עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

"הפסק לחפש את הדרך אל האושר, התחל לראות את האושר שבדרך."
כתיבה היא הדרך שלי אל האושר :)

מוזמנים להגיב, לאהוב, לדבר.. אשמח לכל דבר :)
וכיוון שאין פה אפשרות לפרטי.. מוזמנים באינסטגרם such_random. תרגישו חופשי!
חברים
יהלוםsunshineBlacKEyesיותםDo what I wantIM AL
Survivesרות.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
לשם עפות ציפורים/יראת

לשם עפות ציפורים בעיניים סגורות:
צוללות חסרות דאגות
ומחכות.

תהום שהיה ולעולם לא ישוב
ריח ההדר והפריחה
עפות אל הלא נודע
מעבר לכל דמיון
סיפור ללא שם
•  פרק 1
•  פרק 2
Built by Shrapnel
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
כמה שאת יפה
18/06/2017 01:16
YN71
שירים
עוד לייק ועוד תגובה
אולי אני לא מספיק יפה
עוד ועוד היא רוצה
שיראו כולם איזה גוף יש לה

וזה לא מספיק
אולי אוריד פה פסיק?
אעלה את החצאית במעט
רק במעט, כמעט
גם את החולצה
לא צריך לראות אותה

עוד לייק ועוד תגובה
את לא רואה שאת עדיין יפה?
את לא צריכה להרים את החולצה
את לא צריכה לחשוב על דרך שונה

רק תהיי עצמך
ותראי איך כולם יסתובבו סביבך
עוד לייק ועוד תגובה
כמה שאת יפה!



---



נכתב תוך עשר דקות בערך, אבל קצר וקולע.
וואו, כמה זמן לא הייתי פה.. טוב לחזור :)
4 תגובות
Built by Shrapnel | נבנית מרסיסים - פרק 4
05/03/2017 23:23
YN71
החיים, דברים שכאלה, סיפורים
4

מורה כהה עור נכנס לכיתה ובאופן מפתיע כל הכיתה השתתקה.
"בוקר טוב כיתה." בירך המורה, "היום אמורה להגיע תלמידה חדשה לבית ספרינו, אז אנא התנהגו בהתאם." המשיך ואמר, ואחר סרק את הכיתה במבטו והתביית עלי. "אני רואה שכבר הגעת," חייך, "ברוכה הבאה. רוצה להציג את עצמך?"
עיני הכיתה כולה הופנו אלי.
"אה, אני סתיו, מישראל." אמרתי בלי לקום ממקומי. אף פעם לא הייתי טיפוס דברן במיוחד עם אנשים שלא הכרתי.
למורה זה הספיק והתחיל השיעור. התקשיתי להבין אבל ראיתי שככל שהשיעור עובר אני מבינה טיפה יותר. יהיה טוב.. חשבתי לעצמי.
שני לידי הייתה מרותקת לדברי המורה, כמו כל הכיתה. היה שקט מופתי, יכלו ממש להרגיש שזה לא ישראל.. ישראלים זה עם חצוף ורועש. אבל זה מה שמייחד אותנו, כזה הוא אופי ישראלי.
ככה עברו להן כמה שעות שבמהלכן כבר רציתי להרביץ לעצמי מרוב תסכול. מילא ספרות באנגלית, זה היה לי גם בבית, אבל מתמטיקה באנגלית? נשבר לי הראש.
כשנשמע הצלצול הגואל לארוחת הצהרים הודיתי לה' בלבי. אספתי את דבריי לראש השולחן והצטרפתי לשלישיית המוסקטרים אל עבר הגאולה, האוכל. שלישיית המוסקטרים... אני כל כך ספרותית שזה עצוב לפעמים. אבל דווקא התאים להם השם, הם לא הפסיקו לדבר ולעקוץ אחד את השני. לא יכולתי להפסיק לצחוק לידם, גם אם לפעמים הזדקקתי לתרגום.
חדר האוכל נראה ממש כמו בסרטים. מגשים וטבחים שמוזגים לך אוכל לצלחת ושולחנות עגולים והרבה אנשים. ורעש.
•••

"תסבירו לי רק דבר אחד, זה אוכל או חיקוי עלוב לאוכל?" בהיתי בצלחת שמולי ולא הייתי בטוחה אם מה שמונח עליה זה פסטה או מוח. "זה פסטה או מוח? או אפילו מעיים?" ביטאתי את מחשבותיי בקול ונעצתי את מזלגי בעיסה הלא מזוהה.
"מה שזה לא יהיה, אם אלה המעיים שלך אני קונה." נשמע קול מוכר.
"חולני." גיחכתי.
"אולי, אבל שווה את זה." יונתן קרץ לעברי והמשיך לדרכו.
שלושה פרצופים בהו בי מנסה לגלגל מהפסטה על מזלגי.
הרמתי את מבטי. "מה?" תהיתי. יש לי רוטב על הסנטר? או כל דבר מביך של יום ראשון אחר?
שני התעשתה ראשונה. "זה היה..."
"יונתן." השלמתי אותה. "ו...?"
"כן, יונתן." מלמלה.
הבטתי על שלושתם בשאלה.
"יונתן פשוט לא מסוג האנשים שידברו עם שביעיסטים כמונו. הוא ה-הגדרה לשמיניסט מתנשא." אמר קייל.
משכתי בכתפיי. "הוא לא היה נראה לי ככה."
קייל טפח קלות על ידי. בתוכי נרתעתי מעט, אך לא אמרתי דבר. "תאמיני לי, הוא כזה. את עוד תראי."
"טוב, אם אתם אומרים..." לא באמת כזה הפריע לי. באולפנה שלמדתי בה אמנם הייתה התנשאות, אך היינו מריצות דאחקות על כך כל הזמן. הייתי רגילה לזה.
שני הביטה בי ברצינות. "אם את לא רוצה להיפגע, תקשיבי לנו ותתרחקי. באמת."
"אם אני איפגע זה יהיה רק מהגוש מעיים הזה שאפילו לא מצליח להתעכל כמו שצריך." צחקתי.
קים יצאה מההלם ששרתה בו סופסוף וזרקה עלי שקית קטשופ. "איכס! אוכלים פה!"
"או לפחות מנסים." צחק קייל.
קים הביטה בצלחת של קייל, ומבטה עלה אליו. "אתה גם ככה אוכל הכל, יש לך קיבה מבטון." רטנה.
"מה לעשות, אני כל כך חתיך ושרירי, משהו צריך להישרף שם בדרך." גיחך וניפח את שריריו.
"אין אפילו טיפת היגיון במה שאמרת עכשיו." רטנה שוב קים.
התחלתי להבין על מה שני דיברה כשאמרה שיהיה קשה להתרכז עם זוג היונים הזה שיושב מולי.
שניהם גרמו לי להתגעגע מעט אל אביטל, אבל בעיקר אל איתן.
את איתן הכרתי בדרך מביכה באתר בלוגים. רע, אני יודעת. בהתחלה ממש שנאנו אחד את השניה, היינו משתלחים אחד בשנייה בלי סוף יום וליל. עד שהבנתי שאיתן בעצם גזל לי את כל הימים והלילות מאז שהכרתי אותו, הרי הייתי מדברת איתו כל הזמן. לא היה יום אחד שלא דיברתי איתו. לאט לאט הקשר שלנו התהדק ומהשנאה צמחה אהבה.
כי כמו שאומרים, הגבול בין אהבה לשנאה הוא דק מאוד.
החיים אולי נראו ורודים, אך זה לא היה כך.
צליל הודעה נשמע מהפלאפון שלי. העפתי בו מבט קצר ועיקמתי את פניי. מדברים על החמור...
"חיה?"
אוי לא.


---


די, אני יודעת שזה מאוד קצר. אבל הגעתי למסקנה - אני לא כותבת פרקים, אני כותבת חלקים. כשאחליט לשכתב ולסדר מחדש הרבה פרקים פה יהפכו לפרק אחד. כרגע אני פשוט כותבת רציף ומפרסמת כשאני מחליטה שדי לי בזה.
זהו. מסקנה מדהימה.

שתפו אותי במה שאתם חושבים, הכל חוץ מהאורך! עליו קיבלתם הסבר ;)
רק תדברו ותשעשעו אותי, משעמם לי פה בבית החולים ואני משתגעתתתת
3 תגובות
את יודעת שאת לא יודעת
07/02/2017 01:24
YN71
החיים, געגועים, שירים, דברים שכאלה

אין לי כוח. לא, יותר נכון שאין לי אומץ. 
אין לי אומץ להודות בפני עצמי שאני כן כמו כולם, בזה. 
בעניין הזה ספציפית, כן, אני אישה. 
לגיטימי לא? 
כן, בהחלט. 
אני לא מוכנה להודות בזה אפילו בפני עצמי, כי זה כזה קלישאתי. 
וכשאני אוציא את זה לכתב זה יהיה אפילו יותר גרוע, כי הראש שלי יצליח לסדר את זה סופסוף. 
ואז כולם יגידו שזה בסדר גמור, לגיטימי לגמרי, את אישה גאדאמט. 
מה יש לך? למה את לא מוכנה להודות בזה? 
תודי בזה. זה לגיטימי, תודי כבר. 

אני גם רוצה גבר. כן, זה חסר לי. 
אני רוצה אחד לצאת איתו לפעמים, אחד ש 

כל התמונות האלה של כולן עם הגבר שלהן 
זה צובט בלב. כן. 
העין לפעמים נתקעת על התמונה כמה שניות יותר ממה שצריך 
כן, אני גם רוצה אחד כזה. 

וזהו, נשארו לי עוד חודשיים. 60 ימים. 
איך הכל תמיד סובב אצלי סביב זה? 
אבל מה את חושבת, שזה יתקן הכל כבמטה קסם? 
זה הרי הכל אשליה. 
את לא יכולה לדעת מה יהיה, הכל רק דמיונות שאת לא יכולה לדעת אם הם יתגשמו. 
אבל אפילו לדמיונות את לא כל כך נותנת מקום, שמת לב? 
כי את יודעת 
את יודעת שהכל אשליה. את יודעת שאת לא יודעת. 
את נותנת לזמן לרוץ מהר, סופרת כל יום ושבוע שעוברים 
אבל יש בך גם חלק שמפחד מכל זה, מכל מה שבחרת בעצמך 
חודשיים זה לא הרבה זמן. לא הרבה זמן בכלל. 

היד נתקעה במקומה? רואה, את מפחדת. 
את לא יודעת מה לחשוב. 
זה גם נראה לך יותר קרוב מאי פעם, את יודעת למה. 
יהיה בסדר, ילדה. לכי לשם, את לא תראי אותו, יהיה לך טוב. 
את בחרת את זה! ואת תעמדי בהכל כמו גדולה. 
תמשיכי לספור את השבועות, אל תפחדי. 
זה מתקרב, ויהיה לך טוב. הרי את זו שתמיד אומרת שהראש שלך פתוח, שאת באה בראש נקי. 

נכון, אני באמת חושבת ככה. 
הראש שלי נקי. 

תראי, הכל יהיה בסדר. 
טוב, לא הכל, אבל יהיה. 

(את יודעת שאת לא יודעת 17/1/16)
•••

כמו שאפשר לראות, כתבתי את הקטע הזה לפני שנה, חודשיים לפני הגיוס. וואו כמה השתנה מאז... אין מה להגיד.
הוא כבר לא בסיפור בכלל, אירוני לא? כמה פחדתי ממה שיהיה איתו, כמה פחדתי מזה שנפלתי על הבסיס שלו מכל הבסיסים בארץ, כמה דאגתי... וכמה הכל התברר כלא מפחיד ולא מדאיג בכלל.
היום אני בכלל לא חושבת עליו אפילו, חוץ מפעם בחצי שנה שהוא זורק לי איזה מילה ושואל מה איתי, רק אז אני נזכרת בו קצת. וגם זה ממש קצת, סתם בתהיה קלה ולא מעניינת. כי בכל זאת עברתי איתו הרבה. אבל זה נגמר.
הוא לא מעניין אותי יותר.
יש לי אנשים חדשים בחיי. סופסוף מחקתי את כל הישנים מהתקופות הישנות, זה רק מוכיח שהם כבר ממש לא משפיעים עלי ואני בעולם אחר לגמרי שלא רוצה בהם בפנים.
נכון שאני לא מרוצה מכל החיים שלי כרגע ומכל הנוכחים בהם, אבל הם חיים חדשים. ואני חושבת שגם הרבה יותר טובים מאז.

ואז, איכשהו, אני מוצאת את עצמי מחפשת סתם משהו תמים לחלוטין באינטרנט, ומגיעה לדברים על.. נשיקות? ונשיקות צרפתיות?
ואני שואלת את עצמי,
מה. מאיפה זה הגיע ומאיפה בכלל הגעת לזה ככה בלי כוונה בכלל. כי הבעיה שלך שהמשכת לקרוא על זה. עוד פעם את סקרנית... אולי בגלל ה"נשיקה" הכושלת שהייתה לך איתו וסתם נזכרת בה פתאום באמצע היום אחרי ששמעת שלחברה טובה שלך יש חבר שוב והם אפילו נפגשו, היום. כאלה מתוקים.
את תגידי לעצמך...
יראת. את מקנאה? כן כן, תדברי לעצמך. כולם עושים את זה, גם אם הם לא מוכנים להודות בזה (תודו).
אולי באמת. אין תשובה. 

טוב, כן. קצת. כי,
השיר לפני שנה תקף שוב. עדיין.
איזה כיף.
3 תגובות
זה מה שנשאר
17/01/2017 01:57
YN71
החיים, דברים שכאלה
מה שנשאר זה רק בכי צורב וכאב בלב. ולא, אני לא מדברת על חבר ששבר את הלב לאחר.

0 תגובות
את, הכל את
01/01/2017 15:02
YN71
החיים, דברים שכאלה
לא יודעת, כזה צפוי שתתחילי בלא יודעת. את כל הזמן לא יודעת. ואת כזאת דרמטית. למי אכפת. את חושבת שכל הבלבול נוצר מהחברה. אז תגידו לי, ממתי את שמה על מה שהחברה אומרת בכלל? ממתי אכפת לך בכלל מה יגידו אחרים? תמיד היית את ברשות עצמך, תמיד היית את לבד. תמיד. גם אם קצת נפתחת אליהם והמצב היה יותר טוב מבעבר, תמיד בתוך תוכך היית לבד. וגם העדפת להיות לבד. להתבודד. הגעת למצב כזה שאת מעדיפה להישאר לבד בשבת מאשר לנסוע ולהיות עם אנשים, כדי שלא תהיי לבד. את מתבודדת. כן, זה מה שאת. מתבודדת. כשאת אומרת את זה ככה זה נשמע כמו קללה.. אבל תכלס זאת לא קללה. זה סתם כרגיל דרמטי. אף פעם לא היית אדם שמראה מעצמו הרבה, רק החברות שלך יודעות את הסודות שלך. רק החברה אפילו אפשר לומר. החברה מגיל אפס שעברת איתה כל כך הרבה. ובדיוק בגלל זה רק היא יודעת. ואז מגיע השלב שאת שוב שואלת, מה החברה עשתה לך? למה נהיית כזאת.. שפוטה של דיבורי החברה? מה קרה לך שם בדרך? לא יודעת, כשזה מגיע גם מהחברות האמיתיות שלך אולי הן באמת צודקות? אולי.. אולי את העיוורת פה? אולי את לא רואה את התמונה המלאה? אולי את הטיפשה שתישאר טיפשה אם הלב שלה לא יתאחה? לא, זה לא נכון. הלב שלך שלם. יש בו פשוט כמה סדקים. את חושבת שהוא נשבר. אבל זה לא כל כך כואב. זה כן כואב, אבל רק בגלל דיבורי החברה שאמרו לך כל הזמן שזה צריך לקרות ותעשי עם זה משהו כבר ותתגברו על זה כבר, זוג מטומטמים. אנחנו פשוט יודעים הרבה יותר מכם, אתם רק זוג מטומטמים עיוורים שלא רואים כלום מסביבכם ולידכם. מתי תתפכחו כבר ותבינו שאפשר להתגבר על כל דבר אם רק רוצים. תראי אותך, העיניים שלך נוצצות כל פעם שרק מזכירים את השם שלו. כל פעם! נוצצות. ממה זה תגידי אם לא מאהבה? ולמה הוא כזה טיפש? את מאוהבת בו, תקלטי טיפשה. אז אתם לא רק מטומטמים, אתם גם טיפשים. מה יהיה איתכם תגידי? מתי מתי מתי תתפכחו ותגדלו? אז את תחשבי לעצמך, אולי את באמת טיפשה? אולי את באמת אוהבת אותו, מאוהבת בו? אולי אפשר להתגבר על כל המכשולים בדרך? אולי.. את באמת טיפשה. תראי כולם מסביבך שואלים אותך מתי תהיו כבר זוג אוהבים ולא זוג מטומטמים שלא מכירים בעצמם, הרי רואים שאתם חולים אחד לשניה על התחת. אז את באמת טיפשה. את מאוהבת בו, לא רק אוהבת אותו. כי דת ודברים אחרים הם רק מכשול בדרך. לא כך? יופי, עכשיו תפסיקי להיות טיפשה ותעשי עם זה משהו. אבל.. בלי אבל. את כזאת טיפשה. אז את תסחבי את כל זה על הלב זמן ארוך ותתני לזה להתבשל לאט לאט על אש נמוכה עד שזה ישרוף את כולך, החברה תשרוף אותך. תאכל אותך בלי מלח. וזה יעוור אותך. זה יטשטש לך את הגבולות. למרות שאת נאחזת בהם מדי פעם והם מחזיקים אותך, הם יעלמו. יטשטשו ויתפוגגו כלא היו. ואת תביני שמה שנשאר ממך זה רק טיפשה. טיפשה מאוהבת. אבל הכל יהיה אשליה. אשליה אחת גדולה. כי את לא מאוהבת בו, לא.. את אוהבת אותו. ויש הבדל אם תתהו. מאוהבת אומר שתרצי מערכת יחסים, תרצי מגע ואהבה, תרצי אותו, מאהבה ומסינוור. אוהבת אומר שתרצי אותו, אותו, בתור החבר הכי טוב שלך. בתור מה שהוא היה עד היום. גם אחרי שעיוורו אותך הוא המשיך להיות אותו אחד, פשוט עיוורו אותך וחשבת שאת מאוהבת. תרצי אותו בתור האחד שאת יכולה לשים עליו את הראש שלך ולא לדאוג. רק לדעת שהוא יהיה שם תמיד בשבילך, יודע אותך עד עמקי נשמתך. יודע גם מבלי לראות שום דבר פיזי. יודע מלראות את עמקי נשמתך ולהכיר אותך דרכם. את כל השחור והאדום והאפור והלבן שלך, את כולך. תרצי אותו שיהיה שם תמיד להקשיב לשטויות שלך, לאהוב אותך כמו שאת אוהבת אותו, לצחוק איתך ועליך בלי בושה. להיות האח התאום שמעולם לא היה לך. האוזן הקשבת. כנראה שחבר ממין זכר זה טיפה שונה מחברה, גם הכי טובה. זה תמיד יהיה שונה כי בבסיס שלנו המינים שונים. אז הכל שונה. זה בא ביחד. תרצי אותו אפילו לישון עליו, כי הוא מרגיע אותך. תרצי אותו לתת לו מכות פה ושם, כי איזה מין אחים אתם אם אין ביניכם מכות עלובות? ותרצי אותו לתת לו מתנה ביום הולדת שלו, כי הוא אח שלך ובאחים משקיעים את הנשמה אם צריך. תרצי אותו. תרצי אותו כמו שהוא. ואתם תגידו שוב, את לא מבינה שכל זה מעבר לאהבה?! את שוב טיפשה?! ואת תעני להם בנועם שלא, זה לא מעבר. הוא שונה ואת שונה וכל אחד מקבל את השונה בדרך שלו, אבל זה כאן ולא מעבר. והפלאשבקים שלך יכו בך כשהוא יגיד את המשפט הזה שלא הכל נגמר במערכת יחסים, טעות. הוא צודק, אבל זו נקודה רגישה אצלך ולא בטוח שהוא קישר את זה באותו הרגע. אז החלקת את זה. או שלא, כי נפלט לך המשפט ההוא. אבל זה בסדר, יש לך עבר כזה דפוק והוא יודע את זה, הוא יודע שלפעמים את מסבכת כל דבר בגללו. ואם הוא לא יודע עכשיו הוא יודע. קשה להחליק את העבר רחוק ממך, כמה שתנסי. ואת מנסה. אבל קשה. והוא לעולם לעולם לא יפגע בך. לעולם. את יודעת את זה. את סומכת עליו בכל לבך. והוא יודע שאם הוא כן יפגע בך זה ינפץ אותך לרסיסים קטנים שיפגעו גם בו בסופו של דבר. כי ככה זה בין אחים. אז חברה יקרה, אתם יצרתם אצלה בועת אשליה. והיא ניפצה אותה. לא בעזרתכם, כלבים. סוף מוחץ.

0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 הבא »