עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

אני שבורה מבפנים. מרגישה כמו חרסינה. עשויה מזכוכית. וזולגת כמו זמן. אני לא כלום, גרגר חול ביקום. אני מתיימרת להיות החורף. או הים. או הגשם. אבל אני רק ילדה. ילדה עם עיניים גדולות ונוקבות. אני רק ילדה שברירית שעומדת שם, ומביטה בהם.
ווינטר. כך בחרתי להיקרא. ווינטר. חורף. אני אוהבת את החורף. ואת הים. אני אוהבת לגלוש ולהקשיב למוזיקה. אני אוהבת לרוץ ולהרגיש את הרוח מנשבת בשערי. אני אוהבת לראות הגשם זולג ומכה בהכל, מנסה לנקות את העולם הטמא הזה. אני אוהבת להיות במחשב. ובטלפון. אני אוהבת לדבר. ואני אוהבת לשתוק. אני אוהבת לקרוא ספרים, ולראות אנימות. לחשוב, ולהרהר. אני אוהבת לישון. וללכת. אני אוהבת..
אני שונאת את הקיץ, ואנשים טיפשים. אני שונאת פרחות, ופקאצות וערסים. אני שונאת את עצמי. ואת איך שהעולם מגדיר אותי. אני שונאת רצח, והתעללויות בחיות. אני שונאת אנשים רעים. זה הכל בינתיים.
winterain12@gmail,com
חברים
שארלוטZippersMaskedCat
מי אני
אז מי אני בעצם. אם להודות אין לי מושג. אני יודעת שאני קיימת (ביקום הנוכחי בזמן הנוכחי), אני יודעת שאני נמצאת היכן שהוא. אני יודעת שיש לי גוף מוחשי, ולא רק מחשבה ללא בעלים. אבל האם אני יודעת יותר מזה? כל השאר הם רק שמות
שנה חדשה והחלטה.
24/09/2015 11:28
Winter
אמרתי שאני אכתוב "מחר", אותו מחר עבר, שכחתי. כותבת באיחור של שלושה ימים, לא נורא. הרי אף אחד לא מחכה לפוסטים שלי, וגם אם כן, אני כותבת רק בשבילי. אז החלטתי להיות יותר אופטימית, לנסות לחזור אל הנאיביות, כי הכל היה פשוט יותר אז. החלטתי, להרחיק את "זה"ממני, ולחזור להיות אני המאושרת, אם היא קיימת, או הייתה קיימת. זה נבע מהרבה דברים, חברים במיוחד, אלה הוירטואלים.
 
ידיד שלי חשב שידידה שלו פגעה בעצמה, הוא היה כל כך מודאג, כל כך לחוץ. אני הנחתי שאם אני אתאבד, יהיו אנשים כאלו, שידאגו, שרק ירצו לעזור. הנחתי. אולי טעיתי, אבל עדיף להיות ככה, נאיבית. 

משיחה אחרת עם ידידה, השתמע שעצם היותי אדם דכאוני, שלעתים רוצה להתאבד, הופך אותי לאנוכית, בעבור כל אלו שדואגים לי. בהתחלה כעסתי, חשבתי שהטענה הזאת מגוחכת, אבל חשבתי על זה, הרעיון חלחל לי למוח, ולאט לאט, הבנתי שהיא צודקת. 
כל הטענות האלו, מבוססות על טענת בסיס, שיש מי שאוהב אותי, ושיכאב לו לאבד אותי.
אני לא רוצה לפגוע באף אחד. בעצם, אני כן רוצה, כפי שבוודאי ציינתי, אני בן אדם כל כך טוב וטהור. אבל אם יש מישהו שאוהב אותי,בו, אני לא רוצה לפגוע.

אז עם הזמן, הנחלתי בתוך הראש שלי את זה שיש מי שיכאב לו לאבד אותי, באיזשהו מקום, בתוך ים החברים הצבועים, ואולי גם מתוך המשפחה, קיים מישהו שיכאב לו. שיכאב לו שאני אלך. אח שלי אולי, אולי אחותי, אולי אותה ידידה שחשבתי לצבועה. אולי אמא שלי, אולי אותו ידיד. מישהו. לא משנה מי, אני אנסה להתייחס אליו כאל קיים.

ואותו מישהו, הוא מה שאני מקווה שיחזיק אותי אופטימית. כי החלטתי, החלטתי להיות אופטימית, לאהוב את העולם, לא לחשוב יותר על המוות. ואולי האיש הזה, אותו אדם, אם היה יודע, שהוא מחזיק חיים של בן אדם אחד, אולי הוא היה מפסיק, לאהוב, לדאוג. אבל הוא לא יודע. רק אני ואתם יודעים. אני לא אבטיח לכתוב, כי באמת, הכתיבה בשבילי היא תחביב ולא חובה. ואני אשמח לבקר פה, היום או בעוד כמה ימים ולראות תגובות ועצות, באמת.


1 תגובות
שגרה שבורה
20/09/2015 17:15
Winter
למען האמת, אתמול כתבתי פוסט, וחשבתי על זה שלא כתבתי כלום לכבוד בית ספר. ההתחלה החדשה, ובאופן כללי על החופש שלי. וכן, גם על יום הכיפורים המתקרב. 


אז  אני אתחיל בחופש. החופש הזה היה כל כך מתסכל, הוא העמיק לי את התחושה שהבית זה הכלא, הדמעות שזלגו במהלך החופש היו כמעט רבות יותר מאשר הדמעות שזלגו במשך שנת הלימודים במלואה. החברים שלי, הוי החברים שלי, אני מניחה שהייתי קצת נאיבית. קצת הרבה, אני חשבתי שהכל כל כך אמיתי, כל כך כן, ממש כמו ילדה קטנה תמימה נאיבית וחיכנית. החופש הזה הרס לי את הניאיביות, את האמונה הנצחית שהכל יהיה בסדר. להודות באמת כתבתי הרבה קטעים פשוט לעצמי במחברות, ואני אשתף, אולי אמחוק, אבל בנתיים אני אשתף.

פעם, אמרת לי שאתה אוהב. פעם ,האמנתי. פעם אני אהבתי לאהוב. פעם אני לא הסכמתי לעזוב. עכשיו אתה אומר "אני אוהב".  עכשיו אני צועקת בראשי, קוראת לך שקרן. אתה יודע שאני צודקת. 
אני אמרתי שאני אוהבת. אוהבת אותך. אתה אמרת בחזרה. אתה שקרת, אתה רצית להשיג אותי, ואז השלכת, כי אני כבר הייתי שבויה. בתוך סורגים, סורגים של שקרים, של ציפייה דפוקה. 
פעם, אני חשבתי, שהעולם הזה, הוי העולם הזה, הוא היה כל כך טוב. כל כך תמים נאיבי ואמין. עכשיו המשקרים, וגם דוברי האמת, מבחנתי הם שקרנים. כי אתה הרסת, אתה נתת לי לאהוב ואז לקחת. אתה נתת לי כנפיים, אמרת לי שהם לתמיד, ואז עברו שבועיים. ואתה שברת אותם, את הכנפיים הלבנות שלי, הנוצצות שלי. וכל מה שנשאר זה רק ילדה עם סורגים. כבר לא ממש ילדה. כי כבר אין לה חיוכים.

אז, רק שתבינו, הקטע הזה לא נכתב על אהבה רומנטית, אהבה רומנטית לא תהיה לי. זה נכתב על חברים, על החברים שלי, כל על אלו שבעבר כל כך סמכתי, רק ספרתי להם הכל. רק אמרתי שאני אותם לעולם לא אעזוב. ועכשיו זה כבר לא ככה, הם הוכיחו לי שהם שקרנים כפויי טובה.

עכשיו לנושא של הבית במהלך החופש, אני אוהבת אותה, היא האישה שילדה אותי, שגידלה אותי להיות מי שאני. אבל היא עשתה כמה טעויות. הרבה טעויות. אני תמיד אסלח, אבל, היא לפעמים גורמת לי להרגיש כל כך שבורה. באמת באמת שבורה. תחושת מחנק, הבית שלי הוא כלא, כלא קטן, עם החדר שלי, חדר של ילדה, ושל ילד, של נער ושל נערה. מכל כך הרבה תקופות, שבהן לא ממש החלטתי מה להיות, מי לאהוב, מה לרצות. והחדר הזה, זה שכל כך אהבתי, זה שאני עדיין אוהבת אבל לפעמים קצת מפחדת, נהפך למקום קצת מעורר אימה עבורי. בין 4 קירות חבויים הפחדים, אלו שהסתרתי כל כך הרבה שנים. וכל הצדדים שלי, תלויים על הקירות, משדרים אווירת נוכחות, לעתים מדכאים לעתים משמחים. הבית באופן כללי הוא המקום שלי לבכות, ואפילו שיש לו אווירה דיי חייכנית, הוא מסמל עבורי כל כך הרבה עצב. 


אז התחיל בית ספר, עברו 20 ימים, רק בחלקם למדנו, ובשאר היו חופשים. לשהות פחות בבית, זאת התחלה טובה, כי כפי שכבר ציינתי, הבית נותן לי תחושה רעה. אבל זה גם אומר להתעמת עם חברים, על דברים שכבר קרו, שמעלים דמעות, דברים מתסכלים. נפתחתי אל חלק מהחברים, ואל השאר רק נסגרתי. אבדתי כמה חברים, ואת האדם שהיה הכי קרוב לחבר אמיתי. 
לבית ספר יש כל כך הרבה משמעויות עבורי, המקום הפגיע, המקום בו ניתן לצחוק. יש לזה כל כך הרבה משמעויות. כל כך הרבה.

טוב. אז תכננתי לכתוב על כל הנושאים שציינתי בהתחלה, אבל אבד לי החשק כרגע, אני אכתוב עליהם מחר כנראה.
1 תגובות
נשברו המעצורים, וכך גם אני
19/09/2015 21:50
Winter
חזרתי, התקופה ה"רדודה" עברה, וחזרתי עם תקופה קצת אחרת, תקופה קצת נואשת, בתקווה לקצת עידוד, אני קצת בן אדם של צומי. כן זה ידוע, אבל לא יותר מדי, זה לא תמיד כזה קבוע. 
עכשיו אני דכאונית, כמעט כל יום, מקווה להשתנות, להיות יותר שמחה, יותר אופטימית, כמו מה שהיה, ועכשיו אתם חושבים, ווינטר? אופטימית? ממש לא. אז הייתי אופטימית באמת, אבל התבגרתי, אבדתי דברים, את עצמי. עכשיו אני מרגישה קצת מדוכאת, כי זה כבר לא מה שהיה.

הם קראו לי מכוערת
הם קראו לי שמנה
הם קראו לי מטומטמת
הם קראו לי גם טפשה

הם אמרו שאני חרא
ואולי הם צדקו
הם בחרו לא לדבר איתי
אני לא חושבת שהם טעו

אני בחרתי להשתנות
הייתי טוב יותר
כבר לא הייתי בצרות
אבל הם לא שמעו אותי מדבר

בשאון הרעשים הייתי כלום נידף ברוח
הייתי בן ובת, עם מצב הרוח.
אבל זה לא היה בסדר,
אולי אותנו הם אהבו
אבל את עצמי אני לא אהבתי
אותי האמיתי הם לא שמרו.

אני בכיתי בלילות
"חתכתי" בימים
שמעתי יבבות 
של אנשים מתים

אני הרגשתי את הרוח
על כפות רגלי
אני הרגשתי את השמש
קופחת מעל עיניי

אני הרגשתי
זה השאיר אותי בחיים
אני חייתי
אבל לא בין אנשים


0 תגובות
מעצורים
20/07/2015 12:27
Winter

הכתיבה שלי נהייתה מעט רדודה לאחרונה, ומעט מאולצת, אני חושבת שלזמןמה, אעזוב את הכתיבה ואת הבלוג הזה. אני כנראה אחזור, כי אני צריכה מקום לפרוק בו.אבל זה יקרה לדעתי לא בחודש הזה. בנוסף, מחקתי את כל הפוסטים. אולי יום אחד אשחזר אותם

1 תגובות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון