עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
אני  (4)
סיפור  (3)
מחשבות  (2)
שיר  (2)
בעיה  (1)
סיפורים  (1)
ארכיון
הדפים שלי בפייסבוק
פרק 3:
08/07/2013 00:43
EdenMinay
סיפור
למחרת, הגעתי לכיתה דקה לפני הצלצול והתיישבתי בסוף הכיתה, כמו אתמול. לפתע מישהו התיישב על ידי.
"הי. את החדשה? אני שגיא"
"יופי לך"
"ואת?"
"לא עניינך"
"רק ניסיתי להיות נחמד"
"אל"
"מה?"
"אני לא צריכה, לא את הטובות ולא את ברחמים של אף אחד מבית הספר המטומטם והאידיוטי הזה!"
"אוקיי..." אמר ועבר מקום.
זה לא הזיז לי במיוחד.
היה זה שיעור מתמטיקה. לא ממש הקשבתי לשיעור, זה לא עניין אותי.
"גברת לוי!" המורה קראה בשמי"
"מה??" שאלתי בטון משועמם.
"אני מבינה שאנחנו מאוד משעממים אותך
"לא"
"אז.."
"את משעממת אותי" קטעתי את דבריה.
"בואי הנה"
באתי לכיוון הלוח.
"תפתרי את 5 התרגילים שעל הלוח"
"זה עונש?"
"לא. אולי אם תרגישי את ההשפלה של אי הידיעה, אז תקשיבי בשיעורים"
"אל תבני על זה שזה יקרה. סבבה? אבל אני אפתור את זה. כמה קשה זה יכול להיות?"
הסתובבתי אל הלוח ופתרתי את כל התרגילים בשתי דקות.
"תעופי מהכיתה שלי!"
"למה? פתרתי נכון, לא?"
"אל תתחצפי"
"למה? לך מותר להביך אותי למול כל הכיתה ולי אסור לומר את מה שאני חושבת עלייך. מה שכולם חושבים עלייך?"
"את לא פה יומיים. איך את יודעת מה הם חושבים???"
"אני יודעת"
"כן? אז מה הם חושבים?"
"הם כולם משועממים. הם מתים שהשיעור ייגמר. אף אחד לא מקשיב לך! הם מזלזלים בך ובמקצוע. מורים שכמותך הם הסיבה לכך שהתלמידים שונאים ללמוד!"
"את באה איתי עכשיו למנהלת!" אמרה ומשכה אותי בידי אל המנהלת.
"אין לך שום זכות לגעת בי!" צעקתי עליה ברגע שהיינו ליד חדר המנהלת.
"מה קורה פה?!" המנהלת יצאה מחדרה.
"הילדה הזו הרסה את השיעור..." פתחה וסיפרה לה את כל מה שעשיתי לה בשיעור.
"זה נכון?" המנהלת פנתה אליי.
"כן"
"טוב. מה יש לך לומר להגנתך"
"שאני רק הגנתי על עצמי" אמרתי בקיצור.
"הסבירי את עצמך."
"היא השפילה אותי בפני כל הכיתה. זו זכותי המלאה"
"אני אבדוק את העניין. לכי לשיעור" אמרה ובדיוק כשיצאתי נשמע הצלצול.
ליד חדר המנהלת, פגשתי במר תבורי.
"שלום, עדן" מר תבורי אמר אליי.
"אני צריכה ללכת, יש לי שיעור" אמרתי.
הלכתי לכיוון השיעור הבא שלי - ספורט. עצרתי לפני כן בחדרי והחלפתי בגדים. כשהגעתי למגרש הספורט, כל הבנות ישבו בצד וכל הבנים שיחקו כדורסל.





6 תגובות
הסוד שלי ממך...
07/07/2013 01:51
EdenMinay
אני
אני לא מפסיקה לחשוב עליך. וזה השיר שהיינו שומעים מלא ביחד ואני לא מסוגלת לשמוע אותו...
1 תגובות
סרטוןהסוד שלי ממך- עם מילים
.......
07/07/2013 01:43
EdenMinay
שיר
אני יודעת שלעולם לא אוכל לאהוב מישהו אחר,
כמו שאהבתי אותך, 
בלי להרגיש שמשהו חסר,
יש לי הרגשה שככה זה גם אצלך.
אני יודעת שזה כבר לא משנה,
שאנחנו לעולם לא נשוב להיות יחד,
אבל נמאס לי!
להרגיש כל כך לבד.
אני כל כך סגורה מאז שנפרדנו,
עברה כבר מעל לשנה,
ואני עדיין זוכרת כמה אהבנו,
זו הייתה אהבה.
אני מקווה שטוב לך,
שאתה לא בוכה כמוני,
שאתה מאושר עם מי שאתך,
ושלא תגמור בסוף כמוני. 
כל כך אבוד בתוך עצמך,
אין לי בעיה להודות,
שאני עדיין אוהבת אותך,
ושאני מנסה שוב לחיות.
כל כך עצוב לי,
הסיפור נגמר,
ואני עכשיו מביטה בלבי,
שמבקש למות כבר.
אני יודעת ששום דבר לא יעזור,
אני יודעת שלא משנה כמה אנסה להתגבר,
אני לא אצליח לתקן את החור,
שנוצר עם עזיבתך בעבר.
אתה יודע מה הבעיה? 
שאתה מעולם לא אמרת לי שאתה כבר לא אוהב,
לא רק זה, אתה התקשרת ולי אמרת,
שאתה עדיין אוהב ושלך כואב.
אמרת שכל הבנות שהיית איתן,
לא גרמו לך להרגיש מה שאני גרמתי,
ועכשיו אני רוצה לברוח הרחק אך אינני יודעת לאן,
לכל מקום הזיכרונות באים איתי.
אני כל כך רוצה אותך לשנוא,
זה עדיף,
מאשר לחיות ככה,
עם כל הזיכרונות שאני מנסה כל פעם מחדש להעיף.

9 תגובות
דילמה...
07/07/2013 01:00
EdenMinay
מחשבות
אני קצת מבולבלת, אז אני מקווה שתבינו אם הכתיבה שלי תהיה מבולגנת...

אני יודעת שאתה כבר עברת הלאה. אני יודעת את זה, גם אני עברתי הלאה. זה היה לי נורא קשה, אבל הצלחתי. ואולי לא?
כאילו, אני השלמתי עם העובדה שלעולם לא נחזור. אך אינני יכולה להתעלם מהעובדה, מהעובדה הכל כך מעצבנת, שכל מי שהתאהבתי בו אחריך, היה בו בעצם משהו ממה שאהבתי בך...
אהבתי איך שגרמת לי להרגיש. איך שגרמת לי לחייך, איך הרמת אותי.
עוד עובדה מעצבנת, גם אחרי שכל כך נפגעתי ממך, אני לא יכולה לחשוב עליך שום דבר רע, אני עדיין רואה את אותו בחור יפה, נמוך אמנם :P . גם אחרי השנה והחודשיים שעברתי בלעדיך, אני עדיין זוכרת, את הנשיקה הראשונה שלי, שתהיה שייכת תמיד לך.
אני זוכרת את כל השיחות שלנו. אני זוכרת איך, למרות שאתה גרת בקצה השני של העיר, עדיין היית איתי כל הזמן. איך דיברנו שעות בטלפון. וגם היום, אני לא מצליחה לשכוח את פניך. אני לא מצליחה לשכוח את קולך המיוחד. את צחוקך. את ריחך. 
ואני כל כך מנסה, אני מנסה לאהוב את מי שיש לי עכשיו, כמו שאהבתי אותך, אבל זה לא אותו הדבר... אני לא מאושרת.
אני מרגישה שעוד שנייה אני עומדת לפרוץ בבכי, אבל כנראה שכל הדמעות שלי כבר נזלו עליך.
אני לעולם, אבל לעולם לא אשכח את היום שבו נפגשנו. זה היה הדבר הכי מדהים בחיים שלי. 
על הפגישה שלנו, אספר בפוסט אחר. 
 נכון, פגשתי מישהו חדש שמוצא חן בעיניי, אבל כמה שאני מנסה לאהוב אותו כמו שאהבתי אותך ולהיות מאושרת איתו כמו שהייתי אתך, אני לא מצליחה. בחיים לא הרגשתי משהו כזה, כמו שהרגשתי אתך.
הוא מזכיר לי אותך, אבל הוא לא אתה. 
אני לא רוצה לפגוע בו ולאבד אותו, אבל אני גם לא מפסיקה לחשוב עליך ולהיזכר בך. להתגעגע. 
ובאמת שאיני יודעת מה לעשות.....

6 תגובות
סרטוןque lloro
סורי...
07/07/2013 00:27
EdenMinay
אני
סורי שהרבה זמן לא העליתי פרק, פשוט, גם היה לי טיול משפחתי לים המלח בשישי שבת וגם יש לי מחסום כתיבה מרוב שאני שקועה במחשבות...

2 תגובות
שאלות
02/07/2013 13:30
EdenMinay
אני
למה זה קשה כל כך?
למה אני מרגישה שלא משנה כמה ינסו להבין אותי, הם לא יצליחו?
למה אני נהיית בדיכאון פתאום?
למה אני מרגישה ריקנות?
למה אני מרגישה נחותה?
אני לא יכולה יותר. אני נשבעת שלא. ואני לא כזאת שנשבעת בדרך כלל. אבל זה קשה.
אני מנסה לשכנע את עצמי שאני כל הדברים הטובים שהחברים אומרים, אבל אני לא משתכנעת...

4 תגובות
פרק 2:
01/07/2013 18:52
EdenMinay
סיפורים
טוב.... אז ככה...
כיתה י החלה.... התכוננתי מראש לכך שזה הולך להיות נורא. בית ספר חדש. לא מכירה אף אחד שמה. לבד. אבל לא נורא. אחרי הכל... אני שם רק כדי ללמוד, לא?
אני אסיים את התיכון פה ואז נמשיך הלאה.
איפה הייתי? אהה כן... אז קמתי בבוקר ונזכרתי שיום הדין הגיע... התלבשתי וירדתי למטה, אל המטבח. ההורים שלי ישבו ואכלו ארוחת בוקר.
"אני הולכת" הודעתי.
"אולי תאכלי משהו?" אמי שאלה מבלי להרים את מבטה אליי.
"אני לא רעבה"
"את בסוף תהיי בשקופה מרוב שאת רזה"
"אמא, די כבר!" התעצבנתי.
אמא הרימה את מבטה אליי.
"ככה את הולכת?" שאלה.
"מה הבעיה בזה?"
"איך שאת רוצה"
לא הבנתי מה הבעיה במה שלבשתי.... מכנס כהה וארוך וצמוד. חולצה עם שרוולים קצרים שצבעה אפור. ונעליים אפורות. שיערי היה פזור מאחורי צווארי.
"הלכתי" אמרתי.
"יום טוב" אמרה.
"ממש" מלמלתי.
הגעתי לבית הספר. היו שם המון ילדים. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי! לא הכרתי שם אף אחד. נכנסתי למזכירות. הצגתי את עצנמי ושאלתי איפה הכיתה שלי.
"המנהלת רוצה לדבר אתך קודם" המזכירה החביבה אמרה לי.
דפקתי על הדלת של חדר המנהלת.
"כן?" ענתה לי המנהלת בטון חביב.
נכנסתי לחדרה וראיתי שהיא מדברת עם מישהו. תיארתי לעצמי שזהו אחת המורים.
"אני התלמידה החדשה. אמרו לי שאת רוצה לדבר איתי"
"כן. שבי" אמרה.
התיישבתי על יד המורה מבלי להביט בו.
"רציתי קודם כל לברך אותך. אני מקווה שתיהני כאן משהותך. הורייך אמרו לי שאת תלמידה מבריקה" אמרה.
"אל תאמיני לכל מה שאומרים לך" פלטתי.
האדון הצעיר שעל ידי גיחך.
"בכל אופן, שתהיה שונה פורייה. מר תבורי ילווה אותך לחדרך." אמרה והצביע על האדון שלידי.
אהה, אם לא אמרתי זה מין בית ספר-פנימייה כזה.

קמתי ולקחתי את מזוודתי.
"אז מאיפה את במקור?" שאל.
"ראשון לציון" אמרתי בלי רצון לפתח כל שיחה.
"אני רק מנסה להיות נחמד, את יודעת...."
"לא ביקשתי"
"טוב. הנה החדר שלך"
הגענו אל דלת חדרי.
"תודה" אמרתי ונכנסתי מבלי להביט בו.
החדר היה באמת יפה. היה לי חדר פרטי. היו בו 2 חלונות. מיטה נוחה. שולחן לבד ועליו מחשב.
הורדתי את המזוודה והוצאתי את התיק גב מהמזוודה. הכנסתי את הספרים לשם. בדיוק כששמתי את התיק על הגב, היה צילצול ואני מיהרתי אל הכיתה. כשיצאתי מהחדר, הופיעה למולי קבוצה של בנים.
"הי חדשה"
"בי"
"אל תהיי קשה.."
"אני?"
"צינית, יפה לך."


2 תגובות
תודה :)
01/07/2013 17:43
EdenMinay
שיר
ניסיתי להכריח את עצמי לשכוח אותך
לשנוא אותך
לכעוס עליך,
אבל הבנתי משהו
הבנתי שכמה שהכאבת לי
גם לימדת אותי הרבה
על עצמי
על היכולות שלי
וכן, גם על החסרונות.

זה נכון שגרמת לי ליפול, אבל....
לא הכל נבל.
השארת לי פרח בלב,
את התקווה,
ואני יודעת שהלב שלך עוד אוהב
ושהתקופה ההיא ממך לא נשכחה

אז אני גם רוצה להודות לך,
ששינית אותי
שגרמת לי
לראות את עצמי
בדרך שונה ממה שראיתי, לפניך.
בעיני עצמי, הפכתי מהילדה הבכיינית
לנערה רגישה.

הבנתי,
שיכולים לאהוב אותי,
על אף חוסר הביטחון שיש לי.
למדתי,
ממך,
שיש מה לאהוב בי,
שאני יכולה להיות פשוט אני,
מתוסבכת ושקטה.
ושעדיין יבינו אותי,
וירגיעו מבלי לומר מילה...

אני לא אכחיש שלפעמים,
כשאני מרגישה קצת בודדה,
אני נזכרת איך לפני שנה,
התקופה הייתה כה שונה
איך היינו מדברים שעות.
צוחקים
סתם ככה, על שטויות.

ניסיתי כל כך לכעוס עליך,
ואחרי כל מה שסיפרו לי עליך,
שהתחלת לעשן,
ולשתות.
אני עדיין לא מסוגלת לראות בך שום דבר,
מלבד האדם שהכי אהבתי אי פעם, בפשטות.

הייתה לך את דרכך המיוחדת,
לשנות את מצב רוחי.
אני זוכרת איך פעם, כשהייתי רבה עם מישהו, הייתי מחכה לחזור הביתה,
כי ידעתי שאז תתקשר ותדבר איתי,
ואז שוב הכל יחזור להיות טוב והגיוני.

0 תגובות
סרטוןJencarlos canela-Mi gran amor מתורגם לעב...
בעיה
29/06/2013 06:38
EdenMinay
בעיה
אני חייבת להוציא את זה... לא הרבה יודעים. רק 2 חברות שלי יודעות על זה...
הכל התחיל בכיתה ו, אני חושבת. תמיד חשבתי שאני שמנה. לא היה לי חשק לאכול בגלל זה... אז הפסקתי לאכול בבקרים. איכשהו עם השנים שעברו, הפסקתי ליהנות מאוכל. לא יודעת איך או למה... 
מה שקרה הוא שעד היום, שלוש שנים אחרי, אני עדיין לא ממש אוכלת בבוקר או בכלל. אבל היום זה לא מרצון. כל פעם אחרי שאני אוכלת, אפילו ירקות גורם לי לבחילה ולרצון להקיא. לפעמים אני ממש רוצה להקיא, להוציא את זה מהגוף שלי, רק כדי להפסיק להרגיש בחילה. ואני לא כזו שאוכלת בכמויות, אני אוכלת ממש מעט, אולי פעם ביום.
אני פשוט לא מסוגלת.
אף אחד לא מבין. החברות שיודעות על זה אומרות שאני חייבת לאכול מעט מעט ולעלות את הכמות בהדרגה. אין לא מבינות שהבחילות האלה עושות לי רע. שנהיה לי כבר קשיי נשימה מזה.
שלא תחשבו, אני לא אנורקסית ולא בולמית כלל. אני לא יודעת מה זה...
אני פשוט לא מסוגלת לאכול.
אמא שלי יודעת על זה שאני לא אוכלת אבל היאנ לא יודעת למה ואני לא מסוגלת לספר לה.
אני רוצה לבקש שתי בקשות ממי שקורא\ת את זה!:
1. שמי שחושב\ת שהוא שמן אז שיעשה דיאטה מסודרת. אבל שלא ירעיב את עצמו, כי הנזק הוא נוראי. ואני לא בטוחה שבאמת יש דרך חזרה מזה.
2. אם יש מישהו שיוכל לעזור לי בכך שיתן לי עצות או שסתם יביע הזדהות... אני ממש אשמח.
10 תגובות
מחשבות
29/06/2013 05:25
EdenMinay
מחשבות
יש לי כל מיני מחשבות בזמן האחרון. מצב הרוח שלי הוא מאוד קיצוני. 
לפעמים, אני מרגישה שכל מי שסביבי רק משתמש בי. לפעמים אני מרגישה לבד. ואני לא מבינה למה...
אני מתכוונת שיש לי די הכל. משפחה, בן זוג, חברים טובים. 
אבל לפעמים אני מרגישה שהם לא יוכלו לעולם להבין. את הבדידות שלי. את חוסר האונים. את החוסר ביטחון. את כל מה שאני חשה. 
הם לא יודעים איך אני נאבקת. ולפעמים...
 אני חושבת שזה רק באשמתי. בגלל שאני מאוד סגורה, ולוקח לי הרבה זמן להיפתח לאנשים וגם אחרי שאני נפתחת לאנשים, לוקח לי זמן עד שאני מספרת להם באמת הכל.
אני לפעמים מדמיינת דברים. לפעמים אני מרגישה דברים נוראיים שאני לא רוצה להרגיש. לפעמים אני מרגישה משוגעת ואני יודעת שאין מי שיעזור..
אבל האם זה נכון???
2 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »