר אוטיסטים- אספרגר, אנשים עם לקויות נפשיון- שנשארו לדיון ושמעתי שהחוויה שלהם הייתה שברקן מדברת- בשירה  את מה שהם  לא העיזו לחשוב, אבל ההזדהות הייתה מאד חזקה. אני חושב שהיופי כאן במופע הזה, שגם אנחנו בעלי הצרכים המיוחדים וגם האנשים ללא המוגבלות מרגישים הזדהות מאד עמוקה ומוכנות לפתוח את הלב אל השונה. אני אימצתי את המופע ואני עוזר להפיץ את המסר שלו- של ברקן- "כל אחד מאיתנו הוא שונה ואחר, זה רק אומר שעם כל אחד אפשר להסתדר, תבטיח לי שגם אתה תנסה". ברקן שולחת את כל באי המופע להיות לה שליחים להפצת המסר. היפה הוא שברקן לא מדברת, ולכן כולנו נרתמים לעזור להפיץ את המסר. לאט לאט אני רותם עוד ועוד נערים להפיץ את המסר, והוא מקבל כנפיים. כרגע, רוב המתנדבים שלנו הם בעלי מוגבלויות. אני תקווה שתעזרו לי ונגיע לאנשים נוספים ושירתמו גם בעלי מוגבלויות וגם אנשים שאינם בעלי מוגבלויות.


 


סרטונים של ברקן:


 


  :  our world, our way


 


                        ירח אדום


:


 


 


רגע של מנוחה : 


 


מה אנשים חושבים על המופע : 


 


 


                   BURNING DOWN THE WORLD



 


 


dobe & teme


                       


 


 


תוכנית הרדיו סדר נשים      רשת ב'


 


 



 


 


i know


 



 


 


 


we are  happy


 


 



 


לפרטים נוספים, אתם מוזמנים לפנות אלי במייל


Afik.sofir@gmail.com


ואשמח לעזור.


 


 


 


 


 


 


 


 


0 תגובות
חדשות משמחות, ועוד...
14/10/2016 22:39
see from the heart



 


זוכרים את הספר שלי? כן, כן אותו ספר שכתבתי אז, לפני שלוש שנים? ההוא שהתחלתי לכתוב עם רעיונות של כולכם, ומאז עבר שיפוצים רבים רבים.... בקיצור חדשות משמחות, הספר הזה, יוצא לאור בקרוב.


אגב, כתובת המייל שלי שונתה, ומכיוון שאני לא מצליח לשנות אותה באודות, אני כותב אותה כאן.


Afik.sofir@gmail.com


 


 


 


ועוד משהו, חשבנו פעם על קבוצת ווצאפ לבלוגר. מי רוצה לעזור לי עם זה?


אתם יכולים להגיב כאן, או במייל.


 


נ.ב


לא מאמין שעוד פחות מחודש 6.11 אני אהיה בן 18... היי בעצם... כבר שלוש שנים לבלוג...


וואו... עברתי מיליון דברים בשלוש השנים האלה...  


בכל אופן לעניין.


אשמח לתגובות על כל הפוסט הארוך והמבולבל הזה...


-אני מעתיק מהדס-


אז תודה,


ואל תפסיקו לכתוב.


-הדסי- התאהבתי במשפטים האלה..


 


אפיק


 


 


4 תגובות
אין לי כותרת
14/10/2016 10:37
see from the heart




 


זה לא יכול להמשך.


לא יכול להמשיך ככה. אולי זה לא היה הרעיון הכי טוב. היינו הידידים הכי טובים, היינו גם באותה תנועת נוער, ולאט לאט התאהבתי בה. כתבתי לה את זה יום לפני היום חונכים. יום לפני שהיינו אמורים להיפגש. והיא הייתה קצת מופתעת, ואמרה שלא ניראה לה. חודש אחר כך, אחרי שכבר הבנתי בוודאות, הצעתי לה שוב חברות. היא ביקשה זמן, וקיבלה. אמרה שזה לא נשמע לה רעיון טוב כי זה יהרוס את הקשר, אבל האהבה.. עיוורת. היינו שלושה חודשים יחד. עברתי איתה הכל! את הטוב, ואת הרע. נסיעה אחת למודיעין, הרסה הכל. באותו יום- כרגיל... ברכבת מתל אביב למודיעין לא הייתה כריזה. היא ביקשה שאתקשר אליה אם קורה דבר כזה. התקשרתי. אבל היא, ישנה באותו רגע כי הייתה עייפה מיום עבודה, לגיטימי. אבל אני מרוב לחץ ותסכול ופחד שישכחו אותי ברכבת – וזה כמעט קרה, התקשרתי לאימא שלה. אמרתי לה מה המצב וביקשתי שתעיר אותה. היא שאלה אם זה דחוף והזכירה לי " היא אחרי יום עבודה." ביקשתי שוב שתעיר אותה. היא התעוררה. בשלב הזה כבר הייתי על הרציף וחיכיתי לרכבת. לא תיארתי לעצמי מה יקרה אחר כך. כמה שעות אחר כך, שכבר הגעתי הביתה היא התקשרה, וכמה מילים סיימה הכל. "אני לא רוצה להמשיך את הקשר הזה". מאז, עברו כמעט שלושה חודשים, ואני לא מוצא את עצמי. היא הייתה הכל, האוזן הקשבת, הידידה הכי טובה, הכל. אולי בכלל לא היינו צריכים להיות חברים? אולי... אבל עכשיו, אין לי שום דרך להחזיר את המצב לקדמותו...


מאז, אנחנו בקושי מדברים. ואם כן, מאד מאד קרה...


 


בקיצור, אני לא יודע מה לעשות...


 


5 תגובות
חדשות טובות ושאלה
13/10/2016 16:27
see from the heart

היי,

ז ו וורכן, אני יודע שהרבה מאד זמן לא כתבתי כאן... אני בקפה שבה אני צריך מישהו שיקשי/תקשיב... ואין... אז אם בא לכם אתם מוזמנים להגיב כאן או לשלוח מייל


afik.sofir@gmail.com


ועכשיו, חדשות משמחות

זוכרים את הספר שלי? אז הוא בתהליכי הוצאה לאור.

  



אגב, בנוגע לקבוצת הווצאפ, כל מי שרוצה להצטרף שישלח לי מייל- עם מספר הטלפון ושם שלו בבלוגר.


 


0 תגובות
בהמשך לפוסט אודות קבוצת ווצאפ
08/04/2016 11:49
see from the heart


היו

פנו אלי במייל במידה ואתם רצים להצטרף לקבוצה.

afik.sofer@gmail.com

0505782208



 

0 תגובות
רעיון שחשבתי עליו
07/04/2016 14:16
see from the heart


היי כולם,

תאז, חשבי על רעיו נחמד.

ר ת ית למהשלא נפ קבוצת whatsap של כל הבלוגרים הצערים? נעלהרינו,נשתף חווות, וסתם נדב?


 מהאתם אורים?

יתאני מוכן לנהל אוה, עם כל מ שירצה/תרצה.


 לכל  המעוניינים, אתם יכולים להגיב כן  וכן לפנות במייל


afik.sofer@gmail.com

אפיק.



2 תגובות
כולנו שווים, הסיפור המלא
16/02/2016 11:39
see from the heart

כולנו שווים

מאת: אפיק סופיר ודניאלה קלנדרוב

הערה: הסיפור הינו פרי דמיונם של המחברים ואינו מבוסס על מקרים אמיתיים כלשהם. כל קשר או אחיזה במציאות, מקרי בהחלט.

 

 

           

 

פרק ראשון

 

בטי

 

התעוררתי היום מוקדם מהרגיל .

גשם הכה בחלונות בעוצמה הולכת וגוברת. ידעתי שלא אלך לבית הספר.

אני שונאת ללכת לבית הספר. במיוחד בימים כאלה.

אינני  מקובלת  ולעיתים אני לבד בהפסקות.

עד אותו יום, חשבתי שאני היחידה שסובלת מזה: מהמחדלים בסייעות, מחוסר ההנגשה של חומר כתוב לברייל או העברתו במייל, מהחברה הלא מודעת לעיוורון, ושאם אתה עיוור- זה לא אומר שאתה חייזר.

עד אותו יום, הרגשתי כה אבודה, צריכה שיבינו אותי.

אפילו אימי, שבדרך כלל מבינה אותי - אכזבה ולא הבינה.

בזמן האחרון התרחקנו מאוד, ובכלל קשרי עם הוריי התרופפו מאוד.

הרגשתי שאני זקוקה לאדם כמוני, בגילי פחות או יותר, שיבין, שיזדהה, שיתמוך, אבל לא ידעתי איך למצוא.

החלטתי שאכנס לאתר בלוגר ואפתח בלוג, חשבתי שאם אכתוב על כל מה שקורה לי ירד ממני נטל.

אבל עוד לפני שהספקתי לעשות משהו, מצאתי משהו שממש הדהים אותי.

 

 

אפיק

 

התעוררתי מאוחר מהרגיל והופתעתי, הן  מעצם העובדה שאף לא אחד מאחיי הפריע לי עכשיו, וגם מהודעה שקיבלתי למייל, הדבר היה תמוה מאוד, ולכן בדקתי שוב ושוב שאני לא הוזה.

נכנסתי  לאימייל שלי.

עוד לא הספקתי להיכנס וכבר נשמע קול

"master i have mail for you"

התחלתי  לדפדף בין עשרות המיילים.

כולם, ללא יוצא מן הכלל מהפורום  שאני חבר בו, לעיוורים ולקויי ראייה.

בעודי חושב שאני העיוור היחיד שסובל ממחדלים, קרה דבר מוזר  ומדהים

דפדפתי במיילים שוב, וראיתי מייל מארה"ב.

שם השולחת היה betty  gs.

היא כתבה בעברית שהיא קראה את הבלוג שלי ומאוד נהנתה  ושהיא תשמח להתכתב במייל.

מכיוון שלא ידעתי איך היא רוצה להתכתב, בעברית או באנגלית, כתבתי לה באנגלית

 

How do you want to speak? In English or Hebrew?

השעה בארצות הברית, הייתה רבע לשלוש בלילה, לכן נדהמתי שפחות מדקה לאחר שליחת התשובה אל בטי  קיבלתי  תשובה

Hi afik.

I very happy because you replay

I want to speak in Hebrew. I want Hebrew and some English but i want to speak Hebrew because i liked

You can write to me now ?

Regards

Betty

האנגלית שלה לא הייתה טובה, לכן ניחשתי שתעדיף לדבר עברית. החזרתי לה תשובה

"היי,.

כן, אשמח להתכתב כאן, אך יותר נוח לי להתכתב בסקייפ, וגם נוכל לדבר.

פרק שני

 

בטי

לא הייתה לי סבלנות לחכות לתשובתו של אפיק.

השעה בארה"ב הייתה כבר 01:00 אבל הייתי יותר מדי נרגשת כדי ללכת לישון.

לכן, נכנסתי לאתר המציע ספרים בפורמט נגיש לכל העיוורים בארה"ב, והתחלתי  לקרוא.

בסביבות 02:45 נשמע צפצוף אלקטרוני נעים.

צפצוף זה בישר שקיבלתי אימייל חדש בזה הרגע.

לחצתי על alt+tab כדי לעבור לאאוטלוק לתיבת הדואר הנכנס.

לחצתי על home כדי להגיע לראש רשימת ההודעות.

תוך כדי קריאת השורה שהייתה כתובה על צג הברייל, התרגשתי מאוד, לא יודעת למה.

 

 

לאחר שסיימתי לקרוא את המייל החזרתי לאפיק תשובה באנגלית וציפיתי לתשובתו בכיליון עיניים.

איני יודעת למה התרגשתי כל כך, אולי מפני שזו הפעם הראשונה שיש לי תחושה שמישהו באמת מבין אותי? מישהו שהוא גם במצבי, יוכל להבין, לייעץ, לתמוך...

אפיק ביקש בתשובתו שאפתח סקייפ, כי כך גם נוכל לדבר. סקייפ? חשבתי לעצמי, איך אפתח סקייפ

בשלוש וחצי לפנות בוקר?

כתבתי לאפיק שאצטרך עזרה בפתיחת הסקייפ.

אפיק כנראה ידע מה השעה, וכתב לי

"בטי  לכי לישון  ומחר שתתעוררי תכתבי לי מייל ואעזור לך איך שהוא. אולי בטלפון?"

התרגשתי מאוד שהוא כל כך דואג לי ואכפת לו ממני, ולכן החזרתי.

"אתה מדהים, איך אתה דואג לילדה שאתה בקושי מכיר... אתה צודק, אלך לישון. אקום בסביבות... " חישבתי את השעה בישראל וכתבתי "אקום בסביבות 13:00, בישראל 6  בבוקר". כתבתי ושלחתי

לא הצלחתי להירדם אחרי ההתכתבות עם אפיק, לא ידעתי למה אני לא מצליחה להירדם.

בסוף, איכשהו נרדמתי בערך בחמש וחצי, וקמתי בשמונה ועשרים.

מה שהעיר אותי היה צפצוף המחשב, על קבלת מייל חדש.

התארגנתי, התלבשתי, והלכתי למחשב.

"היי, מקווה שהתעוררת, תכתבי לי שתוכלי"

כך כתב אפיק.

אני לא יודעת למה, אבל הייתה לי הרגשה, שהוא הבן אדם היחיד שבאמת יכול להבין אותי. בגלל כל המצב

ששנינו עיוורים.

כתבתי לו שאני ליד המחשב ואשמח להתכתב.

הוא שאל מדוע סירבתי אתמול בתוקף ללכת לישון.

מכיוון שסמכתי עליו, סיפרתי לו הכול.

סיפרתי לו שבעבר ניסו לחטוף אותי, באמצע שנתי, ושעכשיו אני בכוונה מאריכה את שעות הערות שלי, כדי לא להיזכר באותם קולות. הוא תמך והרגיע, והבטיח שהוא לצידי מעכשיו תמיד.

כמו כן הציע, שלפני שאלך לישון, אתקשר אליו בסקייפ, בטענה שזה לדעתו יעזור מאוד.

שוב הייתה לי אותה הרגשה, שרק אפיק יוכל להבין מה אני מרגישה ומה אני חווה.

במשך כל אותו היום, היד שלי לא זזה מהמקלדת. את הארוחות, כרגיל אכלתי  ליד המחשב והתרחצתי רק לאחר שהשעה אצל אפיק בישראל הייתה 23:30 , והוא היה צריך ללכת לישון, אפיק הבטיח לי  שנדבר כשיקום.

חיכיתי בכיליון עיניים, אבל השעות חלפו לאט מאוד.

 

 

אפיק

 

   לאחר שבטי  הלכה סוף סוף לישון, נכנסתי לאתר של שמואל לדרמן, והתחלתי  לקרוא ספר.

כשהשעה בארה"ב התקרבה ל8:30 כתבתי מייל לבטי ביקשתי בו שתכתוב לי כשתוכל.

פחות מדקה קיבלתי מייל.

לפי בקשתה לא זזתי מהמחשב במהלך כל אותו היום למעט ארוחות ומקלחת.

כשהשעה התקרבה ל 23:30 אמרתי לה שעליי ללכת לישון ונדבר מחר.

בבוקר, השעה בארה"ב הייתה שתיים בלילה, כלומר שמונה בבוקר.

כתבתי לה מייל, והופתעתי כאשר ענתה תוך פחות מדקה.

"לכי לישון" כתבתי לה. הצטערתי ששוב עליי לשכנע אותה ללכת לישון.

אך לשם שינוי, היא הקשיבה ונעלמה.

בפעם הבאה שדיברנו, היא סיפרה לי כמה דברים. 

פרק שלישי

בטי

 

 לא ידעתי מה לעשות!!!

 התעוררתי משינה חסרת שקט. שוב חלמתי שמנסים לחטוף אותי... לא ידעתי מה לעשות...

השעה הייתה דקה לשתיים.

קיבלתי מייל בדיוק בשתיים מאפיק הוא ביקש שאכתוב לו כשאוכל.

כתבתי לו.

בהתחלה, התעניינתי בשלומו, וביררתי איך הוא ישן כיצד הוא מרגיש, ומה התוכניות שלו להיום.

ואז, כשהרגשתי שלא אוכל להסתיר זאת יותר, סיפרתי לו על החלומות שהיו לי בלילה.

הוא כמובן ביקש שאלך לישון, אבל שאשאיר הכל פתוח.

כשקמתי, המשכתי לספר לו. כמו תמיד, הוא תמך והרגיע, והבטיח שהוא לצידי, כל הזמן.

לפתע... נשמעה דפיקה חזקה על הדלת.

"yes?  אמרתי באנגלית, רועדת כולי.

"ביאטריס, זו אימא, את רוצה לאכול?"

"לא, אני לא רעבה" "למה דפקת ככה על הדלת? הבהלת אותי"

"כי דאגתי. את מאתמול לא יוצאת מהחדר...."

"אימא דיי! אני כבר ילדה גדולה. מספיק לדאוג לי. מספיק!!!!

חזרתי להתכתבות עם אפיק ועידכנתי אותו במה שקרה. הוא אמר שהוא כאן ושאני יכולה להיות רגועה.

שעה אחר כך.. שוב דפיקה על הדלת.

"זו שוב אני! את רוצה לאכול?"

"אימא! דיי!!!!!!! אני כבר ילדה גדולה, אני יודעת לדאוג לעצמי.

מספיק עם זה. אם ארצה, אקח.

התפלאתי מאוד שפתאום אימי מתעניינת בי. הרי- עד לפני כמה שעות אפילו שלום חטוף, היא לא אמרה לי.. לא החלפנו מילה כבר חודשים ארוכים... ופתאום?

עדכנתי את אפיק בנעשה, ומתוך חשש שאלתי אותו איך מגנים על המחשב בסיסמא. הוא הסביר לי, ועשיתי את השלבים עם קצת עזרה ממנו.

לאחר בערך שעתיים... הגיע השיא

שוב דפיקה על הדלת.. והפעם, שרה אחותי הקטנה

"אימא שאלה אם את רוצה לאכול, ואם אני יכולה לשחק במחשב שלך"

"לא! תגידי לה שתפסיק להציק לי!!!!!!!!!! ובטח שאת לא יכולה לשחק לי במחשב. אסור לי להוריד ולהתקין כלום!. יש לך מחשב משלך לכי מכאן!

אפיק הרגיע ואמר שזה בסדר, ושאני יכולה להיות רגועה.

באמצע הלילה, כשישנתי, נפתחה הדלת.

שמעתי את התוכנה המדברת של המחשב מבקשת באנגלית רהוטה "password"

זינקתי כנשוך נחש, וגיששתי אחר המקל.

זו הייתה אחותי, שניסתה בכל זאת לגעת במחשב.

"מה הסיסמא?" היא שאלה באנגלית.

"ביקשתי לא לגעת לי במחשב נכון????"

"כן... אבל...

"אבל...?"

"אבל המחשב שלך יותר משוכלל משלי ו..."

"דיי עם זה שרה! תני לי לישון.

"טוב....."

מה אעשה? אולי בלילות, אארוז את המחשב ואשים אותו מתחת למיטה? מזל שיש סיסמא.

פרק רביעי

אפיק

 

בשמונה וחצי בבוקרו של יום המחרת ראיתי שאין מייל מבטי, התחלתי לדאוג.

כתבתי לה מייל. אך לא הייתה תשובה.

חשבתי שאולי היא ישנה. חיכיתי עד שהשעה בארצות הברית הייתה שמונה בבוקר, ואז שוב כתבתי לה מייל

לא הייתה תשובה.

עכשיו, כבר התחלתי  לדאוג באמת... אולי קרה משהו?

חיפשתי באינטרנט את מספרה של קונסוליית שגרירות ישראל בארה"ב.

לא מצאתי, אבל מצאתי מייל שלהם.

שלחתי להם את פרטיה של בטי, ציינתי שהיא עיוורת, ושגם אני עיוור.

ביקשתי שיצרו איתי קשר בהקדם האפשרי.

ושיעשו ככל שביכולתם, כדי לבדוק מה קרה לה.

כעבור חמש דקות, צלצל הנייד שלי.

"שלום, אני מדברת עם אפיק סופיר?"  אמר קול, עם מבטא אמריקאי כבד.

"נכון."

"מדברים מהקונסולייה של שגרירות ישראל בארה"ב, זה בקשר למייל ששלחת אלינו"

"כן? האם תוכלו לעזור?"

"כן, כמובן, אבל האם אתה תוכל לתת לנו עוד פרטים?"

"כתובת, "

"כן, היא גרה בניו יורק"

זה לא עוזר לנו.

"אתם לא יכולים למצוא אותה לפי המייל?"

"צודק! נבדוק את זה ונעדכן אותך.

 

 

 

 

בטי

 

הגעתי להחלטה לא לפתוח את המחשב בגלל מה שקרה עם אחותי הקטנה בליל אמש. לא שיערתי שאפיק ידאג לי כל כך.

בעודי ישנה, הנייד המונח תדיר על שידת הלילה שלי צלצל.

 

"שלום, אני מדברת עם בטי  גאס?

"נכון, עם מי אני מדברת?"

"מדברת סמנטה מהקונסוליה של שגרירות ישראל בארה"ב. אפיק סופיר, מאוד מאוד דואג לך... "

סמנטה סיפרה לי בקצרה למה אפיק דואג לי, וביקשה שאצור איתו קשר בהקדם, חשתי שהיא מאוד נרגשת שדואגים לי ככה, אבל לא ידעתי למה.

האמת היא, שגם אני הייתי נפעמת מאוד ששמעתי  מה מוכן אפיק לעשות כדי לבדוק שהכל בסדר..

הבטחתי לה שאצור איתו קשר, וניתקתי את השיחה.

מיהרתי להתקשר למספר הנייד שלו, הרשום בכל סוף הודעת מייל.

"כן?"

לפי קולו, הבנתי שלא זיהה את המספר, ובצדק, הרי טלפנתי מחו"ל לא?

"אפיק?"

"נכון"

"זו אני.. "

"אהה... שלום בטי, את לא יודעת כמה דאגתי לך.."  נימת קולו ריגשה אותי מאוד.

"למה  דאגת לי?" שאלתי בקול בהתרגשות, קיוויתי שלא חש בכך.

"מהסיבה הפשוטה - לא ענית לי להודעות. מזל שמצאתי את המייל של הקונסולייה... הכל בסדר?"

התרגשותי גברה פלאים. בכל 15 שנות חיי לא דאגו לי ככה.. כל כך הרבה אכפתיות, כל כך הרבה אמפטיה... זה מדהים.

אמרתי לאפיק מה שחשבתי ...

"אל תתרגשי יותר מידי , אני יודע שזה מדהים, אבל.... מה לעשות שהקשר איתך חשוב לי מאוד?"

"גם לי זה אותו דבר.. אפיק באמת שאני מדברת מכל הלב...

דפיקה נשמעה בדלת. מי זה יכול להיות?

אפיק, ששמע את הדפיקה, ביקש שאשאר על הקו ואפתח.

 בידיעה שאפיק איתי על הקו, פתחתי את הדלת בפחות חשש מהפעמים הקודמות.

שליח עמד בדלת. כמובן שלא ראיתי אותו, אבל לפי ריח הפרחים....

"את העלמה  biatris gs?  " הוא שאל באנגלית.

" yes"  עניתי.

הוא הניח לידי את זר הפרחים ואמר  "for you"

תמהתי מאוד. מי יכול לשלוח לי פרחים...

"thanks"  אמרתי לשליח, וסגרתי את הדלת.

"מי זה היה?

שאל אפיק בדאגה

"שליח מחנות פרחים...." הנחתי את הנייד, הריח היה מדהים נגעתי בהם והרגשתי את הרכות של עלי הכותרת. בקושי רב, התגברתי על התרגשותי ובידיים רועדות קראתי את כרטיס הברכה המצורף שהיה כתוב בברייל בעברית רהוטה.

 

 

 

בטי יקרה,

דאגתי לך עולה על כל דמיון.

אני נקרע בין הרצון לעזור, לבין הרצון לחכות ולראות מה יהיה.   

כשנעלמת פתאום מהמייל ומהסקייפ, כשלא דיברנו כרגיל, התחלתי לדאוג מאוד.

בלית ברירה, התקשרתי  ל"קונסוליית שגרירות ישראל" בארה"ב וביקשתי את עזרתם.

הקשר בינינו מאוד מאוד חשוב לי, את חשובה לי...

בהערכה רבה, אפיק

מרוב התרגשות, לא ידעתי מה לעשות.... ההלם, ששוב אפיק חוצה עולמות כדי להגיד לי משהו והפרחים.... ריגשו אותי מאוד, זו הייתה ההוכחה לה הייתי זקוקה שמישהו אי שם אוהב אותי.

כשהצלחתי להתגבר על ההלם ועל המחנק אמרתי: "לא האמנתי שתדאג לי כל כך, ושתדבר עם מי שצריך... אבל פשוט היית צריך לבקש את מספר הנייד שלי. אתה מקסים!!!

גם לי הקשר איתך מאוד חשוב! אתה לא יודע עד כמה...."

"אני יודע בטי, כבר הספקתי להכיר אותך קצת...."

"אני מפחדת"

"ממה?"

"לפתוח את המחשב?"

"בדיוק. אחותי תגלה בסוף את הסיסמה. ו..."

"את יכולה להיות רגועה. היא לא תגלה את הסיסמא. וחוץ מזה, יש לך אפשרות במחשב שרק את יודעת עליה נכון?"

"איזה אפשרות?"

"סורק האצבע. כך לא תצטרכי להקליד סיסמא. כל אדם אחר שינסה לגעת לך במחשב,  לא יצליח אודות לסיסמא."

"איך עושים את זה?"

אפיק, הדריך אותי בסבלנות אין קץ, עד שסיימנו.

"תודה... אני מאוד מעריכה את הכנות שלך והעזרה...."

"אין בעד מה, תמיד כאן"

עברנו להתכתבות במחשב שצלצול הנייד קטע את השיחה.

מספר חסוי....

 

עניתי

"שלום"

"שלום, ביאטריס?"

"נכון, עם מי אני מדברת?"

"משטרת ניו יורק"

"מה קרה?"

"הורייך נפצעו בתאונת דרכים. הם כרגע בבית החולים. אנחנו מודעים לעיוורון שלך, ואנחנו נדאג לך לכל מחסורך..."

נכנסתי ללחץ

"מה מצבם?"

"קשה"

"בסדר"

"אל תכנסי ללחץ

"בסדר, תודה רבה לך"

ניתקתי וטלפנתי מייד לאפיק.

השעה בישראל כנראה הייתה מאוחרת מאוד, כי אפיק לחש, ודיבר מהר

"כן?"

"אפיק... זאת אני... התקשרו אליי ממשטרת ניו יורק... ההורים שלי נפצעו בתאונת דרכים... אני ממש צריכה אותך..."

הייתי חייבת ליידע אותך..."

תישארי רגועה....

"אני כאן.

"תתקשרי אם יהיה לך מידע חדש".

"אין בעיה".

 

לא ידעתי מה לעשות.

הייתי בלחץ . לחץ גדול מאוד.

אפיק, הגיע בסופו של דבר למחשב, אחרי שכבר בישרו לי שהוריי מתו...

הוא תמך, הרגיע, ובישר לי בשורה משמחת מאוד..

הוא פנה לגורמים בישראל והצליח לגרום לכך שיכניסו אותי לפנימייה בישראל בעזרת הקונסוליה והסוכנות היהודית. הפנימייה הייתה  קרובה לביתו כך שסוף סוף לאחר כמעט שנה של ציפייה נוכל לפגוש אחד את השני.

 נלמד באותו בית ספר ובאותה כיתה... לא ידעתי כיצד אסתגל לישראל ולעברית, אומנם אני יודעת עברית בשפה גבוהה, אבל אצטרך עוד קצת עזרה מאפיק...

אפיק הבטיח שיעזור.

לאחר כל התמיכה, ההרגעה והבשורות המשמחות הגיע יום המחרת ואיתו גם בשורות רעות סבי וסבתי אשר איתם שהיתי מרגע הבשורה על הוריי הודיעו לי שהם לוקחים אותי ואת שרה אחותי אליהם, הם גרו בברוקלין. "ממש לא! אני נוסעת לישראל"

"את לא יכולה! מי יטפל בך"? אמרה סבתי

"אפיק, מה זאת אומרת מי? הוא סידר הכול כבר,דיבר עם הקונסוליה והסוכנות היהודית הכול מסודר" צעקתי

" זה לא עובד ככה מתוקה, זה תהליך ארוך ומורכב" התערב סבי

"אבל הכול מסודר, אתם לא מבינים?" הדמעות החלו זולגות מעצמן

"תני לנו לבדוק את זה ואם זה באמת כמו שאת אומרת נשקול את האפשרות, את עיוורת בטי וזו החלטה שצריכה להיות משותפת לכל המשפחה, הורייך כבר אינם ואין מה שמחזיק אותנו כאן עוד, אנו נבדוק את האפשרות ואם נעבור, נעבור יחד" סבתא ניגשה אלי וכרכה את ידיה סביבי ולחשה " בכי יקירתי בכי, הוציאי את הכול

שרה החלה גם היא לבכות וחיבקה את שתינו

לפתע היה בוקר, ניראה שאירועי יום האתמול הכריעו אותי ונרדמתי.

הריח של ארוחת הבוקר חדרה לנחירי, פנקייקים חמים ורוטב מייפל , וואי כמה שאני רעבה מרוב ההתרגשות לא אכלתי אתמול כלום. דידיתי למטבח " סבתא סבתא הכנת פנקייק"

"סבא לא סבתא, כבר הרבה זמן סבא מפנק את סבתא" אמר סבי , הצחוק של סבתי נשמע משולחן האוכל " 30 שנים פינקתי אותך לא הגיע הזמן שתחזיר"

"אני לא מתלונן שלא תטעי, אני דווקא נהנה לפנק את הנכדות שלי, מזמן לא הזדמן לי, כמובן שלא תיארתי לעצמי שאעשה זאת בנסיבות האלו", קולו נשמע שקט, מהורהר ועצוב לפתע.

אנחנו צריכים להתאוורר, בואו נצא לטייל, מה אתם אומרים"? שאלה סבתא

"כן, כן אני רוצה, בואי, נו בואי עכשיו!" התלהבה שרה

"רגע חמודה" הצמידה סבתא את שרה אליה "קודם תאכלי, תשתי , תתלבשי ולאחר מכן נלך כולנו"

"אוףףףףף" התריסה שרה "טוב נו עוד כמה דקות וזהו! קדימה איכלו מהר" סבא וסבתא צחקו וקרצו זה לזה.

"מה איתי? מה עם ישראל? מה עם מה שהבטחתם"? כעסתי

" הכול בזמנו, הבטחנו ונקיים, אל תדאגי" אמרה סבתא "כעת אכלי לאחר מכן התלבשי ונצא לשאוף קצת אויר".

עשיתי בחוסר רצון מה שביקשה סבתא, אבל הרגשתי שהיא צודקת, אני באמת צריכה לצאת קצת ולחוש את האוויר הצונן על פניי.

חלפו חודשים, סבתא וסבא התרוצצו כדי לזרז את העלייה לארץ ישראל, ולאשר את מקומי בפנימייה שאפיק דיבר עליה.

אני זוכרת את אותו היום שקיבלנו את ההודעה סבא הכין ארוחת ערב חגיגית ונתן לי להרגיש את כרטיסי הטיסה, סבתא הזמינה חברה מיוחדת שתעזור לנו לארוז את הציוד החשוב. סוף סוף אני נוסעת, אני עוזבת והולכת לפגוש את אפיק, כמעט שנתיים עברו מהרגע שהתחלנו לדבר, אני אף פעם לא אוכל לראות כיצד הוא נראה אבל כבר לא יכולה לחכות להרגיש את פניו ולשמוע את צחוקו.

בישרתי לאפיק את הבשורות הטובות, התברר לי שביום הגעתי לארץ אפיק במחנה ולכן לא יוכל לפגוש אותי, אצטרך להתאפק עוד קצת.

.

"בוקר טוב"

"אפיק?"

"כן בטי"

"אני מגיעה לנתב"ג ביום ג. תוכל להגיע לפגוש אותי?"

"בטי... שכחתי להגיד לך... אני בטיול של ב"גובה העיניים..."

 

אפיק

 

המחנה הזה עבר כל כך מהר, עם כל כך הרבה... בעיות.

"אפיק?" נשמע קולה של יפית, אחת החניכות, שבעבר הייתה קרובה אלי מאוד.

"כן יפית?"

"אתה צריך משהו?" שאלה,  וקולה רימז כי היא אכן מתכוונת לעזור .

"לא, אבל תודה. אפנה אלייך אם אצטרך."

"אוקיי, אני ממש כאן לידך אם אתה צריך. אני ממש מולך"

עצם הפנייה של יפית אלי, הפליאה אותי מאוד.

הרי עד לפני כמה שעות היא לא הייתה פונה אלי בעד שום  הון שבעולם...

"תודה" אמרתי ובקולי החיוך שניסיתי להסתיר.

----------------------

יפית הלכה, אך חזרה שוב לאחר כמה דקות.

כבר לפי הבושם הקל, שמתי לב שזו היא.

היא לקחה את ידי ואמרה:

 "אפיק אתה רוצה לשבת לידי?"

מכיוון שזה היה זמן חופשי, ומכיוון שכבר רציתי לגלות מה קרה לה שהיא פתאום פונה אלי, הסכמתי.

ישבתי מולה. באותו רגע בדיוק, צלצל הנייד.

מכיוון שהנייד לא אמר את שם המתקשר, ניחשתי שהשם אינו שמור בנייד.

"יפית מה המספר שכתוב על המסך?"

היא הקריאה לי אותו.

מספר לא מוכר.

עניתי

"בוקר טוב?"

"אפיק, אני בדרך למרכז הקליטה, מתי אתה חוזר מהמחנה?"

"היום בערב"

"יופי, נתראה בקרוב"

פרק חמישי

בטי

המטוס החל מנמיך, וכך גם ליבי, הרגשתי את ההתרגשות גואה, הרבה חששות, מקום חדש, בית חדש, חברים אחרים, בית ספר שונה, סביבה לא מוכרת, צריך להתרגל לכל כך הרבה דברים, התבגרתי בבת אחת מאז מות הוריי וכעת אני במקום זר עם סבי, סבתי ואחותי לא חשבתי שהרגע הזה יגיע אף פעם. הגלגלים נגעו באדמה והנוסעים החלו לשיר " הבאנו שלום עליכם, הבאנו שלום עליכם.." הצטרפתי לשירה בעיניים דומעות וסבתא אשר הבחינה במצבי משכה אותי אליה. הרגשתי שגם היא מתרגשת, היא סיפרה לי ששנים לא הייתה כאן ושבכאב רב הותירה שני אחים שנורא רוצה לפגוש.

הדיילת עזרה לי לרדת במדרגות וליוותה אותי עד לסוף התהליך, ביציאה חיכו לנו אנשים רבים ונציגים של הסוכנות היהודית, לא היינו העולים היחידים, והסוכנות ארגנה אוטובוס שהסיע אותנו למרכז הקליטה. בשלב הראשון כולם נסעו לאותו מקום בהמשך היו צריכים לפזר אותנו. סבא וסבתא הגיעו מוכנים כדי לרכוש דירה צנועה בארץ הם שלחו את כספם וחסכונותיהם לחשבון בישראל כדי שיוכלו לעשות כן.

במרכז הקליטה הייתה המולה רבה, אף אחד לא ידע מה לעשות ולאן ללכת, אנשי הסוכנות הרגיעו את כולם והבטיחו שאם נתאזר בסבלנות כל אחד ימצא את מקומו. לבסוף נכנסנו לחדר ומרוב שהיינו כל כך עייפים פשוט נרדמנו. "המזוודות לא הולכות לשום מקום, וגם ככה אין טעם לפרוק" אמרה סבתא

בבוקר הגיעה פקידה מהרווחה בגלל העיוורון שלי קיבלנו כנראה עדיפות, היא אמרה שתסיע אותי לפנימייה להכיר את המקום, וגם את שרה להכיר את בית הספר החדש שלה. התרגשתי מאוד לשמע הבשורה, היא אמרה לסבא ולסבתא שיוכלו בזמן זה ללכת למתווך ולחפש דירה. סבתא לא הסכימה

 " אני רוצה להצטרף לבנות, המקום כל כך חדש ולא מוכר, לא אשלח את הנכדות שלי לבד"

"בסדר גמור" אמרה צילה העובדת הסוציאלית, אם כן, ניסע מחר בשמונה בבוקר.

 

פרק שישי

 

בטי

בבוקר בדיוק בשמונה הגיעה צילה העובדת הסוציאלית מטעם הרווחה ולקחה אותנו לשני המקומות. אותי היא לקחה לפנימייה את המקום את הצוות וכמובן את בני הנוער. הרגשתי מוזר פחדתי. פחדתי שלא יקבלו אותי. טוב הגיוני... חשבתי מקום חדש חברה חדשה יהיה בסדר.

שנת הלימודים הייתה בפתח ועדיין לא היו לי ספרים. לא ידעתי מה לעשות. כרגיל טלפנתי לאפיק ושאלתי בעצתו.

התקשרנו יחד לספריה לעיוורים וטפסי הרשמה נשלחו אליי למייל. לא הייתי לייד מחשב הייתי עדיין בפנימייה שכל זה קרה. שחזרנו למרכז הקליטה ניסיתי להשלים את ההרשמה בכוחות עצמי ולהפתעתי הרבה די הצלחתי.

סוכם עם סבי וסבתי שמיום המחרת אשהה בפנימיה. סיפרתי זאת לאפיק והוא שמח מאד. נפגשנו עוד באותו יום. הפגישה הייתה מרגשת מאד! סוף סוף! לאחר כמעט שנתיים של התכתבויות שיחות טלפון וכו' סוף סוף אנחנו נפגשים.

 

 

בוקר המחרת  בסביבות תשע, ציפתה לי הפתעה .

 

 

 

דלת חדרי  נפתחה בשקט, וצעדים חרשיים נשמעו בקרבת מקום.

הרגשתי מישהו יושב לידי. לפי הבושם, זיהיתי שזה אפיק. עשיתי את עצמי ישנה , קיוויתי שיעיר אותי, קיוויתי שהוא יודע מה אני מרגישה אליו. אבל אפיק רק ישב, בגבו אלי, וחיכה. למה חיכה? כנראה שאקום. הוא לא שם לב שאני כבר ערה כמובן.

לאחר כמה דקות של ציפיה, הסתובבתי אליו.

"מה השעה?" שאלתי כדי לנסות לפתח שיחה.

"09:20" ענה לי בקול וניסה להסתיר חיוך.

לא האמנתי לעצמי! ממתי אני קמה בשעות כאלה?

"אני תכף אקום,  רק.. אתה יכול להישאר איתי קצת? אני.. קצת מפחדת להיות לבד"

"כן בטח" ענה בחצי חיוך.

קמתי,והתארגנתי במהירות.

"תודה..." אמרתי בקול קצת ישנוני.

"אין בעד מה" ענה שוב בחצי חיוך.

"רוצה שנצא לספסל כאן בחוץ?  שאל

"כן, למה לא." אמרתי, וחשבתי שאולי שם, אוכל להגיד לו  מה אני באמת מרגישה אליו

התקדמנו לעבר הספסל.

כמעט לא דיברנו, עד שפתאום, הנייד של אפיק החל מנגן את הצלצול המיוחד של אפרת אימו של אפיק.   

הוא ענה במהירות, דיבר מהר ובשקט אך הבנתי כל מילה מכיוון שהשיחה הייתה באנגלית. בכלל, מאז שהגעתי לארץ ונפגשנו  כל שיחה שאפיק עושה היא באנגלית כדי שאבין.

זה כל כך מתוק מצידו... חשבתי לעצמי בעודי תוהה מתי סוף סוף אגיד לו מה אני באמת מרגישה אליו... כמה זמן זה כבר יכול לשבת לי בלב..

אפיק סיים את השיחה עם אימו  גיששתי אחר ידו

הוא כנראה שם לב לזה, והושיט לי אותה.

"אנחנו צריכים לדבר..." אמרתי בקול מהול התרגשות וקיוויתי שלא שם לב לזה.

"אין בעיה, אני מקשיב."

"אפיק... אני... צריכה להגיד לך משהו... אני מקווה שלא תכעס עליי" אמרתי בקול מהול התרגשות ובאמת קיוויתי שיבין.

"אין בעיה אני מקשיב, מה שתרצי " אמר בשקט

"אני... מחבבת אותך מאוד..." אמרתי את מה שכל כך קיוויתי שיבין לבד..

"זה ישב לי על הלב כבר כמה ימים... אבל לא ידעתי אם להגיד ואיך להגיד.." אמרתי בהתרגשות

"זה בסדר ו... גם אני מחבב אותך מאוד.." אמר אפיק בכנותו המיוחדת.

"בתור ידידה?" אמרתי וקיוויתי שהתשובה תהיה לא

"לא "

"בתור חברה?"

"כן!" אמר אפיק בשקט ולפי הקול זיהיתי שהוא רצה להגיד את זה כבר הרבה זמן

"כנראה שהייתי צריכה להגיד את זה קודם..." אמרתי בשקט

"לא זה בסדר"

"אתה בטוח?"

"כן ברור, עדיף מאוחר מאשר אף פעם"

"חכי כאן אלך להביא לנו מים. את עדיין לא רעבה?" שאל

"לא  אפיקוש, זה בסדר"

"גם ככה עד שאימא תבוא לא נוכל לאכול כלום..."  הוסיף

"אוקיי אני מחכה."

אפיק צעד לכיוון  החדר, בו היה מקרר.  שמעתי אותו מחפש במקרר משהו, ולא מוצא. שיערתי שלא מצא בקבוקי מים, ולמלא לבד שני בקבוקים ביד אחת.. קצת בעיה.

אפיק חזר בלי המים... כי לא מצא בקבוקים, והמשכתי לדבר

 

"ניסיתי לרמוז לך כבר קודם..." אמרה בשקט.

"זה לא חשוב עכשיו מתוקה, עכשיו אני יודע."אמרתי בשקט

"וואו... תודה"

"על מה? מה כבר אמרתי?"

"מתוקה."

"נכון, כי את באמת כזו.."

"אתה יודע כמה זמן לא קראו לי ככה..?"

"חבל מאוד " אמרתי בכנות

 

"אפיק.... אני.. יכולה לתקן את עצמי, את הדברים שאמרתי קודם?"

"בקשר לרגשות שלך? יש לי הרגשה שאני יודע מה תגידי. גם אני אוהב אותך"

בטי שתקה רגע ארוך, ואז בלי שום התרעה מוקדמת, התקרבה אלי וחיבקה אותי בחום.

"אתה באמת אוהב אותי?"

"כן באמת"

"אני מצטערת שלא אמרתי את זה קודם... פשוט לא ידעתי איך להגיד..."אמרה בכנות

"זה בסדר"

"התחלתי לאהוב אותך עוד בהתכתבויות שלנו, שעזרת לי והכל.." אמרה

"גם אני..."

"יותר קל לי עכשיו כי שנינו מרגישים אותו דבר אחד לשני" אמרה בטי בשקט

"כן האמת שאני מרגיש אותו דבר"

"אתה חושב שאתרגל לעברית? ללמוד ולדבר כל היום בעברית?" שאלה באנגלית.

"כן ואעזור לך כמה שתצטרכי, תסמכי עליי. חוץ מזה, נלמד באותו בית ספר ובאותה כיתה, כך שגם תשבי לידי. זו לא תהיה בעיה.

"באמת? תודה..."

"ואיך אתה חושב שהילדים יקבלו אותי?"

"אל תפתחי ציפיות, זה לא יקרה כל כך מהר.. אולי אפילו לא יקרה בכלל... אם הם לא מקבלים אותי ומתייחסים אליי כאילו אני אוויר... כאילו אני שקוף כבר שנה ומשהו... " לא המשכתי את המשפט, כי שמעתי אותה בוכה.

"מה קרה מתוקה?"

"זה בדיוק אותו דבר בארה"ב... " התייפחה בשקט וענתה לי באנגלית.

"כן אבל בארה"ב לא היה לך עוד עיוור שיכול להבין אותך.. יהיה לך יותר קל וגם לי." ניסיתי לנחם אותה  מה שלמרבה ההפתעה עבד.

"אני כל כך שמחה שהכרתי אותך.. אין לך מושג אפילו כמה"

"גם אני, באמת."

אני לא יודע למה, אבל כל השיחה התנהלה באנגלית שקטה

"את לא רוצה שנעבור לדבר עברית? לא סיכמנו משהו?"

"נכון אבל לאט לאט" אמרה בעברית הפעם

אני אעזור לך, אל תדאגי.

"כן אני סומכת עליך" אמרה תוך כדי שהיא מחפשת את ידי

"אני צמאה, אני הולכת להביא מים" אמרה וקמה

"חבל על המאמץ... שכחת שחיפשתי קודם במקרר?. אין בקבוקים קטנים. את כל המקרר הפכתי"

השיחה חזרה שוב לאנגלית משום מה. טוב... כנראה שיותר נוח לה לדבר באנגלית לייד אנשים חשבתי לעצמי

"אוף... טוב" אמרה וחזרה לשבת על הספה לידי תוך כדי שהיא מחפשת את ידי. הושטתי לה אותה.

ידה רעדה מאוד. חשתי שהיא נסערת גם בגלל זה, וגם בגלל שהיא זזה בחוסר נוחות

"קרה משהו?" שוב יצר הדאגה שלי החל לעבוד שעות נוספות, כרגיל עם אנשים שחשובים לי

"לא... סתם עצובה.."

"מקווה שהכל יהיה בסדר בבית הספר" הוסיפה לאחר שתיקה ארוכה בת כמה דקות

"אני איתך, לא אתן לך להיות לבד. אני איתך. את סומכת עלי?"

"נתגבר על הכל ביחד. " הוספתי אחרי כדקת שתיקה.

שוב, במקום לענות בטי התקרבה אלי וחיבקה אותי בחום, תוך כדי שהיא מתחילה לבכות.

החזרתי לה חיבוק. חיכיתי שהיא תירגע ואז שאלתי::

"למה בכית?" "מה קרה?"

"ריגשת אותי מאוד... המון זמן לא דאגו לי ככה ותמיד היו איתי..."

"את תתרגלי לזה לאט לאט, אבל חבל מאוד שלא דאגו לך והיו איתך. "

"אפיק.. באמת תודה על הכל.."

"אין בעד מה, תמיד כאן בשבילך"

בטי נרגעה כעבור כמה דקות, ושמה את ראשה על משענת הספה דיי קרוב אלי, ידה הייתה בינינו, במרווח , כאילו רמזה לי שאני יכול להחזיק אותה. לא היה לי אומץ לעשות את זה, למרות שרשמית שנינו ידענו כבר כמה שעות מה אנחנו מרגישים אחד לשני.

בסוף, היא אזרה אומץ ומצאה את ידי והחזיקה אותה, תוך כדי שהיא מתחילה שיחה. היא שאלה אם זה בסדר. כמובן שזה היה בסדר, וכך גם אמרתי לה.

היא שאלה אם אוכל להפוך לה את המחשב לעברית. הבטחתי לה שאנסה. צריך להתקין לה jaws בעברית, ובשביל זה צריך לדבר עם let's talk, הסברתי לה.

היא שאלה מה זה let's talk הסברתי לה שזוהי החברה המשווקת את ה-jaws בארץ.

הוצאתי את הנייד שלי, וחייגתי למשרדי החברה בתל-אביב.

"חברת let's talk שלום,

לפניכם מערכת לניתוב שיחות..." לחצתי על הספרה 0 וחיכיתי.

המזכירה ענתה לי. הצגתי את עצמי, הצגתי את הבעיה של בטי, ומה היא מבקשת. היא העבירה אותי מייד למעבדה, ושם שאלתי את הטכנאי מה צריך לעשות.

הוא ביקש לדבר עם בטי.

לשם שינוי היא דיברה עברית דיי בסדר, עזרתי לה איפה שהיא התקשתה. בסוף סוכם שהוא ידבר עם החברה בחו"ל, ויונפק לה רשיון בעברית לגרסה הכי חדשה של ה-jaws

פרק שביעי  

אפיק

 

השבועות הבאים ובכלל הימים הבאים עברו עליי ועל בטי בהכרת הסביבה. בטי התחילה עם המון עזרה מאימא ללמוד עברית. אימא, בהכשרתה מורה ללשון כך שבשמחה היא חלקה את ידיעותיה הנרחבות עם בטי שרצתה מאוד ללמוד. אימא שלא התמצאה בתוכנת הסריקה,, נתנה לי את הדפים שברשותה, החומר לבטי. המרתי אותם לקבצי טקסט, והעברתי אותם לבטי על disk on key, בשביל שתוכל ללמוד  ולשמור את החומר על המחשב שלה לעתיד.

היא נחלה הצלחה גדולה בלימוד העברית, ובסוף כל כמה שעות ביום בהן אימא הייתה יושבת ומלמדת אותה היא יצאה מחייכת. כמובן, הרגשות שלי אליה לא השתנו בכלל

באחד הימים, קיבלתי שיחת טלפון לנייד שלי מlet's talk כמה דקות לאחר השעה תשע בבוקר.  הבשורה שבטי חיכתה לה הגיעה

הרשיון לגרסה העברית הגיע, מה שצריך לעשות הוא דבר כזה. להחליף את הקוד בגרסה האנגלית, להוסיף עברית לגרסה הקיימת, ולהתקין את כרמית, מנוע הדיבור בעברית, ואת קרן מנוע הדיבור באנגלית. הטכנאי שאל אם אוכל לעשות זאת לבד במחשב של בטי. השבתי לו שאנסה ככל יכולתי ואם אסתבך ארים טלפון לשלוחה שלו.

התחלתי לעבוד על המחשב של בטי, שתוך דקה צצה לי התיבה " password "

נאלצתי להפריע לבטי לישון בשביל לבקש את הסיסמא. כמובן שהיא לא כעסה ואף רצתה שאשאר איתה קצת. עשיתי כבקשתה ונשארתי איתה.

היא הקלידה את הסיסמא ותוך כדי גילתה לי אותה, ושאלה כמה זמן זה יכול לקחת.

באמת לא היה לי מושג כמה זמן, אבל התחלתי לעבוד. טלפון נוסף מהחברה בישר לי שהטכנאי שכח להכתיב לי את הרישיון, ובדיוק בזמן כי הייתי בחלון האקטיבציה.

הרשיון הוכתב, שפת הממשק הוחלפה לעברית, וכרמית! הותקנה.

העברתי את קבצי ההתקנה של קרן וכרמית מהמחשב שלי למחשב של בטי והתקנתי הכל. עכשיו... איך הופכים את השפה במחשב לעברית?

לאחר נסיונות אין ספור והמון שיחות טלפון לגורמים שונים כולל let's talk הצלחתי להפוך לבטי את שפת הממשק של המחשב לעברית.

"תודה" היא אמרה בשקט לאחר שהתהליך סוף סוף הושלם בהצלחה

"שטויות..."

בעניין ספרי הלימוד של בטי לשנה החדשה הבעיה הייתה קצת יותר מורכבת. טלפנתי לספריה לעיוורים ושאלתי מה ניתן לעשות. הרי אנחנו משתמשים בדיוק באותם ספרים, אז למה שלא אעביר לה אותם על disk on key?

התשובה הייתה חד משמעית.

"לא, היא צריכה להירשם לספריה ולהזמין שוב. אולי זה לא אותם ספרים?"

הטפסים למילוי לצורך הרשמתה של בטי לספריה נשלחו אל כתובת המייל שלה, ועם קצת עזרה ממני היא מילאה אותם מהר ושלחה לספריה. ואז... צצה בעיה חדשה. צריך אישור רפואי שהיא אכן עיוורת וצריך להציג לפני הספריה תעודת עיוור.

יופי... זה אומר שצריך לנסוע למשרד הרווחה, ולהנפיק לה תעודת עיוור? מה עושים..

התקשרתי למורה השיקומית שלי שלמזלי לא הייתה בהדרכה, ושאלתי אותה מה אפשר לעשות לאחר שהצגתי לה את הסיפור במלואו.

"כן, צריך לנסוע קודם למשרד הפנים, להנפיק לה אזרחות. ואז למשרד הרווחה להנפיק לה תעודת עיוור. ורק אז אישור רפואי.."

איזה בלגן...

אימא ששמעה במקרה את השיחה אמרה שמייד היא מטפלת בזה.

היא עשתה כמה טלפונים, שלחה פקסים עם אישורים רפואיים של בטי (שחשבה כבר על הכל והביאה איתה הכל מארה"ב) והכל סודר.

הטפסים הנוספים נשלחו במייל לספריה, וכעבור כמה דקות קיבלתי מייל ובו נכתב שבטי באופן רשמי רשומה לספריה כאזרחית ארה"ב, וזה בסדר.

אימא דאגה גם לזה. היא נסעה למשרד הפנים והנפיקה אזרחות ישראלית לבטי שהיא בעצם יהודייה .

אחרי כל התהליכים המפרכים האלה, היא קיבלה סוף סוף את ספרי הלימוד שלה, וגם הזמינה כמה ספרי קריאה בעברית, שהשתפרה מאז יומה הראשון כאן.

 עד כה, בטי שהתה לפעמים בביתינו, ולפעמים בפנימיה, אך היא שהתה בביתינו יותר ובקושי הייתה בפנימיה.

היא  הסתגלה מהר מאוד לסביבה החדשה, ואני הלכתי איתה לראות מה יהיה בפנימיה ואיך יקבלו אותה

כולן קיבלו אותה בחום, ורצו לעזור לה, אבל לא עזבתי אותה עד שהתמקמה וסידרה את חפציה בחדר שהוקצה לה, שהונגש מבעוד מועד. לבקשתה, הייתי איתה בקשר אחת לכמה שעות, לבדוק שהיא בסדר ואיך היא מתאקלמת.

ההתאקלמות בפנימיה הייתה לה קשה קצת, כי היא הרגישה לבד. מכיוון שנותרו עוד חודש וכמה ימים לתחילת שנת הלימודים,  ביקרתי אותה הרבה מה שגרם לה לחייך, כך לפחות שמתי לב לפי קולה.

היא לא הפסיקה להודות לי על כל דבר קטן.

באחד הימים, הייתה לה בעיה במחשב. היא התקשרה אלי בסביבות 23:45  למרות שידעה לא מכבר שאני כבר בדרך כלל ישן בשעות האלו.

הצלצול המיוחד שלה הקפיץ אותי. לחצתי על מתג השעון המדבר והופתעתי לגלות את השעה.

אולי קרה משהו? תהיתי

"מה קרה?" עניתי בלי שהיות.

"היי... מצטערת שאני מתקשרת ומיערה אותך.. אבל יש לי בעיה במחשב...

"מה קרה?"

לא התייחסתי להתנצלותה, כי זה בסדר שהיא מתקשרת בשעה כזו והיא ידעה את זה.

"נתקעה לי הג'וז, ואני לא יודעת מה לעשות"

"insert+f4 תלחצי אנטר ותפעילי אותה בדרך הרגילה"

"שניה"

שמעתי אותה מתקתקת על כמה מקשים, ולאחר מכן את כרמית אומרת jaws for windows is ready

"סבבה. עובד."

וואו... עד כדי כך העברית שלה השתפרה והיא למדה כבר סלינג? תהיתי ביני לבין עצמי

"מעולה. את צריכה עוד משהו?"

"לא מתוק, זה בסדר."

מתוק? מילדה אמריקאית טיפוסית היא בסוף תהפוך עוד רגע לישראלית רכלנית... ולא נחמדה... זה מה שחסר לי..

"נדבר מחר?" היא שאלה פתאום והעירה אותי מהמחשבות.

"רק אם את רוצה" אמרתי בחיוך.

"ברור שאני רוצה. תגיד? איך מגדירים את ה-outlook?"

"זה יכול לחכות למחר?"

"כן. ברור שכן. שוב מתנצלת שהפרעתי לך.. "

"לא לא זה בסדר, אבל להגדיר לך outlook דרך הטלפון זו קצת בעיה, במיוחד ב00:00 "

"אוקיי, אז נדבר כבר מחר?" היא שוב שאלה ושמעתי בקולה שמץ של עצבות

"אתקשר אלייך ברגע שאקום. סומכת עליי?" אמרתי בחיוך וניסיתי להסתיר פיהוק.

"כמובן"

"ביי מתוק." שוב ה"מתוק..."

סיימתי את השיחה וליתר ביטחון העברתי את הנייד למצב שקט. תוך מס' דקות שנראה כמו נצח, שקעתי בשינה.

 

כדקה לאחר שהשעון אמר "השעה תשע" זימזם הנייד.

השעון והנייד היו אלו שהעירו אותי. מיהרתי לענות למתקשר, שמסתבר שהייתה מתקשרת, והיא  לא אחרת מאשר... בטי

"בוקר טוב" אמרתי בשקט מנסה להסתיר את העובדה שהרגע קמתי.

"היי" ענתה היא בחיוך.

המשכנו לדבר עוד קצת, סיכמנו שניפגש היום והשיחה הסתיימה

 

נפגשנו לאחר כמה שעות. היא הגיעה לביתינו. שמתי לב שהיא קצת עצובה.

"מה קרה?"

"בלחץ." ענתה הפעם הראשונה מזה כשבועיים שוב באנגלית.

"למה?" עניתי לה בעברית כדי לרמוז לה שרצוי שתעבור לעברית. היא ממש השתפרה בשפה.

"ביה"ס והכל... הספרים... הלימודים..."

"אני איתך, אל תדאגי., הכל יהיה בסדר"

"תודה..." אמרה בשקט

המשכנו לדבר עוד קצת, ואז לאחר כמה שעות בטי הייתה צריכה לחזור לפנימיה למרות שרצתה מאוד להישאר איתי לפי דבריה. חשתי שמשהו עובר עליה, והיא לא מספרת לי.

אבל לא לחצתי יותר מידי.

אם היא תרצה, שתספר

שוב, כמו בלילה הקודם, העברתי את הנייד למצב שקט ונרדמתי מייד באופן מוזר ביותר.

זמזום מהנייד הקפיץ אותי. הודעת טקסט.

אני לא יכול לקרוא הודעות טקסט, לכן התעלמתי ממנה וחזרתי לישון, או לפחות... ניסיתי..

שוב זמזום, הפעם ארוך מקודמו וחוזר על עצמו מה שאומר שיחה נכנסת.

השעה הייתה 03:00

"כן?" עניתי בשקט ככל האפשר. רעש התייפחות חנוקה נשמע ברקע.

זיהיתי שזו בטי

"מה קרה?" שאלתי מייד.

"אני צריכה אותך.. " אמרה בעודה מנסה לשלוט על בכיה.

"מה קרה?" שאלתי שוב, הפעם בקול שקט יותר .

"חלמתי... חלמתי על תאונת הדרכים... שמעתי קולות... "

"תאונת הדרכים?  שבה.. נהרגו ההורים שלך?" שאלתי בקול שקט במיוחד מנסה להסתיר פיהוק גדול  ולא להעיר את אחי הקטן שישן חדר לידי.

"כן.." אמרה בטי תוך כדי נסיונות לשלוט על בכיה שרק הלך והתחזק.

"אבל.. לא היית שם.."

"אז מה? אני שומעת קולות, מדמיינת איך זה קרה. אני לא יודעת מה לעשות... "

"דבר ראשון, נסי להירגע. תשתי המון, ותנשמי עמוק. ואז תנסי לחזור לישון. אשאיר את הפלאפון ליידי למקרה שתצטרכי אותי."

"אבל אני צריכה אותך עכשיו! פה איתי!" אמרה בקול מתחנן שהיה לי מאוד קשה לעמוד בפניו.

"הלוואי שהייתי יכול להיות שם איתך.. אבל..."

רעיון עלה במוחי.

"חכי לבוקר, אדבר עם אימי, אולי תוכלי בינתיים, עד תחילת השנה לישון אצלינו."

"אוקיי. תוכל להישאר איתי כאן בינתיים? אני ממש צריכה אותך.."

"כן! ברור שכן"

המשכנו לדבר עוד קצת, עד שלבסוף בטי נרגעה. ניסיתי לחזור לישון, אבל לא לאורך זמן..

 

כמה דקות לאחר שנרדמתי, העיר אותי זמזומו של הנייד.

"כן?" עניתי בשקט.

"אפיק.... אני לא מצליחה להירדם... אני שומעת קולות, רעשים, צעקות... זה מלחיץ אותי.!" אמרה בטי שבאמת נשמעה לחוצה

ניסיתי להרגיע אותה. פתאום... נשמעו צעדים חרישיים מכיוון המדרגות המובילות לקומה למעלה

"אפיק? הכל בסדר?" אמרה בטי בשקט כאשר שמה לב לשקט הפתאום וכנראה, שמעה את רעש הצעדים.

"חכי רגע " ביקשתי

התקדמתי לכיוון המדרגות

מסתבר שבטי לא התקשרה אחרי כמה דקות, אלא אחרי כמעט ארבע שעות. היה זה אבי יפיתד מהקומה למעלה, בדרכו לעבודה

"הכל בסדר" שאל בשקט. הוא כמובן לא היה רגיל לראות אותי ער בשעה הזו, ועוד בטלפון.

סיפרתי לו את כל מה שקורה כרגע לבטי במהירות.

"בסדר, תרגיע אותה ותחזור לישון." ביקש,  ולפי הצעדים הלך לכיוון פינת האוכל על מנת להתפלל

"אפיקוש הכל בסדר?" שאלה שוב בטי.

בגלל שהעברית שלה לא עד כדי כך טובה, עניתי לה באנגלית מהירה ושקטה

""yes, my father  just asked me if everything  ok. I told him about your problem. He asked me to help you and go to bad")"כן, אבא שלי רק שאל אם הכל בסדר. סיפרתי לו על הבעיה שלך והוא ביקש ממני לעזור  לך  ולחזור למיטה )

"ok " ענתה היא בשקט.

המשכנו לדבר בערך כעשרים דקות, עד שבטי נרגעה לגמרי.

הנחתי את הנייד על השולחן לידי, וחזרתי למיטה.

 

פרק שמיני

בטי

 

לקח לי המון זמן להירדם. בגלל שהזמנתי מבעוד מועד ספרים כלומר ספרי קריאה מהספריה המרכזית לעיוורים, קמתי בשקט, וניסיתי למצוא את המדף. נתקלתי במיטתה של אחת מחברותי לחדר. היינו שלוש בחדר. אבל הן היו נחמדות. שמעתי אותה זזה, אור קטן נדלק לידי.

"הי, את בסדר?" שאלה הילדה בעלת הקול הנעים, ניצן שמה.

"כן, תודה." עניתי בשקט

"את צריכה משהו" עכשיו התערבה גם מיכל, חברתי הנוספת לחדר.

"לא, זה בסדר. תודה" עניתי בנסיון לשוות לקולי טון בוטח.

"היית בדרך למדף הספרים?" שאלה ניצן שנשמעה עכשיו מרוככת יותר.

"כן... איך ידעת?"

"ראיתי את הכיוון שאת נמצאת בו ושיערתי שלשם רצית להגיע. את לא מצליחה להירדם?"

"בדיוק." עניתי.

"עם מי דיברת קודם?" שאלו שתיהן.

"ידיד..."

"זה לא נשמע ככה" הרימה מיכל את קולה.

אני מטומטמת! חשבתי לעצמי. שכחתי שהן יכלו  לשמוע את השיחה...

"דיברתי עם אפיק... שהיה כאן בבוקר... זוכרות אותו..?" עניתי בשקט, מנסה לשוות לקולי נימה רגועה אף על פי שבתוך תוכי סערתי. איך היא מרשה לעצמה?

"אה, כן, העיוור השני? " שאלה מיכל, ועוד לפני שהספקתי להשיב לה, התערבה ניצן בקול רם שדי הציל אותי : "מיכל!"

"אוי.... אני מצטערת.... מה הוא רצה?"

"מיכל, מספיק! תעזבי אותה! את לא רואה שהיא לא רוצה לדבר על זה?" הצילה אותי שוב ניצן.

"כן... סליחה... אבל...."

"שום אבל. פשוט תעזבי אותה. תמיד את נטפלת למי שחלש ממך."

שתיקה הסתררה לרגע. שמעתי את ניצן קמה.

הרגשתי אותה קרובה הודות לריח הבושם הקל שעלה ממנה.

היא לקחה את ידי והושיבה אותי על מיטתה.

"אל תתיחסי אליה" לחשה לי. "היא סתם מנסה לעצבן אותך" "אני יודעת מה קורה בינך לבין אפיק. אני לא מכירה אותו, אבל מהשיחהשלך איתו נשמע שאת מאוד אוהבת אותו והוא מאוד עוזר לך."

הן חצופות! מקשיבות בכוונה לשיחות פרטיות שלי?

האדמתי ללא שליטה. פני בערו ולכן שמתי לב לכך.

"בטי, מה קרה?" שאלה ניצן בשקט

"כלום!" עניתי קצת בתקיפות

"לעזור לך להגיע חזרה למיטה, או להביא לך משהו?"המשיכה, עדיין ברוך מתסכל.

רתחתי על שתיהן! איך הן מרשות לעצמן לחדור לחיי הפרטיים?

"לא, אני אסתדר תודה" עניתי בשקט

לא הסתדרתי. נתקלתי במדף, ואז במיטתה של מיכל.

"בטי, שמאלה." אמרה ניצן בשקט

פניתי שמאלה.

"תמשיכי ישר, ותגיעי למיטה שלך"

אכן המשכתי ישר, והגעתי למיטה. "תודה ניצן" אמרתי בשקט

"בשמחה" ענתה היא בשקט

לפי קולה, שמתי לב שהמיטות שלנו די קרובות. אם אמשיך ישר אגיע למיטתה. היא כנראה קראה את מחשבותי  משום שאמרה לפתע:

"אם את צריכה משהו רק תקראי לי. אני ממש מולך"

"בסדר, תודה."

השיחה בינינו הסתיימה. שוב ניסיתי להירדם ובסופו של דבר נרדמתי.

 

בשמונה וחצי בערך, השעון שלידי השמיע צלצול, לבשר לי כי שמונה וחצי.

"בטי, השעון" אמרה ניצן בכעס.

"רק רגע, אכבה אותו." ניסיתי לשמור על קול רגוע. למה היא כל כך כועסת? לא הבנתי אותה.

כיביתי את צלצול השעון והתארגנתי מהר.

טלפנתי לאפיק בערך בתשע, לפי קולו הוא רק קם בזה הרגע. סיכמנו להיפגש בביתו במהלך היום. אוי כמה חיכיתי לפגישה הזו...

"בטי! דיי!" אמרה ניצן הפעם באמת כועסת, "אנחנו מנסות לישון!"

מה עובר על הילדה הזו.... פעם היא נחמדה, ופעם כועסת? עליה לא אוכל לסמוך כחברה טובה...

"סליחה..."

כמה דקות לאחר מכן, מיכל קמה והתקרבה אלי. גיששתי אחר הנייד שלי. הוא לא היה על השידה לידי.

"ניצן?"

"כן? מה עכשיו?" היא נשמעה באמת כועסת מאוד הפעם  ולא רציתי להכעיסה עוד [

"הנייד שלי היה על השידה, והוא נעלם."

"מיכל!" קראה ניצן

"כן?" ענתה בקול מיתמם.

"ראית אולי את הנייד שלה?"

"לא... פעם אחרונה שראיתי אותו הוא היה על השידה..."

"אני יודעת שהוא אצלך! תחזירי לה אותו!"

"הוא לא אצלי."

שמעתי את ניצן קמה, צועדת במהירות לכיווני,  ואז צליל   הנייד מונח על השידה. "אני לא אהיה כאן בזמן הקרוב, אני הולכת לכמה דקות. אם היא נטפלת אלייך שוב, תתקשרי אלי?" שאלה והפעם ברוך.

היא שמרה את מס' הטלפון שלה בתוך אנשי הקשר שלי, ושמעתי אותה יוצאת.

"מטומטמת! את חושבת שאני לא יודעת שאת משחקת אותה עיוורת?" שאלה מיכל.

"אני? משחקת אותה עיוורת?" הייתי  ממש המומה משאלתה."

"כן! איך את יודעת הכל!? איך את יודעת איפה הכל נמצא? את חושבת שלא ראיתי איך בכוונה נתקלת במיטה של ניצן אתמול?"

על מה הילדה הזו מדברת.... איך היא מרשה לעצמה בכלל....

"אני באמת עיוורת!" כמעט בכיתי מרוב כעס. "איך את חושבת בכלל כאלה דברים? נראה לך שאני אשחק את עצמי עיוורת? בשביל מה זה טוב?"

ניצן, שבדיוק נכנסה, שמעה כנראה את הטון שלי ושאלה מייד: "מה קרה?

"כלום...." היתממה שוב מיכל, ה"צדיקה הגדולה"

"בטי, מה קרה?" שאלה שהיא מתקרבת אלי.

"אני לא יכולה להגיד לך... זה קשה לי מידי מה שהיא אמרה..."

"מה היא אמרה?"

שתיקה

"מיכל? מה אמרת לה שגרם לה לבכות?"

"כלום, באמת כלום!" ענתה בקול תמים, שגרם לי להאדים וכמעט לבכות.

"בטי, מה קרה? ספרי לי. אני רק רוצה לעזור לך"

"היא... היא חושבת שאני משחקת את עצמי עיוורת.... שאני לא באמת עיוורת..."

"מיכל! השתגעת לגמרי?"

"היא חושבת שאנחנו מטומטמות. תסתכלי על העיניים שלה. הן פתוחות."

"נו? אז מה אם הן פתוחות? זה אומר שהיא יכולה לראות?"

"כן!"

"ממש לא! ותפסיקי להיטפל אליה." ענתה ניצן בפסקנות

"מספיק!" כבר ממש התחלתי לבכות עכשיו. "אני באמת! עיוורת! כל כך קשה לכן להאמין?"

"בטי, אני מאמינה לך" אמרה ניצן אחרי שתיקה של דקה.

"ואני לא...."

"את תשתקי!" היסתה אותה ניצן

"גרמת מספיק נזק גם ככה. את לא רואה מה עשית לה?"

"היא סתם עושה הצגות... היא לא באמת עיוורת...."

"מספיק עם זה!" קמתי ויצאתי מהחדר.

טלפנתי למישהי מהפנימיה וביקשתי ממנה ללוות אותי לאפיק.

במהלך הפגישה אפיק שם לב שאני בלחץ. שאני לא כתמול שלשום. "קרה משהו?"

"לחץ" עניתי באנגלית.

"מה קרה? ממה את בלחץ?"

לא ידעתי מה לענות.

 

"בית הספר והכל..."

"אני איתך, הכל יהיה בסדר "

 

לאחר כמה שעות, חזרתי לפנימיה בליוויית אותה מדריכה.

"היי בטי" קידמה את פני בירכתה של ניצן וחיבוק ממנה.

"הי.. " אמרתי בשקט, מנסה להישאר רגועה.

"הי" אמרה מיכל, בקרירות צוננת.

"מה השעה?"

"שש!" ענתה מיכל.

"לא שאלתי אותך... אני הולכת להתקלח"

"בסדר, אם את צריכה משהו  תקראי לי" אמרה ניצן.

הן יצאו מהחדר. לא ידעתי מה לעשות. כל האירועים האחרונים ממש קוממו והכעיסו אותי.

ניגשתי למחשב והתחלתי לכתוב הכל במהירות במסמך word חדש. הכתיבה, מאוד עוזרת לי.

נכנסתי להתקלח. שיצאתי, ניצן עדיין לא הייתה בחדר. טלפנתי אליה וביקשתי ממנה לבוא ללוות אותי לחדר האוכל. הלכנו לשם יחד. בכניסה לחדר האוכל מיכל הגיעה והתחילה לדבר עם ניצן. לחצתי את ידה של ניצן, בתקווה שהיא תבין את הרמז.

"בואי, נלך להביא לנו אוכל." אמרה מייד ברכות האופיינית לה.

ניצן עזרה לי למלא את צלחתי, וכן למצוא שולחן, כמה שיותר רחוק ממיכל. לא הייתי צריכה לבקש או לרמוז, היא כבר הבינה.

תוך כדי הארוחה, אחד מהמדריכים ביקש את תשומת ליבנו. שקט מתוח השתרר באולם.

"מחר, אתם תצאו לבריכה כאן בעיר!" הכריז המדריך.

קריאות שמחה רבות נשמעו בכל רחבי האולם. אני, לא ידעתי מה לעשות... ניצן כנראה קראה את מחשבותי ששאלה: "אולי תבקשי מאפיק שיבוא איתך?"

זה רעיון מעולה!  חשבתי לעצמי. אבל קודם... אני צריכה לספר לו את כל האירועים של היומיים האחרונים... מה אני אעשה...

חשבתי על הארוחה, ועדיין לא הגעתי לתשובה.

בסיום הארוחה מיכל שאלה בקרירות שוב: "מי בא איתה לבריכה?"

איתה? אין לי שם? איתה....

עוד לפני שהספקתי לענות ניצן התערבה: "זה לא עניינך! תעזבי אותה!"

"תודה" לחשתי לה.

היא לחצה על ידי לאות שהבינה וזה בסדר. שתינו חזרנו לחדר, מיכל התעכבה קצת למרבה המזל. לא היה לי האומץ, הכוח, והרצון להתמודד איתה...

שעה ארוכה ישבתי על מיטתה של ניצן וחשבתי. חשבתי איך לספר לאפיק. ניצן שכנראה שמה לב שמשהו לא בסדר, שאלה לאחר מחצית השעה בערך: "בטי, הכל בסדר?"

ממנה, לא הסתרתי כלום. סיפרתי לה מה חוסר האמון של מיכל גורם לי להרגיש. איך אני מרגישה שאני מתרחקת מאפיק בגללה, שאני ממש לא יודעת מה לעשות. היא הבינה וחיבקה אותי לאות הזדהות. "אני ניסיתי לדבר איתה... שמעת נכון? אבל היא פשוט לא מוכנה להקשה...." מיכל נכנסה באותו רגע ושמעה את סוף דבריה של ניצן.

"לא מוכנה להקשיב למה?! מי לא מוכנה להקשיב!?" דרשה לדעת.

הפעם, ניסיתי אני להציל את ניצן כשאמרתי בתקיפות: "לא עניינך! תעזבי אותה! תפסיקי לדחוף את האף שלך לדברים שלא קשורים אלייך!"

לא האמנתי שאמרתי את זה, ועוד בעברית כזאת טובה.... כנראה ששיעורי העברית בכל זאת עזרו המון.

"את תשתקי! שקרנית! אני לא מטומטמת! את סתם משחקת את עצמך עיוורת!"

רעיון עלה במוחי.

המזוודה עם כל האישורים הרפואיים הייתה במרחק מה.

"את יכולה לעזור לי?" אמרתי בפנותי אל ניצן.

"כן בטח! מה את צריכה בטי?"

"את רואה את המזוודה שלי? בתוכה יש שקית אטומה למים. תוכלי להביא אותה אבל ממש בזהירות?"

"כן, ברור" ניצן קמה ותוך כמה שניות מצאה את השקית. היא עזרה לי לפתוח אותה, ולהוציא את כל האישורים הרפואיים, וכל הטפסים המאשרים כי אני באמת עיוורת.

מכאן ואילך, לא הייתי צריכה להגיד דבר. הטפסים אמנם היו בשפה האנגלית, אך ניצן הבינה מייד מה התוכנית.

היא קמה, ניגשה אל מיכל והושיטה לה את הטפסים.

"מה זה?" שאלה בקרירות. "עוד "הוכחה"?"

"תקראי ותביני" ענתה ניצן בתקיפות.

מיכל קראה. כנראה שהיא לא שלטה טוב באנגלית כמו ניצן, לכן ניצן תרגמה לה.

"כתוב כאן שחור על גבי לבן, שבטי היא עיוורת! אלה כל האישורים הרפואיים מארה"ב. מה עוד את רוצה?"

"אני לא מטומטמת... גם את זה היא ביימה להצגה הקטנה שלה..."

"מספיק!" השבתי לה בקרירות.

"מיכל השתגעת? מה עוד את צריכה כדי להאמין שבטי עיוורת?"

"אני לא אאמין! לא משנה מה. לא ייתכן שהיא יודעת הכל אם היא עיוורת. יודעת להתקלח, יודעת שלקחתי לה את הנייד..."

"אז את מודה שלקחת אותו!" קטעתי אותה.

"כן ברור! ואת מודה שאת שקרנית שסתם מנסה לנצל אחרים?" השיבה בעזות מצח.

"מיכל! תעזבי אותה!" ניצן כמעט בכתה מרוב כעס על פי קולה.

"היא באמת עיוורת!, את לא רואה?"

"היא משחקת את עצמה עיוורת!" מיכל צרחה עכשיו במלוא גרונה, וגרמה לי לבכות שוב ביחד עם ניצן.

"יופי.... תראי מה גרמת שוב!אני הולכת לקרוא למדריכה!" הודיעה ניצן ויצאה עדיין בדמעות.

קמתי ממיטתה של ניצן, ניגשתי למחשב ובדקתי מה השעה. כנראה שהוויכוח היה ארוך מאוד כי השעה הייתה קרובה לחצות.

נכנסתי ל-outlook לתיבת האימייל שלי, וגיליתי מייל מהספריה.

"שלום,

 

נשלח אלייך ספר קריאה בשבוע שעבר. האם קיבלת אותו?"

ספר קריאה? לא... אינני זוכרת שום ספר קריאה...

העברתי את האימייל לכתובת המייל של אפיק, ולפני שליחתו כתבתי שלוש מילים משמעותיות, וקיוויתי שיבין את הרמז: אני אוהבת אותך!.

פתחתי הודעת אימייל חדשה, וצירפתי את הקובץ שכתבתי קודם, להודעה. מיענתי אותה לאפיק. כמובן שידעתי שהוא לא יקרא את שתי ההודעות עכשיו, ושיבין רק מחר, אבל בכל זאת...

"מה הולך כאן?" נכנסה אדווה המדריכה ושאלה מייד את מיכל.

"מה הולך כאן...? אני באמת לא יודעת..." ענתה מיכל שוב בתמימות שגרמה לי פשוט להתחיל לבכות. היא פשוט חסרת לב!

"בטי, תרגעי" התקרבה אלי ניצן. "אדווה יודעת הכל. היא תעזור לנו לפתור את זה"

ניצן שראתה את הודעת המייל החדשה, והקובץ המצורף בתוכה, וגם קראה את תוכנה של ההודעה שהיה:

"הי... תכתוב לי בבקשה ברגע שתוכל. מצורף קובץ המסביר הכל."

אמרה: "יפה מאוד!" ולחצה על ידי לאות שהבינה.

לחצתי על כפתור השליחה, כיביתי את המחשב וקמתי על מנת להגיע למיטה.

"מיכל, אל תחשבי שאני לא יודעת!" אדווה המשיכה לחקור את מיכל שהייתה עכשיו "צדיקה בסדום"...

"את לא יודעת מה?" ענתה בתמימות שובת לב, שלא עבדה לא עלי, לא על אדווה, ובטח שלא על ניצן.

"את חצופה את יודעת? לפחות תודי באמת! תודי שאת משקרת! שאת נטפלת ופוגעת בילדה שעוד לא התאקלמה כאן. שאין לה את הכלים לענות לך ולצאת נגדך. אם ניצן לא הייתה מעירה את תשומת ליבי בזמן, מי יודע מה היית ממשיכה לעולל לה!"

"היא לא באמת עיוורת! אפילו האישורים הרפואיים שלה מזוייפים! רופא מזוייף יש לה!" התרתחה מיכל מחדש.

הוויכוח בינינו נמשך, ביני לבין אדווה לבין מיכל. אני ניסיתי להסביר לה בעדינות והן בתקיפות שאני באמת עיוורת, מיכל לא האמינה לי, ואדווה, ניסתה להרגיע את הרוחות.

"מה כל כך מפריע לך שהיא עיוורת?"

"היא לא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"

"מיכל! היא הראתה לך אישורים רפואיים! מה עוד את רוצה?"

"כלום! פשוט לא רוצה אותה כאן וזהו. נמאס לי ממנה!"

"אבל מה היא עשתה לך שאת כל כך נגדה?"

"היא עושה הצגות. משחקת את עצמה עיוורת..." התחילה מיכל בצרחות שגרמו לי שוב, לאחר שניצן סוף סוף הצליחה להרגיע אותי, להתחיל לבכות.

"מיכל אני באמת לא יודעת כבר מה לעשות איתך... תמיד את עושה את זה.... נטפלת למי שחלש ממך..." אמרה אדווה בכעס.

ניצן, שהייתה כל הזמן לידי והרגיעה אותי, אמרה בפנותה לאדווה: "אם כל כך מפריע לה שבטי כאן, אולי תחליפו לה חדר? עם בנות שמתאימות לרמה שלה? שהן לא עיוורות, אבל גם לא מקבלות את השונה..." ניצן בכתה עכשיו ביחד איתי.

"את צודקת! אני הולכת עכשיו למצוא לך חדר אחר. את בחדר הזה, לא נשארת!" אמרה אדווה והוסיפה, "ביאטריס, עכשיו הכל יהיה בסדר. תסמכי עלינו, היא לא תתקרב אלייך או תיטפל אלייך יותר. אני מבטיחה לך" כך, באומרה זאת, יצאו היא ומיכל מהחדר.

"תודה לאל שזה נגמר..." אמרה ניצן בשקט, מנסה למחות את דמעותיה.

"את צודקת. את חושבת שיכניסו לכאן איתנו עוד מישהי?" שאלתי, ומכיוון שניצן לא הבינה תירגמתי את עצמי לאנגלית.

"כן. מה שבטוח, את מיכל לא יביאו לכאן יותר. "

"את חושבת שהילדה שתהיה איתנו, תקבל אותי?"

"אני מקווה מאוד. בטי, אולי תספרי לאפיק מה שקרה כאן?"

"כתבתי לו כבר אימייל קודם. וחוץ מזה, מאוד מאוחר עכשיו."

"נכון. תנסי לישון קצת." אמרה ניצן בשקט.

אכן ניסיתי לישון. אין לי מושג למה ואיך, אבל חלמתי על תאונת הדרכים של הורי.

התעוררתי שטופת דמעות, לא הצלחתי לעצור את הבכי.

"בטי! מה קרה?" ניצן גהרה מעלי, קולה היה מודאג.

סיפרתי לה על החלום.

היא נתנה לי את הנייד וביקשה: "תחייגי לאפיק. זה יעזור לך"

חייגתי אליו. ליתר דיוק שלחתי לו sms, אבל אז נזכרתי שהוא לא יכול לקרוא הודעות sms לכן, חייגתי אליו.

"כן?" הוא ענה אחרי צלצול אחד ונשמע כאילו הערתי אותו משינה.

סיפרתי לו הכל.  לא שלטתי על עצמי. בכיי רק הלך והתגבר מרגע לרגע. ניצן, שלא חזרה לישון כל השיחה, קמה כל כמה דקות להביא לי נייר. אפיק הרגיע, כתמיד מהר.

סיימנו את השיחה וניסיתי לחזור לישון.

כמעט ארבע שעות ניסיתי להירדם, ללא הצלחה. בשבע ומשהו התקשרתי שוב לאפיק, וע"י כך, הערתי את ניצן בלי כוונה משנתה.

"זה בסדר בטי, אני לא כועסת." אמרה והתקרבה אלי.

"ממילא תכף אנחנו צריכות לקום לארוחת הבוקר ואחר כך לבריכה. שאלת את אפיק?" אמרה בעודי מחייגת.

סיפרתי לו הכל. לפתע, נשמעו צעדים חרישיים, שהלחיצו את שנינו. מסתבר, שזה היה אביו של אפיק, שביקש ממנו רק להרגיע אותי ולחזור למיטה.

הוא אכן הרגיע, וחזר למיטה.

כשעה לאחר מכן, לאחר שאכלנו אני וניצן את ארוחת הבוקר, ניצן עזרה לי להתארגן לבריכה. חייגתי לאפיק שכבר היה ער, ושאלתי אותו אם ירצה לבוא איתנו,- עם כל הפנימיה. הוא ביקש ממנו לבדוק עם המדריכה.

ניצן טלפנה לאדווה וזו אמרה שתשאל את מנהל הפנימיה ותגיד לנו מייד. תוך כמה דקות הגיעה תשובה חיובית, ששוגרה לאפיק בשיחה בהולה.

"מתי אתם יוצאים?"

"בסביבות 10"

"אין בעיה, אתארגן ואגיע לכיוון הפנימיה ב09:30"

"אגב, ראיתי ששלחת לי אימייל. משהו דחוף?"

"לא קראת אותו? ואת הקובץ המצורף?"

"לא. אקרא עכשיו ואענה לך."

"בסדר, אין בעיה."  אמרתי והשיחה הסתיימה.

השעה הייתה קרובה ל9, ואני שכבר הייתי מאורגנת ניגשתי למחשב, ופתחתי את תיבת האימייל שלי.

כמה דקות לאחר מכן, הגיע אימייל תשובה מאפיק:

"היי בטי, סמיילי בצורת לב,

 

אני מקווה שאת מרגישה עכשיו יותר טוב, אחרי שכתבת את כל זה, ואחרי השיחה הלילית הארוכה שלנו. חבל שלא סיפרת לי את כל זה בשיחה, הייתי מנסה לעזור. משהו השתנה מאז? ניפגש בקרוב,

אפיק, סמיילי בצורת לב"

כתבתי תשובה מהירה:

"היי אפיקוש,

תודה על התשובה המהירה והמעודדת. כן, בזכות ניצן, סמיילי. היא קראה לאדווה המדריכה, ואדווה המדריכה החליפה למיכל חדר. אני מקווה שהילדה שתיכנס לכאן להיות איתנו, תהיה נחמדה ותקבל אותי.

מחכה בכיליון עיניים לפגישתנו,

בטי"

חצי שעה לאחר מכן, אפיק הגיע בליווית אימו. הוא היה כבר מאורגן. ניצן, הייתה חביבה כרגיל. תוך 20 דקות לכל היותר, הלכנו אני, ניצן, אפיק וכל הפנימיה, לצערי גם מיכל באה.... לבריכה.

בגלל שגם לי וגם לאפיק יש C.P ואנחנו לא יכולים לשחות כל כך טוב, לא התקדמנו עמוק מידי. אני, אפיק וניצן כל הזמן היינו ביחד. מיכל כמובן ניסתה להפריע, אבל ניצן לא נתנה לה בשום פנים ואופן.

אפיק לא הפסיק לנסות להרגיע אותי. הבטיח שהכל יהיה בסדר. שאל אם אני עדיין רוצה לעבור לישון אצלם בבית בינתיים, עד תחילת השנה, כמו שסוכם בשיחה הלילית שלנו.

"לא, בינתיים לא. רציתי לעבור קודם בגלל מיכל, אבל זה כבר לא רלוונטי כי החליפו לה חדר.. אז רק אני וניצן בחדר לבד בינתיים"

"אני מקווה שטוב לשתיכן ביחד?" שאל בפנותו אל ניצן

"כן! כמובן! היא מקסימה. פשוט הייתה קצת עצובה וכועסת בגלל מיכל חסרת הלב הזו.... "

"אני סומך עלייך שהיא תמשיך לחייך" הגיב אפיק בחיוך על פי קולו.

"אל דאגה  ענתה ניצן בעדינות.

לאחר בערך ארבע שעות בבריכה, חזרנו אני, ניצן, ואפיק לפנימיה. אפיק כרגיל ביקש שאהיה בקשר אם אצטרך, וגם סתם לדבר.

נכנסתי להתקלח. כשיצאתי, חיכתה לי הפתעה: הילדה החדשה שתהיה איתנו בחדר, כבר הגיעה, ירדן שמה. ניצן כנראה הכינה אותה  מראש לכך שאני עיוורת, כי מייד אחרי שהתלבשתי, היא הושיטה לי יד והציגה את עצמה. בניגוד למיכל, חשבתי שהיא תהיה נחמדה. בהמשך התברר שצדקתי. ירדן, כמו ניצן הייתה עדינה ונחמדה.

טלפנתי לאפיק וסיפרתי לו על הכל. הוא הגיב בחיוך

"את רואה? אמרתי לך שהכל יהיה בסדר?"

"אכן אמרת. תודה על הכל"

 

מכאן ואילך, השבועות שנותרו לתחילת שנת הלימודים עברו מהר מאוד. אני, ניצן, ירדן ואפיק כמובן בילינו המון, נפגשנו המון. לפי בקשתן של השתיים, כל אחד מאיתנו לקח או את ירדן או את ניצן על פי תור קבוע מראש, ובמשך כמה שעות ביום לימדנו אותן ברייל. עשינו להן גם הדמיות, איך זה ללכת עם כיסוי עיניים במשך כמה שעות. יש לציין שהן הסתדרו עם זה מעולה

ביום הראשון ללימודים, הלכנו שלושתנו לבית הספר. ניצן תפסה את ידי השמאלית, בעלת ה-C.P וירדן, הלכה קצת לפנינו. בידי הפנויה החזקתי את מקל הנחיה וגיששתי את דרכי איתו. מכיוון שידעתי את המסלול מחזרות קודמות, כמעט ולא הייתי צריכה עזרה למעט חציית הכביש.

במידה והיה מיכשול, עוד לפני שהמקל הספיק להיתקל בו, ירדן הזהירה: "בטי, לאט!" והיא צדקה כי הלכתי בדרך כלל די מהר הודות לשיטות הניידות הנהוגות גם בארץ וגם בארה"ב.

אפיק כבר חיכה לנו במקום הקבוע שסוכם מראש. הסתבר שאני, אפיק, ניצן וירדן נלמד באותה כיתה, הודות למאמצה של אדווה.

היום הראשון היה די קל, הודות לנוכחותם של אפיק ירדן וניצן. כמובן שאפיק עזר מאוד, הרי התלמידים לא רגילים לראות שני עיוורים בכיתה אחת? את אפיק הם כבר הכירו, אך אותי לא. אפיק, והמורה עדי הציגו אותי בפני הכיתה. הכל היה בסדר, והיום עבר מהר מאוד. בניגוד חששותי, התלמידים  קיבלו אותי בזרועות פתוחות.

שלושתינו, אני, ניצן וירדן חזרנו לפנימיה. כעבור כמה שעות אפיק הגיע לביקור. זו הייתה הפעם השניה מאז שאנחנו רשמית חברים, שקיבלתי ממנו חיבוק.

"איך היה לך היום" שאל בעודי מנסה להחליט אם לקחת את ידו שכרגיל הייתה במרחק מה ממני.

"נחמד, בזכותכם" אמרתי, תוך כדי שאני מכוונת את דברי גם לירדן ולניצן.

"בשמחה."

"כל הספרים שלך כבר בתיקיות מסודרות?" שאל, ותוך כדי כך החלטתי בכל זאת להחזיק את ידו.

"כן, כמובן!"

"לדעתי יקח קצת זמן עד שנזדקק להם, לדעתי לא נזדקק להם מחר. אבל זה טוב שקיבלנו אותם לפני ה..." צלצול הנייד שלו קטע את השיחה.

"יפית" אמר הדובר

"יפית?" מה היא רוצה... חשבתי לעצמי

פרק תשיעי

אפיק

מה היא רצתה?" שאלה בטי קצת בקרירות.

"לבדוק איך היה היום הראשון שלי בלימודים...

"מאוד מוזר..." ציינתי. ובטי הוסיפה: "אני לא אוהבת אותה! היא נשמעת אינטרסנטית!"

"אני לא יודע אם היא אינטרסנטית, אבל מה שבטוח שהיא ממש מוזרה בזמן האחרון." אמרתי תוך כדי שבטי שוב לקחה את ידי.

"אני אוהב אותך. רק אותך ולא אף אחת אחרת." לחשתי לה, כי ניצן וירדן היו בחדר ויכלו לשמוע הכל.

"אני יודעת, גם אני מרגישה אליך אותו דבר"

"באמת?"

"כן ברור! אפשר לבקש ממך משהו?" קולה הפך ללחישה

"כן, הכל."

"אתה יכול לשבת לידי באופן קבוע בכיתה?"

"לי אין בעיה. השאלה אם יהיה מקום לשתי ערכות מחשב+צגי ברייל על שולחן אחד? ואל תשכחי שצריך להשיג לך סייעת."

"אני לא צריכה סייעת. יש לי אותך, את ירדן ואת ניצן!" אמרה בקול, ואז הוסיפה בשקט, "אבל אותך אני הכי אוהבת."

גילויי החיבה מצדה של בטי היו קצת חדשים לי, לכן רק לחצתי על ידה לאות שהבנתי, ולא הוספתי עוד כלום בגלל נוכחותן של ניצן וירדן.

"אפיקוש?" שאלה בשקט

"אני פה."

"אני יודעת. אתה שקט פתאום."

"נתתי לך סימן, לא הבנת אותו?"

"לא"

"ניצן וירדן שומעות הכל" לחשתי.

"נכון, אני יכולה להגיד לך משהו?"

"כן."

"הן נראה לי קצת מקנאות."

"מקנאות?"

"שיש לי אותך."

"למה את אומרת את זה?"

"אינטואיציה."

"תסמכי על האינטואיציה שלך. בדרך כלל היא צודקת" אמרתי.

השעה הייתה כבר כמעט שבע. בטי, ניצן וירדן היו צריכות ללכת לארוחת הערב. כאן, הבנתי שזה הזמן לחזור הביתה.

כשעה לאחר מכן, קיבלתי שיחה מאוד מפתיעה מבטי

בטי

 

לאחר  הארוחה, ניצן קראה לי לשיחה ב"4 עיניים."

"אפשר לשאול אותך משהו?"

"כן, מה קרה?"

"כלום. רק שואלת. מה את מרגישה לאפיק?"

מה אני מרגישה לאפיק.... אז באמת צדקתי ושמעתי נכון! היא עושה את זה בשביל ירדן החצופה שמקנאה בי ובאפיק....

"למה את שואלת" הלכתי סחור סחור.

"סתם רוצה לדעת" השיבה בקלילות.

"אני אוהבת אותו" אמרתי בחיוך.

פה היא כבר התחילה לבקש פרטים: כמה זמן, ממתי, למה, ומה הוא מרגיש אלי. לא נתתי לה את כל הפרטים, מה שקצת הכעיס אותה.

"למה את כועסת?" שאלתי ב"תמימות"

"לא כועסת, עצבנית. יש הבדל."

"אוקיי, למה את עצבנית?"

"זה לא קשור אלייך."

"אני יכולה לעזור במשהו?"

"לדעתי לא, כי זה קשור לאפיק...."

"מה בקשר לאפיק?"

"ירדן, מאוד מחבבת אותו... היא רוצה להציע לו..."

"אני לא מאמינה! את רצינית? אבל ... אני כבר החברה שלו..."

"בטי, אני יודעת! אבל היא לא רוצה להבין.  ניסיתי להסביר לה, אבל היא כנראה ממש מאוהבת..."

"אנחנו חייבות לעצור את זה" אמרתי ובדיוק באותו רגע ירדן נכנסה.

"לעצור את מה?" היא דיברה אל שתינו, אבל קולה היה סדוק ועצוב.

"מה קרה?" שאלתי מייד.

"אספר לך אחר כך. מבטיחה בטי. אני  ממש עייפה. אני הולכת להתקלח ונדבר"

היא הלכה, וניצן המשיכה

"מאוחר מידי, לפי הפנים שלה היא כנראה כבר ניסתה לדבר עם אפיק או משהו."

"אוי לא...."

"למה לא אמרת לי קודם?, הייתי אולי יכולה למנוע את זה..."

"כי... לא יודעת... חשבתי שלא תאמיני לי...

"שאני לא אאמין לך? עוד לפני שאמרת לי משהו כבר ידעתי שהיא מתכננת משהו."

"איך?"

"שוחחתן על זה בשקט קודם, ושמעתי את השאלות המחשידות שלה."

"כן.... אנסה לדבר איתה. מבטיחה. בינתיים, כדי שתהיי איתה מאוד זהירה בקשר לאפיק. אל תזכירי אותו לידה. עד שאתן לך סימן."

ירדן נכנסה ושמעה את סוף המשפט

"למה היא צריכה לתת לך סימנים?" "בשביל מה?"

אוי.... איך אני יוצאת מזה... לחצתי על ידה של ניצן לאות s.o.s, והיא הבינה מייד.

"משהו במחשב. התוכנה שלה עושה בעיות. אז הצעתי לה לסדר את זה."

"בסדר, טוב בנות, אני הולכת לישון" קולה של ירדן היה עדיין סדוק ועצוב.

"את בטוחה שהכל בסדר?"

"כן בטי, הכל בסדר. אל תדאגי" היא ענתה בקרירות ממש לא אופיינית לה... לחצתי על ידה של ניצן ששוב הצילה אותי: "מה היא עשתה לך?"

"כלום, למה?"

"את קרה אליה מאוד."

"את יודעת למה...."

"אני לא יודעת"

"את יודעת..."

"לא"

"אולי זה גם משהו שאני צריכה לדעת?" שאלתי.

"לא!" צעקה ירדן.

"שוב את צועקת עליה בלי סיבה"

"אוי.... אני ממש מצטערת..."

היא ממש לא נשמעה מצטערת.

"טוב, אני הולכת וכבר באה." אמרה, ועשתה.

ניצן התקרבה אלי.

"כדאי לך מאוד להזהיר את אפיק"

"איך?"

"קחי", אמרה והושיטה לי את הנייד שלי.

טלפנתי לאפיק ודיברתי מהר. סיפרתי לו על השיחה ששמעתי תוך כדי שהוא היה כאן. סיפרתי לו על התנהגותה של ירדן אלי ואל ניצן עכשיו.

"אז מה אני אמור לעשות?" שאל בשקט ובלחץ. כפי שציפיתי, הוא לא יסכים לכך שמישהי אחרת תהיה החברה שלו במקומי.

"תהיה אדיש אליה" עניתי באנגלית, לאחר שתרגמתי את עצמי לניצן והיא הסבירה לי בעברית.

"שזה אומר... ?

"שזה אומר לדבר איתה, אבל לא כרגיל. להיות אדיש אליה.

"אין בעיה."

"ביי מתוק"

ירדן נכנסה באותה שניה.

"מה יש לך? כל היום את בטלפון?" שוב הקרירות הצוננת שלה...

"את מוכנה לעזוב אותה? מה היא עשתה לך?" ענתה ניצן בתקיפות.

"כלום... זה לא קשור אליה אני סתם עצבנית...

"בואי רגע" אמרה ניצן ושתיהן יצאו מהחדר.

הן חזרו לאחר כמה דקות.

"בטי, אני מצטערת." אמרה ירדן בעדינות, וכך ניחשתי שניצן הבהירה לה יפה מאוד את חוסר הסיכוי שלה עם אפיק.

"זה בסדר" אמרתי.

זמזום מהנייד שלי. הצלצול המיוחד של אפיק.

"הי" עניתי וניסיתי להסתיר את התרגשותי.

"ירדן התקשרה אלי עכשיו" דיווח אפיק על פי קולו חשתי שהוא נסער

מכיוון שירדן הייתה בחדר, עניתי ב"נו?" לא מחייב.

"היא נשמעה... מוזר [

"מה זאת אומרת?"

"מוזר... היא כאילו רמזה לי משהו על פי הקול... אמרה שאת לא אוהבת אותי... שדיברת איתה על זה... שלא אאמין למה שאת אומרת..."

"ניצן!" קטעתי אותו בפנותי אל ניצן

"כן?" באה מייד אלי.

"בואי רגע" לחשתי לה.

יצאנו מהחדר. אפיק חזר באוזני ובאוזניה של ניצן על מה שירדן  אמרה לו כמה דקות קודם לכן

"אל תאמין לה פיקוש, היא לא באמת אוהבת אותך. היא סתם משחקת משחקים."

"איך את יודעת?"

"כי דיברנו על זה והיא אמרה לי.."

"ואתה מאמין לה?" שאלנו אני וניצן יחד.

"כמובן שלא!" הגיב אפיק בתסכול. "למה שאאמין לה?"

"כן.. אבל מה אפשר לעשות?"  אני ניצן ואפיק ניסינו לטכס עצה

"עדיין אותו דבר. תהיה אדיש אליה." הציעה ניצן.

"אני אנסה, אבל אתן חושבות שזה יעבוד?"

"אני מקווה שכן" הגבתי בתסכול, כמעט על סף דמעות. קודם מיכל, ועכשיו זה?

"זה יעבוד" ניחמה ניצן. "אני בכל אופן הולכת לדבר איתה עכשיו שוב. אם צריך אהיה תקיפה."

"בסדר, תודה ניצן." אמרתי בחום וניצן נכנסה חזרה לחדר בעוד שאני, נשארתי מחוץ לו כדי להמשיך את השיחה עם אפיק בפרטיות.

"אני כבר אמרתי לך שאני אוהב אותך..." התחיל אפיק אלא שאז נפתחה שוב הדלת וירדן יצאה שהיא צועקת: "את לא מבינה שאני אוהבת אותו?!, לא אכפת לי שיש לו חברה אני פשוט אוהבת אותו וזהו!" ניסיתי לעקוף את ירדן ולהיכנס לחדר, אבל היא חסמה את דרכי וסירבה  לזוז.

"תני לי להיכנס" ביקשתי ברוגע, לפחות מנסה לשמור על טון רגוע.

"תכנסי. משהו מפריע לך?" ענתה בעוקצנות.

"אפיקוש אני כבר חוזרת אליך." אמרתי במהירות.

עוד לפני שירדן הספיקה להבין מה קורה, לחצתי על החיוג המקוצר לניצן. שני צלצולים, והיא כבר באה מייד בלי שענתה אפילו.

"מה קרה?"

"לי אין מושג. כנראה דיברת איתה והיא יצאה מהחדר בצעקות, אבל היא לא נותנת לי להיכנס..."

"אוי נו ירדן... מה יש לך? הסברתי לך כבר שיש לאפיק חברה..."

"את זה הבנתי! אבל אני אוהבת אותו! והיא... לא!"

שוב זמזום מהנייד.

הצלצול המיוחד של אפיק.

"ניצן, תעזרי לי רגע" ביקשתי ונתתי לה את הנייד הרוטט והמנגן.

"תסבירי לו מה הולך כאן, אני אנסה לדבר עם ירדן"

פרק עשירי

בטי

 

נכנסתי לחדר וסגרתי את הדלת.

"מה?" התנפלה עלי ירדן לפני שהספקתי אפילו להוציא מילה מפי.

"אני צריכה לדבר איתך" השבתי בטון רגוע.

"אם את מתכוונת שוב להסביר לי שאת החברה של אפיק, ואין לי סיכוי איתו כמו שניצן עשתה לפני רגע, אני כבר מכינה אותך מראש שאני לא רוצה לשמוע ולדבר על זה."

"את בכלל ניסית להקשיב לניצן? להקשיב ולהבין שיש לו חברה? שזאת אני? שאת לא יכולה להיות...."

"תשתקי! אמרתי שאני לא רוצה לשמוע לא? פשוט תשתקי ואל תתערבי לי בחיים. צאי מפה ולכי לחבר שלך... איך אני חברה שלך אני לא יודעת..." קטעה אותי ירדן בצרחות.

"אני מנסה להסביר לך בעדינות..."

"אני לא צריכה שתסבירי לי כלום! כלום! את שומעת?! אני אוהבת אותו וזהו. לא אכפת לי שיש לו חברה. אני אוהבת אותו!"

"זה שאת אוהבת אותו זה דבר אחד. זה שיש לו חברה זה עוד משהו. אבל זה שאת מנסה ל..."

"מנסה מה? להפריד ביניכם? הוא סיפר לך....? ברור שאני אנסה להפריד ביניכם, מטומטמת! מהרגע הראשון לא אהבתי אותך... למה שאת תזכי ב..."

"תני לי לסיים משפט!" קטעתי אותה בתקיפות.

"זה שאת מנסה להפריד ולסכסך בינינו וביני לבין ניצן זה ממש מגעיל מצידך!" אמרתי בקול קשה.

"הבנתי! עכשיו צאי מפה! אני אעשה מה שאני רוצה! ואני אצליח בסוף להפריד ביניכם... את תראי..." הטון שלה הלחיץ אותי. קמתי, ויצאתי מהחדר מושפלת.

למה היא לא הקשיבה?

"היא פשוט לא מקשיבה! היא כנראה אוהבת אותו יותר מידי. אבל לי זה לא משנה, כי אף אחת לא תגנוב לי את החבר!" דיווחתי לניצן.

"קחי" אמרה ומסרה לי את הנייד שהיא מוסיפה: "אפיק.".

דיווחתי לאפיק כל מה שקרה. הסברתי לו שירדן לא הקשיבה לי. הוא הבטיח שימשיך באותה שיטה: יהיה אדיש אליה.

"אני מקווה שזה יעבוד" הגבתי מייד בתקווה. "בכל מקרה, סיכמנו בינינו משהו לא. לא? אתה יושב לידי כל שיעור?"

"כן, סיכמנו אל תדאגי. הכל יהיה בסדר ענה בטון המרטיט שלו. "פשוט אמשיך להיות אדיש אליה והכל יהיה בסדר."

המשכנו את השיחה, שפתאום הדלת נפתחה וירדן שאלה: "שוב את בטלפון? עם אפיק? בסוף ימאס לו ממך..."

"היא חצופה!" הגיב אפיק מייד. "נכון" עניתי בטון ענייני. "אני שונאת אותך!" צרחה ירדן והדלת נסגרה בחוזקה. מייד לאחר מכן נפתחה שוב, וניצן שאלה: "את בסדר?" "כן. תודה. היא כנראה קצת עצבנית או משהו..." עוד לפני שניצן הספיקה לענות, הדלת נפתחה שוב, וקיבלתי מכה חזקה בראשי ממנה.

"ירדן! השתגעת לגמרי!? למה את פתחת את הדלת בצורה כזו?" התנפלה עליה ניצן תוך כדי שהתחלתי לבכות מרוב הכאב העז.

ניצן עזרה לי בעדינות להיכנס לחדר ולהגיע למיטה. ניסיתי לישון קצת. בלי ששמתי לב השיחה עם אפיק התנתקה. לא הבנתי מה קרה. לא הבנתי למה ירדן עשתה את זה? מה עשיתי לה?

כמה דקות לאחר מכן, שמעתי את הדלת נפתחת ונסגרת בשקט.

"היא נחה קצת. אתה רוצה לדבר איתה?" שאלה ניצן והבנתי שהיא מדברת עם אפיק. קמתי מייד והלכתי במהירות לכיוון קולה.

לחצתי על ידה הפנויה על מנת שתבין את הרמז. היא נתנה לי את הנייד שלה

"אפיק?" שאלתי.

"כן? היי, את בסדר?"

המשכנו את השיחה. כמובן שהוא מאוד דאג לי, והבטיח שהכל יהיה בסדר. "תנסי להיות כמה שיותר רחוקה מירדן, בסדר?"  זאת בכלל לא שאלה.... חשבתי לעצמי, ולאפיק אמרתי, למרות יפיתדן יכלה לשמוע: "אחרי מה שקרה איתה? ברור שאהיה רחוקה ממנה."

ירדן כמובן התחילה להיתמם שזה לא היה בכוונה, אבל ניצן שוב הצילה אותי.

הייתי לחוצה. לא ידעתי מה יכול לקרות כתוצאה ממכה כזו. כאב לי מאוד הראש, והייתי חלשה. "הכל יהיה בסדר" אוי כמה שאני אוהבת אותו... חשבתי לעצמי. תמיד יודע מתי להרגיע ואיך...

"אני איתך." הוסיף מייד.

סיימנו את השיחה והלכתי לישון. לפחות ניסיתי...

 

"בטי?" העירה אותי ניצן בשש וחצי בערך.

"כן?" עניתי מנומנמת.

"שש וחצי. רוצה להתארגן? אני יודעת שלוקח לך זמן." אמרה ברוך.

"איך את מרגישה?" הוסיפה מייד.

"הרבה יותר טוב, אבל עדיין כואב טיפונת הראש..."

"אנסה להשיג לך כדור לכאבי ראש. בינתיים, תתארגני. הכל מאורגן לך על השידה כבר מאתמול נכון?"

"כן, תודה" אמרתי, קמתי ותוך עשרים דקות לערך התארגנתי. בזמן שהתארגנתי ניצן יצאה להשיג לי כדור נגד כאב ראש, וירדן...? עוד ישנה.

"למה אתן עושות כל כך הרבה רעש?" שאלה כאשר ניצן חזרה ועזרה לי למוסס את הכדור בתוך כוס מים.

"בגלל מישהי כאן... בטי קיבלה מכה בראש והיא עם כאבים עד עכשיו! את זה את יודעת?" ענתה ניצן בתוקף.

"כמה פעמים אני צריכה להסביר לכן שזה..."

"הבנו! לא היה בכוונה..." ענתה ניצן.

שתיתי את הכדור.

חייגתי לאפיק: "איך את מרגישה?" ענה מייד.

"הרבה יותר טוב אפיקוש. כנראה שהשינה באמת עזרה" 

"את חושבת שאת מסוגלת לבוא היום?" שאל, ודאגה ניכרה בקולו.

"כן. אני כבר מאורגנת, ניצן מתארגנת עכשיו ונצא לכיוון בית הספר ממש בקרוב"

"ומה איתי?" התערבה ירדן

"את תבואי אתנו. אבל תהיי רחוקה מבטי. עשית מספיק נזק ליום אחד" ענתה ניצן.

"את לא מבינה שזה לא היה בכוונה?" התחילה שוב, בקול מיתמם.

"אני צריך להתארגן" אמר לי אפיק בטלפון. "ניפגש בבית הספר?"

"כמובן." עניתי מייד. "וכמו שאתה רואה, אני עושה מה שסיכמנו"

"כן. ותמשיכי לעשות את זה, אבל בזהירות. אנחנו לא רוצים לפגוע בה. לפעמים, האהבה מעוורת."

"אני יודעת אפיקוש" אמרתי וניתקתי.

"בטי? את כבר מאורגנת נכון?" שאלה ניצן.

"כן, אני מאורגנת זה בסדר תודה"

"בטי, ניצן, אל תלכו בלעדיי... אני לא רוצה ל..."

"אנחנו לא הולכות בלעדייך, כבר אמרתי לך! פשוט תהיי רחוקה מבטי, ויותר מזה, גם מאפיק." אמרה ניצן בתקיפות.

"מאפיק? מה אפיק קשור לזה?"

"תחשבי לבד..." עניתי לה בכעס. היא לא תיארה לעצמה כמה רתחתי עליה ונפגעתי ממנה.

כעבור עוד עשרים דקות לערך, כשהשעה כבר התקרבה ל-07:45, אני, ניצן וירדן התחלנו ללכת לכיוון בית הספר.

"בטי?" שאלה ניצן בשקט. הפעם, ירדן לא הלכה מאחורינו או מלפנינו. היא הייתה קצת יותר מהירה ממני ומניצן והלכה כמה צעדים אחרינו. כלומר, היא השיגה אותנו. בכוונה תמיד יצאנו רבע שעה לפני הצלצול, למרות שבית הספר קרוב, אבל לוקח לי זמן ללכת עם המקל, אפילו מרחקים קצרים. למרות זאת, אני אוהבת את זה.

"כן?" עניתי לה.

"את עדיין כועסת עליה נכון?"

עליה? ירדן? חשבתי. כן, כמובן שאני כועסת עליה... ולניצן אמרתי: "כן. גם מנסה לגנוב לי את החבר, גם משקרת לו, מנסה לסכסך בין שלושתינו, ובסופו של דבר גורמת לי לכאבי ראש בלתי רגילים וגורמת לי להיפגע ממנה. לא מספיק לך?"

"נכון!" ענתה בתקיפות. "את צודקת לגמרי." "איך לא שמתי לב שהיא מנסה לסכסך בינינו...? את תמיד "רואה" דברים לפני" אמרה בציניות.

"אני "רואה " דברים בצורה אחרת."

"כן אני יודעת.

 

כמעט הגענו לבית הספר, כשהנייד שלי החל רוטט.

"את יכולה לענות?" שאלתי את ניצן. לא יכלתי לעצור, להוציא את הנייד, ולענות כי היינו במעבר החציה שלייד בית הספר והייתי חייבת להתרכז.

"כן כמובן" אמרה ניצן, הוציאה את הנייד מהכיס ואמרה: "אפיק, אנחנו עוד חמש דקות שם." היא הקשיבה, ואחר כך אמרה בכעס: "היא אמרה לך שמה? שבטי לא באה היום? שהיא חולה? היא... " כאן היא ממש רתחה: "הבנתי. אנחנו כבר באות" אמרה וניתקה.

"מה קרה?" נבהלתי.

"ירדן... ממציאה עלייך שקרים. שאת חולה, שאת לא באה היום, יותר גרוע מזה היא לא עוזבת את אפיק לרגע. בקושי להתקשר אלייך הוא יכל בלי שהיא תשים לב..."

"הוא דיבר בקודים. אבל הבנתי." הוסיפה ניצן.

"כמו מה למשל?"

"ניצן. היא אמרה שהיא לא באה היום. שהיא חולה, ויותר גרוע מזה, היא לא עוזבת אותי לרגע..."

"הוא התכוון לירדן!" השלימה ניצן מייד. "היא" לא באה היום" היא" חולה. "הוא התכון אלייך." "היא" לא עוזבת אותי לרגע" שוב ירדן."

אף שניצן הסבירה את דיבורו של אפיק, לא הייתי זקוקה להסבריה. אפיק מידי פעם דיבר ומדבר איתי בקודים, שהוא לא לבד לדוגמה., כך שדי התרגלתי לזה.

"אנחנו חייבים לעשות משהו. ויש לי תוכנית." אמרתי ועשיתי.

כשהגענו לבית הספר, כמובן שמצאנו: ניצן ואני את אפיק עם ירדן, כמו שרמז בטלפון.

היא דיברה איתו בלהט. היא כנראה לא חשה בנוכחותינו, כי שמענו אותה אומרת: "אל תאמין להן! הן משקרות לך! אני אוהבת אותך אפיק... " תוך כדי כך, שמעתי את אפיק עונה לה ב"ירדן... באמת שנמאס לי להסביר לך! יש לי חברה ואני אוהב אותה! זה לא יעזור לך אם תנסי לסכסך בינינו ו..." תוך כדי שהוא דיבר, חייגתי אליו מהר כדי להסיח את תשומת ליבה של ירדן לנוכחותי ולנוכחותה של ניצן.

הצלצול השתיק אותה לרגע. היא הייתה בהלם כנראה שראתה אותי ואת ניצן עומדות ומקשיבות כי היא אמרה: "אני לא! מאמינה!" היא הדגישה את ה"לא! מאמינה!"

"את לא מאמינה למה?" אפיק לא הבין מה קרה. הנייד שלי החל רוטט. "אני לא מאמינה שהן עמדו והקשיבו כל הזמן... אני שונאת אתכן! שונאת!" אמרה ירדן. רטט הנייד פסק מייד, ורעש מקל הנחיה של אפיק נשמע קרוב מאוד אלי.

"אפיקוש אני פה" אמרתי בחיוך.

"בטי! מתוקה! למה לא אמרת כלום..." אפיק נשמע מבולבל מאוד.

"כי לא רציתי שירדן תשים לב שאני וניצן עומדות ומקשיבות לשקרים הטפלים שלה!"

"ממש גשש בלש את יכולה להיות" החמיאה לי ניצן.

"תודה" החזרתי בחיוך. שלושתינו צעדנו לכיוון הכיתה. כמובן, ירדן לא ישבה לייד ניצן יותר. ניצן חיברה את השולחן שלה עם שלי ושל אפיק, והיינו שלישיה.

"מה יהיה עם ירדן?" שאלה פתאום ניצן.

"מה יהיה איתה? היא צריכה להתרגל לזה. אחרי הכל, היא הכניסה את עצמה למצב הזה... לא?" השיב לה אפיק.

"נכון אבל.. אני לא מבינה למה היא מתרחקת ממני ושונאת אותי כל כך... בגלל שאני עוזרת לך וחברה שלך?" המשיכה ניצן בפנותה אלי.

"ככה זה נראה" אמרתי את מה שהרגשתי.

"אני מאוד מקווה שהיא תבין בבוא הזמן שהיא טועה." המשכתי.

הצלצול נשמע. למרות שלא תיאמנו מראש, אני ואפיק הדלקנו את המחשבים בדיוק באותו זמן. התוכנות המדברות התחילו לפעול כמעט באותה שניה, ולכן גם כיבינו אותן כמעט באותה שניה

זה היה שיעור לשון. המורה כנראה קצת התעכבה, כי היה עדיין רעש בכיתה.

היום כולו עבר בלי תקריות מיוחדות, למעט זהשירדן,  ניסתה להפריע לנו כל הזמן בזה שציינה שהיא מצטערת, ושהיא לא עשתה את מה שהיא עשתה בכוונה. הפעם, לא ניסיתי להקשיב לה, וכך נהגו גם ניצן ואפיק.

בסוף היום חזרנו אני, ניצן ואפיק לפנימיה. ירדן הלכה לבדה. כנראה התביישה לבוא איתנו או משהו, או שכנראה היא הבינה כמה היא פגעה בנו.

אפיק ישב לידי על המיטה, ושוב קיבלתי ממנו חיבוק. חיבוק חם... אוהב... עוד לא התנשקנו. לי ולאפיק זה לא הפריע, דיברנו על זה המון באותה תקופה.

"איך ידעת שלא נשתמש בספרים היום?" שאלתי תוך כדי שאני מחזיקה את ידו של אפיק בזהירות. היא כרגיל הייתה במרווח בינינו.

"בגלל שכל שנה זה ככה..." ענה לי מייד.

לפתע, בעוד אפיק מחבק אותי שוב, וניצן שקועה בספר קריאה כלשהו, נפתחה הדלת וירדן נכנסה.

היא לא אמרה כלום. אבל לפי ריח הבושם שלה זיהינו אותה מייד.

"היי." ניסתה להתחיל שיחה.

"היי" ענתה לה ניצן תוך כדי שהיא הופכת דף בספר הקריאה.

ירדן יצאה. שמענו אותה מתייפחת בשקט.

"לא. היא כנראה לא הבינה עד כמה היא פגעה בנו." אמרה ניצן בשקט.

"היא לא נחמדה כמו שחשבתי" אמרתי.

אפיק נשאר עוד כשעתיים בערך, עד 17:00 ואז, חזר לביתו.

מייד לאחר שהלך, נכנסה ירדן שהיא צורחת: "בטי! מטומטמת! מה עשית?"

מה עשיתי? על מה היא מדברת?

"מה עשיתי?" שאלתי.

"בגללך! בגללך אני לא יכולה אפילו לדבר עם אפיק!"  ענתה בכעס

"בגללי? אני אשמה שניסית לגנוב לי אותו? אני אשמה ששיקרת לו מאחורי גבי?"

"את אשמה שאת אוהבת אותו!" ענתה ירדן את התשובה הכי לא הגיונית שיכולתי לחשוב עליה...

"לא בוחרים במי להתאהב!" ענתה לה ניצן בהתרסה.

"אני שונאת אתכן!" אמרה ירדן, ויצאה.

"מה קרה לה?" שאלתי את עצמי.

"היא כנראה אוהבת אותו יותר מידי... אבל היא תבין מתישהו שיש לו חברה וזו את." אמרה ניצן כאילו קראה את מחשבותי.

"אני מקווה מאוד." אמרתי.

 

בימים הבאים ירדן לא דיברה איתי ועם ניצן כלל. לאפיק היא עוד ניסתה להתקרב, אבל הוא דחה את קרבתה.

 היא לא תארה לעצמה כמה שלושתינו נפגענו ממנה.

מעבר לזה, כל השאר היה מצויין. אני, ניצן, ואפיק ישבנו והיינו ביחד כמעט כל היום, וילדי הכיתה כבר התרגלו לשני עיוורים בכיתה אחת, וילדה שעוזרת לשניהם. המורות, השתדלו להכתיב תמיד, וכשהן לא הכתיבו ניצן הקריאה לנו את הכתוב על הלוח.

באחד הימים, אפיק הגיע קצת מוקדם מהרגיל. הוא התיישב במקום הקבוע שלנו, וחיכה.

באותו זמן, היינו בדרך לבית הספר. כמה דקות לאחר שאפיק הגיע והחל לחכות לנו, ניגשה אליו ירדן.

"אני יכולה לדבר איתך?" שאלה  בכעס.

"אם זה בקשר לבטי ובקשר לקשר איתה וכל הסיפור, אז לא!" השיב לה אפיק באותו מטבע.

בדיוק אז, הגענו אני וניצן.

"הי" אמרה ירדן במהירות והלכה לדרכה.

"מה היא רצתה?" שאלתי בכעס.

"לדבר איתי. כנראה שזה היה עלייך ועל הקשר איתך... כרגיל. אבל לא הקשבתי לה."

"אוף! היא מעצבנת!" עניתי בכעס. "תודה שאתה איתי... אחרת אני לא יודעת איך הייתי מתמודדת עם זה..." אמרתי בהכרת תודה.

"בטי, אנחנו מתמודדים עם הכל ביחד, וגם ניצן עוזרת לנו המון" ענה בטון ענייני.

"נכון" עניתי בחיוך. ניגשנו אני, ניצן ואפיק לכיוון הכיתה.

 

שם, חיכתה לנו הפתעה. ירדן, קירבה את שולחנה אל שולחנינו וחיכתה.

"מה את רוצה?" שאלה ניצן ברגע שהבחינה בה.

"לדבר איתכם" ענתה בשלווה בלתי מוסברת. "להסביר את עצמי."

"להסביר את עצמך?" שאלה ניצן. "אנחנו לא צריכים שתסבירי לנו כלום!" הוספתי אני. "אני חייבת." התעקשה ירדן. "אוקיי.... אם את כל כך מתעקשת... אז בסדר..." הסכימה ניצן.

ירדן התחילה להסביר לנו כמו תמיד, שכל מה שקרה לא היה בכוונה והיא עשתה זאת בטעות גמורה.

"לא פוגעים בחברים שלך "לא בכוונה". לא גורמים לבטי, לבכות כמעט יומיים בגללך, ובנוסף לכך לא לוקחים לה או יותר נכון, גונבים לה, את החבר באופן כל כך מרושע!" קטעה  אותה ניצן בחדות.

הצלצול הפסיק את שיחתינו, שכבר התחילה להימאס עלי. שמעתי מספיק את התנצלויותיה המזויפות של ירדן, אני כבר לא מאמינה לה.

"את בסדר?" שאל אפיק, שחש שמשהו לא בסדר.

"לא! נמאס לי לשמוע אותה מצתדקת כל הזמן! ההתנצלויות שלה פשוט מזוייפות! אני כבר לא מאמינה לה!" עניתי בכעס.

"כן גם לי נמאס מזה. אבל כרגע לפחות, אין מה לעשות...." הרגיע אותי בטון שקט.

היום עבר די מהר, בפרט לשעה החמישית. השעה החמישית, הייתה שעה חופשית לי ולאפיק, בגלל שיעור כימיה. בשעה הזו היינו נוהגים תמיד לשבת ביחד, ולדבר על דברים רבים. הפעם, השיחה סבבה סביב ירדן וההתחנפויות שלה. שנינו חשבנו, שמה שהיא אומרת תמיד, שהכל נעשה לא בכוונה, הכל! זיוף.

"אנחנו צריכים לעשות איתה משהו" הגענו למסקנה אחרי שיחה בת חצי שעה.

"כן, נכון, אבל מה?" אמרתי.

"להמשיך להיות אדישים אליה, זה לא עובד. נכון?" המשיך אפיק.

"אז צריך למצוא פתרון אחר. ובשביל זה, נצטרך גם את עזרתה של ניצן." הוסיף מייד. "אני אדבר איתה" אמרתי.

בתום השעה החמישית, ניצן הגיעה למקום שבו ישבנו, הספריה בבית הספר.

"בוטל השיעור האחרון. בטי, אני אלווה אותך ואת אפיק? " שאלה בקול שקט.

"אין לנו הסעה בשעה הזו, אז... כן, תודה" ענינו אפיק ואני כמעט ביחד.

ניצן ואני חזרנו לפנימיה. את אפיק, היא ליוותה לביתו לא לפני שעזרה לי להתמקם בחדר. ירדן, הייתה שם וכנראה צפתה בטלוויזיה שהייתה בחדר, מכיוון שהיא לא דיברה.

"ירדן?" שאלתי בשקט, על מנת להיות בטוחה שאני לא טועה.

"כן?" ענתה בטון משועמם.

אוי לא... איך אני יוצאת מזה.. מה כבר אוכל להגיד לה? "רציתי לבדוק שאת כאן?" זה נשמע הגיוני?

שתיקה.

"מה את רוצה בטי?" שאלה ירדן בכעס.

"רק רציתי לבדוק שאת כאן." אמרתי בשקט, וחשבתי שהתשובה הזו קצת לא הגיונית...

"כן! אני כאן! ואת מפריעה לי! מה את רוצה?" התפרצה בצרחות.

"אמרתי לך.... רק רציתי לבדוק שאת כאן." עניתי באותו טון רגוע.

הצלצול המיוחד של ניצן נשמע.

"היי" עניתי בשקט.  "היי, הכל בסדר? את לבד? היא איתך?" התחילה במטר של שאלות.

"כן, הכל בסדר. כן, אני לא לבד. כן, ירדן פה." עניתי בשקט. "וירדן תכף הולכת. מה היא רוצה?" התערבה ירדן  בשיחה.

"כלום" אמרתי מייד.

"אז מה היא שאלה? ולמה הזכרת אותי?" שאלה בכעס ובטון בכלל לא נעים לאוזן. "אל תעני לה. אני כבר באה. היא צריכה גם ככה ללכת לשיעור הריקוד שלה." אמרה ניצן במהירות.

"אין בעיה. נתראה בקרוב" אמרתי וניתקתי.

"מה היא רצתה?" שאלה ירדן שוב. "כבר אמרתי לך! כלום" אמרתי בתקיפות מה. "אז למה אמרת לה שאני כאן?" בעודי מנסה לחשוב על תשובה שתניח את דעתה, נפתחה הדלת וניצן נכנסה. היא ניגשה אלי בלי לומר דבר ולחשה: "הכל בסדר?" "כן. היא רק מנסה לבדוק למה הזכרתי אותה בשיחה איתך..." עניתי בלחישה. "היא מעצבנת! בכל דבר היא מתערבת..." אמרה ניצן, ופנתה לירדן: "כבר שכחת מה ביקשתי ממך?" "לא. אבל אין לה זכות להזכיר אותי...." "יש לה!" קטעה אותה ניצן," אני שאלתי אותה אם היא לא לבד. מה ציפית שהיא תגיד?" "לא יודעת! פשוט שלא תזכיר אותי! אין לה זכות." המשיכה ירדן בשלה. "טוב..." ענתה ניצן בנסיון לסיים את השיחה המאוסה הזו. היא התיישבה על מיטתה ואמרה לי: "קיבלתי שיחה שמיועדת לך. הוא רק שאל אם הכל בסדר. אמרתי שכן, ושתתקשרי אליו ברגע שתוכלי." היא דיברה בקודים, אבל הבנתי את כוונתה.

"טוב, אני הולכת. " אמרה ירדן ויצאה, לא לפני שטרקה את הדלת.

"מה יש לה...?" שאלתי.

"אני באמת לא יודעת אבל היא מתנהגת מאוד מוזר... היא כנראה עדיין אוהבת את אפיק או משהו..."  ענתה ניצן. בדיוק באותה שניה, הצלצול המיוחד של אפיק נשמע.

 

כששמעתי  את הצלצול המיוחד של אפיק שמחתי , לא דיברנו כבר המון זמן ומאוד התגעגעתי אליו, עניתי לו באופן מהיר ואפילו בהתלהבות.

כשעניתי לו לא הייתי צריכה לדבר בקודים כי ירדן לא הייתה בחדר.

הוא התקשר כדי לקבוע להיפגש איתי בעוד שעה בספסל הקבוע שלנו בכניסה לפנימייה, כשדיברנו שמעתי בקולו שהוא טרוד, שהוא מודאג, הבנתי שיש לו משהו מאוד חשוב להגיד לי והדבר היחיד שעבר לי בראש זה שהוא הולך להיפרד ממני למען ירדן.

כל כך נלחצתי , לא יכולתי להירגע מהרגע שהוא צלצל אליי, הדבר היחיד שעבר לי בראש זה שהוא הולך להגיד לי שזהו שזה נגמר, פחדתי,  פחדתי שזה יקרה,  לא רציתי שזה יקרה.

כשנפגשנו אפיק כנראה הרגיש כמה שהייתי לחוצה אז הוא הביא לי חיבוק חם, אוהב ומרגיע, הוא שאל אותי מה שלומי וכשעניתי לו ששלומי בסדר הוא אמר לי את הדבר היחייד שלא ציפיתי לשמוע ממנו.

הוא התחיל לספר לי שהוא מכיר את ירדן כבר המון זמן, שהוא מכיר אותה עוד מתקופת הגן, שהיא בעצם הייתה האהבה הראשונה שלו ושבנסיבות שלא קשורות אליו או אליה הקשר ביניהם נפסק.

הוא ביקש סליחה שהוא לא אמר זאת קודם והסביר שעד לפני כמה ימים לא הבין שזו ירדן.

במהלך כל הפגישה לא הוצאתי  הגה, הייתי כל כך שקטה ולחוצה שמרוב לחץ הרגשתי שהלב שלי עוד שנייה יוצא ממקומו, הוא פעם בכזו עוצמה שהרגשתי שהוא עוד רגע מתפוצץ.

כשאפיק סיים לספר לי את הכל  חשבתי שהוא סיפר לי את כל זה כדי להיפרד ממני למען ירדן וכדי להסביר למה בעצם הוא נפרד ממני.

במקום לתת לו להמשיך לדבר  עצרתי את דבריו ושאלתי אותו "מה יהיה איתנו עכשיו?"

אפיק החליט לענות לי על השאלה הזו בנשיקה, בנשיקה הראשונה שלנו.

הנשיקה הייתה קצרה אבל במהלכה הרגשתי כאילו הזמן נעצר.

הרגשתי כל כך רגועה ובטוחה בזרועותיו של אפיק כשהשפתיים שלו נגעו בשלי, לא דאגתי לשום דבר, והדבר היחיד שרציתי זה שהנשיקה הזו לא תיגמר, שהסוף שלה לא יגיע.

מרוב התרגשות ואושר הרגשתי איך הדמעות מתחילות לזלוג לי על הפנים, איך הן מרטיבות כל חלקיק קטן מהן.

אפיק הרגיש גם הוא את הדמעות שזלגו לי על הפנים ונרתע מלנשק אותי.

הוא שאל מה קרה וסיפרתי לו את כל מה שהרגשתי מהרגע שהוא התקשר ועד לרגע הזה.

סיפרתי לו עד כמה נלחצתי, על כמה שחששתי מזה שמטרת הפגישה שלנו היא בעצם פרידה, עד כמה שחששתי שהוא ניפגש איתי עכשיו כדי להיפרד ממני למען ירדן.

אפיק אמר לי שהוא הבין כבר קודם את זה שאני נלחצתי והתנצל על זה שגרם לי להרגיש ככה, הוא לקח וניגב לי את הדמעות ואמר כמה הוא אוהב אותי ושהוא בחיים לא יעזוב אותי.

רגע לאחר מכן נרגעתי, הפסקתי לחשוב על ירדן, על כל מה שקרה איתה בימים האחרונים, ברגע הזה, ברגע הרגוע והשקט הזה התקרבתי אליו ופשוט נישקתי אותו.

בזמן שהתנשקנו שמענו צעדים שהולכים וקרבים ולפי הצעדים וריח הבושם שהתחזק הבנו שזו ירדן.

פחדנו שהיא תראה אותנו מתנשקים, ידענו כמה זה יכאיב לה ושברגע שהיא תראה אותנו מתנשקים היא תתחיל להשתולל אז הפסקנו, רק שהבנו שהפסקנו מאוחר מדי.

הרגשנו את המבט הקודר והכועס שהיה לירדן כשהיא נעצה בנו מבטים.

ציפינו שהיא תתחיל להשתולל כמו תמיד אבל לא ציפינו לזה שהיא תתחיל לבכות.

ירדן  התחילהלבכות.

 בהתחלה היא בכתה בלי להוציא הגה ואז היא התחילה לדבר אלינו:

"מהרגע הראשון שראיתי אותך והבנתי שאת החברה של אפיק הצבתי לעצמי מטרה אחת שהיא להפריד ביניכם.

בגלל זה נהפכתי לחברה הכי טובה שלך ודאגתי שמיכל לא תהיה השותפה שלך לחדר, בגלל זה התחברתי אלייך וניסיתי  להיות בחברה שלך של אפיק ושל ניצן יותר.

ניסיתי לסכסך ביניכם בכל דרך אפשרית וכל המאמצים האלה כשלו.

אני יודעת שהתנהגתי לא בסדר ואני מתנצלת על זה, אני פשוט כל כך אוהבת אותו עד שלא הצלחתי לראות שום דבר אחר מעבר לאהבה שלי אליו.

אני מקווה שאתם תוכלו לסלוח לי."

אחרי שהיא אמרה את זה היא המשיכה לבכות.

הדבר היחיד שהרגשתי שאני צריכה לעשות עכשיו זה להביא לה חיבוק, ידעתי שלא מגיע לה שאני אדבר איתה אבל גם ידעתי כמה כואב לה עכשיו.

ידעתי איך זה כשאת אוהבת מישהו שלא אוהב אותך בחזרה, בגלל זה במקום להמשיך לשבת פשוט קמתי והלכתי בעקבות הקול המתייפח של ירדן, כשהבנתי שאני עומדת מול ירדן הבאתי לה חיבוק והרגעתי אותה, אמרתי לה שהכל בסדר שאני מבינה ושאני לא כועסת יותר.

כעבור דקה גם אפיק בא לעברנו ודיבר עם ירדן, הוא אמר לה שהוא מצטער שהכל יצא ככה, שהוא מבין אותה ושהיא צריכה להבין שאני ואפיק  ביחד עכשיו, הוא אמר שהוא גם סולח לה על הכל ומקווה שהיא תצליח להמשיך הלאה ולמצוא מישהו שראוי לה.

 

הימים הבאים היו שקטים מיום ליום המצב התחיל להשתפר, ירדןהתחילה לדבר איתנו יותר, להסתובב איתנו יותר ואפילו התחילה לצאת עם מישהו, היא התחילה לצאת עם אורי.

אורי למד בכיתה המקבילה לכיתה שלנו עד לפני כמה ימים, הוא למד בכיתה עיונית אבל בגלל הישגיו הגבוהים העבירו אותו לכיתה שלנו שהיא כיתת מצויינות.

את העובדה שירדן מוצאת חן בעיניו של אורי ידענו עוד קודם, הוא הבחין בירדן הרבה לפני שעבר לכיתה שלנו אך אף פעם לא עשה צעד כלשהוא לקראתה.

תמיד היה אומר לה שלום מרחוק וגם כשהיה מדבר איתה היה מתחיל לגמגם מרוב הלחץ וההתרגשות עד לרגע שבו עבר לכיתה שלנו.

כשאורי נכנס לכיתה שלנו הוא הבחין בכיסא הפנוי שהיה ליד ירדן ובלי לחשוב פעמיים לקח והתיישב לידה.

ירדן שסוף סוף הבינה שהמצב ביני לבין אפיק  לא הולך להשתנות לא התנגדה לכך שאורי ישב לידה למרות שידעה שהיא מוצאת חן בעיניו ותמיד הכחישה את העובדה הזו.

 

ירדן, לא חזרה איתנו לפנימיה באותו יום, שהם הכירו.  היא ליוותה את אורי לביתו ואמרה כי תגיע אחר כך. בטי ואני באמת שמחנו בשבילה. שמחנו שהיא סוף סוף מצאה מישהו שמקבל אותה, שאוהב אותה.

הגענו אני ובטי לספסל הקבוע שלנו, התיישבנו.

"אני כבר חוזרת " אמרה ניצן. "הגיעה מישהי חדשה לפנימיה. מישהי ש.. בטי, נראה לי שאת ואפיק די תתחברו אליה". אמרה ניצן במסתוריות לא אופיינית לה.

"מישהי חדשה?" שאלה בטי. "אולי היא גם עיוורת?" שאלתי אני.

קול צעדים מהוססים נשמע לידנו, ובנוסף קול מוכר של מקל.

"בטי, אפיק, תכירו. זו מוריה". אמרה ניצן והלכה במהירות. מוזר!

 הושטתי לה יד ראשון. ידה הייתה חמימה, אך רעדה.

"היי..." אמרה בקול קטן, קול חושש מאוד. "אני מוריה..."

ואז, היכתה בנו ההבנה.

היא לא יודעת שאנחנו בדיוק כמוה!

"היי מוריה, אני בטי ויושב לידי אפיק. אנחנו חברים, וגם אנחנו..."

מוריה קמה מייד.

"אתם מה? לא מקבלים אותי? לא אוהבים אנשים ששונים מכם? לא רוצים לדבר איתי?" היא כמעט בכתה על פי קולה. "ורק בגלל שאני... עיוורת?" היא הוסיפה בקול שבור. הוצאתי את הנייד שלי, וחייגתי אל ניצן במהירות.

"ניצן? אנחנו באותו מקום שהשארת אותנו בו. איפה את נמצאת? אני, בטי ומוריה נתקדם אלייך, רק שאין לי מושג איך נלך בשלישיה, בשלוש מקלות... ואיך נכוון אחד את השני ששלושתנו לא..."

"אני מייד באה." אמרה ניצן, וכנראה הבינה מה קרה.

"שלושתנו לא... מה?!" קולה של מוריה הכה בנו, רחוק מאוד. קר. מנוכר.

"בטי.. תסבירי לה ש..."

בדיוק אז ניצן הגיעה.

"מוריה, יש לי הפתעה בשבילך. לא סיפרתי לך כי רציתי שתביני לבד, אבל..."

"מה?" מוריה קטעה אותה.

"אפיק ובטי? הם..."

"הם מה?" ניכר שהנערה הזו סקרנית יותר מבטי וממני.

"הם גם כמוך. הם עיוורים." אמרה ניצן את מה שקיוותה שמוריה  תבין לבד.

"ויש לי עוד הפתעה גם בשבילך, בטי" לחשה לה ניצן. "אבל את תגלי אותה אחר כך." אמרה, והוסיפה, "אני צריכה ללכת לכמה דקות, אם תצטרכו אותי, אני זמינה בנייד."

ניצן הלכה משם לאט. מוריה, התיישבה מימיני, ושמענו "קליק" מוכר של מקל נופל ארצה.

היא הושיטה יד ונגעה קלות בידי.

"אפיק, נכון?" שאלה בהיסוס.

"כן מוריה, אני יושב מימינך, ובצד שמאל שלך יושבת בטי, או בשמה המלא ביאטריס." אמרתי בשקט

"אפיק.... בטי..." התחילה מוריה לאט. "לפני שאנחנו מתחילים בשיחת ההיכרות שלנו... אני חייבת ל..."

"להתנצל?" שאלנו אני ובטי כמעט יחד.

"איך .. ידעתם?"

"תיארנו לעצמנו שניצן לא סיפרה לך כי קיוותה שתביני לבד. וגם אנחנו קיווינו האמת..." ענינו לה יחד.

"אני לא הבנתי לבד... ואני כל כך מצטערת על מה שאמרתי... באמת. אני פשוט רגילה שלא מקבלים אותי... שתמיד אני השונה... הלא

מקובלת..."

מוריה נשמעה כנה כל כך, ואנחנו הבנו את כנותה , ואת קולה השבור. נפלה בינינו שתיקה קצרה, שנמשכה כמו נצח, עד שבטי אמרה: "אני ואפיק יודעים על מה את מדברת."

"אני כל כך שמחה שאתם יכולים להבין אותי... סוף סוף..." היא אמרה בכנות, והוסיפה, "אתם יכולים לסלוח לי על קודם? אני באמת מתנצלת..."

"אנחנו סולחים לך," ענתה בטי בשם שנינו והתכוונה לכל מילה.

הנייד שלי החל מצלצל את המנגינה של ניצן. הוצאתי אותו בעוד בטי אומרת בשקט, "ניצן."

"היי, הכל בסדר?" שאלה ניצן בטרם הספקתי לענות. "כן, אל תדאגי. אם נצטרך אתקשר אלייך." אמרתי, בחיוך. השיחה הסתיימה, ותשומת ליבי חזרה  להתמקד במוריה ובבטי, שהיו שקטות.

מוריה הציגה את עצמה. בהיסוס.

"אני בת 15 וחצי.... בכיתה י... עברתי בית ספר ואני ממחר אתחיל ללמוד בבית ספר חדש. "

מוריה המשיכה

"עברתי לפנימיה... כי... כי... אני לא יודעת."  היא נשמעה מתוסכלת.

"אני כל כך שמחה שיש כאן אתכם, כלומר... עוד עיוורים כמוני... אגב..." הוסיפה במהירות " גם לכם יש CP ביד שמאל?"

"כן" ענינו לה אני ובטי יחד כאילו הדבר תואם מראש.

"באמת?" היא שאלה בחיוך. 

"כן." עניתי לה הפעם אני בחיוך.

בהמשך השיחה הסתבר לנו שמוריה תלמד אתנו באותה כיתה. ניצן הצטרפה אלינו ואמרה

"נצטרך להביא עוד שולחן, או שתוכלי לשבת לידי בשולחן המשותף שלנו, שלי של בטי ושל אפיק? "

"אני אשב איפה שתרצו.. אני רק מבקשת להיות קרובה אליכם." אמרה מוריה בשקט

"את תהיי בטוח" ענינו ניצן, בטי ואני יחדיו.

"באמת? אתם באמת מתכוונים לזה?"

"כמובן." ענתה בטי.

"השעה שבע" אמר השעון של מוריה שישבה מימיני.

אפיק

 

חזרתי בליוויית ניצן הביתה, לא לפני שניצן ליוותה את בטי ומוריה לחדר האוכל, לארוחת הערב.

 הודיתי לה ותוך כדי שאלתי אותה,

"מה ההפתעה שתכננת לבטי?"

"לא מגלה! זו הפתעה." אמרה בחיוך. "בוא רק נגיד שהיא קשורה למוריה."

"את מוריה והיא תגורו באותו חדר מהלילה?" ניחשתי.

"אני לא אומרת לך אם צדקת. את התשובה לשאלה הזו, תגלה בעוד כמה דקות, שאחזור לפנימיה." היא שוב הייתה מחוייכת.

"נתראה מחר." אמרה, לחצה לי יד והלכה.

 

פרק אחד-עשר

בטי

 

אני אלווה אתכן לארוחת הערב, ואלך ללוות את אפיק הביתה. אתן תסתדרו לבד?" שאלה ניצן.

"כן." ענתה מוריה.

גם למוריה יש CP בידה השמאלית, מה שהקל על ההתחברות אליה. היא ממש דומה לי ולאפיק.

ניצן ליוותה אותנו לחדר האוכל, והלכה ללוות את אפיק לביתו, לא לפני שהזכירה כי היא זמינה אם קורה משהו.

"אני מקווה שאתאקלם כאן מהר" אמרה מוריה לפתע.

"את תתאקלמי . אל תדאגי. האמת? גם אני יחסית חדשה. לפני חודש הגעתי לכאן."

"וואו! באמת חדשה." אמרה מוריה.

צעדים מוכרים מאוד נשמעו לפתע, וקול לעגני מוכר מתמיד נשמע. לא הספקתי לשכוח אותה... מיכל.

"היי בטי. מי זו? עוד מישהי שחושבת שאני מטומטמת, וכל המדריכים מטומטמים?"

אוי לא.... מה עושים עכשיו?

"מיכל! מספיק! שוב התחלנו את הדרמה המיותרת הזו? אני באמת עיוורת, וגם מוריה באמת עיוורת, ואת צריכה פשוט להאמין לנו. תפסיקי לנסות לסכסך. תפסיקי לנסות!" אמרתי בתקיפות שממש לא אופיינית לי.

"אני לא מנסה לסכסך." אמרה "הצדיקה" בקול מיתמם מתמיד.

"שיהיה... מה את רוצה?"

"להגיד היי למטומטמת השניה." אמרה בחוצפה.

"כדאי לך מאוד להירגע מיכל! ומהר." אמרתי ובסתר חייגתי לניצן.

"היא ענתה. משלא שמעה אותי, המשיכה להקשיב.

"אני לא מטומטמת! את שומעת? את מסבנת את כולם בזה שאת עיוורת... ואת ממש לא!" היא אמרה בחוצפה וברשעות בלתי נתפסים.

מוריה, שעד עכשיו הייתה שקטה, התחילה לבכות חרש ומשניה לשניה בכיה התגבר.

"אני ומוריה עיוורות באמת! ולך יש בעיה מיכל! את לא יודעת לקבל אנשים שקצת שונים ממך."

"כן.... בסדר... מה שתגידי... ביי ! חתיכת שקרנית!"

היא התרחקה במהירות, בעודה צועקת – "שלא תחשבי שאני מאמינה גם למטומטמת השנייה. עובדה. למה היא בוכה? כי היא יודעת ששתיכן משקרות."

הושטתי יד לעבר מוריה, וחיבקתי אותה.

"אל תשימי לב אליה. היא מסוג האנשים שלא כדאי לך לדבר איתם...

"אני לא מבינה למה היא אמרה את זה... שאנחנו שקרניות... שאנחנו לא באמת עיוורות.." גאתה מוריה בבכי.

הנחתי את ידי על כתפה, ואמרתי –

"כשהגעתי לכאן, היה לי סיפור בכלל לא נעים איתה. היא נטפלה גם אלי, לא האמינה שגם אני עיוורת, עד שעירבנו את ה..."

"בטי מה בדיוק קרה כאן!" שאלה ניצן פתאום שנשמעה מתנשפת. "שמעתי את מיכל ואותך רבות בטלפון. איך הגעתן למצב הזה?"

בעודי מנסה להרגיע את מוריה שהמשיכה להתייפח, אמרתי לניצן

"אין לי מושג... אני ומוריה ישבנו ואכלנו, והיא... פשוט באה והתחילה להיטפל אלינו."

"הילדה הזו לא אמתית...! כל ילד יותר חלש ממנה ושונה ממנה היא מייעדת כמטרה להצקות והשפלות!?" ניצן רתחה מכעס ובצדק גמור.

"חכו כאן שתיכן! אני הולכת לקרוא לאדווה, ולרננה. הן יטפלו בה"

לפני שהלכה היא הוסיפה – "

בטי, שאת ומוריה תגיעו לחדר,  תכתבי לאפיק מייל ותספרי לו מה קרה. הוא צריך לדעת מה קורה כאן, ושמיכל שוב מנצלת את כוחה."

"אני אתקשר אליו עכשיו. " אמרתי ותוך כדי חייגתי לאפיק.

השעה הייתה קרובה ל-19:30.

"היי בטי, מה קורה?" הוא ענה מייד.

"מיכל לא הסתפקה כנראה בי... היא נטפלה אלי ולמוריה עכשיו. האשימה אותי ואותה שאנחנו שקרניות, מטומטמות, וכו''''" אמרתי בעודי מנסה לשמור על קול יציב, מה שהיה קשה בהתחשב בזה שמוריה המשיכה לבכות, ובנוסף גם אני הייתי כמעט על סף דמעות.

"אוי נו באמת!!!!. הילדה הזויה. ניצן, או אחת המדריכות יודעות?"

"כן. חייגתי לניצן בשקט תוך כדי הריב עם מיכל. מזל שיש לי חיוג מקוצר אליה..."

"בסדר. אני שומע את מוריה בוכה. תרגיעי אותה, ותעדכני אותי על כל התפתחות. אני זמין בנייד ובמיילים, בסדר?"

"אין בעיה. תודה אפיקוש"

השיחה הסתיימה.

"אני מצטערת שהיית צריכה לעבור את זה..." אמרתי למוריה.

"זה בסדר... את לא אשמה... תודה שאת כאן..."

"ממש בשמחה!" עניתי והתכוונתי לכך באמת.

"בטי?" נשמע קולה של רננה.

"היי רננה."

"תוכלי לספר לי מה קרה?"

סיפרתי לה את כל אשר עבר עלי ועל מוריה בדקות האחרונות, מאז שמיכל הגיעה ועד שהיא הלכה.

רננה שתקה לכמה רגעים ואז אמרה בקול חמור

"זאת לא פעם ראשונה שמיכל מציקה לך, ובכלל לילדים שכביכול שונים ממנה וחלשים ממנה. אני אטפל בזה." קולה התרכך מעט שאמרה למוריה-

"מוריה, אני מצטערת על מה שעברת. בכל מקרה, נתתי לניצן את מספר הטלפון הנייד שלי. אני זמינה לכל דבר. בפרט לעניינים כגון אלו. אני מייד הולכת לטפל במיכל ובהתנהגות הלא הולמת שלה."

"תודה" אמרנו שתינו בתיאום, שלא התכוונו אליו.

רננה התרחקה לאט, וכמה דקות אחר כך ניצן חזרה.

"מוריה. אני ממש מצטערת. בטי, יש לנו מזל שהיא לא גרה אתנו בחדר יותר. אגב, יש לי הפתעה בשבילכן." אמרה בדרמטיות והוסיפה מייד

"ירדן עוברת לגור עם ילדה אחרת בחדר, לכן, מהיום, באופן קבוע, אני, את ומוריה נגור באותו חדר!" אמרה בשמחה.

"באמת?" שאלנו מוריה ואני יחד.

"האמת לאמיתה. ירדן שמעה על מוריה, וביקשה מאדווה שהיא תעבור חדר, משום שהיא חשבה שאתן צריכות לגור יחד"

"וואו! נחמד מאוד מצידה של ירדן." אמרתי, ולאחר שניה הוספתי – "ממתי את ידעת על כך שמוריה אמורה להגיע?"

"אדווה סיפרה לי הבוקר. אבל ביקשה שלא אגלה לך עד שנחזור מבית הספר. גם ירדן הייתה איתי ובאותו רגע היא ביקשה מאדווה לעבור חדר כדי ששלושתנו, אני את ומוריה נהיה ביחד."

ממש נחמד מצידה של ירדן, חשבתי לעצמי.

"סיימתן לאכול?" שאלה ניצן

"כן. כדי להגיע לחדר, צריך להמשיך ישר, ימינה וימינה נכון?" שאלתי אותה.

"כן, אתן יכולות להסתדר לבד, ואני אוכל בינתיים?"

"כן." שוב, בפעם השלישית ענינו שתינו יחד בתיאום מושלם.

"מעולה. אם אתן צריכות אותי אני זמינה " אמרה את המשפט שכבר נעשה קבוע, והודיתי לה על כך.

מוריה ואני התחלנו להתקדם לאט לכיוון החדר. מה שלא ציפינו לו ביציאה מחדר האוכל, או ליתר דיוק בדרך לחדרים, הייתה מיכל.

"שוב התחלתן להשוויץ בשקרים הטפלים שלכן?" היא צרחה במלוא גרונה. עוד לפני שהספקתי לשלוח את ידי לכיס על מנת לחייג אל ניצן, שמענו כיסא זז, וצעדים מהירים מתקרבים אלינו.

"תגידי? את משוגעת לגמרי? מה יש לך? למה את תמיד נטפלת למי שחלש ממך! למי שקצת שונה ממך. למה? מה בטי עשתה לך רע? מה מוריה עשתה לך רע? היא רק הגיעה הבוקר." ניצן רתחה עוד יותר מקודם.

"הן שקרניות, מטומטמות, ושוויצריות בשקרים שלהן. חושבות שיאמינו להן! סתומות!" צרחה מיכל.

ניצן, שהספיקה  להכניס לנייד שלי את מס' הנייד של רננה, שלפה לי אותו מהכיס ואמרה למיכל

"אני מחייגת לרננה. עברת כל גבול!

"תחייגי... מה היא כבר יכולה לעשות."

ניצן חייגה לרננה . היא הקשיבה כמה רגעים, וכשלא קיבלה מענה, החזירה לי את הנייד, ושלפה את שלה. היא הקישה מספר והמתינה.

"אדווה?" שאלה ניצן.

"היי זו ניצן. תוכלי להגיע ליציאה מחדר האוכל במהירות האפשרית?"

ניצן הקשיבה.

"בקשר לבטי ומוריה. מיכל שוב נטפלת אליהן."

שתיקה של כמה שניות ולאחריהן ניצן ענתה בקול מחויך

"אין בעיה. אנחנו מצפות לך כאן."

"יופי.... ממש מפחידה אותי." מיכל המשיכה לצרוח במלוא גרונה, בעוד קהל רב של נערים ונערות מתאספים סביבנו ומנסים לתהות מה קרה.

"מיכל, ניצן, בטי ומוריה. בואו איתי לבירור." אמרה אדווה שהופיעה לפתע, בקול חביב אך תקיף.

"אבל.... לא עשיתי כלום...." מיכל ניסתה את כוחה בשכנוע תמים, כמה לא מפתיע..

"בך כבר נטפל אחר כך. עכשיו, בואו איתי."

אדווה ליוותה אותי ואת מוריה למשרד  שלה.

"בטי, תתחילי את. מה בדיוק קרה מהרגע שמיכל הגיעה."

סיפרתי לאדווה כל מה שקרה, כל מה שמיכל אמרה. לא שכחתי לספר לה על ה"מחמאות של מיכל". כמובן שה"צדיקה התמימה" ניסתה להכחיש, אך אדווה ידעה בדיוק עם מי יש לה עסק. היא לא האמינה לה. בנוסף, ציינתי שתוך כדי הצרחות של מיכל, והנסיונות שלי להרגיע אותה, חייגתי לניצן כדי שהיא תהיה מעודכנת ותבוא להציל אותנו – פשוטו כמשמעו.

"ממש ניצן יכלה לעזור לכן..." קטעה אותי מיכל בגסות.

"מיכל! תני לה להמשיך!!!!" אמרה אדווה בקול חד.

"וכשאני באתי מיכל כבר לא הייתה שם. קראתי לרננה, רציתי להתחיל לאכול, ובטי ומוריה ניסו להתקדם לחדר לבד – לימדתי אותן את הדרך על פי סימני דרך."

"ומה קרה אחר כך?" שאלה אדווה, בטון מקשיב.

"הן התקדמו לכיוון היציאה מחדר האוכל, השגחתי עליהן. ותוך כדי כך מיכל ופשוט התחילה שוב לצרוח ולהשתולל."

"למרות שרננה אסרה עלייך להתקרב אל שלושתן?" שאלה אדווה.

"כן! אני אוכיח שהן שקרניות! וגם ניצן, שקרנית!" התלהמה מיכל שוב.

"מיכל! עברת כבר את כל הגבולות! כל הפנימיה סוערת בגללך! זו לא הפעם הראשונה שאת מסעירה את הרוחות בגלל שאת חושבת, שעיוור הוא לא עיוור, או נכה היא לא נכה. דוגמת שירה." אמרה אדווה וקולה היה כאוב וקרוב לבכי.

"הן משחקות אותה עיוורות! את לא רואה?" התחילה שוב מיכל. "הן שקרניות, וחושבות שזה יעזור להן!"

מוריה שוב התחילה לבכות. הפעם התקף הבכי היה חזק יותר.

"את רואה מה עשית!?" קראנו אני וניצן יחד.

"מיכל, תישארי כאן עד שנסיים את השיחה איתך! ויש לנו שיחה ארוכה! את כנראה לא מתאימה לפנימיה הזו. את צריכה להבין שזו מסגרת משלבת. " כעסה אדווה ובקול מרוכך יותר הוסיפה- "מוריה בטי וניצן, אתן משוחררות לאלתר. בעניין מיכל, אני מטפלת מייד. מייד אתקשר להוריה ואדווח להם הכל! איידע גם את מנהל בית הספר שלכן. היא לומדת איתכן באותה שכבה נכון?" שאלה.

"כן. "

"אז איידע אותו שלא ייתן לה להתקרב אליכן. וכנראה שאת.. לא מתאימה לכאן מיכל. אני מצטערת אבל עם התנהגות כזו את לא נשארת כאן! " אמרה אדווה בקול חמור.

קמתי, בעודי תומכת במוריה המתייפחת והבוכיה.

"אדווה, תודה. ותעדכני אותנו בבקשה." ביקשה ניצן.

השעה הייתה קרובה ל20:50.

צעדנו בשלישיה, שתיים עם מקל ואחת מכוונת, לכיוון החדר. המרחק באמת היה קצר, ואני מוריה יכולנו לגמוע אותו בכמה דקות או כמה שניות לכל היותר, אלמלא מיכל הנבזית הזו.

"אתן בסדר" שאלה ניצן שנכנסנו לחדר.

"לא!." ענינו מוריה ואני ביחד.

"נמאס לי ממנה! נמאס!" אמרתי וגם אני התחלתי לבכות.

"שמעת מה אדווה אמרה. היא מטפלת בזה." הרגיעה ניצן אותי ואת מוריה שעדיין בכתה.

מוריה, ישנה במיטה משמאלי, וניצן על המטה מימיני, שהייתה יותר קרובה אלי.

"ניצן, אמרתי בשקט.

"כן בטי?"

"תודה." אמרתי מילה אחת, שהמון משמעות הייתה צפונה בה.

"בשמחה." הגיבה ניצן וחשתי שהיא מתכוונת לזה.

בעקבות בקשה של מוריה שתי דקות  אחר כך, ניצן עברה לישון במיטה משמאלי, ואילו מוריה עברה לישון במיטה מימיני. ככ, היא טענה, ניצן קרובה אל שתינו. טענתה הייתה מוצדקת לחלוטין.

בעודי פותחת  את המחשב, נשמע הצלצול המיוחד של אפיק.

"הכל בסדר?" הוא שאל בשקט.

סיפרתי לו מה קרה מאז השיחה האחרונה שלנו.

"העיקר שאדווה מטפלת בזה. את תראי שהכל יהיה בסדר." הגיב, נסער מעט ובצדק.

"ומה שלומה של מוריה?" הוסיף לאחר שתיקה קצרה.

"עכשיו היא בסדר. היא יותר רגועה מקודם."

"מעולה. את זוכרת, ממחר, את אני ניצן ומוריה, יושבים, ומסתובבים בהפסקה הגדולה גם ביחד." הזכיר לי מה שכבר זכרתי משיחותיי עם מוריה שכבר חיכתה למחר.

"אני זוכרת. אני בטוחה שמוריה תתאקלם בבית הספר כמוני. אנחנו נעזור לה." אמרתי לאפיק, אבל כיוונתי כמובן את דברי גם למוריה, שהאזינה לשיחה, שאמרה

"אתם חברים אמתיים! אין לי מילים..."

"נתראה מחר בנות" אמר אפיק, והשיחה הסתיימה.

"לילה טוב מוריה", אמרתי.

"לילה טוב שתיכן." אמרה ניצן.

באופן מפתיע נרדמתי במהירות לא רגילה.

בסביבות שש וחצי שמעתי את ניצן משמאלי –

"בטי, מוריה, אתן רוצות להתחיל להתארגן?" ניכר היה על פי קולה כי היא קמה לפני מס' דקות.

"כן" אמרתי אני ומיד אחרי ענתה מוריה בתשובה זהה.

התארגנו לאט. בסביבות 07:30 כבר היינו מוכנות לבית הספר. לפני שיצאנו, מוריה אמרה,

"אני בלחץ."

"מבית הספר החדש והכל." הוסיפה.

ניצן ואני הרגענו אותה כי אין לה מה להילחץ, ואנחנו איתה.

כעבור עשרים דקות בערך, היינו קרובות לבית הספר.

צלצול הנייד של ניצן קטע את רעשי המקלות שלי ושל מוריה.

לפי הצלצול, כבר הבנתי שזה אפיק.

"היי. כמה דקות ואנחנו..." התחילה ניצן.

"היא מה? היא הגיונית? אוי לא.... אנחנו כבר באות. אלך לדבר עם אחת המורות או משהו."

השיחה הסתיימה ומייד שאלתי את ניצן

"שוב ירדן?"

"לא. גרוע מזה. ירדן כבר לא מציקה לנו יותר. הבעיה היא מיכל. היא חטפה לאפיק את המקל, והוא לא מוצא אותו. הוא ישב במקום הקבוע וחיכה לנו, כשפתאום הוא שם לב שהמקל לא נמצא ליידו. הוא הרגיש את מיכל ליידו, ועקב אחרי הקול שלה- לא הלך אחריה אלא רק הקשיב לה. פתאום היא שוב התחילה להשתולל, אמרה שתלך למנהל ותספר לו שכל העיוורים שקרנים וכאלה. ו.. היא פשוט הלכה ולקחה איתה את מקל הנחיה שלו" סיימה ניצן ונשמעה כועסת מאוד ושוב בצדק.

"תחפשי בבקשה  באנשי הקשר שלי את מס' הנייד של בת שבע, אחראית חטיבה עליונה. היא כבר תטפל בחצופה הזו." ביקשתי מניצן.

עצרתי לרגע בעוד ניצן שולפת את הנייד שלי מכיס הג'ינס. היא מצאה את מס' הנייד, חייגה ושמה עלמצב רמקול.

"תספרי לה בבקשה גם את הסיפור בפנימייה." ביקשה מוריה.

בת שבע ענתה לאחר כמה צלצולים –

"היי בטי משהו דחוף?"

סיפרתי לה הכל, תוך כדי הליכה ותוך כדי שאני שומעת את ניצן מרגיעה את מוריה שנתקפה בפרץ בכי מחודש. היה לה קשה לזכור את מאורעות ליל אמש. כשהגעתי למאורע שקרה אך לפני כמה דקות, כבר היינו בשער בית הספר, ומיכל עמדה שם וחסמה לנו את הדרך.

"שניה בת שבע." הפסקתי באמצע.

"מיכל תני לנו להיכנס" ביקשתי.

"אתן רואות. אתן יכולות לעקוף אותי." אמרה זו בקול אדיש ומרושע.

"בטי? מה קורה שם בדיוק." שאלה בת שבע.

"אני, מוריה וניצן עומדות בפתחו של שער בית הספר ומיכל חוסמת לנו את הכניסה."

"אני כבר באה!" אמרה בת שבע.

השיחה הסתיימה, ושלושתנו נשארנו לחכות לה, בעוד מיכל שוב מתחילה להשתולל.

"גם בת שבע לא תעזור לכן! אני עוד אוכיח ששלושתכן שקרניות, ואתן באמת רואות!" צרחה מיכל בזעם.

"מיכל! מספיק לנסות להיות צודקת. מספיק להיטפל לכל מי שחלש ממך ו..." התחילה ניצן, שלפתע, שמענו צעדים מהירים מתקרבים למקום עומדינו.

"מיכל! אני יכולה להבין מה קרה כאן?" שאלה בת-שבע בקולה החמור והתקיף ביותר.

מיכל שוב התחילה עם השקרים הנלוזים שלה,  כרגיל האשימה אותי את ניצן ואת מוריה, כי אנחנו מטומטמות, ושקרניות, וכיוצא באלה. לאחר שמיכל סיימה את טיעוניה ה"צודקים" אמרה בת-שבע בפנותה אלי

"בטי, מה בדיוק קרה? ספרי לי בבקשה מההתחלה."

שוב, כמו בשיחת הטלפון, סיפרתי לאחראית החטיבה העליונה, הלו היא בת שבע מה קרה. שוב, כמו בשיחת הטלפון בת שבע כעסה מאוד, יותר כעוסה מאשר הגיעה אלינו. כשסיימתי לדבר, פנתה בת-שבע לשלושתנו ואמרה

"חבל שלא שיתפתן אותי בהתנהגותה של מיכל לכשזו התחילה להציק לכן. הייתי מטפלת בזה מייד. אתן משוחררות לכיתה, והיו סמוכות ובטוחות כי מיכל תטופל בחומרה רבה. באשר למקל של אפיק, ניצן, תוכלי ללוות גם אותו לכיתה ואני אדאג להשיב לו את המקל בהקדם האפשרי" בת שבע אמרה את כל זאת בקול מרוכך מאוד, אך מייד פנתה למיכל,

"ובאשר אלייך, בואי איתי מייד למשרדי. אך לפני כן, איפה המקל של אפיק?  התנהגותך לא מקובלת עלי בכלל. החזירי לאפיק את המקל מייד!!!" כעסה בת-שבע.

מיכל הוציאה מהתיק נרתיק איפור )כך ניצן תיארה לי בשקט( ומסרה אותו לבת-שבע. להפתעתה של המורה המנוסה, המקל המקופל היה בתוך הנרתיק.

אפיק שישב כל אותו הזמן במקום הקבוע שלנו, קיבל את המקל מידה של ניצן בחזרה, והתקדמנו סוף סוף לכיוון הכיתה, בתקווה שהיום כולו יעבור על מי מנוחות.

 

השעתיים הראשונות באמת עברו באופן הכי טוב שאפשר- מיכל למזלנו לא למדה אתנו באותה כיתה, אבל לפעמים ראינו אותה בהפסקות. בהפסקה הגדולה, בעוד שלושתנו– סליחה ארבעתנו, מנסים למצוא מקום ישיבה, אני אפיק ומוריה התנגשנו בילדה, שכנראה לא שמה לב אלינו.

"אפיק?" שאל קול מוכר מאוד. "בטי?" "מוריה?" – זו הייתה ירדן.

סיפרנו לה בפירוט מה עבר עלינו מאתמול בערב. היא כעסה בצדק, וחמשתנו הלכנו לאלון, מנהל בית הספר.

אלון היה בישיבה, כך דיווחה לנו צפית, המזכירה שלו. שהבהרנו לה את המצב, היא הרימה שפורפרת טלפון, חייגה ודיברה מהר

"אלון, מחכים לך בחדר אפיק, מוריה, בטי, ניצן, וירדן. שוב הבלגן עם מיכל. " היא הקשיבה רגע ולאחר מכן אמרה – "הבנתי. בסדר. הם מחכים כאן"

"הוא בדיוק יצא מישיבה בעירייה. הוא בדרכו לכאן, וביקש שתמתינו לו" הודיעה צפית.

 

כעבור כחמש דקות, הגיע אלון וביקש מאתנו להיכנס למשרדו. ניצן וירדן עזרו לנו להיכנס למשרד, והביאו גם כיסאות נוספים.

ניצן התחילה. היא סיפרה לאלון הכל, מהרגע שהגעתי לפנימייה, ועד התקרית עם מוריה אתמול.

אלון פנה אלי, ושאל אם זה נכון. אישרתי, שאכן זה נכון. לאחר מכן פנה לאפיק ושאל אותו מה הקשר שלו לכל הסיפור. אפיק ציין במבוכה רגעית שהוא ואני חברים.

אלון פנה למוריה, שהתחילה לבכות. היה לה קשה לדבר על זה. לאחר שנרגעה סיפרה לו איך הרגישה.

לאחר כל טיעונינו, אלון לחץ על מקש בטלפון, ובלי להרים את השפורפרת, ביקש

"צפית, תקראי בבקשה למיכל גורן, דחוף. היא כבר עברה כל גבול."

"מייד מטפלת בזה" אמרה מייד.

 

מיכל נקראה למזכירות על ידי צפית לאחר כדקה. עברו כעשר דקות והיא עדיין לא הגיעה. בינתיים, ניצן סיפרה כי דיברנו עם בת-שבע. אלון ניסה להשיג אותה במשרדה, אך זו כנראה לא הייתה במקום באותה שעה. הוא חייג לנייד האישי שלה.

"היי, תגיעי בבקשה למשרדי במהירות האפשרית. ניצן והרביעייה כאן. הם סיפרו לי הכל. אם תוכלי למצוא אותה, תביאי אתך גם את מיכל גורן."

"מאז מה שהן סיפרו לי, אני לא מוצאת אותה. ביקשתי ממנה לבוא איתי למשרד, היא באה, התחילה להפריך הכל, ואז ביקשה ללכת לשירותים. ומאז לא חזרה" אמרה בת-שבע.

"היא עברה את כל הגבולות האפשריים! היא מתחמקת מעונש בדרך נלוזה, ומטופשת. לא רק זה, היא גם חצופה במידה בל תתואר. כיצד היא מרשה לעצמה  

 לחשוב אפילו כי אפיק מוריה ובטי הם "משחקים את עצמם עיוורים?" זה לא מובן לי ואף מכעיס אותי." אלון נשמע כועס.

רווח לנו כי הוא הבין לליבנו

"תגיעי למשרדי בכל זאת בבקשה. נתקשר להורים שלה, למנהל הפנימיה, לכל הגורמים המטפלים בדבר." השיחה הסתיימה.

בת שבע הגיעה כעבור כמה דקות. ניצן יצאה להביא לה עוד כיסא.

 שיחת הטלפון הראשונה  שאלון ובת שבע קיימו הייתה להוריה של מיכל. אלון חייג את מס' הטלפון הקווי של חברת האבטחה בה עבדה אימה של מיכל, יעל, והמתין.

"שלום, מדבר אלון כהן, אבקש לדבר בדחיפות עם יעל גורן. זה בקשר לביתה, מיכל גורן." אמר אלון במהירות.

הוא הקשיב רגע ואז אמר –"תוכל בבקשה לתת לי את מס' הטלפון הנייד שלה?"

"תודה." אמר אלון לאחר מס' רגעים והשיחה התנתקה.

אלון חייג את מס' הנייד שהוכתב לו, והמתין. לאחר שיעל ענתה, הוא סיפר לה את כל הסיפור לפרטי פרטים, וביקש ממנה בתקיפות – "את חייבת לעשות איתה משהו. זה לא יכול להימשך ככה! זו היא לא הפעם הראשונה שביתך מציקה למי שחלש ממנה ו.... הלו! הלו". אלון הניח את שפורפרת הטלפון על כנה תוך כדי שהוא אומר- "היא ניתקה לי בפרצוף!".

"תנסה להתקשר ליבטח, מנהל הפנימיה. הוא יוכל לעזור לדעתך?" שאלה בת שבע.

"סבורני שכן, מייד אתקשר אליו." אמר אלון ועשה. הוא חייג למספר הנייד של יבטח, וסיפור לו שוב את כל הסיפור, כולל שיחת הטלפון שניסה לנהל עם יעל, אימא של מיכל. לאחר שסיים לדבר, אלון הקשיב רגע ואז אמר

"היא גם לא בפנימייה?" שוב שקט למספר שניות ואז, "הבנתי. אבל אין לה אבא... ואימא שלה... לא מוכנה להקשיב. אבל אם אתה אומר שהיא באה ופשוט מסתגרת בחדרה.... מה אפשר לעשות? תוכלו לבוא שניכם למשרדי? אנחנו חייבים להבהיר את העניין. ממה שהבנתי גם בפנימייה היא לא טלית שכולה תכלת, אני צודק?" אלון שוב הקשיב רגע ואז אמר – "אין בעיה. תעדכן אותי בבקשה. אני בכל אופן לא מוכן לסבול את ההצקות שלה יותר, ואני שמח שאנחנו באותה דעה." לאחר מספר שניות הוא שוב הוסיף "אנחנו מחכים לך כאן."

השיחה הסתיימה ואלון אמר- "הוא אמור להגיע תוך כמה דקות, עם מיכל. היא בפנימייה, לא מוכנה לצאת מחדרה."

"היא רגילה לקבל כל מי שהיא רוצה... היא תמיד הייתה כזו. כל מי שנראה לה שונה או קצת חלש ממנה, היה בעיניה למטרה להצקות, השפלות, וכו'''" אמרה ניצן ומייד הוסיפה – "הייתה לנו בפנימייה מישהי נכה, על כיסא גלגלים. מיכל עשתה לה את המוות, אז אותה ילדה, קוראים לה שירה, נאלצה לעזוב את הפנימיה בעל כורחה, ועד כמה שאני יודעת רוצה לחזור אבל מפחדת ממיכל".

ניצן סיימה לדבר, ובדיוק באותו רגע צלצל האינטרקום במשרד וצפית אמרה "יבטח ומיכל הגיעו. להכניס אותם?"

"כמובן." השיב אלון קצרות

הם נכנסו, והתיישבו כל אחד בצד אחר של אפיק. מיכל, ניסתה להתחיל איתו שיחה אך הוא לא שעה אליה והתרכז בנעשה בחדר.

השיחה שבאה לאחר מכן עם מיכל, הייתה קשה וטעונה. הובהר לה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי גם בבית הספר, וגם בפנימייה, לא יסבול יותר אף אחד, מהצקותיה, והשפלותיה, לא משנה איזו מוגבלות יש לו או לה. היא ניסתה כרגיל, להכחיש הכל, אבל כמובן, שאף אחד, לא האמין לה. הוסבר למיכל על ידינו- כלומר אני, אפיק, מוריה, וניצן, שהיא צריכה לקבל כל אדם באשר הוא, לא משנה מה.

מיכל התחילה לבכות בפתאומיות כזו, שקצת נבהלנו.

"ההורים שלי, או יותר נכון אימא שלי חינכה אותי בצורה שגויה! היא חינכה אותי לא לדבר עם אנשים שכביכול, שונים ממני. אני יודעת כמה סבל גרמתי לכם, אפיק בטי ומוריה, ואני כל כך מצטערת. אני גם יודעת כמה סבל גרמתי לשירה. וכל זה, עקב חינוך לקוי. אימא שלי, לא צריכה להיות אימא. אני מקווה שתסלחו לי."

שתיקה השתררה בחדר לאחר שמיכל סיימה לדבר. כנותה כנראה הפתיעה לא רק אותי, אלא את כולם. לבסוף, ניצן אמרה בשם כולם – "לדעתי, אחרי מה שאמרת, צריך לתת לך עוד הזדמנות. אנחנו סולחים לך. ואנחנו מקווים שתשתני" ובפנותה ליבטח הוסיפה – "תוכל להחזיר את שירה לפנימייה? ולשכן אותה איתי עם מוריה ועם בטי?"

"כמובן! החדר שלכן נגיש גם לכיסאות גלגלים, ויש בו מיטה פנויה. מיכל ובאשר אלייך, אני בהחלט מסכים לתת לך עוד הזדמנות אחת אחרונה ומקווה שתנצלי אותה היטב" אמר יבטח לאחר שהיה קצרה.

"אני אשתנה! מבטיחה" אמרה מיכל, קולה עדיין מהול בעצב והיא נשמעה על סף בכי מחודש.

"אז כעת, שכל העניינים סודרו, אתם מורשים לחזור לכיתותיכם, ואני מקווה שהכלי שאר ויסתדר על הצד הטוב ביותר" אמר אלון.

ניצן עזרה לבת שבע להחזיר את הכיסאות, ולאחר מכן עזרה לי למוריה ולאפיק להגיע למקומותינו הקבועים בכיתה.

בהפסקה הבאה, ניגשה מיכל למקום שאני מוריה ניצן ואפיק היינו בו, ואמרה שוב שהיא ממש מתנצלת. הבטחתי לה שאנחנו סולחים לה, והיא יכולה להירגע.

 

שעתיים לאחר מכן, חזרנו כולנו, כולל מיכל וירדן, לפנימייה. מיכל ביקשה להחליף חדר ועברה לחדרן של ירדן ויפעת. שמנו לב שהשיחה עם מיכל שינתה אותה לבלי היכר, ושמחנו על כך אך חששנו שהיא תשוב לדרכה הרעה. אפיק, שגם היה אתנו בחדר באותה עת שמיכל ביקשה מירדן (בטלפון) להחליף חדר, שמח.

"יפעת מקסימה, היא תעזור למיכל להשתנות, וכך גם ירדן."

מוריה, נרגעה לאט. היא לא הפסיקה להודות לירדן שיזמה את ההליכה לאלון המנהל, ואמרה כמה היא שמחה שהכל סוף סוף נפתר. רק יומיים הייתה מוריה בפנימייה, וכבר עברה הרבה יותר מידי דברים, שנפתרו בסופו של דבר.

שעה לפני ארוחת הערב, כרגיל, ליוותה ניצן את אפיק לביתו. אני ומוריה התחלנו להתקדם לכיוון חדר האוכל, שם ציפתה לנו הפתעה.

כשהתישבנו, ניגשה אלינו רננה ואמרה –

"מוריה, בטי, תכירו זו שירה. שירה היא בת גילכן, היא ביקשה בנוסף לכך שתהיו באותו חדר, ללמוד איתכן באותה כיתה. שירה היא בעלת מוגבלות בהליכה, היא מתניידת בעזרת כיסא גלגלים. היא יודעת שאתן ואפיק עיוורות, הסברתי לה קודם. שירה נמצאת מימינכן"

רננה התרחקה, ובדיוק באותו רגע ניצן חזרה והתיישבה משמאלה של מוריה.

"אתן מסתדרות שלושתכן? שאלה ובקולה חיוך, "אני רואה שהספקתן להכיר את שירה" הוסיפה.

"כן, רננה הציגה אותה בדיוק לפני כמה רגעים." אמרה מוריה. "אבל לא הספקנו לדבר איתה כי בדיוק שרננה הלכה את חזרת."

"לקחתן לעצמיכן אוכל?" שאלה שירה.

"לא. אולי נלך יחד" הצעתי.

"כן, אין בעיה. אני מניחה שתצטרכו עזרה בכיוונים. אני אנסה לעזור כמה שאוכל. מוריה, יש לי שתי ידיות בצד ימין, ועוד אחת באמצע. זה בסדר אם אלך עם כל אחת בנפרד ואעזור לה להביא אוכל?" שאלה בפנותה לכולן.

"כן, כמובן" ענינו ניצן ואני יחד.

שירה הלכה עם מוריה, וניצן אמרה לי בשקט

"היא ממש נחמדה, אבל כמו שאתן צריכות עזרה גם היא תצטרך עזרה. לפעמים קצת קשה לה להזיז את כיסא הגלגלים שלה לבד אז תהיו קשובות לצרכים שלה."

"ברור! נעזור לה כמה שנוכל." אמרתי והתכוונתי לכך.

"א"אנחנו נהיה צוות" הוסיפה ניצן, מחויכת.

מוריה ושירה חזרו, ניצן קמה כדי לעזור לשירה להניח את הצלחת של מוריה על השולחן. שירה ביקשה ממני להחזיק בדיות הכיסא שלה והתחלנו להתקדם לכיוון עמדת ההגשה.

בחרתי מעדן, ביצה קשה, וטוסט. שירה החזיקה בזהירות את הצלחת וחזרנו לשולחן. ניצן כבר חיכתה לנו לייד המקום שלי, ועזרה לשירה להניח את הצלחת. לשירה לא הייתה מוגבלות בידה השמאלית, אך השולחן היה קצת גבוה מידי כדי שתוכל להגיע אליו בכוחות עצמה בעוד היא עם צלחת.

"תודה שירה." אמרתי, מחייכת על פי הקול.

"אין על מה, בשמחה. נסיים לאכול ואציג את עצמי. הדרך שבה רננה הציגה אותי הייתה... קצת רשמית מידי. לא?" היא צחקה וצחוקה המתגלגל הדביק אותנו וכולנו צחקנו.

שמעתי את שירה מתרחקת, ותוך כדי אומרת, "אני הולכת להביא אוכל לעצמי. ניצן לקחת לעצמך אוכל נכון?"

"כן, אבל את רוצה שאבוא לעזור לך?" שאלה ניצן ברכות.

"אני צריכה עזרה עם הנחת הצלחת על השולחן. פשוט שאני מחזיקה אותה קצת קשה לי להגיע לשולחן..." הסבירה שירה. אין בעיה. את יושבת מימינה של בטי?" "כן."

שירה חזרה כעבור שלוש דקות לערך, ניצן עזרה לה להניח את הצלחת וחזרה למקומה.

 

 

לאחר ארוחת הערב, ולאחר שהתארגנו בחדר, אני מוריה ניצן ושירה, חייגתי לאפיק, יישובה על מיטתה של שירה, שהייתה סמוכה למיטתי מאוד, ממש באמצע החדר. כך היה לה מספיק מקום.

 

פרק שנים-עשר

"היי בטי, מה קורה?" עניתי כעבור כמה שניות בהן לא הצלחתי למצוא את הנייד. בטי סיפרה לי על שירה, ועל העזרה ההדדית מצד ארבעתן- גם מצד ניצן כמובן, זו לזו. שמחתי שיש לנו חברה חדשה. שהגיעה בטי לכך ששירה תלמד אתנו באותה כיתה, שאלתי – "איך? היא ביקשה?"

"כן. ניצן כבר סידרה הכל. היא סידרה לה כבר היום לפני שהלכנו שולחן קרוב אלינו, כך שאם נצטרך משהו, או היא תצטרך משהו, לא תהיה לנו בעיה לעזור לה או להיפך."

הניצן הזו חשבה על הכל... חשבתי לעצמי והודיתי בליבי שטוב שכך. ולבטי אמרתי

"וואו, זה מצויין. אז ממחר שירה מתחילה ללמוד אתנו באותה כיתה? איפה היא למדה קודם?"

בטי ענתה שכן, ונקבה בשם בית הספר שבו למדה שירה. בית ספר לחינוך מיוחד שממש לא התאים לה, כך אמרה שירה עצמה לבטי קודם לכן.

"לדעתי הכיתה תקבל אותה בזרועות פתוחות. אפילו מיכל השתנתה. אני כבר סקרן לפגוש אותה" אמרתי, מה שהיה נכון.

"זה יקרה מחר. בינתיים, אתה רוצה לדבר איתה?"

 

עניתי בחיוב והנייד הועבר לשירה. היא הציגה את עצמה, ובלי כל חשש מה שהפליא אותי, שאלה על העיוורון שלי, ואיך אני מסתדר, וכמה דברים על עצמי. הסתבר לנו שאני והיא חונכים באותה תנועת נוער, "כנפיים של קרמבו" והיא אמרה שהיא ואני נחנוך ביחד את אותה חניכה, החל מחודש הבא. המשכנו לדבר עוד קצת, ולבסוף סיכמנו שנתראה מחר. איחלתי לארבעת החברות לילה טוב, והשיחה הסתיימה.

 

 

לאחר השיחה עם אפיק שירה הציגה את עצמה שוב, לא ברשמיות של רננה, אלא בטבעיות. אמרה שהיא נכה, בת כמעט 16 וסיפרה לנו על תחביביה. אחר כך, לחשה לי בשקט – "אפיק ממש נחמד. אני והוא נחנוך את אותה חניכה החל מהחודש הבא, שהפעולות בתנועת הנוער יתחדשו."

"אני בטוחה שתסתדרו מצויין. את יודעת, אני ואפיק חברים". אמרתי.

"באמת? כמה זמן?"

"חודש וחצי בערך." אמרתי, וחשתי שהפעם, בניגוד לירדן, שירה לא תנסה לסכסך. שמתי לב כי היא חיבבה את אפיק, אך לא אהבה אותו.

"מעולה, אני שמחה בשבילכם. כמו שאמרתי אפיק ממש חמוד. אני כבר רוצה לפגוש אותו."

 

המשכנו לדבר בקולות שקטים עוד שעה ארוכה, מוריה כבר נרדמה, וניצן ניסתה להירדם. לאחר מכן שירה נשכבה על מיטתה, ואמרה לי

"אם את צריכה אותי, אפילו באמצע הלילה, קומי, תמשיכי ישר. שתרגישי את כיסא הגלגלים, לכי קצת שמאלה ותגיעי למיטה שלי. בסדר?"

"אין בעיה. תודה" אמרתי וחשבתי לעצמי – "וואו... איזו נחמדה היא. עוד לא הכרנו וכבר רוצה לעזור.

 

נרדמתי לאחר זמן שנראה כמו נצח. השעון המדבר של מוריה צלצל בשש וחצי, וארבעתנו התחלנו להתארגן. בשבע וארבעים יצאנו, לכיוון בית הספר. מוריה ואני הלכנו עם מקלות הנחיה, ניצן השגיחה על שירה ודחפה אותה קצת איפה שהכיסא נתקע, ושירה כיוונה אותי ואת מוריה לכיוון שלה כדי שכולנו נלך יחד.

שהגענו לבית הספר, אפיק חיכה לנו במקום הקבוע.

 

אחרי ששירה הציגה את עצמה, התקדמנו לכיתה. כמובטח, שולחנה של שירה יה קרוב אלינו מאוד. מוריה ביקשה לשבת לידה, וניצן חיברה את שולחנה לשולחן של אפיק ושלי. כך היינו חמישייה מוצלחת.

 

כעבור כמה דקות, נשמע הצלצול. ערכות המחשב שלי ושל אפיק פעלו, והשיעור הראשון החל, היה זה שיעור לשון.

היום כולו עבר ללא תקריות מיוחדות. חזרנו כולנו לפנימייה. את ירדן, לא פגשנו כל היום משום מה.

אפיק ואני ישבנו על מיטתי, הסמוכה למיטתה של שירה. ידי הייתה כרגיל במרווח בינינו. אפיק החזיק אותה ודיברנו כרגיל.

 

"אני אוהבת אותך" לחשתי בספונטניות. "גם אני" אמר וחיבק אותי בחום. שירה נכנסה לחדר באותו רגע התקרבה ואמרה "הבאתי לכם מים." אפיק הרפה מהחיבוק והושיט יד לשירה. הוא שתה, והושיט את הכוס בחזרה לשירה.

"אני שמחה שהכל סוף סוף נפתר." אמרתי, ושירה שאלה

"מה סוף סוף נפתר? מה קרה?"

סיפרתי לה הכל, ושירה אמרה – "אוי... כן, אני זוכרת אותה... היא לא הייתה נחמדה בכלל... אני מקווה שהיא באמת השתנתה."

"ככה זה נראה" ענה אפיק, בעודי קמה להביא מים.

"לאן את הולכת בטי? הכוס שלך על השידה לידך." עצרה אותי שירה. התיישבתי, ולקחתי את כוס המים שאכן הייתה על השידה לידי. "תודה שירה." אמרתי.

אפיק לחש לי "היא ממש נחמדה."

"נכון" לחשתי חזרה.

"מה אמרת בטי?" שאלה שירה.

"שאת ממש נחמדה" אמרתי לה.

שירה התקרבה אלי, וחיבקה אותי.

"תודה! גם אתם כולכם נחמדים."

ואז, שמתי לב!

"איפה מוריה?" שאלתי.

"אין לי מושג" ענתה שירה והוציאה את הנייד שלה. היא חייגה לניצן

"הי, מוריה אתך?"

היא הקשיבה רגע ואז אמרה

"אני זוכרת שהיא באה אתנו ו... נכנסה אתנו לחדר. את יכולה לבוא לכאן?"

קמתי והלכתי לכיוון מיטתה של מוריה. הרגשתי את השמיכה שהייתה פרוסה על כל המיטה. וחשבתי שאולי היא ישנה

ניצן הגיעה כעבור כמה רגעים.

היא חיפשה בכל החדר אבל לא מצאה את מוריה.

"היא לא אמרה לאן היא  הולכת? אולי הלכה לשירותים?" שאלה בדאגה.

"אני הולכת לחפש אותה." הוסיפה מייד.

עוד בטרם הספיקה ניצן  לצאת מהחדר, צלצל הנייד שלי.

זו הייתה  מוריה.

"בטי, היי זו מוריה. מיכל.... שוב התחילה." היא כמעט בכתה.

"מה היא שוב רוצה? הרי רק אתמול היא אמרה ש...."

"אני לא יודעת. היא לא נותנת לי לעבור. היא ממש צרחה קודם... אני לא יודעת מה יש לה... היא כאן עם אישה מבוגרת... נראה לי שזו אימא שלה... ושתיהן לא נותנות לי לעבור..." כאן מוריה נשברה, והתחילה לבכות.

"מוריה, תרגעי. חכי רגע." אמרתי במהירות.

נתתי לניצן את הנייד תוך כדי שאני מספרת לה מה קורה שם.

"הן עושות מה? מה יש לאישה הזו שהיא כל כך לא סובלת אנשים שונים... היא כנראה שוב השפיעה על מיכל... אני הולכת עכשיו ליבטח."

אמרה ניצן למוריה ויצאה עם הנייד שלי צמוד לאוזנה.

"אני מפחדת. מפחדת שהיא שוב תתחיל להציק לכולם. אני לא אוכל לעמוד בזה..." שירה התחילה להגיד, התקרבה אלינו ולפי היד המושטת, הבנתי שהיא צריכה חיבוק. היא התחילה לבכות.

"הכל יהיה בסדר. עכשיו כבר כולם יודעים את הסיפור שלה ומה היא עשתה. יהיה בסדר". אמרתי בשקט בעודי מחבקת את שירה.

"אני ממש מקווה שאת צודקת." היא אמרה אחרי שתיקה ארוכה.

כעבור כמה דקות של מתח, בהן לא דיברנו כלל, נכנסה ניצן, שהייתה נסערת

"היא לא נתנה לי ללכת ליבטח! אימא של מיכל אמרה ש "את לא צריכה לעזור לאנשים הטיפשים האלה." ופשוט חסמה לי את הדרך.

"ניסית לדבר עם רננה או אדווה?" שאלתי מייד

"כן, שתיהן לא זמינות. חבל שאין לי את המספר של יבטח. יש לך אולי את מס' הטלפון הקווי בפנימייה?" שאלה אותי ניצן.

"כן. " אמרתי וחייגתי למשרדי הפנימיה.

הקשתי 0, וביקשתי מיערה המזכירה את יבטח דחוף!.

"בטי מה קרה? יבטח באמצע ישיבה חשובה מאוד." אמרה יערה ונשמעה  דואגת. הסברתי לה הכל והיא אמרה – "חכי רגע."

שמעתי אותה מניחה את השפופרת על השולחן, ונוקשת על הדלת של יבטח. לאחר חילופי דברים שנשמעו כמו – "טלפון דחוף מבטי. מיכל שוב התחילה." יערה חזרה ואמרה לי – "אני מעבירה אותך."

שמעתי כמה קליקים ואז יבטח ענה

"כן בטי מה קרה?" סיפרתי לו הכל מהר, והוא אמר לי-

"חכי רגע. כבר אטפל בזה."

המתנתי על הקו, בעודי שומעת את יבטח אומר – "גברת מימון, תוכלי להמתין רגע. צץ לנו מקרה דחוף." ואחר כך חזר לטלפון

"בטי, איפה מוריה כרגע?"

העברתי את הנייד לניצן

"מוריה בדרך לכאן, אבל לא יכולה לעבור כי מיכל ויעל אימא שלה חוסמות לה את הדרך."

"אני כבר מגיע. ניצן, תשאירי את כולם בחדר. גם אפיק שם?"

"כן."

"יופי. שהוא יישאר גם."

השיחה הסתיימה.

שירה התקרבה אלי והושיטה לי יד.

חיבקתי אותה, והיא אמרה – "אני ממש בלחץ! אני לא רוצה לעבור את מה שעברתי איתה לפני חודשיים.... היא ממש השפילה אותי, בגללה נאלצתי לעזוב את הפנימיה ולעבור לבית ספר לחינוך מיוחד. המשפחה האומנת שהייתי בה חשבה שאני  מטומטמת, לא יודעת כלום, ושלחו אותי לבית ספר לחינוך מיוחד. אני רוצה להישאר כאן אתכם, אתך בטי, עם ניצן, מוריה ואפיק, אבל אני לא רוצה שהיא תציק לנו. סבלתי ממנה מספיק."

"את לא מטומטמת, מהיכרותנו הקצרה נוכחתי לדעת עד כמה את חכמה. ואל תדאגי, יבטח מטפל בזה ברגעים אלו. יהיה בסדר. אני מקווה." ניסיתי להישמע רגועה, ולהרגיע את שירה ששוב התחילה לבכות, אבל לא הצלחתי בכך במיוחד.

דפיקה קלה נשמעה על הדלת.

שירה התגלגלה לכיוונה ופתחה אותה

"הינה את.... שירה.... התגעגעתי אלייך...." אמרה מיכל בקולה הארסי ביותר, ובעקבותיה נשמע עוד קול, ארסי לא פחות, קולה של יעל, סברתי.

"כולם כאן טיפשים... מסכנים... חלשים... מטומטמים...." אני מוריה ושירה התחלנו לבכות. ניצן רצה החוצה עם אפיק כדי לקרוא ליבטח.

 

 

בדרכינו למשרד של יבטח, לא שמנו לב אבל מיכל ואימה עקבו אחרינו, בעוד השאירו את מוריה בטי ושירה בוכות בכי קורע לב בחדר.

"המנהל לא יעזור לכן הפעם... הפעם אני איתה... ואני לא אתן לכם להשפיע לי על הילדה ולהפוך אותה למטומטמת כמוכם! כולכם מטומטמים! משחקים את עצמכם נכים!, עיוורים... מה לא! העיקר שירחמו עליכם..." יעל ממש צרחה, מיכל החרישה.

"נכון, מיכלי?" יעל אמרה ברכות לביתה.

"אימא, מספיק..." ניסתה מיכל

"שום מספיק! נכון שאני צודקת...?" אמרה שוב יעל בקולה המתוק והארסי ביותר

"לא. את טועה. חינכת אותי בצורה לקויה." מיכל אמרה.

"את תמיד צריכה להסכים איתי! את שומעת? כולם מטומטמים! כל העיוורים והנכים וכולם..."

בלי לשים לב הגענו כמעט למשרדו של יבטח. הוא בדיוק יצא ממנו, וככל הנראה שמע חלקים גדולים מהשיחה.

"מה אמרת עכשיו, גברת גורן?" אמר יבטח בפנותו ליעל.

"שכל העיוורים והנכים וכל המסכנים האלה פשוט מטומטמים. הם ישפיעו לי על הילדה! אני לא רוצה שהיא תהפוך להיות כמו ה..."

"גברת גורן, תשמרי על הפה שלך. בגללך הרבה ילדים סבלו כאן מעל ומעבר! ניצן, אפיק מיכל, בואו איתי. יערה!" הוא קרא למזכירתו שבאה מייד

"תדאגי שהיא תחכה לי במשרד, ותזמיני לה שירות פסיכיאטרי או משהו. עכשיו ברור לי מאיפה למדה מיכל את כל הסטיגמות, וזה ממש לא באשמתה. מיכל, מה בדיוק קרה?"

 

"היא באה לביקור היומי שלה, והיא ראתה אותי מדברת עם מוריה, כיוונתי אותה לחדר. היא חסמה לשתינו את הדרך. ואיפה מוריה עכשיו? מוריה בחדר. שכנעתי אותה לפחות להשאיר אותה שם"

"את בכלל מתארת לעצמך מה עשיתן לי? לבטי? למוריה? לשירה? איך השפלת אותנו?" התערבתי.

"אפיק צודק!" הוסיפה ניצן.

"טוב, באו לחדר שלכן ניצן, נראה מה עושים."

"מיכל ובאשר לאימא שלך, אני אבקש כי תלוני אך ורק בפנימייה מעתה ואילך, ולא יהיו ביקורים יומיים או ביקורים בכלל. שהיא במחיצתך את מושפעת ממנה לרעה" הוסיף יבטח.

בהגיענו לחדר, שלושת הבנות כבר היו די רגועות. כששירה ראתה את מיכל, היא פרצה בבכי מחודש.

"שירה, הכל בסדר עכשיו. היא השתנתה. זו אימא שלה שגרמה לכל הבלגן..." אמר יבטח.

"אני לא רוצה לעבור את זה שוב!" צעקה שירה, מנסה לשלוט על בכיה.

"את לא תעברי את זה שוב. הכל יהיה בסדר. אני אמשיך לטפל בעניין באופן אישי מהיום והלאה. מיכל, נכון? את מסכימה איתי שזו לא אשמתך?"

"כן... שירה, מוריה, אני ממש מתנצלת. זו אשמתה של אימא שלי..."

הטלפון של יבטח צלצל וקטע את מיכל.

"כן יערה."

"כן"

"תזמיני לה משטרה. היא לא מקבלת את הבת שלה. האישה הזו חולת נפש. הבת שלה בסכנה שהיא איתה."

"אין בעיה."

יבטח סיים את שיחת הטלפון, וחזר אלינו.

"כמו שהתחלתי להגיד, אני מטפל בעניין באופן אישי, אל תדאגו, הכל יהיה בסדר. אני מתנצל בשם מיכל על אי הנוחות, שירה מוריה ובטי. ניצן?"

"כן?

"רשמי לפנייך את הנייד האישי שלי. אני זמין בכל שעה, לכל דבר. בסדר?

בעוד טרם הספיקה ניצן לענות, צלצל שוב הנייד של יבטח.

"כן יערה."

"אני אתקשר למשטרה מייד."

השיחה הסתיימה

"אימא שלך משתוללת. דורשת לראות אותך ואם לא היא תהרוג את כל העיוורים והנכים...." הודיע יבטח למיכל.

"חייבים לעשות משהו." אמרה מיכל.

"אני מתקשר למשטרה עכשיו. בסדר?"

"אין בעיה."

 

 

המשטרה הוזמנה, והגיעה תוך כמה דקות. אימא של מיכל נעצרה. ישבתי על מיטתה של בטי שעדיין לא הייתה רגועה.

"אני מקווה שהעניין נגמר."  אמרה לנו שירה שגם היא לא הייתה הכי רגועה.

 

שעה לאחר מכן, ניצן ליוותה אותי הביתה. קצת חששתי  לעזוב את בטי לבד, לאור כל מה שקרה, אבל ניצן הבטיחה שתעדכן אותי אם יקרה משהו חריג.

 

פרק שלושה-עשר

כמה דקות אחרי שניצן הלכה ללוות את אפיק לביתו, התקדמנו אני מוריה ושירה לחדר האוכל. הלכנו עם מקלות הנחיה, ושירה כיוונה אותנו.

עד מהרה, מיכל הצטרפה אלינו ולא הפסיקה להתנצל בשם אימה.

"היא קצת חיה יותר מידי על הסטיגמות המטומטמות האלה..." הסבירה בקול שבור והיה ברור כי בכתה.

"זה בסדר." ענתה שירה בשם שלושתנו. הגענו לחדר האוכל, ושם חיכתה לנו הפתעה. ניצן כבר ישבה בשולחן שלנו עם ארבע צלחות מוכנות.

"רק שתדעי בטי, שאפיק ממש דאג לך. הוא ביקש שתעדכני אותו אם קורה משהו."

"ברור שאעדכן. אני מאוד מקווה שלא אצטרך לעדכן ושלא יקרה משהו" אמרתי.

צעדים מתקרבים נשמעו, לאחריהן גרירת כיסא ואז.. שקט.

הרחתי בושם לא מוכר לידי, ויד חמה ורכה המנסה למצוא את ידי. לפי ידה, הבנתי כי זו ילדה. היא לא דיברה, רק ניסתה למצוא את ידי.

"ניצן?" פניתי אליה, קצת חוששת.

"כן? אני לא יודעת מי זו, אבל נראה לי שהיא חירשת והיא לא יכולה לדבר. או שהיא כן? אנסה לדבר איתה בשפת הסימנים. סבא שלי הוא כבד שמיעה." אמרה וניגשה אל הילדה.

"אני אתרגם לך ולמוריה מה אני אומרת לה." אמרה והתחילה לתרגם.

שלום, אני ניצן, אלה בטי, מוריה ושירה. בטי ומוריה הן עיוורות, ושירה היא נכה. האם גם לך יש מוגבלות מסוימת?

"כן." נשמע קול חדש לי, קולה של הילדה. הוא היה קצת קשה להבנה אך אני הבנתי וחשבתי שגם מוריה ושירה וכמובן ניצן מבינות.

"אני שחר ואני חירשת. הגעתי לכאן לפני כמה שעות. אתן במקרה לומדות בכיתה י 1?"

ניצן אמרה תוך כדי תרגום לשחר לשפת הסימנים

כן, אני בטי מוריה ושירה לומדות בי 1. וגם אפיק שאותו תפגשי מחר.

"אני גם לומדת ב-י 1." אמרה שחר ונשמעה מחייכת, עדיין היה לי קצת קשה להבין את קולה.

מצויין, אז נלמד באותה כיתה. אמרה ניצן

"כן. אני שמחה. אני אוכל לשבת לידך בכיתה? אין סייעת המדברת שפת סימנים ו... קשה לי מאוד לקרוא שפתיים."

השולחן של ניצן ריק, חשבתי לעצמי, ואז שמעתי את ניצן אומרת

"כמובן! אני בטוחה שלא תהיה בעיה."

"באמת? תודה" אמרה שחר ונשמעה אסירת תודה, עד כמה שהצלחתי להבין..

הושטתי את ידי לעבר שחר, וניסיתי לדבר איתה.

"היי, אני בטי." דיברתי לאט, וברור. ביטאתי כל הבהרה בהיגוי המתאים ובאיטיות.

שקט.

"אני חושבת שיש שתי אפשרויות. היא יכולה לשבת לידך בכיתה, ואני אשב לייד אפיק. ואם תרצי לדבר איתה, תכתבי לה במחשב שלך והיא תענה בדיבור רגיל." חשבה ניצן בקול.

הרעיון מצא חן בעיניי.

"ומה האפשרות השנייה?" שאלתי.

"שאת אפיק והיא תשבו באותו שולחן. אחבר אותו לשולחן שלי, ויהיה יותר מקום.  אמרה ניצן.

"אפשר לנסות. היא אתנו באותו חדר?"

"לא, אשאל אותה עכשיו באיזה חדר היא."

ניצן ושאלה ושחר ענתה "422."

החדר שלנו היה צמוד אליה, מספר  החדר שלנו היה 421.

"סיימתן לאכול?" שאלה שחר בשקט."

לקחתי את ידה ולחצתי אותה לחיצה ארוכה, לאות "כן."

"אני כבר אכלתי קודם. אני יכולה לבוא איתכן לחדר? כלומר להיות איתכן באותו חדר? יש איתי בחדר ילדה שלא מדברת שפת הסימנים ומדברת מהר מאוד. קשה לי איתה." שחר דיברה לאט.

ניצן חשבה רגע כנראה ואז הוציאה את הנייד שלה והחלה לחייג.

"היי יבטח. שחר, רוצה להיות אתנו באותו חדר אבל אין מספיק מיטות. אולי אפשר להביא מיטה נוספת, אולי מיטה מתקפלת?"

היא הקשיבה רגע ואחר אמרה

"היא אומרת שהילדה שאתה בחדר לא יודעת לדבר שפת סימנים, זה מקשה עליה מאוד."

"אין בעיה. תודה יבטח."

ניצן ניתקה, ושחר שחררה מייד את ידה שהייתה אחוזה עדיין בידי.

ניצן אמרה תוך כדי שהיא מתרגמת לשחר.

דיברתי עם מנהל הפנימיה. יביאו לנו מיטה נוספת. מוריה, נצטרך  להזיז את המיטה שלך לכיוונה של שירה, המיטה של שחר תוצב בצד ימין של בטי ושמאל שלי. בטי, המחשב צריך להיות צמוד אלייך כדי שתדברי איתה. למרות שאני רואה שכבר פיתחתן שיטה ל"כן ולא."

"ואיך אדבר איתה אבל במיטה?" שאלתי, מחויכת.

"זה פשוט. המחשב יהיה על השידה בין שתי המיטות. שתרצי לכתוב תזדקפי ושבי. לקפל את המחשב בבוקר זו לא בעיה, נכון?" שאלה ברוך.

"לא. לא נראה לי"

 

 

שחר תפסה בידי וקמה. היא הביאה לי את מקל הנחיה שלי, שתוך שניה מוריה צעקה-

"התבלבלת" בחיוך.

לחצתי על ידה לאות שתבין ואמרתי לאט- "המקל בצד השני.

שחר לא הבינה וסימנה לי "לא" עם היד כדי שאבין שהיא לא הבינה. ניצן לקחה ממני את המקל, והחזירה אותו למוריה ואז הביאה לי את המקל שלי, שהיה כתוב עליו בעברית "בטי", שחר כנראה לא שמה לב.

ידעתי את הדרך מחדר האוכל לחדר השינה על פי סימני דרך בעל פה. שחר תפסה בידי השמאלית והתחלנו להתקדם לכיוון החדר.

כשהגענו אליו, שחר עצרה ואמרה

"תכנסי, אני הולכת להביא את הדברים שלי. אני כבר חוזרת."

במקום להיכנס, המשכתי איתה לחדרה, ושחר לא הבינה למה.

"למה?" היא שאלה.

"אני רוצה לעזור לך" דיברתי לאט.

היא לא הבינה, סימנה לי "לא" עם ידה.

נכנסתי איתה לחדרה, וניסיתי לעזור לה.

"את לא צריכה לעזור לי, אני מסתדרת." היא אמרה בטון האיטי שלה.

"סימנתי לה בעזרת היד "כן" יצאתי מהחדר ונכנסתי לחדר השינה.

"יש מיטה נוספת בצד ימין שלך שמיועדת לשחר, משמאלך ניצן. אני מולך ומוריה משמאלי" אמרה שירה ברגע שנכנסתי.

"המחשב, נמצא על השידה בין שתי המיטות, עם הצג ברייל." הוסיפה.

"תודה" אמרתי, התיישבתי על מיטתי והתחלתי להקליד

שלום שחר, אני בטי, אני עיוורת.

שירה התגלגלה לכיווני והושיטה לי יד. "יפה! אני נשארת לידך בסדר? עד שניצן תגיע נצטרך לתקשר איתה באמצעות המחשב שלך."

"אין בעיה. שחר הלכה להביא את הדברים שלה וכבר חוזרת." עדכנתי אותה.

בדיוק באותו רגע, שמענו צעדים, וחשתי את ידה של שחר מחפשת את ידי.

"אני כאן אתך. הכל בסדר" הקלדתי מהר. הרגשתי שהיא חוששת.

"תודה בטי." ענתה לי לאט.

המשכנו לתקשר בדרך הזו, ולאט לאט גם שירה הצטרפה אלינו וגם מוריה. שניצן הגיעה, היא הייתה עייפה אבל לא נזקקנו למחשב שלי שניצן הייתה בסביבה, בגלל יכולתה לדבר בשפת הסימנים.

לאחר שהתארגנו לשינה, בקושי הנחתי את ראשי על הכר הרך וכבר נרדמתי.

 

 מה שהעיר אותי, היה רטט קצוב, מכיוונה של שחר. היא לא התעוררה, אך שלושתנו כן התעוררנו. נגעתי קלות בידה, והיא קפצה כאילו נחש ארסי הכיש אותה.

"תירגעי, זו רק אני. הנייד שלך רוטט כמו שעון מעורר ואין לנו מושג איך להפסיק את הרטט." הקלדתי לאט.

"אוי, נכון. סליחה." אמרה שחר ותוך שניה קמה, כיבתה את הרטט והתחילה להתארגן. היו הברות שהיא לא יכלה לבטא, אך אנחנו הבנו אותה על כל פנים.

התארגנו לאט. כשכולן היו מאורגנות, שחר סיכמה עם ניצן שהיא תלך איתי, ושירה ומוריה ילכו איתה. ידעתי את הדרך לבית הספר, אבל כמובן בליווי כי אני נוטה שמאלה המון פעמים בלי לשים לב.

שחר אחזה בידי בעדינות שכבר התרגלתי אליה, והתחלנו לצעוד. ניצן הלכה קצת לפנינו, ויכלה לכוון אותי במילים. שהגענו לשפת המדרכה של הצומת שליד בית הספר, שחר עצרה, ואני הקשבתי. ברגע שלא שמעתי כלום, התחלתי לצעוד ולחצות את הכביש ששחר אוחזת בידי.

"תמשיכי אני אתך." אמרתי לה לאט.

"לא מבינה אותך. שכחת שקשה לי מאוד לקרוא שפתיים?" היא ענתה.

סימנתי לה עם היד כן, והתקדמנו.

ניצן ראתה בדיוק בזמן, כדי להזהיר אותי

"עמוד!" ותוך כדי כך שחר משכה אותי אליה.

חשבתי על הלן קלר. אנחנו צריכות לתקשר בדרך שהיא תקשרה בה, למרות ששחר חירשת, ולא אילמת-עיוורת.

הגענו למקום הקבוע שלנו, שם חיכה לנו אפיק. שחר התיישבה לידי, ושירה התגלגלה לשמאלי. מורה וניצן התקדמו לכיתה.

"שלום" אמרה שחר לאפיק, שלא ידע על חירשותה של שחר והחל מדבר.

"היי, אני אפיק ואת בטי את כבר מכירה...."

"היא לא שומעת." אמרתי בשקט.

"וואו אז איך אתן מתקשרות.? " הוא שאל בשקט, כאילו יש ביכולתה של שחר לשמוע אותו.

"אני כותבת והיא עונה. אני ואתה יושבים איתה באותו שולחן. אני וניצן חושבות שזה רעיון טוב. צריך להסביר לתלמידים שהיא לא שומעת, אבל מדברת."

"אני בטוח שכולם יקבלו אותה." הרגיע אותי אפיק.

הנייד שלי רטט.

"היי ניצן, כן אנחנו מתקדמים."

"איך נגיד לה שעוד מעט צלצול?" תהה אפיק.

"אה, זה פשוט." אמרתי וקמתי. שחר תפסה את ידי הפנויה, אפיק לקח את מקל הנחיה ואת ידה שניה של שחר והתקדמנו לכיתה. ניצן כבר חיכתה לנו, וליידה, עמדה נעמה, הילדה הכי סנובית בכיתה.

"היי, מי זאת?" אמרה בקולה המאנפף.

"זאת שחר, והיא לא שומעת אותך. אבל היא מדברת." אמרתי לנעמה בשקט.

ניצן התקרבה אלינו ותוך כדי שהיא דיברה עם שחר בשפת הסימנים היא תרגמה לי ולמוריה

הילדה שמולך זו נעמה. היא אומרת לך שלום.

שחר עשתה את הסימן המוסכם בינינו ל"כן", ואמרה,

"שלום נעמה, אני שחר ואני לומדת אתכם באותה כיתה."

"אבל איך תביני מה שהמורה אומרת?" שאלה זו בשקט. 

"אני יושבת לייד בטי ואפיק. הם יקלידו לי מה היא אומרת וישלחו לי בסוף יום הלימודים, באימייל" ענתה שחר לאחר שניצן תרגמה לה.

"ואם תוך כדי המורה כותבת? איך בטי ואפיק יכתבו?"

"בטי תקליד כל מה שהמורות אומרות, או שאפיק יעשה זאת. מה שהמורות יכתיבו אני אקבל גם, באימייל. את מבינה? אחד יקליד את מה שהן אומרות, והשני יקליד מה שהן מכתיבות ואקבל הכל באימייל." אמרה שחר בקולה האיטי לאחר שהשאלה תורגמה לה ע"י ניצן. עדיין עמדנו בפתח הכיתה שנשמע הצלצול.

יש צלצול, תמשיכו ישר וימינה בלוח. אמרה ניצן תוך כדי שהיא מתרגמת לשחר.

הגענו למקום. אפיק התיישב משמאלי, ושחר מימיני. השולחן היה מספיק גדול כדי להכיל שתי ערכות מחשב וגם את ספריה ומחברותיה של שחר.

ההסכם ששחר עשתה איתי ועם אפיק מצא חן בעיני. חברות הדדית נרקמה בינינו, ולאט לאט הפכנו לשישייה.

המורה דינה נכנסה, והשיעור הראשון- לשון, החל.

כתבתי לשחר

"שיעור לשון. אני מקלידה לך כל מה שהמורה אומרת ואפיק מקליד לך כל מה שהמורה תכתיב. ושתינו נקבל את מה שהיא כתבה לאימייל. את תקבלי ממני באימייל את כל מה שהיא אמרה."

"תודה" לחשה לי שחר, הפנתה את המחשב אליה וציירה לי סמיילי בצורת לב.

המורה דינה החלה בבדיקת הנוכחות.

"בטי GS" אמרה המורה.

"אני כאן." אמרתי.

"ומי יושבת ליידך? ולמה את מקלידה בזמן שאני מדברת?" שאלה המורה דינה.

"מה את מקלידה?" הוסיפה.

"זו שחר, והיא חירשת. אני מקלידה לה כל מה שהמורות אומרות. אפיק מקליד כל מה שהן כותבות." הסברתי לאט.

"איזה רעיון מקסים! לימדו מחבריכם לכיתה מהי עזרה הדדית, וחברות אמת" אמרה דינה, והמשיכה בקריאת השמות.

"שחר בר-אור?" שאלה.

שחר כמובן לא שמעה אותה, ומייד כתבתי לה

"תגידי כן."

"כן." אמרה מייד שחר.

"מצויין. בטי, בפעם הבאה תגעי בכתפה כדי שהיא תבין." אמרה דינה וחזרה לרשימותיה.

"את רוצה שאקליד לך את שמות ילדה הכיתה כשדינה אומרת אותם, כדי שתזהי אותם?" הקלדתי שאלה לשחר.

"כן, זה יקל עלי מאוד. אני אזהה אותם לפי הפנים."

תוך כדי שדינה קראה את רשימות השמות לפי סדר אלפבתי, הקלדתי אותה לשחר.

דינה סיימה את בדיקת הנוכחות ופנתה אלי,

"הקלדת לה גם את רשימת השמות! וואו!"

"כמובן! היא צריכה להכיר את ילדי הכיתה לא?" עניתי מייד.

"עוד מעט אכתיב. בינתיים, הקלידי לה מה שאומר עכשיו, זה חשוב."

דינה דיברה על הבגרויות, והזכירה את ההקלות. תוך כדי כך היו כמה שאלות של ילדי הכיתה וביניהן אני שאלתי

"צריך להקליד לה גם את הנאמר בכיתה בזמן השיעור, או רק את מה שאת אומרת?"

"לדעתי, הקלידי לה את כל מהלך השיעור. אפיק יקליד לה מה שאכתיב. היא צריכה להיות מעורבת –בדרכה." אמרה דינה.

במהלך כל יום הלימודים הקלדתי כל הגה שיצא מפי כל המורות, כמובן לא לפני שהצגתי את מגבלתה של שחר. אחרי כל שיעור, הייתי מקבלת מייל משחר, ובו היא מודה לי מאוד. הדיבור היה קצת קשה לה. לכן העדיפה לכתוב לי אימיילים שאני מול המחשב, אלא אם כן היו אלה משפטים קצרים. היא חששה, שלא יבינו את דיבורה האיטי, וכתבה כי ההברות החסרות משבשות אותו. הבטחתי לה כי אעזור לה כמה שאוכל.

בהפסקות, המשימה נעשתה קשה. מכיוון שלא הייתי מול המחשב, לא יכלתי להקליד לשחר במידה ופנו ואכן עשו זאת כמה בנות מהשכבה. אבל ניצן כדרכה, צצה ברגעים הכי מתאימים, ותרגמה לשחר בשפת הסימנים מה אמרו בנות השכבה. הן התעניינו בה, האם היא נולדה חירשת, איך היא מסתדרת, ושאלות כגון אלו. ניצן תרגמה, ושחר ענתה בדיבורה האיטי והברור, בעיקר לחמשתנו. כל שאר התלמידים בשכבה, קצת התקשו להבין את שחר, לכן אחד מאתנו היה צריך לחזור אחריה אם לא הבינו משפט או מילה שאמרה, הדבר קרה לעיתים קרובות מאד.

 ששתנו חזרנו בסוף יום הלימודים לפנימייה.

הגענו לחדר, הוצאתי את המחשב והנחתי אותו וכמובן את צג הברייל, על השיטה שבין המיטה שלי לבין המיטה של שחר.

ברגע ששחר ראתה את המחשב, עוד לפני שהספקתי להדליק אותו, היא לחצה על כפתור ההפעלה.

"אני כועסת על עצמי." אמרה, ואחרי רגע פרצה בבכי.

ניצן שנכנסה בדיוק באותו רגע עם מוריה, ניגשה אליה.

מה קרה? היא אמרה ותוך כדי תרגמה לשפת הסימנים.

אני מרגישה אחרת. שונה. שחר הקלידה.

בגלל החירשות שלך? אין צורך שתרגישי שונה. עובדה –לכולם כאן חוץ ממני יש מוגבלות כזו או אחרת והם מסתדרים איתה יפה מאוד. וגם את מסתדרת עם החירשות שלך יפה מאד. אנחנו רק צריכים למצוא דרך שבה תוכלי לתקשר עם אפיק, מוריה, ובטי. אוכל ללמד את שירה שפת הסימנים. אבל בקשר לשלושת האחרים..." ניצן הפסיקה רגע.

"אני יודעת! שחר, אם נמציא שפת סימנים שמורכבת מתנועות ידיים, אתם תוכלו לתקשר?" שאלה ניצן בהתלהבות. אני והיא חשבנו על אותו דבר.

"כן... זה יכול להיות רעיון מדהים!" ענתה מוריה.

שחר הקלידה

אני חושבת שאפשר לנסות. קדימה, לעבודה!

וכך התחלנו להמציא בשביל התקשורת עם שחר, שפת סימנים עם אצבעות. נעזרנו המון בספר של הלן קלר, שהייתה אילמת עיוורת וחירשת, אבל כעבור כמעט שבוע, הצלחנו.

פרק ארבעה-עשר

שבוע עבר מאז ששחר הגיעה לפנימייה. ישבתי לייד בטי ושחר והקלדתי לה את מה שהמורה יפעת, הכתיבה בשיעור היסטוריה. ידי טסה על מקלדת המחשב הנייד כאילו צימחה כנפיים. הקצב של יפעת היה מהיר היום מסיבה לא ידועה.

אפיק? סימנה לי שחר בשפה שהמצאנו לה כדי שתוכל לתקשר אתנו בדיוק לפני שבוע.

סימנתי לה כן, וחיכיתי.

אני לא מרגישה טוב. היא "הקלידה" אל תוך ידי, שחדלה להקליד במחשב הנייד.

את רוצה שאבקש מיפעת שתצאי למזכירות לבדוק אם יש לך חום?

לא. אני לא חולה. כואבת לי הבטן.

לחצתי על ידה וסימנתי לה – הכל יהיה בסדר.

המשכתי להקליד במהירות של קלדנית בבית משפט.

אפיק? שוב סימנה שחר.

כן?

תודה. הכל עכשיו באמת בסדר. אבל אני צריכה את הבקבוק שלי.

למה היא לא מבקשת מבטי? תהיתי. היא הרבה יותר קרובה אליה.

בטי שישבה משמאלי, לייד שחר, שאלה

"מה היא אמרה?"

"תני לה בבקשה את הבקבוק שלה. היא ביקשה שאתן לה אותו והתיק שלה נמצא יותר קרוב אלייך."

אני מקווה שלא יתפתח כאן שוב סיפור אהבה. חשבתי  לעצמי. האם בטי עדיין אוהבת אותי בכלל? תהיתי? חודש עבר בלי שהיינו לבד אף לא לרגע. כל הבלגן עם מיכל, הצטרפותן של מוריה, שירה ושחר, קצת שיבשה לנו את התוכניות. אני חייב לבדוק את זה. החלטתי.

 "צלצול הפעמון נשמע.

סימנתי לשחר שיש צלצול. היא קמה, תפסה את ידי, נתנה לי את המקל, כך עשתה גם עם בטי.

שחר תפסה בידי והוליכה אותי אל המקום הקבוע שלנו.

"חשבתי על רעיון" אמרה ניצן שהצטרפה אלינו לאחר כמה דקות.

"היא הציעה שבטיול במסגרת בית הספר, לא נלך ל"דיאלוג בחשיכה" כמו רוב השכבה, אלא נלך עם הקבוצה השנייה של השכבה ל"עולם הדממה" כדי להבין מה שחר עוברת. בנוסף, היא הייתה בקשר עם מקום המתמחה בנושא של שפת סימנים באצבעות, ומישהי משם עזרה לה לשפר את השפה שהמצאנו לשחר.

"ואוו! את גאונה" אמרה לה שירה.

כולנו החמאנו לה מאד. רק שחר, שלא הבינה, סימנה לבטי שישבה מימין שלה,

מה קרה?

בטי לא ידעה להסביר לה.

ניצן הסבירה לה בשפת הסימנים הכל. לאחר שסיימה את ההסבר, שחר אמרה –

"וואו, זה יכול להיות רעיון מדהים!"

כולנו הסכמנו איתה. ניצן הלכה לדבר עם רכזת השכבה, שהסכימה מייד להצעה. אותו טיול מדובר, היה אמור להתקיים למחרת. כולנו ציפינו לו נרגשים. אבל גם חששנו. אני, מוריה ובטי, עיוורים. רק ניצן מוריה ושחר הן רואות. איך נבין הכל? הרי הסיור ב"עולם הדממה" מתנהל בשקט מוחלט.

שיתפנו בכך את ניצן, ששיתפה את שחר.

"מה הבעיה?" אמרה בטון האיטי שלה.

"אני אדריך אתכם בעזרת שפת הסימנים שהמצאתם בשבילי!"

איך לא חשבנו על זה לבד... חשבתי לעצמי.

בסוף יום הלימודים, חזרנו לפנימייה. אין צורך שאבדוק עם בטי אוהבת אותי, חשבתי לעצמי. גילויי החיבה מצדה, חזרו במהלך היום. לאחר שחשבתי על זה. לא היה לי כל ספק שהיא אוהבת אותי.

שחר ישבה לידי ולייד בטי, שירה מוריה וניצן יצאו לטיול מחוץ לפנימייה. שחר בטי ואני נשארנו בספסל הקבוע שלנו, ו"דיברנו." כלומר אני ובטי דיברנו, ותרגמנו לשחר תוך כדי לשפת הסימנים המיוחדת שלה.

"אני ממש מתרגשת לקראת מחר" אמרה בטי. "הייתי אינספור פעמים במקומות כמו "דיאלוג בחשיכה, והרגשתי בדיוק אותו דבר. טוב, במחשבה שניה זה הגיוני כי אני עיוורת... אבל במקום כמו "עולם הדממה" אף פעם לא הייתי. תחשוב על זה אפיק, לחוות במשך שעה מה ששחר חווה. זה יהיה ממש מרתק ועוצמתי."

אני שבאותה שעה עסקתי בהקלדת דבריה של בטי אל תוך ידה של שחר, אמרתי רק "אני מסכים אתך."

בטי שאלה

"מה קרה?" ונשמעה נעלבת שאני לא נרגש כמוה.

"לא כלום. אני מנסה לתרגם לשחר מה שאמרת הרגע וקשה לי גם לענות לך וגם לתרגם לה. זה מוציא אותי מריכוז."

"הבנתי." הגיבה בטי בקרירות. ועברה לשבת בצד שמאל שלי, קרוב יותר אלי.

היא החזיקה את ידי. הייתי כמעט בסוף התרגום לשחר ועל ידי שמשכה את ידי מידה של שחר היא לא קלטה הכל.

"לא הבנתי את המילה האחרונה." אמרה לאט.

לחצתי על ידה של בטי לאות "חכי רגע שאסיים לתרגם לה" וחזרתי לתרגם.

כשסיימתי, שחר אמרה לאיטה

"אני בטוחה שזה יהיה מדהים! ותחשבו על זה שאני הולכת להדריך אנשים בפעם הראשונה! אני שמחה, מתרגשת, ופוחדת."

את צודקת, אבל הכל יהיה בסדר. הקלדתי לתוך ידה.

תוך כדי כך גם אמרתי אותו דבר על מנת שבטי תוכל להבין. השפה החדשה שהמצאנו לשחר, שיפרה פלאים את התקשורת איתה.

 

 

כאשר שלוש הבנות חזרו מהטיול, ניצן ליוותה את אפיק לביתו, וארבעתנו התקדמנו לארוחת הערב.

שחר החזיקה בידי הפנויה, ומוריה החזיקה בידית כיסא הגלגלים של שירה. שחר כיוונה אותי בעזרת שפת הסמנים המיוחדת שלה, ושירה השגיחה עלינו קצת מקדימה אותנו כדי לוודא שהכל בסדר. הכל נראה כל טוב....

"מי זאת?" עצר אותנו קולה של מיכל.

אוי לא... מה היא רוצה עכשיו... שלא תתחיל לצעוק לשחר באוזן. היא תיבהל ולא תבין מה רוצים ממנה.

"זאת שחר. והיא חירשת. היא לא שומעת אותך." אמרה שירה שעצרה בראותה את מיכל.

"כמו בתיה. היא גם חירשת. פגשתן אותה?" המשיכה לשאול.

"לא. ואנחנו קצת ממהרות עכשיו ל...

"אתן לא! שוב התחלתן עם המשחקים שלכן! אני אראה לכן מה אני יודעת לעשות."

נתקפתי בהלה. הילדה הזו לא סרה מדרכה הרעה? אחרי כל הבטחותיה, ואחרי שעצרו את אימא על הוצאת דיבה...

בהברקה של רגע, הכנסתי את ידי לכיס וחייגתי את החיוג המקוצר. לא, לא כמו בפע מים הקודמות, לא לניצן, אלא היישר לנייד של יבטח.

בינתיים, מיכל ניגשה אל שחר והחלה לצעוק,

"את חושבת שאני סתומה! נכון? שאני עוד אחת מהבנות החמודות שמרחמות על אנשים כמוכם? אני לא! רוצה! אתכן! כאן! את שומעת, לכו מכאן מייד! כנראה שאימא שלי לא עשתה את העבודה ואני אצטרך לעשות אותה בעצמי..." מיכל ממש צרחה עכשיו, שחר נצמדה אלי במחווה הדומה לחיבוק והקלידה לי מהר "הצילו! הצילו!"

שחר, הרגעי הכל בשליטה! הקלדתי לה.

התכופפתי לעבר הנייד לבדוק אם יבטח ענה, ואז שמעתי

"השיחה מועברת לתא קולי."

"אוי לא!" שמעתי "בום" ואז שירה צרחה מכאב. ממה שהבנתי מיכל הפילה אותה עם כיסא הגלגלים שלה.

היא עברה כל גבול!!! חשבתי לעצמי! היא משוגעת לגמרי! צריכה טיפול פסיכיאטרי או משהו בסגנון הזה.

"בטי! מוריה! שחר! אני תקועה! אני לא יכולה לקום..."

ייצבתי את עצמי, ואת האחיזה במקל. בידי השנייה, הלא טובה ניסיתי לאחוז בשחר.

העברתי לה את המקל והקלדתי מהר

"קחי אותי למשרדי ההנהלה! מהר לפני שיהיה מאוחר מידי!"

שחר הבינה, אחזה בידי בחוזקה והתחלנו לרוץ לכיוון המשרדים בעוד אני שומעת את מקלה של מוריה נופל ואותה צועקת

"תעזבי אותי! מטורפת! תעזבי אותי!

"הגענו למשרדי ההנהלה.

העברתי את המקל שוב אל שחר וכתבתי,

"ליבטח! מהר!"

שחר הובילה אותי במהירות למשרד, שהיה למרבה ההפתעה סגור.

"תשלחי הודעה דחופה למישהו מצוות ההנהלה. יש לך את המספרים שלהם?"

"כן!" ענתה שחר בקול בוטח אף על פי ששמתי לב שהיא לא רגועה כלל.

שחר הוציאה את הנייד שלה והחלה מתקתקת על המקשים.

"אני שולחת את ההודעה לכולם. גם לאפיק. וגם לניצן, וכמובן גם לצוות ההנהלה." אמרה שחר שנשמעה חסרת נשימה.

סימנתי "כן" לשחר וניסיתי לחייג שוב ליבטח.

"השיחה מועברת לתא קולי." נשמע קולה המונוטוני של המזכירה.

למה דווקא עכשיו! חשבתי בתסכול.

חייגתי את החיוג המקוצר ליערה, מזכירתו של יבטח בעוד שחר ממשיכה לתקתק על מקשי הנייד שלה הודעה בהולה.

פתאום, שמענו את מיכל צורחת,

"והנה היא באה... המתחסדת הקטנה... גם את נפלת בקסמן... גם את חושבת שהן מוגבלות... והן אכן מוגבלות... מוגבלות בשכלן!"

הבנתי מדבריה של מיכל שהיא צורחת על ניצן.

"מוגבלות בשכלן..?" מי שמוגבלת בשכלה זו היא, לא אנחנו. חשבתי לעצמי.

זירזתי את שחר.

"ניצן כאן. תחייגי אליה ותגידי לה איפה אנחנו. תגידי לה ש... ההקלדה שלי  נקטעה משום שלפתע שמעתי את ניצן צועקת,

"בטי!? איפה היא!?"

תגידי לה שאנחנו כאן! ושתבוא עם עזרה. המשכתי להקליד במהירות אל תוך ידה של שחר.

שכחתי שהנייד צמוד לאוזני ואני ממתינה ליערה שתענה.  נבהלתי ששמעתי אותה אומרת

"בטי מה קרה? מה הולך בפנימייה?"

כמעט בוכה, סיפרתי לה הכל מהר, מנסה לשלוט על עצמי ולמרבה המזל גם מצליחה.

"יבטח בנופש בטבריה מאתמול, ואני לא מצליחה להשיג אותו גם." עדכנה אותי.

 

"יערה מה אני אמורה לעשות!!!"

"אני באה מייד. היא באמת צריכה טיפול פסיכיאטרי!"

"בסדר, אבל מה עושים עם מוריה ושירה? שירה הופלה על ידי מיכל, כלומר מיכל הפילה אות עם כיסא הגלגלים שלה. ועכשיו היא מתעללת במוריה. ניצן הגיעה בדיוק עכשיו" המשכתי לספר ליערה במהירות את כל הקורות אותנו בדקות האחרונות.

"אני בודקת מייד איך ניתן להשיג את יבטח. בינתיים, נסי להשיג את רננה או אדווה או אחת המדריכות. מיכל עברה כבר כל גבול!"

"בנוסף לכך, אני מתארגנת ובאה מייד." הוסיפה כעבור שניות אחדות.

"בסדר יערה, תודה".

ניתקתי את השיחה ותוך כדי כך שמעתי את שחר אומרת,

"ניצן לא עונה."

הקלדתי לתוך ידה את  מה שיערה אמרה לי, וחייגתי לרננה.

יותר רגועה, סיפרתי לרננה כל מה שקרה.

"אני מייד באה!" אמרה וניתקה.

בדיוק באותו רגע, ניצן פרצה בסערה לחדר בו היינו, ליתר דיוק למסדרון בו היינו.

"הייתן כל הזמן כאן?" היא נשמעה מתנשמת ומתנשפת.

"כן. מה קורה שם?"

"ניסיתי לעזור למוריה ושירה. שירה לא יכולה לזוז. היא בתוך כיסא הגלגלים שלה על הרצפה, ומיכל לא נתנה לי להרים אותו. למוריה יש שריטות עמוקות מאוד מעל עיניה, נראה כי מיכל ניסתה לפתוח אותן בכוח... היא ניסתה להרביץ לי! מזל שמצאתן מפלט כאן אחרת מי יודע מה היה..."

צלצול הנייד שלי קטע את השיחה.

"כן?" עניתי

"בטי שלום, מדבר יבטח. אני מתקשר מטבריה. מה קרה?"

"אני לא בדיוק יודעת מה קרה אחרי שאני ושחר הלכנו לחפש אותך. אבל קח את ניצן והיא.."

"אני יודע מה קרה לפני שאת ושחר הלכתן למשרדי ההנהלה."

"אבל מה קרה אחר כך?"

סיפרתי לו הכל, על פי מה שניצן סיפרה לי.

"אני מקצר את הנופש ויוצא לדרך מייד. מיכל חצתה כבר כל קו אדום אפשרי. הוריתי ליערה למצוא לה מסגרת אחרת עד מחר בבוקר. בקשר למוריה ושירה, יערה אמורה להגיע כל רגע והיא תטפל גם בזה. רננה גם בדרך אליכן מביתה. זה היום

החופשי שלה היום. מה קורה עם מוריה ושירה עכשיו?"

מסרתי את הנייד לניצן שתיארה ליבטח מה שראתה לפני דקות אחדות.

היא הקשיבה כמה שניות ואחר אמרה

"בסדר. אעדכן את יערה עכשיו. תודה. להתראות."

היא ניתקה והחזירה לי את הנייד

"צלצלי ליערה ותני לי אותה. יבטח ביקש שאעדכן אותה בכל מה שסיפרתי לכן עכשיו."

עשיתי כבקשתה במהירות האפשרית.

בזמן שניצן דיווחה ליערה במהירות את כל מה שקרה למוריה ושירה, אני תרגמתי לשחר מה קרה. תיארתי לה מה שניצן סיפרה, והסברתי לה שהיא  דיברה עם יבטח, ועכשיו היא מדברת עם יערה ומעדכנת אותה.

"אבל הכל יהיה בסדר? שאלה שחר לאט, בקול שנשמע מפוחד מאד.

כן, אני בטוחה שכן. הקלדתי אל תוך ידה אף על פי שממש לא הייתי בטוחה..

 

"ניצן!!!!!" שמענו קריאה חנוקה וזיהינו את קולה של שירה.

"חכו כאן! אני מייד באה!" הורתה לנו ניצן והחלה לרוץ לעבר קולה של שירה.

"מה קרה?" שאלה שחר.

הקלדתי לה מה קרה.

ניצן חזרה כעבור רגע.

"היא משוגעת! שירה בקושי יכולה לזוז, ומיכל גוררת את כיסא הגלגלים על רצפת החצר שהוא במצת שכיבה! בטי, צלצלי ליערה, אני אלך בינתיים לנסות לעצור את הטירוף הזה!"

ניצן יצאה מהמסדרון בסערה, בעוד אני מחייגת ליערה

"בטי אני עוד דקה בכניסה לפנימייה, מה קורה שם?"

בעודי מתחילה לספר לה במהירות מה קרה, שמעתי את מוריה צורחת,

"הצילו! יורד לי דם!!! היא שרטה  אותי בעין ומעל העין..."

"בטי תמשיכי."

"מיכל גוררת את כיסא הגלגלים של שירה כשהיא בתוכו, והכיסא במצב שכיבה. ניצן הלכה לנסות לעצור את זה ולמוריה יורד דם מכל השריטות שספגה ממיכל."  דיווחתי.

"אני בכניסה לפנימייה. הן בחצר הפנימית?"

"ממש לייד חדר האוכל, אם אני זוכרת נכון."

"ואיפה את ושחר?"

"לייד המשרד שלך."

"חכו שם! אני כבר... אוי אלוהים! אני רואה אותן! יורד למוריה דם מעיניים, שירה נגררת ע"י מיכל וניצן צורחת בטלפון ומעדכנת את יבטח. בקיצור, חכו שם. אני מטפלת בהכל! איפה רננה!?"

השיחה התנתקה.

שחר, שאלה שוב מה קרה.

סיפרתי לה והיא התחילה לבכות, והיצמד אלי.

חיבקתי אותה במשך זמן ארוך מאוד. אני לא ידעתי, אבל שחר סבלה מאוטיזם בנוסף לחירשותה. איך ידעתי את זה? התגובות שלה. אני יודעת איך מנהגים ילדים או בכלל אנשים עם אוטיזם. בארה"ב, למדה איתי מישהי כזו בכיתה. קראו לה אנדי והיא הייתה בין היחידים שדיברו איתי בכיתה.

לאפיק, יש חניכה עם אוטיזם בתנועת הנוער שלו. נזכרתי.

החיבוק הרגיע את שחר, ששוב נתנה לי יד.

איפה יש כיסא? הקלדתי לה שאלה.

היא הובילה אותי בעדינות לכיסא, ואמרה

"חכי רגע טוב?"

אין בעיה, הקלדתי לה.

שחר גררה לעצמה כיסא והתיישבה לידי.

"אני מפחדת." אמרה שחר.

אין לך סיבה לפחד. הכל יהיה בסדר. יערה מטפלת במוריה ובשירה והכל... שמעתי את יערה צורחת

"מיכל!!!!! תפסיקי את השיגעון הזה מייד!!!"

המשכתי להקליד, הכל יהיה בסדר.

"כולן מטומטמות! הן מוגבלות בשכלן! מפגרות! כל המוגבלים הם מפגרים! ואתם, כולכם נפלתם בקסמם. אני לא מטומטמת! אני יודעת שכולכן משחקות את עצמיכם עיוורות/נכות/חירשות! ואני עוד אוכיח לכולם!" צרחה מיכל!

"מיכל! גורן! תשמרי על הפה שלך ובואי איתי מייד למשרד. את בפנימייה הזו לא נשארת! את שומעת!?" יערה כמעט יצאה מכליה מרוב כעס.

שחר והחושים המיוחדים שלה. היא הרגישה את הלחץ שהייתי נתונה בו וחיבקה אותי.

"למה את לא מספרת לי מה קרה?" היא שאלה בקול איתי.

היא צדקה.

היא הייתה רגילה שאני מספרת לה את כל הדברים השמיעתיים, ובדקות האחרונות קצת שכחתי ותה.

חכי רגע.

הקלדתי אל תוך ידה.

יש יותר מידי התרחשויות ואספר לך הכל עוד מעט. בסדר?

 

"בסדר אין בעיה." ענתה בחיוך.

שמעתי את מיכל צורחת

"לא רוצה לבוא אתך! את לא יכולה לעשות כלום! אני אשאר כאן לא משנה מה יהיה! את שומעת! אם כל המוגבלים והמפגרים האלה לא יועפו מכאן, אני אמשיך לעשות להם מה שראית כאן!."

"את ממש לא בעמדה של להציב לי תנאים!"

רטט הגיע מכיוונה של שחר.

היא הוציאה את הנייד שלה והקריאה לי הודעה שקיבלה.

"שחר,

תגידי לבטי לחייג 100 למשטרה ולבקש מהם לשלוח ניידת משטרה וניידת אמבולנס לכאן, דחוף!, אני לא יכולה להתמודד עם מיכל לבד..

יערה."

"תודה שחר" הקלדתי אל תוך ידה במהירות.

הוצאתי את הנייד שלי וחייגתי 100 למשטרה.

"משטרה שלום מדברת ירדן?"  שמעתי קול מוכר מאד ואז נפל לי האסימון.

ירדן מתנדבת במסגרת שעות המחויבות האישית שלה במשטרה, והיום הוא יום רביעי.

"ירדן, זו בטי. תשלחי לכאן  ניידת משטרה וניידת אמבולנס דחוף!!! את לא מבינה מה הולך כאן!" דיברתי מהר.

"בטי? מה קרה?"

"אספר לך אחר כך. זה לא חשוב עכשיו. תשלחי דחוף ניידת משטרה וניידת אמבולנס!"

"מטפלת בזה מייד. אני עוד חצי שעה בפנימייה ואדע הכל. להתראות." היא נשמעה מודאגת מאד.

איזה מזל!!! הקלדתי לתוך ידה של שחר את מחשבותיי.

"מה קרה?"

ירדן ענתה לטלפון אז לא הייתי צריכה להסביר הרבה.

ירדן מהכיתה שלנו? זאת שלא יודעת לדבר שפת סימנים?

כן. את מכירה אותה נכון?

כן. היא הייתה איתי בחדר. היא זו שעזרה לי למצוא אותך באותו יום שהכרנו.

מתאים לירדן לעזור לשחר למצוא אותי. חשבתי לעצמי.

וואו מצויין. תעדכני בבקשה את יערה שירדן שולחת אמבולנס וניידת לכאן. היא יכולה להיות....

"בטי!!!" ניצן פרצה לחדר, בוכה.

"מה קרה?"

"אני לא יכולה עם זה יותר! היא ממש מתעללת במוריה ובשירה ויערה לא יכולה לעשות כלום! יבטח רק יצא מטבריה לפני עשרים וחמש דקות. שירה אמנם הפסיקה להיגרר על ידי מיכל, אבל היא בוכה, וגם מוריה מלאה בשריטות מדממות... יערה אמרה לי להביא מגבות לחות ולהגיד לך להזמין משטרה."

"זה כבר טופל. ירדן שלחה ניידות לכאן."

"היום יום רביעי! נכון! מיכל עדיין שורת את מוריה... ושירה לא מפסיקה לבכות... ויערה ממש תתפוצץ עוד רגע אם לא יקרה נס! רננה הגיעה רק עכשיו. היא רק ראתה הכל, וחטפה הלם במקום. יערה צורחת על מיכל, כמו שאת בוודאי שומעת. אבל היא לא מוכנה לבוא איתה למשרד. אז בגלל זה היא נאלצה לבקש ממך להזמין משטרה. אני כבר ראיתי את מיכל במצבים של שגעון, אבל לא עד כדי כך! זו כנראה איזו מחלת נפש תורש..."

"למי קראת חולת נפש?" בלי ששמנו לב, מיכל התגנבה למסדרון בו היינו ושמעה הכל.

"אז זהו. שאני דווקא כן במשרד. ועכשיו הגיע תורכן!. את, חירשת מפגרת, תדברי!!!" היט טלטלה את שחר, והחלה צורחת עליה

"אני לא מפגרת! את מבינה?"

"תעזבי אותה!!!" צרחה ניצן וניסתה להפריד בין מיכל לשחר. מיכל הידקה את אחיזתה בשחר המתפתלת, לא מבינה מה קורה.

"בטי, צלצלי לנייד של ירדן. זרזי אותה. אני הולכת להזעיק את יערה." אמרה ניצן ויצאה כרוח סערה מאזור המשרדים.

"את לא מתקשרת לשום ירדן ושום משטרה!!!" צרחה מיכל.

היא חטפה משחר את הנייד שלה והחלה לחטט בהודעות הטקסט האחרונות.

"היי!!! תחזירי לי את זה." שחר נעשתה מבוהלת.

"תחזירי לי את זה!!!" המשיכה לצרוח בקול איטי וגבוה. היא נצמדה אלי. הקלדתי אל תוך ידה,

תרגעי אני אתך. הכל בסדר. תהיי בשקט כדי שלא נעצבן אותה עוד יותר.

חייגתי לנייד של ירדן.

"בטי, יצאה אליכם ניידת לפני כמה דקות, היא אמורה להגיע כל רגע."

"ירדן, זרזי תהליכים. העניינים כאן הולכים ומסתבכים."

"חכי רגע. שוב מיכל?"

"כן."

"אז למה לא אמרת קודם? אבא שלה יושב עמדה לידי. הוא שוטר סיור חכי רגע אזרז כאן דברים."

המתנתי על הקו ושמעתי את ירדן הולכת ופותחת דלת

"שמעון. תזרז את הניידות שיצאו לנווה דקל. זו הבת שלך מיכל."

"מה קרה לה?"

"היא מתעללת בשתי בנות. אחת נכה ואחת עיוורת."

"אין בעיה. מטפל בזה מייד. חכי כאן."

"בטי?" חזרה אלי ירדן

"כן?"

"זה בטיפול."

תודה." אמרתי וניתקתי

"כן? מה שלפת עכשיו מהקלפים שלך, מפגרת?" שאלה מיכל החצופה.

"חכי ותראי" עניתי בשלווה.

"תחזירי! לי! את הטלפון!" שחר התחילה לצעוק.

"ותחזירי לה את הטלפון שלה. עכשיו!" הוספתי בתקיפות.

"קחי, סתומה." מיכל זרקה את הטלפון לעבר שחר, שתפסה אותו שניות לפני שפגע ברצפה.

"טוב.. אני הולכת לראות מה קורה עם החברות הקטנות שלכן... ותנחשו מה? אני נועלת אתכן כאן. לקחתי מהתיק של יערה את המפתחות..." אמרה מיכל.

היא יצאה וסגרה אחריה את הדלת. שמענו "קליק" של מפתח מסתובב במנעול, והדלת הכבדה ננעלה מאחורינו.

פרק חמישה-עשר

לא רציתי להלחיץ את שחר ולספר לה שמיכל נעלה אותנו בתוך מתחם המשרדים. חייגתי לירדן שוב.

"מיכל נעלה אותי ואת שחר בתוך מתחם המשרדים, המפתחות אצלה." דיווחתי לה.

"איך המפתחות הגיעו אליה?"

"היא לקחה אותם מהתיק של יערה."

"טוב אני מארגנת גם פורצי מנעולים. לא תהיה בעיה. תעדכני את יערה."

"אין בעיה. תודה

"חמש דקות ואנחנו שם. אני גם באה."

"אין בעיה. תודה."

התקשרתי ליערה.

"בטי מה קורה עם הניידת? ואיפה אתן?"

"הניידת בדרך, עם פורצי מנעולים. המפתחות שלך הגיעו איכשהו למיכל, והיא נעלה אותנו בתוך מתחם המשרדים."

"היא עשתה מה? היא לא נורמלית! אנסה למצוא את המפתחות... רגע. יש מפתחות במגירה הראשונה על השידה שלי. המשרד שלי פתוח. תגידי לשחר להביא אותם, זה המפתח השלישי. תפתחו את הדלת אבל תישארו שם! אני רואה ניידות מתקרבות." בעודה מדברת, רעש סירנות נשמע לפתע.

"מה עם מוריה ושירה?"

"את מוריה חייבים לפנות דחוף ל"הדסה עין כרם" או ל"ברזילאי" העיניים שלה במצב לא טוב. מדממות. תגידי לשחר שתנסה למצוא את המפתחות. למרות שיש לי הרגשה שמיכל לקחה אותם כי המפתחות האישיים שלי נמצאים בתיק. בדקתי עכשיו."

"אין בעיה אגיד לה."

 

הקלדתי לשחר מה לעשות.

המפתחות לא נמצאו במקומם.

כעבור מספר דקות, הנייד שלי רטט

"בטי, זו יערה. מיכל נעלמה עם המפתחות שלי אבל אני בדרך אליכן. מפנים את מוריה כרגע ל"ברזילאי". שירה צריכה לנוח, ניצן איתה. נערכים חיפושים אחרי מיכל."

"אין בעיה תודה יערה. אני מקווה שימצאו אותה." אמרתי

"ימצאו אותה. כל הכניסות והיציאות לפנימייה סגורות כבר כמעט שעה וחצי. אין סיכוי שהיא יכולה לצאת משטחה של הפנימיה."

"אין בעיה. תעדכני אותי."

 

כמה דקות לאחר מכן נפתחה הדלת הכבדה, ויערה עמדה בפתח.

"יערה!!!" צעקה שחר וקפצה עליה בחיבוק.

"שחר, מתוקה, עכשיו הכל בסדר." אמרה יערה תוך כדי שהיא מתרגמת לשחר לשפת הסמנים.

"גברת, מצאנו את הילדה הזאת בחדר השירותים! היא ניסתה לקפוץ מהחלון." נשמע קול סמכותי.

"מיכל! גורן!. את בפנימייה הזו לא נשארת בשום פנים ואופן." אמרה יערה בתוקף.

"ובאשר למעשייך בשעתיים וחצי האחרונות, בכך המשטרה תטפל. לכי וארזי את חפצייך, והביאי אותם מייד לכאן. את לא נשארת כאן אפילו דקה אחת נוספת."

"אדון שמעון, אתה יכול ללכת איתה?" פנתה יערה לאחד השוטרים.

"כן כמובן. בואי איתי. למען השם! הילדה שלי מתעללת באנשים מוגבלים! למדה מהאימא שלה חולת הנפש!" צעק אביה של מיכל.

"אני! לא! חולת! נפש!"

"ככה צריך לעשות לכל האנשים המוגבלים והמפגרים.

 

דבריה הכאיבו לי מאד. בתוך תוכי חשבתי

מזל ששחר לא שומעת...

אל  תתייחסי אליה! פקדתי על עצמי

היא לא יודעת מה היא אומרת! היא חולת נפש הזכרתי לעצמי.

"כן כן... מה שתגידי... ועכשיו! בואי איתי. את באמת לא חוזרת לפנימייה הזו יותר!" אמר אביה של מיכל בכעס הולך וגובר.

"אני לא באה איתך לשום מקום! אני שונאת אותך! אתה לא יכול לעשות לי כלום! אתה מפגר, מטומטם וטמבל!" הטיחה מיכל באביה.

 לא האמנתי למשמע אוזני. איך היא מעיזה להתחצף כך לאביה?

"מיכל! תשמרי על הפה שלך!" ניסתה יערה את מזלה.

"את תסתמי! חתיכת מזכירה מכוערת!"

"מיכל אל תאלצי אותי להזעיק עוד תגבורת בשביל לגרור אותך מכאן. זה לא יהיה נעים." התרה בה אביה ונשמע