עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
העולם המוזר הזה.
מה יש בו, בעולם המוזר הזה?
כל כך הרבה דברים. נשים, גברים, ילדים.
כל כך הרבה סיפורים.
חברים
hey or hiאיירופוסידון-----
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
ארכיון
לפני שאמות
דברים להספיק לפני שאני אמות:
«» «» «» «» «» «» «» «» «» «»
לצבוע את השיער שלי לסגול
«» «» «» «» «» «» «» «» «» «»
להיות מאוהבת באמת בלפחות מישהו אחד
«» «» «» «» «» «» «» «» «» «»
לאמץ חיה נוספת
«» «» «» «» «» «» «» «» «» «»
להתנדב איפהשהוא, אפילו רק ליום אחד
«» «» «» «» «» «» «» «» «» «»
לעשות קעקוע
«» «» «» «» «» «» «» «» «» «»
לעשות בנג'י
«» «» «» «» «» «» «» «» «» «»
לצאת לחופשה במקום יפה בקיץ עם ה-BFF
«» «» «» «» «» «» «» «» «» «»

לסבית? (המשך. כי היה לי עוד לכתוב)
14/02/2015 22:03
נועה
אז שלחתי לסתיו הודעה אחרי שכתבתי את הפוסט הקודם. אמרתי לה שאני צריכה שהיא תקרא את זה. לא היה לה מושג על שום דבר לפני זה.
היא אמרה לי שזה בסדר להיות לסבית ושיש לי את הזכות להיות מי שאני. הבעיה היא שזה קל להגיד את זה כשזה קורה למישהו אחר; אתה אומר לו, "זה בסדר להיות הומו", ואתה משאיר אותו לבד לגלות אם הוא באמת הומו, ואתה משאיר אותו לבד להתמודד עם כל האנשים שיצחקו עליו.
אני בכלל לא יודעת אם אני לסבית! אלה רק כמה רגשות. אני סך הכל בת 13. אין לי מושג מכלום. אורנה בנאי יצאה מהארון רק באיזה גיל 40, אולי לא יהיה לי מושג עד שאני אהיה בת 40?
אני יושבת פה, עם חימום על הרמה הכי גבוהה, ואני מזיעה. אבל אני עדיין רועדת. אני לא יכולה לשלוט בעצמי יותר. אני לא מכירה את הגוף שלי.
זה כמו להיות לסבית אבל גם הומופובית באותו הזמן. אין לי בעיה עם גייז ולסביות כשהם לא אני, אבל כשזה תופס אותך, אתה מתחיל לחשוב על זה יותר כמחלה. כל הגוף שלך רועד ואתה בוכה, ואתה מרגיש שאתה חייב לעמוד על איזה גג ולצרוח לכל העולם, "אני לסבית!" אבל מהצד השני, אסור שאף אחד ידע.
אני חושבת עליה כל שניה. הלב שלי פועם כשאני חושבת עליה, וקשה לי לנשום. אני רק רוצה לראות אותה שוב, את כינרת. לחבק אותה. אני רוצה שהסנטימטר ההוא שהיה בין השפתיים שלנו יעלם.
ומהצד השני אני רוצה שזה ילך. שכל המחשבות האלה יעלמו, אני רוצה שהן לא ייתקיימו יותר! יש לי מספיק צרות בחיים, למה אני צריכה גם את זה? מה היה לי רע בתור ילדה סטרייט? מה היה לי רע לחשוב על בנים כמו שבנות חושבות על בנים, ולחשוב על בנות כמו שבנות חושבות על בנות?

0 תגובות
לסבית?
14/02/2015 21:28
נועה
אז מצאתי את עצמי חוזרת לכאן, בזחילה.
אחרי שהרגשתי כל הבעיות שלי נפתרו; שכל העולם מחייך אלי והשמש זורחת רק בשבילי, אני נזרקת שוב פעם לבור החשוך והקר, ואתם האנשים היחידים שלהם אני יכולה לספר את זה.
זה לא שזו הבעיה היחידה שלי; לא חסרות לי בעיות. אבל זו היחידה שאני צריכה להתעמת איתה ברגע זה, כאן ועכשיו.

אוקיי, אז הכל התחיל... בעצם, אני לא ממש יודעת.
בזמן האחרון אני מסתכלת על בנות שונה. הרגשות שלי אל בנים אחרים השתנו. פעם, אם היה לי קראש, הייתי מסתכלת עליו ופשוט רוצה להפשיט אותו, סליחה על הביטוי. אבל זה נכון. היום אני מסתכלת על מי שפעם היה חתן חלומותיי והכי רחוק שאני יכולה להגיע איתו בדמיון זה חבר טוב.
ובנות מעבר לזה... זה כל כך קשה! אני לא מצליחה להוריד את העיניים שלי מהן. יש כמה שאני ממש לא יכולה לחשוב עליהן באופן הזה, כמו החברה הכי טובה שלי, סתיו, או עוד כמה חברות טובות שלי, אבל כל שאר הבנות פשוט... אוף, זה כל כך מבלבל. 
אז כן, התחלתי לחשוב שאולי אני לסבית. המילה הזאת, כל כך קשה לכתוב אותה, שלא נדבר על להגיד אותה. אני מכירה את המילה גיי, ואני גם משתמשת בה ולא בתור קללה, אבל אני לא חושבת שאי פעם בחיים שלי אמרתי את המילה הזו בקול. לסבית. ל-ס-ב-י-ת.
אבל תמיד כשחשבתי על זה, חשבתי על כל הסיבות למה אני לא אמת לסבית ולמה אני סתם מתבלבלת: הורמונים? זה מה שאבא שלי היה אומר.
אם הייתי אומרת את זה לאמא שלי, היא הייתה אומרת שאני מושפעת ע"י האנשים שאני מעריצה- האיידול שלי הוא גיי, או שאני מנסה להשתלב ולהעמיד פנים שאני משהו שאני לא.
היא בטח גם הייתה שולחת אותי בחזרה לפסיכולוגית.
אנשים אחרים היו אומרים לי לתת לזה זמן.

אבל קרה משהו שבאמת גרם לי לחשוב ככה. בבקשה, אם אתם קוראים את זה ואתם מכירים אותי... אל תספרו את זה לאף אחד. *בחיים.*
הייתי בבת מצווה של החברה הכי טובה שלי סתיו. והגיעה למסיבה גם חברה ממש טובה שלה שגרה רחוק בצפון, וגם אני מכירה אותה, קוראים לה כינרת. מאחר שלסתיו יש חבר ואני וכינרת היינו בודדות, רקדנו את ריקוד הסלואו ביחד. וכל פעם שהדי-ג'יי היה שואל אם יש פה זוגות, כינרת ואני היינו מקרבות את השפתיים שלנו סנטימטר אחד מנשיקה ועושות מין רעש כזה של נשיקה.
ואתם יודעים מה? מאז לא הפסקתי לחשוב עליה. על כינרת. אני לא יודעת למה. אולי ה בגלל שאני מאוהבת בה? אני כל פעם חושבת על זה, ואז אני חושבת על מה אנשים יגידו. וה סתיו תגיד, ומה כינרת תגיד, ומה ההורים שלי יגידו, ומה כל מי שאוהב אותי יחשוב.
ובדרך כלל לא יהיה לי אכפת מי יחשוב מה, אבל אני חייבת להתחשב בזה. 
זה כל כך מתסכל. אני לא יודעת יותר איך לזוז, איך לחשוב, איך לנשום. מה אם אני באמת לסבית? זה אומר שכל העולם שלי יתהפך?
אנשים יתרחקו ממני, זה בטוח. אף אחד בבית-הספר לא ירצה לדבר איתי. כל הבנים יקראו לי לסבית בתור כינוי גנאי, וכל הבנות יתרחקו ממני כי הן יפחדו שאני אתאהב בהן. 
מה אני אעשה?
3 תגובות
רק רציתי להגיד...
12/01/2015 21:14
נועה
היי חבר'ה. רק רציתי להגיד משהו קטן, תודה רבה!
נכנסתי לעמוד ניהול, ושמתי לב שיש לי 74 (!) צפיות בפוסט שלי "ריטלין, או שלא."
תודה רבה! זה מרגש אותי שכולכם נחשפים לסיפורים שלי ולמה שאני עוברת, ושזה מרגש אתכם.
0 תגובות
נועם ועילי
12/01/2015 20:59
נועה
"תצלמי! תצלמי!" היא אמרה וצחקה. צחקקתי גם אני, הוצאתי את הטלפון שלי וצילמתי. עשרות תמונות. בכל תמונה היא עשתה פרצוף אחר- מטופש, כועס, שמח.
שלא תבינו אותי לא נכון- זה היה תמים לחלוטין. סתם שתי בנות, רצות ברחבי הפארק, מצלמות אינסוף "סלפי" ותמונות עם פרצופים מצחיקים. ותמונות מול האגם, ותמונות על הדשא, וסתם תמונות של השמיים ושל הרגליים שלנו.

אחרי שהתעייפנו, נשכבנו על הדשא אחת ליד השנייה והתחלנו לדפדף בתמונות. שמתי לב לשני אנשים עומדים ברקע של אחת מהתמונות. "נוי!" קראתי לה בהתרגשות. 
"אח, מפגרת! צרחת לי באוזן!" היא צעקה עלי בחזרה, ונתנה לי סטירה קטנה. צחקקתי.
"יש פה מישהו ברקע של אחת התמונות, בואי תסתכלי!" נעמדנו. בתמונה נוי קופצת עם הידיים לצדדים.  הגדלתי את התמונה, וברקע עמדו שני ילדים מהשכבה שלנו- נועם ועילי- ועשו... מה?!
נכנסתי להלם רציני.
כיביתי את הטלפון ותפסתי לנוי ביד. סימני לה להיות בשקט וגררתי אותה איתי, בזמן שהיא צרחה, "די! עזבי אותי!", וצחקקה: "הצילו! היא חוטפת אותי! הצילו! מישהו!" היא אמרה, צוחקת.
"יא מטומטמת, מישהו עוד באמת יחשוב שאת נחטפת." אמרתי לה. 
רצנו אל העץ שמולו צילמתי את התמונה. בפינה עמדו נועם ועילי, מתנשקים.

"ליאור... מה קורה פה?" היא לחשה אלי.
"ששש, תהיי בשקט!" אמרתי לה, וחסמתי לה את הפה עם היד שלי. היא עוד לא ראתה אותם.
"על מה את מסתכלת?" היא שאלה.
הצבעתי על נועם ועילי.
"מה?!" היא צעקה. "נועם... ו... עילי?!"
נועם ועילי שמעו אותנו ועצרו את ההתמזמזות הארוכה שלהם. הם הסתכלו עלינו במבט מפוחד.
נועם לחש משהו לעילי, ועילי ניסה ללחוש משהו לנועם, אבל במקום זה יצא לו כמו מין צעקה. "אני הולך אליהן!" הוא אמר.
עילי ניגש אלינו. עם השיער הג'ינג'י והיעיניים הירוקות שלו. בחיים לא הייתי חושבת עליו כעל הומו. אבל האמת היא שזה די חמוד, כשחושבים על זה.
הוא הסתכל עלי במבט מתחנן. "ליאור... בבקשה, אל תספרי לאף אחד." הוא לחש אלי. 
"למה לא סיפרת לאף אחד בעצמך?" שאלתי.
"היתי מספר, אבל נועם רוצה לשמור את זה בסוד..." הוא אמר. "בבקשה, אל תספרי לאף אחד. בחיים. אני ממש מפחד שאם תספרי, נועם יתאבד, בבדיוק כמו הדוד שלו."
"הדוד שלו?" שאלתי.
"הדוד שלו יצא מהארון לפני המשפחה שלו לפני בערך 5 שנים, כשנועם היה בן עשר. ההורים של נועם וסבתא שלו מאוד לא תמכו ברעיון, ולא הסכימו לדבר עם הדוד שלו."
הוא עצר והחניק יבבה.
"הדוד שלו התאבד בערך חודשיים אחר כך." הוא סיים.
"אני מבטיחה," אמרתי.
"מבטיחה." אמרה גם נוי.
"תודה... תודה רבה." עילי אמר, וחזר אל נועם. 
הם התלחששו למשך בערך עוד חצי דקה, ואז נועם חיבק את עילי. עילי תפס את הפנים של נועם ונישק אותו. 
השתדלתי שלא לבכות. הלוואי שזה היה קל יותר בשבילם.
הלוואי.
0 תגובות
רק לי נמאס?
11/01/2015 19:14
נועה
אני כבר יצאתי מהעניין הזה. אני הצלחתי לברוח מהדימוי העצמי הנמוך. מהבכי בחושך כל לילה, מהבכי בשירותים, מלהבריז מימי לימודים שלמים בלי להגיד לאף אחד.
אני הצלחתי להימלט מהפחד שלי מללכת לבריכה עם בגד ים, אני הצלחתי להכחיד את העצב.
אבל זה לא יכול להיות שאני היחידה שנמאס לה.
שנמאס לה מהפרסומות הסקסיסיטיות, שנמאס לה מכל תופעת הישבן ששולטת בעולם כרגע, שנמאס לה מזה שמה שמייצר כסף בעולם הזה הוא נשים, והרבה נשים.
בונוס כסף אם הנשים האלה בלי בגדים.
רק לי נמאס שאם אני רוצה לצפות בסרטון ביוטיוב אני צריכה לסבול פרסומות לאתרי פורנו בצדדי הסרטון?
רק לי נמאס לשמוע נשים שנאנסות, נשים שמידרדרות לזנות לא מבחירה...
אפילו נשים שרק הוכות ברחוב.
שמישהו יסביר לי, למה אישה בת 16 שהולכת ברחוב, צריכה לסבול הטרדות חוזרות ונשנות, רק כי היא קיימת?

בסין, אישה אחת נתפסה כשהיא ניסתה לגנוב אייפון של מישהו שישב בבית קפה.
אתם יודעים מה קרה?
כל יושבי בית הקפה תפסו אותה, היכו אותה והתחילו להפשיט אותה. כן, להפשיט אותה!
מאסר זה לא מספיק, הרי צריך גם להפשיט אותה.

רק לי נמאס?
אתם עכשיו תגידו שלא.
שכולם עושים מאמצים, שכולם מנסים, שכולם מארגנים הפגנות וקמפיינים...
אז תסבירו לי,
אם כולם עושים את כל הדברים האלה,
למה שום דבר לא משתנה?

1 תגובות
ריטלין. או שלא.
10/01/2015 21:35
נועה
מה שאתם עומדים לקרוא בא ממעמקי הנפש שלי. זה מה שעברתי, ומה שאני עדיין עוברת.
הסיפור הבא לא מבוסס על סיפור אמיתי.
הוא סיפור אמיתי בעצמו.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

"אני לא רוצה!" צעקתי. כוס המים והכדור האדום, המאיים הזה, נחו על השולחן מולי. הרגשתי את הדמעות מצטברות בעיניים שלי. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה, "אני לא רוצה, אל תכריחי אותי, לא, לא, לא, לא...."
היא פשוט עמדה שם והסתכלה עלי. לא יכולתי לראות שום רגשות במבט שלה. שום הזדהות, שום הסתייגות, שום כעס, שום אהבה. פני פוקר.
"נועה..." היא התחילה.
"לא, אמא! אני לא מסוגלת! אין לך מושג כמה קשה זה! אני לא מסוגלת לקחת ריטלין יותר... את לא מבינה מה זה לחיות ביום-ביום, כשאתה לא בן אדם, אתה רובוט. את לא מבינה ואת בחיים לא תביני. אין לי רגשות. אין לי אהבה, שמחה, התרגשות. אני קרח ואני לא מסוגלת לצאת מזה. מבחינתי לנשור מבית הספר."

וככה נראה כל בוקר טיפוסי בחיי.

אתם מבינים, אני סובלת מהפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות (ADHD) קשה מאוד. נגזר עלי לקחת ריטלין קונצרטה- שמשפיע ל-12 שעות- לבערך שארית חיי. אם חשבת שזה רק בבית הספר ככה, טעיתם- אבא שלי בקרוב בן 40, ולוקח ריטלין בעצמו. הוא לא מסוגל להתרכז בעבודה בלי זה. 
ריטלין הופך אותי למשהו אחר. זה כאילו שמישהו לקח ממך את הזכות לשמוח. זה כאילו שמישהו הוציא לך את הנשמה, עקר אותה החוצה בפלייר. 
כאילו שמישהו לקח לך את הזכות להיות אנושי.

"אמא... אני צריכה לדבר איתך." ניגשתי אליה. היה בערך 7 בערב, וההשפעה של הריטלין בדיוק עכשיו פגה. היא סגרה את הלפטופ שלה והתיישבה מולי, במבט של "ידעתי שזה יגיע."
הסתכלתי לה עמוק בעיניים. "אמא, אני סובלת." התחלתי את המשפט.
 השפלתי מבט וסיפרתי לה ה-כ-ל. לא היה לה ממש מושג לגבי תופעות הלוואי שאני עוברת. היא ידעה שאני לא אוכלת בגלל דיכוי התאבון, ושקשה לי מבחינה חברתית בגלל חוסר ההיפראקטיביות, אבל לא היה לה מושג מה באמת מפריע לי. סיפרתי לה, כל בוקר, אל היא תמיד אמרה שאני מגזימה.
כשסיימתי הרמתי את מבטי. היא בכתה בשקט. היא חיבקה אותי.

מאז אני לא לוקחת ריטלין.


5 תגובות
מה השעה?
10/01/2015 19:53
נועה

הלכתי ברחוב. בערך 7 בערב, בדרך חזרה הביתה. לא היו ברחוב הרבה אנשים, אולי 5 מסביבי.

בחורה עוצרת אותי ברחוב, שואלת אותי מה השעה.

"19:32", אמרתי. היא הודתה לי. בחורה אחרת נפנפה לה מהצד השני של הרחוב, והיא רצה אליה. הבחורה השנייה תפסה לה בצוואר ונישקה אותה. בעיקרון אין לי בעיה עם קהילת הלהט"ב, אבל אני חייבת להודות שזה היה קצת מוזר. אבל בעיקר חמוד.

זקן אחד שעבר לידן צעק, "תפסיקו עכשיו! כשאלוקים ברא אתכן לא לזה הוא התכוון! תנהגו כדרך ארץ, לכו תכירו בנים! אני לא רוצה לראות אתכן כאן שוב אף פעם!"

הן שמרו על קור רוח, הן בטח כבר רגילות לזה. הבחורה ששאלה אותי מה השעה תפסה את היד של השנייה, והן התרחקו. הזקן עמד והסתכל עליהן במבט נגעל. אני הסתכלתי על הזקן במבט נגעל. אנשים כמוהו לא צריכים להתקיים.

2 תגובות
רכבת
27/12/2014 22:52
נועה

ישבתי בתחנה, חיכיתי לרכבת שאמורה להגיע בעוד10 דקות.

העפתי מבט בלוח הנסיעות. הרכבת תגיע רק ב-14:33?אז כנראה שאני אחכה עוד 20 דקות, לא 10...

"אני אומר לך שהוא לא קיים! אתה מבזבז אתהזמן שלך!" אבא ובן נכנסו לתחנה והתיישבו בספסל שלידי, באמצע ויכוח סוער.

"אני מאמין, מה זה מפריע לך?" הבןאמר, כאילו נעלב. "כי אתה מבזבז את הזמן שלך! אלוהים לא קיים. אם אלוהים היהקיים, העולם שלנו לא היה נראה חרא כמו שהוא היום. אלוהים נטש את עם ישראל עוד לפנישאדם וחוה התפכחו." הטיח בו האב.

"די כבר, אבא. אני מאמין. אני מאמין שאםכל האנשים בישראל גם יאמינו, אולי ה' יחזור להיות לצדנו, ואולי המשיח יבוא."הילד אמר, ממש מתגונן. הוא היה בן בערך 13, גבוה, שיער חום, ושרשרת של מגן דוד עלהצוואר, כמו השרשרת שעל צוואר אביו. על ראשו הוא חבש כיפה.

"תפסיק. אני אבא שלך ואתה תעשה מה שאניאומר לך." האב אמר, בניסיון להרגיע את הרוחות. הבן יבב, כאילו ניסה לחנוק בכישעמד להתפרץ. "אתה תעשה מה שאני אגיד לך לעשות!" האב התפרץ. כבר לאיכולתי להתאפק, הסתכלתי עליהם. "אתה תנשום כשאני אגיד לך, תאכל מה שאני אגידלך, תחשוב מה שני אגיד לך, תישן כשאני אגיד לך, תחלום מה שאני אגיד לך, תרגישותאהב ותחיה איך שאני אגיד לך, ואתה גם תאמין במה שאני אגיד לך!" הוא צעק.דמעה יחידה זלגה מעינו.

אחרי עוד כמה דקות שנראו כמו נצח, הקרייניתהודיעה לנו בקולה הצלול שהרכבת נכנסת אל התחנה, וכך באמת היה.

הילד עמד בפתח הרכבת. האב תפס בכתפו."היי," הוא אמר, "אני אוהב אותך."

הילד הסתכל עליו למשך כמה שניות, ודמעה זלגהמעינו. "ואני אוהב את אלוקים." הוא אמר, והעיף את ידו של אביו מכתפו.הדלת נסגרה. הרכבת נסעה.

הילד בכה לאורך כל הנסיעה אחרי זה.

 

מבוסס על מקרה אמיתי.

1 תגובות