עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

קוראים לי מאיה, אתם אולי מכירים אותי כ- LonelyGirl
אם שמתם לב, התחלתי לכתוב סיפור חדש שנקרא "רוצה לצעוק".
חשבתי לעצמי, אני רוצה באמת להצליח עם הסיפור הזה, לעשות 'קוביות טקסט' עם תמונות של הדמויות וקצת עליהן (התמונות הן רק להמחשה, חלק מהן אתם מכירים מסדרות..). אז פשוט פתחתי בלוג שלם רק בשביל הסיפור, אני לא אמחק את הפרקים הקודמים אבל כן אעלה אותם כאן ואמשיך לעלות רק כאן. זה יהיה הרבה יותר מסודר ואני בטוחה שיהיה יותר כיף לקרוא..
אשמח לתגובות, קריאה מהנה :-)
מאיה

נערה בת 17, עולה לכתה יא
הדמות הראשית בסיפור.
חמכה, מצחיקה, חברותית, אופנתית, מתגלה כרודפת הרפתקאות.
חברה לשעבר של עומר, אך עדיין מרגישה כלפיו רגשות שלא תוכל לממש.
לאחר שהדברים התחילו להשתבש, היא לקחה על עצמה ועל חברותיה הדר, דנה ושיר משימה, שתעשה בשבוע האחרון של החופש הגדול וגם אחריו.
עומר

נער חתיך בן 17 וחצי עולה לכתה יא
באמצע החופש הגדול מתגלה עומר כ'הומו'. הוא נאלץ להפרד מחברתו מאיה ולספר לה את האמת.
עומר גדל אצל משפחות אומנות רוב חייו אך להפתעתו הרבה, ביום בהיר אחד, הגיעה אמו של עומר והרגילה אותו לחיים חדשים עם אמא.
כל הלחץ וההרגלים החדשים מפנים את עומר לדברים לא מזהירי פנים במיוחד, הוא משתנה וכמעט לא נותן לאף אחד להכנס לחייו.
רוצה לצעוק- פרק שמונה
12/08/2013 11:23
I Want to shout
פרק קצר אחרי זמן רב, אשמח אם תגיבו, אחרי הכל- זה בשבילכם.

קפאנו במקום. אני חושבת שאם זו הייתה הטכניקה- היינו אלופות הארץ ב'דג מלוח'.
"אני לא מבינה.. מה זה?" שאלתי בהיסוס
"זאת... אני" אמרה הדר ופרצה בבכי.
"כן, את זה הבנתי אבל מי לעזאזל שולח לך תמונות שלך... במקלחת" אמרה שיר
"זאת לא אני, נשבעת!" אמרה דנה
"תבדקו רגע את שלכן" ביקשה הדר ורצנו מיד לבדוק את ההודעות.
העברתי מבט חטוף בתמונות שנשלחו למכשיר הנייד שלי "אתם לא רציניים!" צעקתי ופרצתי החוצה בריצה מהירה. איפה המורה לספורט עכשיו, הא?!
"אין שם אף אחד" צעקתי מרחוק
"מן הסתם.." מלמלה הדר. היא נראתה מיואשת.
"אלה הפאפראצי של שיר או מרגל כפייתי?" שאלה דנה
"תנחשי" אמרה שיר
"רגע.. ממתי התמונות האלה? מאיה!" אמרה דנה ורצה לעברי. "התמונות האלה לא צולמו אצלך, אנחנו כבר שבוע מתנחלות אצלך, איך זה שאני מופיעה פה בבית שלי?" שאלה דנה בחדות הבחנה.
"רגע, אז את חושבת שיש מצב שהוא ריגל אחרינו כבר מתחילת החופש?" נדהמתי
"אם הוא בכלל ריגל..." אמרה שיר
"למה את מתכוונת?" שאלה הדר
"אולי זה סתם עוד סוטה שצילם תמונות. הנה, אני הגעתי רק מלפני שבוע, אין לו תמונות שלי." השיבה שיר
"אבל יש לו תמונות אחרות שלך.. בשדה התעופה" אמרה הדר
"אוקיי... מרגל" הודתה שיר. "רגע, אז אם הוא ריגל אחרינו מתחילת החופש.. נראה לכם שהוא יודע מה קרה לפני כמעט חודשיים?" 
"אני מקווה שלא" אמרתי 
"טוב תרגיעו, שום מרגל ושום נעליים..." התחילה הדר
"ושום בצל.." התחכמה דנה. שרקתי במשרוקית. "טוב טוב!" התייאשה.
"אבל אסור שהוא ידע מה עשינו- פשוט אסור!" התעצבנה שיר
"אבל אם הוא יודע... זה יהרוס לי את החיים" בכתה דנה
"בואו פשוט נשכח מזה" הצעתי "זה לא קרה אף פעם וזה גם לא יקרה. אם מישהו יודע- הוא סתם מדמיין, מי יאמין לו בכלל?" המשכתי.
"צודקת" הסכימה הדר "זה לא קרה".
"כולן מסכימות?" שאלתי
"אי אפשר פשוט לשכוח מזה" אמרה דנה
"טוב.. יהיה לך מספיק זמן לשכוח את זה במוסד לעבריינים צעירים.." אמרה שיר
שרר מתח באוויר. שקט מוחלט. לפתע נשמע צליל המעיד על קבלת הודעה. ושוב. ושוב. ושוב. ממש כמו בסרטים, החטפנו מבט בהודעה ולא האמנו לנגד עינינו. 
'אני יודע מה עשיתן בקיץ האחרון'



2 תגובות
רוצה לצעוק- פרק שבע
02/08/2013 21:58
I Want to shout
לפני שתתחילו לקרוא, רציתי לומר שההשראה שלי בשיאה, פשוט תגיבו, זה עושה לי טוב :-)

אחרי שעתיים של אי שפיות נוראית, התייאשתי.
לאחר כל הניסיונות הכושלים לפרוץ את הדלת, התחלתי להריץ בראשי מחשבות של 'מה אם אתקע פה לנצח', איך אני אמורה להתרגל למצב הזה?
הדר לא הפסיקה לצווח, שיר לא הפסיקה להתאגרף עם הדלת ודנה לא הפסיקה לנחור.
כמו שאמרו לי פעם 'אין שכל אין דאגות', אני באמת מקנאה בדנה.
אני רק ישבתי. גבי מושען על הקיר, רגליי על הרצפה, ראשי מופנה כלפי מעלה, נושאת תפילה.
מה יהיה? לא דאגתי לעצמי, דאגתי לעומר. משום מה, גם כשאני תקועה בתוך חור מסריח, אני דואגת לו. גם אם הוא זה שגרם לי לסבול, גם אם הוא זה שנפרד ללא הסבר. גם אם אני כל כך שונאת אותו, הלב עדיין מרגיש משהו כלפיו, ולאו דווקא שנאה וכעס. תקווה. תקווה שהכל יסתדר. 
אבל אנחנו לא בסרט, ואין גיבור. גם פופקורן אין, אני גוועת ברעב.
"הדר, אוזן שמאל הלכה לי ואוזן ימין מתחננת לשקט" אמרתי
הדר הפסיקה לצרוח לרגע ואמרה "צודקת, במלא אין טעם, אף אחד לא יישמע".
שיר הפסיקה להתאגרף עם הדלת ועברה לטכניקה קצת יותר מוצלחת. בעיטות.
דנה המשיכה לחלום. קינאתי בה באותו הרגע, רציתי גם. 
רציתי לעצום עיניי, וכשאפקח, להיות בבית. לגלות שהכל היה רק סיוט.
"תפתחו חלון, אני נחנקת" התחננה שיר.
"הנה" ניגשה הדר לחלון ופתחה לרווחה.
"תודה" אמרה שיר 
                                             אחרי חמש דקות

"יאו, מטומטמת!" שיר והדר פצחו במקהלה ופתחו עד הסוף את החלון. 
"נו את באה?" שאלה אותי הדר
"תצרחי דקה" ביקשתי
"מה?" נדהמה הדר
"נו, זה חשוב" אמרתי
"אאאאאאאאההההההה!" צרחה הדר
"מה?! מה קרה?!" דנה קמה בבהלה.
"יופי, עכשיו כשכולן ערות, אפשר כבר להדיר את רגלינו מהמקום המזוהם הזה?" ביקשתי.
"בכיף" צחקה דנה ויצאנו סוף כל סוף מהמחסן הזה.
"אני לא יודעת מה אתכן, אני בעד לחזור הביתה" אמרה שיר
"כשאת אומרת הביתה...." התחלתי
"כן, אני מתנחלת אצלך." הודיעה
"אם כבר, גם אנחנו נבוא אלייך, אני לא חושבת שארצה להעביר את הלילה הזה לבד, במיוחד עכשיו כשאבא כבר לא גר איתנו..אין גבר בבית" אמרה הדר
"איפה עידו שירביץ לך?!" צחקה שיר
"בחלום התשיעי" אמרה הדר וכולנו צחקנו.
אחרי רבע שעה נסיעה, הגענו.
החלפנו בגדים, צחצחנו שיניים והדבר הראשון שעשינו היה לישון.
-הפעם שמתי אוזניות- 

החלטתי לחזור למסדרי הבוקר ולומר, שזה עדיין לא נגמר.

"בוקר טוב!" צרחתי ושרקתי במשרוקית.
"מה... נו באמת.." אמרה הדר כשראתה אותי במדים של אחי.
"חשבתי שסיכמנו שאת זורקת לה את המשרוקית" אמרה שיר להדר.
"שכחתי..." הצטערה הדר.
"כבר עשר, ק-ד-י-מ-ה-!" הכרזתי
"מה עשר?!" צרחה שיר
"ע-ש-ר, את לא שומעת טוב?!" אמרתי מדגישה כל אות.
"לא.. הצרחות של הדר עדיין מהדהדות לי במוח" אמרה שיר
"אז אני מבינה שסתם הכנתי ארוחת בוקר..." התייאשתי
כולן קמו בבת אחת. "ארוחת בוקר?!" וטסו למטבח
"הו, אני גוועת!" הכריזה דנה
נשמע צלצול הודעה. ושוב. ושוב. ושוב.
"אני מניחה שלכולנו יש הודעות" אמרתי
הדר בדקה את ההודעה וקפאה במקום.
"הדר?" שאלתי. היא לא ענתה.
"הדר, הכל בסדר שם?" שאלה דנה
ניגשנו אליה. הדר הראתה לנו את ההודעה.
כולנו קפאנו, ועכשיו הבנתי למה....


10 תגובות
רוצה לצעוק- פרק שש
02/08/2013 18:08
I Want to shout
בעשרה לאחד עשרה כבר היינו בתוך המכונית מאחורי השיחים שליד מגרש הכדורסל דרוכות ומוכנות לפעולה.
ניסינו להציץ מבעד לחלון אך כל מה שהצלחנו להפיק ולראות זה רק חושך ושיחים.
לפתע הבחנו בדמות מתקרבת. היא אמנם הייתה בגובה של עומר אך מרחוק לא יכולנו להבחין בפניה.
לאחר חצי דקה של מארב ראינו עוד שתי דמויות. כבר אז הבנו שמשהו לא בסדר. כאילו, אני חייבת לבוא לבד, אבל לך מותר להביא את כל החמולה? די פחדתי ממה שיעשו לי שם.
זה היה ברור שאם אבוא עם הדר ושיר הוא לא ידבר. אולי יצעק, יקלל, יצווח, יצרח, אבל ידבר הוא לא. לפחות לא מה שרצה לומר, אם בכלל. אז שיר והדר נאלצו להתחבא גם הן מאחורי השיחים ודנה שמחה שהיא לא נשארת לבד.
אבל.. זה עומר! למה שירצה לפגוע בי? אני מכירה אותו כל כך הרבה זמן, הוא חלק בלתי נפרד מחיי, במיוחד עכשיו. לא אתן לו לעשות דברים שיצטער עליהם אחר כך. אם הוא איבד את שפיותו אני זאת שצריכה להחזיר לו אותה. מי אם לא אני?
בשעה אחת עשרה בדיוק יצאתי מהמכונית. כשהם לא הבחינו, רצתי לצד השני, מראה להם שבאתי מכיוון הבית שלי ושאין זכר למכונית בסביבה.
צועדת. גופי רועד. צעד אחר צעד. פעימות ליבי מתחזקות מרגע לרגע.
כשהייתי מספיק קרובה הבחנתי רק בעומר. שאר הדמויות נעלמו מטווח ראייתי. האם דמיינתי אותן? 
"היי" הוא אמר
"היי" לחשתי, פחדתי. "למה אני פה?" שאלתי.
"כי רציתי לומר לך כמה דברים" אמר "וכי רצית לדבר איתי"
"אני יודעת, אבל למה דווקא כאן?" אמרתי
"על מה רצית לדבר?" התעלם עומר מדבריי.
"על... רציתי לדעת מה קרה באותו הלילה" היססתי
"איזה לילה?" היתמם
"הלילה שברחת" אמרתי
"היה לי משהו דחוף לעשות" אמר
"מה?" שאלתי
"אני מצטער" אמר עומר
"על מ..." התחלתי לשאול אך טרם סיימתי דבריי, עומר התקרב.
הכל נהיה חשוך. אני לא זוכרת מה היה באותו הרגע.
כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי קשורה במחסן בית הספר הישן כשכל חברותיי קשורות לידי.
"הו, בוקר טוב לך!" אמרה הדר 
"מה.. מה קורה פה?" נדהמתי
"החבר שלך העניק לנו לילה מפנק במלון חמישה כוכבים, מה לעזאזל נראה לך שקורה כאן?!" התעצבנה שיר.
"אני... לא יודעת" ההלם הכה בי כמו ברק.
"את זוכרת מה קרה?" שאלתי את דנה
"אני היחידה" צחקה דנה וחיוך עלה על פניה
"מה את צוחקת, סתומה?!" התעצבנה הדר
"הוא נתן לכן לשאוף חומר הרדמה, אני היחידה שלא שאפתי אותו העמדתי פני רדומה, אני אולי נראית מטומטמת אבל יצא שאני החכמה היחידה פה" אמרה דנה
"הא הא, תגידי את זה לאריאלה" אמרתי
"הוא היה לבד?" שאלתי
"לא, היו עוד כמה שעזרו לו" אמרה דנה והצדיקה את התאוריה שלי שהיו עוד כמה אנשים מלבד עומר.
"מגרד לי באף" הודיעה דנה
"תסבלי בשקט" אמרה שיר
"אוף... למה הם לא קשרו רק יד אחת, אני סובלת!" אמרה דנה
"מעניין באמת למה!" אמרה הדר בקול ציני
"נו מאיה, לפחות הוא הסביר לך למה הוא ברח?" שאלה שיר
"לא.. הוא רק אמר שהיה לו משהו דחוף לעשות" אמרתי
"חכם בלילה..." אמרה שיר וכולנו צחקנו "מה?!" שיר לא הבינה.
"רגע!" אמרתי
"מה?!" פצחו כולן במקהלה
"הוא לא כזה חכם כמו שחשבנו..." אמרתי
"מה.. על מה את מדברת?" שאלה הדר
"הוא נעל אותנו במחסן!" הודעתי
"יופי, גאון! עלית על זה לבד?" שאלה הדר
"רגע.... הבנתי לאן את חותרת" אמרה שיר "חחחח הוא השאיר אותנו במחסן עם כלים חדים שאפשר לחתוך איתם את החבל!" המשיכה. אין, כולן צריכות ללמוד ממנה.
"בדיוק!" הכרזתי
"מדהים! עכשיו איך נגיע לכלים?" שאלה הדר
"וואלה.." אמרה דנה
"שיר, תנסי להגיע למטאטא עם הרגל" ביקשתי
שיר ניסתה והדר שאלה "איך לעזאזל יעזור לנו מטאטא?"
"ואללההה!" הכריזה דנה
"מה? מה כולן הבינו שאני לא?" התייאשה הדר
"נגיע לכלים עם המטאטא!" אמרה שיר ושלפה סכין יפנית בעזרת המטאטא.
שיר התחילה לחתוך, אט אט החבל נחתך ואיפשר לשיר סוף כל סוף לשחרר את ידיה.
"מי הבאה בתור?" שאלה שיר ולאחר מספר דקות כולנו היינו חופשיות.
"שיט! המחסן נעול" אמרה הדר
"אוי לא..." אמרה דנה
"מה קרה?" שאלתי
"יש לי פיפי..."
"את לא רצינית!" אמרה הדר
"תתאפקי" ביקשה שיר
"אני לא יכולה.." השיבה דנה
וכך נותרנו נעולות בתוך מחסן בית ספר שנטוש כבר כמה שנים, ללא זכר לבני אדם בסביבה, מאופקות עד סף גבול היכולת ועם ניסיונותיה הרבים של הדר לצרוח ולהזעיק עזרה.

12 תגובות
רוצה לצעוק- פרק חמש
02/08/2013 16:00
I Want to shout
אחרי אותה הבשורה, כולן נדהמו. הן לא הבינו מה אני רוצה מחייהן. במיוחד הדר.
"טוב מאיה, כשתגלו מה הוא מסתיר, אתן יודעות איפה למצוא אותי" הדר אמרה וניגשה לכיוון המיטה.
דנה ושיר בעקבותיה, נוטשות אותי לבד בשדה הקרב.
"אתן לא רוצות לדעת ממי הוא ברח? מה קרה באותו הלילה?" צעקתי להן מרחוק. הן הסתובבו.
"זה כבר לא עניין שלנו" הדר אמרה
"למה את נגד? אני בעד" שיר הכריזה והצטרפה אליי
"גם אני" אמרה דנה וניגשה לעברינו.
"נו, בחייאת בנות, מה זה, עליהום?" התעצבנה הדר.
"אז את איתנו?" שאלתי
"יש לי ברירה?" צחקה הדר והצטרפה אלינו.
"מתי מתחילים, או יותר נכון, ממה מתחילים?" שאלה שיר.
"קודם כל צריך לדעת למה הוא ברח. הדבר הראשון שמוביל אותנו זו אותה השיחה שעומר ניהל שנייה לפני שהכל קרה" אמרתי
"אז את מתכוונת ש...." הדר התחילה
"כן, צריכים להשיג את הפלאפון של עומר" שיר אמרה
"כשאמרת להשיג, למה בדיוק התכוונת?" שאלה דנה
"התכוונתי ל.." התחילה שיר אך דנה קטעה את דבריה "לא, לא, לא, לא, לא! אין מצב שאני גונבת לו את הפלאפון, תשכחי מזה."
"זאת הדרך היחידה" אמרתי
"חייבת להיות עוד דרך" דנה אמרה
"ממתי זה כל כך משנה לך? להזכירך, את זו שהתגנבת לחדר מורים כדי לקחת מאריאלה את המבחן ולשנות את התשובה" הדר הזכירה
"חחח כן, אז זה לא הפריע לך" אמרה שיר
"נו, זה היה למטרה טובה" אמרה דנה בקול מיואש.
"אה כן? ומה זה?" שאלתי
"בסדר, בסדר" נכנעה דנה. "אבל בתנאי אחד!"
"נו?" אמרנו במקהלה
"בלי מסדרי בוקר" צחקה דנה
"שכחי מזה!" צחקתי גם.
"טוב.. אז איך נעשה את זה?" שאלה הדר
"צריכים לחשוב על משהו" אמרתי
"הו, את זה גם אני יודעת" אמרה הדר
"אהממממ" זמזמתי, כאילו קול ממתינה עד שאחשוב על רעיון.
"אני יודעת!" הכריזה שיר
"נו?.." שאלה דנה
"איפה עומר שם את הפלאפון שלו בדרך כלל?" שאלה שיר
כולן חשבו ואני ישר צעקתי "בכיס!"
"שכחתי כמה טוב את מכירה אותו" היא חייכה
"נו, אז מה התכנית?" שאלה הדר
"את חושבת על מה שאני חושבת?" שאלה אותי שיר
"אני לא יודעת על מה את חושבת, אבל אני יודעת שמה שאני חושבת ילך חלק" חייכתי.
"אני אזייף עם עומר מריבה, ואחרי כמה שעות אבוא אליו ואגיד שאני מצטערת ושאני לא יודעת מה נכנס בי. כאות סליחה, הוא יחבק אותי, ואני אקח את הפלאפון שלו מהכיס" המשכתי.
"ואם לא יהיה לו כיס?" שאלה שיר
"ואם לא יהיה לו פלאפון?" שאלה דנה.
"מה זאת אומרת?" שאלתי
"תחשבו על זה, אולי כשעומר ברח הפלאפון נפל לו" אמרה דנה
"חשיבה יפה, אבל אם הוא מסתיר משהו, הוא לעולם לא נותן לזה להיעלם" אמרתי
"מי כמוך יודעת..." מלמלה דנה והדר זרקה עליה כרית בשמי.
"בנות, יש לנו פחות משבוע לגלות מה עומר מסתיר" אמרה שיר "וכדאי שנתחיל עכשיו"
"שימו ידיים" אמרה דנה
"ב-ה-צ-ל-ח-ה" פצחנו במקהלה והנפנו ידיים באוויר.
"אשכרה משימה בלתי אפשרית 2" צחקה דנה. צחקתי גם, למרות שלא הבנתי מה הקשר..
כולן חזרו לישון (כמה מפתיע) ואני התחלתי במשימה.
התקשרתי לעומר, הוא לא ענה.
התקשרתי שוב ושוב, אך ללא הצלחה.
בסופו של דבר החלטתי לשלוח לו SMS
'אם ההר לא בא אל מוחמד, מוחמד יישלח לו SMS' תודה להדר על המשפט הגאוני הזה.
'עומר, אנחנו צריכים להפגש. 
תתקשר כשתראה את ההודעה'
חיכיתי, לאחר מספר דקות נשלחה הודעה.
'מגרש כדורסל של בית הספר הישן, 
אחד עשרה בלילה, תבואי לבד'
ההודעה הזאת קצת הפחידה אותי. למה לבוא לבד? ולמה למגרש כדורסל של הבית ספר הישן, שנטוש כבר כמה שנים? אני יודעת שזה רק עומר אבל.. ראיתי איך הוא ברח באותו הלילה. גם באחד עשרה בלילה, כשכבר חושך בחוץ, אני לא טיפוס של הרפתקאות. אבל אני יודעת שהחופש הזה יהיה בלתי נשכח. 
אגב חופש, אני צריכה חופש מהחופש- בדוק.
בשש בערב כולן כבר היו על הרגליים. הראיתי להן את ההודעה, והן, כמוני, החליטו שלא אלך לבד.
"מאיה, אנחנו נחפה עלייך" אמרה הדר
"אוי, דברי בשם עצמך" אמרה דנה "זה יותר מידי מלחיץ"
"את באה, נ-ק-ו-ד-ה-!" הכריזה שיר ופנתה אל דנה.
"אני אחכה במכונית, אתן תתקדמו, אם ייקרה משהו, לפחות שמישהי תהיה בחיים" אמרה דנה
"כן, וזו תהיה את, בטח..." אמרה הדר
"לא, לא בקטע כזה, טוב נו, גם.. אבל כדי להזעיק עזרה" אמר דנה
"ברור, מה..." אמרתי בקול ציני.
"תגידי שאת מפחדת ונגמור ת'סיפור" אמרה שיר
"אני מפחדת.." אמרה דנה
"באמת?" הדר שאלה
"לא!" אמרה דנה "נו מה אני נראית לכן בת ארבע?"
"דנה צודקת" אמרתי "במקרה הכי גרוע, צריך שמישהי תזעיק עזרה, תשגיח על המכונית ותהיה מוכנה לבריחה מיידית." המשכתי.
"ואם עומר יבחין שאנחנו שלוש?" אמרה הדר ודנה עיוותה פרצופה
"חוץ ממך..." אמרה הדר לדנה בקול מיואש.
"זה כבר יותר מידי" אמרתי "אולי אלך לבד וזהו?"
"השתגעת?!" צווחה הדר "חוץ מזה... די משעמם בחופש, אני מודה. לא עשינו כלום, עד שפתחנו בחקירה של ה- Life, אני לא מתכוונת לוותר"  
"אני איתך" אמרה דנה
"גם אני" אמרה שיר
"טוב" הסתכלתי על השעון. "זה הזמן שלי עכשיו"
"אנחנו מאחורייך" אמרה דנה
"ומצדדייך...." אמרה הדר
"אחת שתיים שלוש!" הכריזה שיר וכולנו צחקנו.
"שיהיה בהצלחה" אמרתי, ויצאנו לדרך.
0 תגובות
רוצה לצעוק- פרק ארבע
02/08/2013 15:59
I Want to shout
"אוח, גם כן את והצרחות שלך, הלכה לי אוזן שמאל" התלוננה
"ל-א נ-כ-ו-ן-!" נדהמתי "שיר?!"
"בכבודי ובעצמי"
"את לא נורמלית, מה את עושה כאן?" שפשפתי עיניי כדי לוודא שאני לא חולמת.
"באתי לביקור, זה לא ברור? ומה לעזאזל את עושה עם אלת בייסבול ביד?!" שאלה שיר
"מקלפת תפוז, נו מה נראה לך?" עניתי
"איך התגעגעתי!" צרחה שיר וחיבקה אותי כל כך חזק עד שכמעט נחנקתי.
"כן, כן, גם אני" אמרתי מתחננת שתשחרר.
"את מתכוונת להזמין אותי פנימה, או שאצטרך לישון בחוץ הלילה?" שאלה שיר
"יש ספסל נוח ליד הבית, תתכבדי." אמרתי בציניות והנחתי את המזוודה הורודה שלה בפינת החדר.
"איך השתנית!" התלהבה
"אני לא יודעת מה איתך, אני נשארתי בדיוק אותו הדבר" אמרתי
"היי, זה לא מה שעומר אמר!" השיבה
"דיברת עם עומר?" הופתעתי
"כן..." אמרה שיר והנהנה בראשה.
"אז באת בשביל עומר?" התאכזבתי
"לא, באתי בשביל לעזור לך לקלף תפוז" השיבה
"בכבוד, יש סכין במטבח" צחקתי
"אז את מוזמנת לקלף" צחקה שיר בחזרה
"ההורים שלך גם באו?" שאלתי בעודי מביאה לה שמיכה וכרית מהחדר.
"לא, רק אני. תכננתי לישון אצל סבתא, אבל את יודעת, למה לקום מוקדם כשאפשר לחרופ אצלך עד אחד עשרה" אמרה שיר.
"עם הדר לא תצליחי, היא נוחרת כמו קטר" צחקתי
"היא גם יושנת כמו קטר, עם כל הצרחות שלך, איך היא לא קמה?" אמרה שיר.
"תתפלאי למה היא מסוגלת"
"הו, אני מתפלאת, אל תדאגי."
"עד מתי את בארץ?" התעניינתי
"את באמת שואלת או שאת מפחדת שאני אתנחל אצלך הרבה זמן?" צחקה
"אולי.. שניהם?" חייכתי.
"עוד יומיים ההורים שלי באים, מה שמזכיר לי, תפני חדר. ואני אחזור לגור איתם בבית הקודם לפחות עד שנה הבאה." הסבירה
"את חוזרת לבית ספר?" נדהמתי
"לא, אני הולכת לעשות תואר שני במשפטים, מה נראה לך?" צחקה שיר ואני איתה. כמה התגעגעתי אליה, אין לתאר.
"מתרגשת?" שאלתי
"מאוד.. את?" 
"לא יודעת.. באמת שאין לי כוח" הודיתי
"כיתה יא, תחייכי, הכל טוב" אמרה שיר והתכסתה בשמיכה.
דווקא עכשיו, כששיר הצטרפה לחבורת הנוחרות, הצלחתי להירדם. לא יודעת למה, כאילו היא באמת הצליחה להרגיע אותי. היא נתנה לי הרגשה שהכל יהיה בסדר, אין משהו אחר שהייתי צריכה באותו הרגע. 
ממש עוד כמה ימים חוזרים.. הלילות הופכים קצרים יותר ויותר והימים טסים כאילו מעולם לא היו.
אני כבר מחכה.. למרות שאצטרך לשבת וללמוד, אני די מתגעגעת לכל החברים, ואני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל כן, גם למורים. 
אני מרגישה שאני פשוט משתגעת, אני מתחילה עוד שנה בלי חבר. זה כבר מתחיל להעיק. 
ועומר? מה יהיה איתו, אני באמת לא יודעת. איך הוא הגיע למצב הזה, ולמה הוא ברח באותו הלילה..
החלטתי לחקור את זה. אם יש משהו ששווה לעשות לפני שהחופש נגמר, אעשה אותו. 
מחר בבוקר אודיע לדנה, הדר וכנראה גם שיר, שאנחנו פותחות בחקירה סוערת, אם הן ירצו ואם הן לא.
**************************************************************************
ממש כמו מסדר בוקר.
"אפ על הרגליים!" צעקתי.
"מה?... מה השעה?" שאלה הדר חצי רדומה.
"שש בבוקר, קדימה, יש לכן שלושים שניות להעיף את התחת שלכן מהמיטה, צאו!"
"לא עכשיו, סבתא" ביקשה שיר
"אההההההההההה" צווחה דנה " מה היא עושה פה?!" והצביעה על שיר. 
"בדיוק מה שאת עושה פה, מנסה לישון בשקט בלי המסדרי בוקר של מאיה" אמרה שיר
"מאיה, יש לך עשרים שניות להעיף את המשרוקית ולחזור למיטה, צאי!" החזירה הדר באותו הטון.
"ממש לא, חומד. יש לנו חקירה לבצע, אז אם לא אכפת לכן..."
"אכפת לנו, יאללה תני לישון" קטעה דנה את דבריי.
"לא מעניין אותי, קומו!" שמתי לב שאף אחת לא קמה, אז נאלצתי לשרוק במשרוקית.
"טוב, טוב!" דנה, הדר ושיר אמרו פה אחד.
נתתי להן חמש דקות לצחצח שיניים, להתלבש ולעמוד בשורה.
"קדימה הדר, אין לי את כל היום" האצתי בה להזדרז.
"גם לי אין, ואת הזמן שיש לי אני מנצלת להשלמת שעות שינה" השיבה
"בשביל זה יש שיעורי ספרות, קדימה!" 
אחרי חמש דקות עמדו כולן לפניי בשורה. 
אחח, כמה שאני מתאימה להיות מפקדת. זה פשוט מדהים.
"נו, מה עכשיו?" שאלה הדר.
"עומר מסתיר משהו, ואנחנו הולכות לגלות מה" אמרתי.
0 תגובות
רוצה לצעוק- פרק שלוש
02/08/2013 15:58
I Want to shout
"בוקר טוב" הגיעה הדר עם כוס קפה בידה "קפה?"
"לא, תודה" אמרתי
"אני רוצה שתסבירי לי פעם אחת ולתמיד איך את מגיעה למצבים כאלה, זה פשוט לא הגיוני" נכנסה דנה בסערה לחדר.
"מצטערת" לא ידעתי מה לומר
"זה עומר שם או שנדמה לי?" נבהלה הדר
"אני חושבת שכן" אמרתי
"מה קרה לו?" 
"את לא רוצה לדעת.." השבתי
"הו, הבאת לי מתנה? תודה לא היית צריכה" אמרה הדר ולקחה מדנה את השקית
"אוי, שבי בשקט, זה לא בשבילך" התרגזה דנה "מאיה, רוצה קפה?"
"מה נסגר עם הקפה, תגידו לי?" שאלתי
"לא היה קולה.." דנה הסבירה
"הבאתי גם שוקו ובלונים ו... היי, זאת לא אמא של עומר?" הצביעה דנה על אישה רזה שנכנסה לחדר.
"לא יודעת" אמרה הדר
"מה קרה אתמול?" שאלה דנה
"מתי?" היתממתי
"אחרי שהלכנו"
"אה, אני לא... לא זוכרת" השבתי
"מה לא זוכרתתתתת?!" צווחה הדר
"ששששש!" העירה לה האחות שבדיוק נכנסה לחדר
"סליחה" אמרה דנה בשם הדר.
"תנסי להזכר" ביקשה הדר
"אני זוכרת שעומר בא ו.. דיברנו."
"ו...?" דנה והדר פרצו במקהלה
"ו.. אז הייתה לו שיחה והוא ברח"
"ברחחח?!" הדר צווחה שוב
"שקט!" התעצבנה האחות
"האחות לא אוהבת אותך במיוחד, אה?" אמרה דנה והדר שפכה עליה את הקפה.
"את לא נורמליייתתת!" צרחה דנה בקולי קולות
"זה על אתמול!" הצטדקה הדר "טוב, לא הבנתי.. לאן הוא ברח?" 
"לא יודעת, הוא פשוט רץ ואני אחריו. פתאום באה מכונית ו.." נזכרתי בעומר, שוכב פצוע על הכביש, מדמם. התחלתי לבכות.
"המכונית דרסה אותך?!" שאלה דנה וחיפשה שריטות על גופי.
"לא מטומטמת, את עומר" אמרה הדר
"אז מה קרה לך?" דנה פנתה אליי
"התעלפתי" עניתי
"ואו... איזה סרט" אמרה הדר
"דמדומים 4, אתמול אמרת שאת לא מתעניינת בסרט, מה קרה?" הפגינה דנה את טמטומה הרב.
"אוי.. אין גבול ל'חוכמה' שלך אה?" הדר השיבה בקול ציני.
"היא אף פעם לא נגמרת" צחקה דנה
"כמוך" השבתי
"אווצ', את פוגעת בי, איה איה" דנה התחילה עם ההצגות.
לפתע שמענו צרחה. דנה והדר נבהלו אוטומטית.
"מה קרה?" נבהלתי
"זה בית חולים, צרחה זה הדבר הכי עדין שאפשר לשמוע פה" אמרה הדר
"אז לפי הצרחות שלך, אני מבינה שגדלת כאן" צחקה דנה
"אוי, סתמי" התעצבנה הדר

******************************************************************
כמעט שבוע עבר. השתחררתי מבית החולים לאחר כמה ימים.
הכל כבר מוכן, התיק, הקלמר, כלי כתיבה, ספרים, מחברות.
אבל אני לא רוצה שהחופש ייגמר. 
אחרי מה שעברתי, אני צריכה חופש מהחופש. בדוק.
שתיים בלילה. אחרי ה'מסיבת פיג'מות' שהדר ערכה לכבודי, פשוט לא הצלחתי להירדם. דנה והדר נחרו כמו קטר והעירו אותי כל חמש דקות. 
זה היה סיוט.
לפתע נשמעה חריקה, כאילו מישהו מנסה לפרוץ את הדלת ללא הצלחה. קמתי בעצלתיים לעבר הדלת, משפשפת עיניי כדי להיות בטוחה שאני לא חולמת. שמתי לב שהידית זזה, כאילו מישהו מנסה לפתוח את הדלת. הדלת נפתחה לאט לאט, מוודאת שאיש לא קם, שהשטח פנוי. אני עומדת מול הדלת. אין לי מושג מה אני אמורה לעשות. רצתי מהר לעבר חדרו של אחי, לקחתי את האלת בייסבול וטסתי במהירות לסלון. הדלת נפתחה לרווחה. הכל חשוך. מולי עמד בן אדם, הוא הסתכל לי בעיניים, הסתכלתי בעייניו, לא הצלחתי להתאפק ואוטומטית פלטתי צעקה.
"אאאההההההההההההה!!!!"
0 תגובות
רוצה לצעוק- פרק שתיים
02/08/2013 15:57
I Want to shout
"היי, אני מקווה שאני לא מפריע" אמר עומר בחיוך נבוך.
"אתה לא.. הרבה זמן לא התראינו" השבתי.
"אני יודע, הייתי צריך קצת זמן לעצמי לארגן את כל הדברים" אמר.
"זה בסדר" אמרתי
"היי דנה, הדר... מה עובר על השמלה שלך?" שאל עומר
"מפגע בריאותי" השיבה הדר
"מה?" שאל עומר באי ריכוז
"תשאל את דנה" התעצבנה הדר
"נו מה! נפלט לי..." נעלבה דנה
"עכשיו הכל מובן" אמר עומר וחיוך נפרש על פניו.
"טוב אני הולכת להחליף בגדים, דנה באה איתי" אמרה הדר
"מה? רגע.." אמרתי
"כן, כן" אמרה דנה "תהנו!" וסגרה את הדלת
"אבל.." אמרתי "אוף, לא משנה".
"אז מה קורה?" שאל עומר
"חיים, אתה יודע"
"כן.."
"אוי, מצטערת"
"לא, זה בסדר" אמר עומר וישב על הספה "כבר שמעת?"
"כן, שמועות רצות מהר, אתה יודע"
"יודע" אמר עומר. היה נראה שהוא נבוך.
"אפשר לשאול משהו?" שאלתי
"הרגע שאלת" צחק עומר וחייך את אותו החיוך שהתגעגעתי לראות.
"אז אפשר עוד אחת?" צחקתי
"חופשי" אמר
"כשנפרדת ממני, אז.." התחלתי
"כן" קטע את דבריי
"מה כן?"
"כן, זה בגלל שאני הומו, את לא צריכה להתבייש" אמר
"אני לא" השבתי "אפשר לשאול עוד שאלה?"
"הו, התגעגעתי לסקרנות הזאת!" אמר עומר ואני צחקתי.
"הסקרנות הרגה את החתול" השבתי
"ואני הרגתי את הסקרנות, אין מה לדאוג" צחק עומר
"התגעגעתי לצחוק שלך" אמרתי
"מאיה..."
"עזוב, נסחפתי" הצטערתי
"לא, זה בסדר, אני רק.. לא יודע"
"מה לא יודע?" שאלתי
"מה הולך בינינו"
"עומר, זה לא משנה אם אתה.. אתה יודע.. אתה תמיד תישאר החבר הכי טוב שלי.. טוב נו, הידיד."
"אני יודע, אני רק מצטער שלא הסברתי באותו הרגע. אני יודע שנשארת עם סימן שאלה גדול, אבל כל כך התביישתי, לא יכולתי להסתכל לך בעיניים מרוב בושה." השיב.
"באמת שמתי לב שהתחמקת ממני" הודיתי
"אני כל כך מצטער.." אמר
"לא, זה בסדר" אמרתי "אז מה, יש חדש?"
"את באמת שואלת?" אמר
"אני רוצה שזה יגיע ממך, נמאס לי להקשיב לשמועות." הסברתי
"אוקיי.. באותו הרגע הייתי בחדר. גלית צעקה לי מלמטה לבוא. לא היה לי כוח, נו את מכירה אותי, עצלן שכזה." התחיל עומר
"מכירה טוב מאוד" צחקתי
"אז היא צעקה לי שוב. היא אמרה שיש לי אורחת. בהתחלה חשבתי שזו את, את יודעת.. אבל אז ירדתי למטה וראיתי אותה. אני לא זוכר אותה, כל חיי גדלתי אצל משפחות אומנות, אבל משהו בה נחרט אצלי. זיהיתי את קולה כשאמרה לי 'היי חמוד', אני פשוט.. הייתי משותק" המשיך עומר בסיפורו.
"ואו.." באותו הרגע נגמרו לי המילים.
"כן, ואו." הסכים
"ומה עכשיו?" שאלתי
"אני באמת לא יודע. תמיד חלמתי על הרגע הזה, אבל מעולם לא תיארתי אותו כך." אמר עומר.
לא היה לי מה לומר. פשוט שתקתי.
"את בטח שואלת למה אני כאן" אמר עומר
"כן, תיארתי לעצמי"
"האמת היא שחיפשתי תשובות" השיב.
"תשובות?" שאלתי
"כן.. כל העניין הזה קשה לי, אני מרגיש שאני סגור בתוך ארבע קירות, לא יכול לזוז, אני משותק. עוד שבוע חוזרים ללימודים ואני פשוט.. מחפש תשובות" הסביר
"טוב, אם אתה מתכוון למבחן תחילת שנה, צר לי, אך תצטרך לברר זאת עם אריאלה." צחקתי
"כן, אה?" הוא צחק גם. "עדיין ספץ' במתמטיקה?"
"תמיד" חייכתי
נשמע צלצול פלאפון.
"עומר, יש לך טלפון"
"כן, אני יודע"
"אתה לא מתכוון לענות?"
עומר הסתכל על שמו של המתקשר ואמר "רק רגע"
"אוקיי"
אחרי מספר דקות לקח עומר את דבריו ורץ החוצה.
"רגע, עומר!" צעקתי לו מרחוק.
הוא הסתובב, הסתכל עליי והמשיך לרוץ. הוא החליק על שלולית קטנה, רצתי לעברו. טיפות קטנות הרטיבו את גופי, אך זה לא מה שעצר בעדי. שנייה לפני שהגעתי אליו, הוא קם. המשיך לרוץ, לא עצר. 
הוא רץ לעיר, אני בעקבותיו. מכונית התקרבה, 
צעקתי לו "עומר, תזהר!", אך זה היה מאוחר מידי. 
המכונית דרסה אותו והשאירה אותו מדמם על הכביש.
מרוב בהלה, התמוטטתי. לא ידוע לי כמה זמן הייתי כך.
כשפתחתי את עיניי כבר הייתי בבית החולים כשעומר שוכב פצוע במיטה שלידי.
0 תגובות
רוצה לצעוק- פרק אחד
02/08/2013 15:56
I Want to shout

"שלא תעזי!" צעקתי על דנה
"נו מאיה, מה אכפת לך?! הוא פנוי!" החזירה דנה בצעקה.
"טכנית כן... אבל הלב שלו שייך למישהי אחרת"
"איך את יודעת?" שאלה דנה
"אני פשוט יודעת" אמרתי
"את יודעת יותר מידי, זה כבר מתחיל להעיק" הציקה דנה
"אני אשמה שלא התקבלת?!" 
"התקבלתי ועוד איך! המכתב פשוט לא הגיע..."
"הוא גם לא יגיע. הם יודעים שאת רגישה והם לא רוצים לפגוע בך אז.."
"אוי, סתמי!" קטעה דנה את דבריי. "את צריכה ללמוד לשתוק לפעמים"
"כן אה.." נעלבתי
"נו מה את משחקת אותה ריגשי, אפשר לחשוב שאומרים לך את זה פעם ראשונה"
"פעם ראשונה לא, אבל פעם אחרונה כן, אז תאכלי עוגייה ושבי בשקט" דחפתי לה עוגייה לפה בתקווה שתשתוק קצת.
"לא תאמינו מה קרה!" פתחה הדר בסערה לחדר.
"מה קרה?" דנה ואני שאלנו פה אחד.
"נכון האיש הזה שראינו בקניון? נו, זה שישב על הספסל ליד האישה השמנה עם השקיות? נו האישה הזאת עם הכובע המוזר הזה שהאיש עם הבנדנה הביא לה? קיצור הוא, אז אח שלו, חברה של אישתו..."
"נו..." האצנו בהדר להפסיק את החפירה.
"היא אמא של עומר!"
"מה זהההה?!" דנה צווחה ואני נחנקתי מהעוגייה.
"הלכה לי אוזן שמאל..." התלוננתי
"תתגברי" אמרה דנה
"איך הוא גילה?" שאלתי
"היא פנתה למשפחה האומנת ואמרה שהיא אמא שלו" הדר הסבירה.
"פשוט דפקה בדלת?" שאלתי
"יאו, איזה מוזר.. איך אפשר לבוא למשפחה אומנת ולהגיד 'היי אני אמא שלו, באתי לקחת אותו'" אמרה דנה
"משהו כמו: 'היי, מה קורה? שמעו אני אמא של עומר, באתי לקחת אותו, הוא בבית?" התחילה הדר עם ההצגה ודנה פרצה בצחוק. 
"מסכן.. מעניין איך הוא הגיב" אמרתי
"מעניין איך היא תגיב כשתשמע שהבן שלה נמשך לבנים..." אמרה דנה
"וואלה?! מתי זה קרה?" שאלתי בתדהמה
"לפני כמה חודשים.. עידו סיפר לי על השיחה שלו עם עומר ו..." אמרה הדר
"ו...?" שאלתי בסקרנות
"ועומר אמר לו שהוא.. את יודעת" המשיכה הדר
"והוא לא חשב אפילו להגיד לי?" נעלבתי
"זה בטח היה לו קשה, חוץ מזה, לא ידעתי שאת בקשר איתו" אמרה דנה
"אני לא.. הוא זרק אותי, ועכשיו אני יודעת למה" אמרתי
"את חושבת שזה בגלל זה?" שאלה דנה
"בטוח" אמרתי
"אולי נלך לבקר אותו? הוא בטח בהלם עכשיו.." הציעה דנה
"אני בהלם עכשיו, אז תני לי שנייה לעכל ואז נדבר על ביקורים" אמרתי
"אני איתך" אמרה הדר
דנה לגמה מהקולה. פתאום נשמע רעם ומרוב בהלה היא שפכה הכל על הדר.
"אאתתת לא נורמללייתתתת!" צווחה הדר בקולי קולות
"סליחה... נפלט לי" אמרה דנה ואני נשפכתי מצחוק.
טיפות קטנות של גשם העידו על מה שהולך בחוץ. לאט לאט הגשם התחזק יותר ויותר.
"ממתי יורד גשם באמצע הקיץ?" נדהמה הדר
"אין לי מושג..." אמרתי
"את בטוחה שרועי לא פתח את הממטרות?" שאלה דנה ברוב טיפשותה.
"בטח, והוא גם פוצץ בלונים וזרק זיקוקים" אמרתי בקול ציני.
"את צריכה להיות פחות צינית" אמרה דנה
"את צריכה להיות פחות מטומטמת" החזרתי באותו הטון
"אווצ' " אמרה הדר ועצבנה את דנה עוד יותר ממה שכבר הייתה.
"טוב, אני הלכתי להחליף בגדים" הכריזה הדר. "דנה, אני אוסרת עלייך לשתות קולה עד הודעה חדשה, זה עלול לפגוע בעוד אנשים תמימים שבסך הכל רוצים לחיות בעולם הזה ו..."
"אוי, סתמי כבר" אמרה דנה
"ד"ש לעידו" אמרתי
"יגיע, אגב, ממתי את מתעניינת באח שלי?" שאלה הדר
"אני לא, אני רק.." ניסיתי להסביר
"לא, כי אם את מעוניינת אני אזרוק לו איזה מילה עלייך.." הדר פצחה בחפירה
"ממש לא" סירבתי
"אז תזרקי לו עליי" הציעה דנה וצחקה
"את פשוט נואשת לחבר ,אה?" אמרתי
"כי אם כן, אני אגיד משהו לעומר.." אמרה הדר
"כן, אני בטוחה שאומר ייכנס בחזרה לארון שהוא יצא ממנו ו.." התחלתי
"אוי, שבו בשקט!" צעקה דנה
"הו, אתן רואות סרט?" הדר שמה לב
"כן.." אמרתי
"איך היה?" שאלה
"מעולה, עד שבאת.." מלמלה דנה והדר זרקה עליה כרית.
"היי! זה כואב.." צווחה דנה
"על מה זה?" שאלה הדר
"לא ממש שמתי לב.. הייתי עסוקה בפלאפון" אמרתי
"זה על ערפדים" אמרה דנה
"ערפדים? את לא יכולה להיות יותר מקורית?" שאלה הדר
"זה בכלל קיים הדבר הזה?" אמרתי בציניות
"ברור! את יודעת שאם ערפד נושך אותך את הופכת לערפדית?" אמרה דנה בשיא הטימטום
"אה כן? ואיזה מפגר נשך אותך?" שאלתי בנימה צינית ועוקצנית
נשמע צלצול בדלת. רצתי לפתוח, הדר ודנה רצו בעקבותיי.
הדלת נפתחה. שלושתינו קפאנו במקום. 
פערנו פה בתדהמה ואני נשבעת לכם שעוד שנייה היה נכנס זבוב.
נער רטוב עמד בפתח, בגדיו סחוטים ממים, ושיערו הבלונדיני גלש על מצחו.
"היי עומר... מה.. מה אתה עושה פה?" שאלתי.
4 תגובות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
הדר

נערה בת 16.5 עולה לכתה יא.
אחותו של עידו.
מצחיקה, חברותית, אוהבת שופינג.
הוריה מתגרשים והיא נאלצת להתמודד עם כך ולהמשיך את חייה כרגיל.
משתתפת במשימה שעלולה לשנות קצת את חייה.
חברה טובה של דנה, מאיה ושיר.
דנה

נערה בת 16,5 עולה לכתה יא
חכמה מאוד, אך לעיתים מפגינה טמטום רב.
חברותית ובעלת חוש הומור.
נקלעת לתעלומה במשך השבוע האחרון של החופש הגדול.
חברה טובה של מאיה, שיר והדר.
שיר

נערה מפונקת בת 17 שגרה בארה"ב אך חזרה לישראל לשנה הקרובה. עולה לכתה יא.
מצחיקה, חברותית, אופנתית ואחת הבנות המקובלות בבית ספר.
משתתפת במשימה שתשנה את חייה יחד עם חברותיה.
עידו

נער בן 17.5 עולה לכתה יב
אחיה הגדול של הדר.
הוריו מתגרשים אך הוא עוזר לאחותו לשמור על שפיות.
חבר טוב של עומר.