עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

There is only one God, and his name is Death
And there is only one thing we say to the God of Death
.Not Today
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
ארכיון
Chapter 2 - Sisters
02/08/2016 20:19
God Of Death

בבוקר שלאחר מכן, אני מתעוררת מוקדם עם אנרגיות חדשות. אומנם עדיין מעט מוטרדת מהופעתה הפתאומית של אחותי הקטנה אלסקה, אך זה דבר שאני מצליחה להתנער ממנו בקלות ברגע שאני שומעת נהמה קטנה מאחורי, ומרגישה את ידו החמימה שלי כריס מתחפרת מתחת לחולצתי, כרומזת משהו.

מאוחר יותר באותו הבוקר, לאחר שקמתי מסופקת ומרוצה, שלחתי את כריס לסופרמרקט שבהמשך הרחוב בכדי שיקנה מצרכים לארוחת בוקר.

בזמן שטיגנתי פנקייקים במיומנות, חשבתי לעצמי על דבריה של אלסקה מאתמול בערב, ותהיתי לעצמי למה היא מתכוונת כשאמרה שיש לה דבר חשוב לספר לי.

סקרנות עקצצה בכל רמ"ח איבריי.

כריס ערך את השולחן בזמן שסיימתי להערים את הפנקייקים האחרונים בערימה גדולה על צלחת הגשה גדולה. שני ילדיי התיישבו לשולחן בהתלהבות ובחיוכים כאשר ראו את הארוחה הגדולה שהוכנה במיוחד בשבילם.

כשהתיישבתי גם אני לשולחן, שמתי לב שעוד צלחת וסכו"ם מונחים בשולחן, והבטתי בכריס בשאלה מה פשר הדבר הזה. כמובן שידעתי שהוא הניח אותם שם בשביל אלסקה, מה שגרם לי מצד אחד להודות על כך שיש לי בעל כה מתחשב ואדיב, ומצד שני להתעצבן על אלסקה שהחליטה להופיע בפתאומיות כזו.

טד, ילדי הקטן, פצה את פיו, "שמעתי אתמול בלילה שמישהו היה כאן."

חייכתי, הוא כל כך פיקח.

"בהחלט היה כאן מישהו." ענה כריס בחיוך ממזרי, "יש לנו אורחת."

"אורחת?" שאלו ילדיי במקהלה, מזדקפים במקומותיהם.

"כן, אורחת." ענה אביהם, "או שמא עליי לומר, שאנחנו אורחים שלה?"

כיווצתי את מצחי בזעם. "אנחנו לא האורחים שלה והיא לא האורחת שלנו."

בעקבות ההערה הרגוזה שלה, האווירה בשולחן נעכרה, וכולם השתתקו.

לקראת סוף הארוחה, שמעתי מלמעלה את דלת חדרה של אלסקה נפתחת. בצעדים קלילים וכמעט חרישיים, היא ירדה מטה במדרגות ופנתה לכיוון המטבח, משפשפת את עיניה ובכך בקושי שמה לב אלינו.

גופה היה עטוף בחלוק משי שחור, שבעקבות אי קשירת החגורה הנלווית אליו, גופה נותר חשוף כמעט. רק תחתונים וחזייה הסתירו מאתנו את איבריה המוצנעים.

היא פקחה את עיניה, ומצאה את ארבעתנו ישובים אל השולחן, ומביטים בה.

כאשר שמה לב לשני הילדים הישובים לשולחן, במהירות של מטאור, אלסקה כיסתה את עצמה בחלוק וקשרה מסביב למותניה הצרות את החגורה, הידקה את הקשר חזק.

היא הסתכלה על ילדיי בתדהמה מוחלטת, כאילו לא ציפתה לראות את השניים כאן, כאילו לא חשבה בכלל ששניהם קיימים.

"בוקר טוב," אמרה, ונימת קולה הייתה מתוחה.

היא התקדמה למקומה, היכן שהייתה הצלחת הפנויה, והתיישבה לשולחן.

השתדלתי לא להסתכל עליה במבט משועשע, אני לא זוכרת הרבה מצבים שבהם אלסקה הרגישה בהם אי נוחות, אך הפעם בהחלט ראיתי שמשהו מפריע לה, וזה היה ניצחון קטן בשבילי.

היא חטפה כמה פנקייקים מהצלחת הגדולה שהייתה באמצע השולחן, והחלה לאכול אותם בעזרת ידיה. תמיד שנאתי את נימוסי השולחן הפגומים שלה, אבל הכל התפתח בעקבות עול הציפיות שהוריי תלו בי.

אני הרי הבת הבכורה, וכשהיינו צעירות אני זו שהייתי צריכה לשמש דוגמא, להיות מנומסת ונעימה לאנשים אחרים. בעוד שהדרישה לנימוסים מאלסקה לא הייתה גדולה, היא יכלה לאכול את הארוחות בשקט בחדרה, היא לא נגררה אחרי ההורים לאירועים משפחתיים. אותה עזבו לנפשה.

תמיד נטרתי לה טינה על כך, למרות שזו לא הייתה אשמתה של אלסקה בכלל.

אמי תמיד אמרה לי שאני יוצרת את ההוויה של המשפחה, שהכל תלוי בי, דבר שיצר המון מתח נפשי בשבילי בשנים המאוחרות יותר של חיי. אני זו שציפו ממנה ללכת לאוניברסיטה יוקרתית, אני זו שציפו ממנה להתחתן ולהביא צאצאים.

מאלסקה לא ציפו דבר.

בעקבות המחשבה על הדברים האלה, מצב הרוח שלי ירד לכמעט אפס, ובשתיקה התחלתי לפנות את השולחן מהכלים הריקים והמלוכלכים, בכדי להעסיק את עצמי בדברים אחרים.

כשאפריל וטד התכוונו לקום מהשולחן ולרוץ בחזרה לקומה השנייה, שם נמצא חדר המשחקים הענקי שלהם, הכולל יותר מכשירי חשמל טכנולוגיים מאשר משחקים אמתיים, ובו הם וודאי מתכננים להסתגר מהבוקר עד הערב.

אך כריס עצר אותם ואמר להם להתיישב בחזרה בשולחן, "אני ואמא סידרנו לכם תעסוקה אחרת, וקצת יותר... בריאה." הוא חייך כאשר השניים הביטו בו בעיניהם הגדולות.

"תעסוקה אחרת?" שאלה אפריל.

"קייטנה," הוא חייך, "היא ממש יוקרתית ונחמדה, אני בטוח שתיהנו ממנה."

"קייטנה?!" השניים שאלו בבהלה, "אנחנו לא רוצים ללכת לקייטנה." אמר טד ושילב את ידיו על חזו הקטן בחיוך כועס.

"אז אתם מעדיפים להשאר מסביב לארבעת הקירות האלו, לשחק במחשבים הקטנים האלה, ולדפוק לעצמיכם את המוח?"

הייתה זו אלסקה אשר אמרה את הדברים האלה.

כולנו הסתכלנו עליה, היא ישבה בראש השולחן, משחקת בחתיכת פנקייק באצבעותיה הדקיקות, נראית משועממת עד מוות.

היא הביטה בכולנו חזרה, משכה בכתפיה באנחה והסירה מאתנו את מבטה.

ראיתי את הסומק המתפשט על לחייהם הקטנטנות והבהירות של ילדיי, אלסקה בהחלט התקילה אותם.

כריס הביט בי מעבר לכתפם, הרים גבה וחייך חיוך משועשע. אני גלגלתי את עיניי ולא אמרתי דבר.

"קדימה, קופים, לכו להתארגן ואני אקח אתכם לשם."

השניים קמו ממקומם ללא ויכוח נוסף, ועלו במהירות בגרם המדרגות לקומה השנייה.

"כדאי שאעלה להתארגן לעבודה גם כן." אמר בעלי, קם ממקומו ופנה גם כן לקומה השנייה.

רק אני ואלסקה נשארנו בחדר הגדול.

היא קמה ממקומה, ולמרות שחשבתי שהיא מתכוונת לעזוב הכל מאחוריה ולהיעלם במקום כלשהו, היא אספה את הצלחות הנותרות מהשולחן והתקדמה לכיוון השיש.

כאשר הניחה אותן שם, היא אמרה מבלי להביט בי, "לא אמרת לי שיש לך ילדים."

"אני וכריס נשואים עשר שנים, אלסקה, מה חשבת שעשינו כל הזמן הזה? שיחקנו תופסת?" שאלתי הייתה רטורית, כמובן.

"לא. לא יודעת, פשוט, זה הפתיע אותי." השיבה.

נאנחתי חרישית, "ובכן, הם קיימים והם פה, אז תהיי דודה למופת, או משהו כזה."

היא צחקקה, "זה כמו להגיד לגנב לא לגנוב."

גלגלתי את עיניי, "אם את מכנה את עצמך גנבת, אולי כדאי לך באמת להתרחק מהילדים שלי."

צחוקה של אלסקה הרעיד את כל המטבח הענקי. הצחוק שלה היה כל כך יפה, נעים לאוזניים ומדבק. כמעט לא אנושי.

"מה השמות שלהם?" שאלה לבסוף.

"אפריל וטד," אמרתי בגאווה, "אפריל היא הבכורה, טד הוא הקטן."

"אתם מתכננים עוד?" שאלה, וישירותה הבהילה אותי.

כחכחתי בגרוני, "לא כרגע. טד עדיין קטן, הוא דורש הרבה תשומת לב."

אלסקה הביטה בי בחיוך ממזרי, ולא הוסיפה דבר.

"אני אלך להתלבש," אמרה ופנתה לכיוון היציאה מהמטבח.

"יש לך בגדים כאן? לא ראיתי שהבאת עמך מזוודה." שאלתי, מופתעת מהתעניינות של עצמי.

"יש לי כאן בגדים ישנים, אבל לא ממש השתניתי במידות, וגם הטעם שלי לא השתנה." השיבה.

ברור, הרי היא מושלמת.

הבטתי בה נעלמת מאחורי הקירות, מסתכלת על החלל הריק שהשאירה אחריה, וכעבור כמה דקות של בהייה חסרת מטרה באוויר, פניתי לכיור בכדי לשטוף את הכלים.


לאחר שכולם היו מאורגנים ומסודרים, נשקתי לראשיהם של ילדיי, ולשפתיו של בעלי לשלום, והם יצאו מהבית הגדול בכדי להתחיל את היום שלהם.

אני נשארתי בבית, ובעודי יושבת על ספת העור הגדולה והנוחה, כתבתי הודעות לעוזרת האישית שלי. ביקשתי ממנה לא להעביר אליי שום שיחות או הודעות, ואם יש משהו דחוף שתחשוב פעמיים לפני שהיא מציקה לי.

ובכן, לא אמרתי לה את זה באופן הזה, אך זו הייתה הכוונה שלי.

בעקבות ההעלמות של אלסקה בשנים האחרונות, אני הייתי זו שירשה את חברת הנפט שאבא שלנו השאיר מאחוריו. כמובן שאבא בצוואתו חילק את החברה בין שתינו, אך מאחר שהיא לא השיבה לאף מכתב שעורכי הדין שלו שלחו לה, ולא הגיעה להקראת הצוואה, עורכי הדין החליטו שלא יהיה אפשרי להשאיר חצי מהחברה תלויה באוויר, אז את כולה אני קיבלתי.

אלסקה מעולם לא הראתה התעניינות בחברה של אבא, למרות שהוא אמר לשתינו תמיד באופן שווה שאנחנו נהיה היורשות, אני תמיד הרגשתי שזה הדבר האחרון שמעניין אותה.

לנהל את החברה הזו היה הדבר הקשה ביותר שעשיתי בכל ימי חיי. מכיוון שהיא הייתה מייצרת ומייבאת הנפט הגדולה ביותר בארצות הברית, העול היה כבד. היו כל כך הרבה דברים להתעסק מהם, כל כך הרבה יריבים לדכא. לא פעם ולא פעמיים שלחו אליי מכתבי איומים חברות נפט אחרות וקטנות יותר, אשר רצו את השטחים שלנו לעצמם, ואיימו עליי שאם לא אעביר להם את בעלותי על השטחים, הם יפגעו בי ובמשפחתי.

אך בגלל שאני מוקפת בעורכי דין כרישים, עובדים מנוסים ועוזרים מצוינים, אני מצליחה להתגבר על הקשיים כל פעם מחדש.

בזמן שרשמתי לעצמי משימות ודברים לעשות היום ובשבוע הקרוב בכדי להתחיל את התהליך של מכירת הבית, אלסקה הופיעה מאחורי ובעזרת ידיה היא קפצה מעל למשענת הגב של הספה והתיישבה לצדי בחבטה.

"יש לך מזל שלא נחתת עליי," אמרתי לה ברוגז, "או על הדברים היקרים שלי." שלפתי את אחת המחברות שלי מתחת לירכיה והנחתי אותה על שולחן הזכוכית.

"מה את עושה?" שאלה והביטה ברשימותיי.

"עושה רשימה של דברים לעשות היום." אמרתי והמשכתי לשרבט בפנקס שלי.

"וואו, את עדיין עושה רשימות?" שאלה בהפתעה מזויפת, "חשבתי שזה עבר לך."

גלגלתי את עיניי, "רשימות עושות אותי מסודרת יותר." אמרתי בקול רגוע.

"אותו תירוץ בכל פעם," אלסקה לגלגה.

"מה את רוצה?"

היא משכה בכתפיה, "רציתי לדעת מה את עושה היום, ואם אוכל להצטרף אלייך."

הרמתי גבה, "אני לא חושבת שהדברים שאני מתכוונת לעשות היום יעניינו אותך כל כך." השבתי.

"תנסי אותי." היא חייכה.

"אוקיי. אני מתכוונת ללכת לסופרמרקט לעשות קניות, ואז לנסוע לבית שלי במנהטן ולהביא משם דברים שאני צריכה שיהיו לי פה, ותוך כדי לסדר פגישות עם שמאים וסוכני נדל"ן."

אלסקה הנהנה. "רגע, רגע," אמרה, "סוכני נדל"ן? שמאים?"

"כן," הנהנתי. "בשביל למכור את הבית."

"את מתכוונת למכור את הבית?" שאלה אלסקה בתדהמה. "למה?"

"אף אחד לא גר בו אלסקה, זה נכס ששווה הון תועפות, וכדאי לנצל את זה."

"אפשר לשמור אותו כבית קיץ לחופשות." אמרה.

"יש להורים של כריס בית קיץ בדנמרק, אני לא חושבת שהם יסכימו לבלות בו בלעדינו." אילו היא רק ידעה שכבר חשבתי על האפשרות הזו קודם, אך מיד הנחתי שהיא לא אפשרית.

אלסקה לא מבינה שאני אוהבת את הבית הזה בדיוק כמוה. הייתה לי כאן ילדות נהדרת, הרגשתי כמו נסיכה בארמון ענקי עשוי מעץ וזכוכית. אך התקופה הזו עברה, ואת הבית הזה צריך למכור.

"אפשר אולי להשכיר אותו לאנשים," אלסקה הציעה, "אני לא מסוגלת לחשוב אפילו שהבית הזה לא יהיה בבעלותנו." התוודתה.

נאנחתי בהבנה, אך בכל זאת אמרתי, "צריך למצוא מישהו מולטי מיליארדר שמוכן לזרוק אלפי דולרים כל חודש בכדי להשכיר כאן. את שוכחת היכן גדלת, אלסקה? זו לונג איילנד, כאן או קונים בתים, או מנקים אותם."

היא חייכה בשעשוע לנוכח הגאונות של המשפט שלי, ואני חייכתי בחזרה כאשר הבנתי מה אמרתי.

"אני מניחה שאת צודקת," אמרה אחותי באנחה, "אבל אני לא מוכנה להתפשר על הקונים. אני רוצה שנבדוק טוב טוב כל אחד שמתעניין בבית הזה, אני רוצה לדעת הכל על הקונים שלי, מהיכן הוא אוכל את ארוחת הצהריים שלו, עד באיזה מלון הוא בוגד באשתו. מובן?"

"אני מניחה שזה יהיה אפשרי, בחלקו." צחקקתי במבוכה.

היא שתקה, והביטה קדימה, מעבר אל קירות הזכוכית. הים היה רגוע הבוקר, הגלים הלכו וחזרו באיטיות מהחוף. מעליהם השמיים התפארו ביופיין התכול, ולא היו הרבה עננים. הכל נראה כיאה ליום קיץ רגוע.

"את בטוחה שאת רוצה לבוא איתי?" שאלתי את אלסקה והפרתי את הדממה שהייתה בינינו.

היא הנהנה, אך לא הוסיפה דבר.

לא רציתי שתבוא איתי, גם לא ידעתי למה. הנחתי שהמצב בינינו יהיה נורא מביך ומתוח, ורציתי לעשות את המטלות שלי בשקט ללא הדאגה של כיצד אבדר את אלסקה. אבל ידעתי שהיא לא תוותר לי, לכן הסכמתי.

"טוב. אני בקרוב אקרא לך ואת תבואי ולא תעשי לי בעיות, מובן?"

"כן, המפקדת." היא צחקקה. אני גלגלתי את עיניי.

כשהבטתי בה קמה מהספה, הולכת לכיוון הדלת הראשית ויוצאת ממנה בכדי לשבת על הדשא למטה, תהיתי לעצמי מדוע היא כל כך נחמדה, והאם זה קשור לדבר המסתורי שהיא מתכוונת לספר לי עליו?
לא יכולתי להניח את אצבעי על הסיבה.


2 תגובות
Chapter 1 - Home
08/06/2016 17:29
God Of Death

המון של אנשים התקבץ מסביב לארון המהגוני הגדול, מניחים פרחים וידיים ומנגבים דמעות מלחיים אדומות.

עמדתי בכניסה לכנסייה, משקפי שמש כהות מכסות את עיניי ובגדיי שחורים כמו הלילה. לא רציתי שיזהו אותי, לא רציתי שיחבקו אותי חיבוקים מנחמים, או יבטיחו לי הבטחות שקריות לעזרה תמידית.

רציתי להיות לבד, ולהתמודד עם האובדן של אימי בכוחות עצמי.

הרשיתי לאוזניי לצותת לשיחה של חבורת נשים שעמדה בקרבתי, ולמרות שזו הייתה הלוויה טרגית במיוחד, נשים הן נשים, והן חייבות לרכל.

"לא ראיתי אף אחת מהבנות כאן," אמרה אחת מהן.

"אני לא חושבת שבכלל אכפת להן מההורים שלהן," אמרה אחרת.

"גם בהלווייתו של אביהן לא ראיתי אף אחת מהן, ציפיתי לפחות שהגדולה תהיה, אבל גם לא. הן בטח חיכו למותם בכדי שייקחו את הכסף שהשאירו."

החבורה הנהנה בהסכמה.

נאנחתי בשקט, ממשיכה להביט בהולכים והשבים. כולם עטו על פניהם מסיכה

למי כן אכפת, באמת?

 

"אני מניחה שנצטרך לשהות כאן עד שנמכור את הבית," אמרתי לבעלי, כריס, בזמן שלקחתי את קופסאות האוכל הקנוי ועשיתי את דרכי לפח האשפה.

"למה?" הוא שאל, "אם כל כך חשוב לך להיות כאן, תהיי. אבל אני יכול לקחת את הילדים בחזרה הביתה, ונוכל נבוא לבקר אותך בסופי שבוע."

"המצב הנפשי שלי לא ממש מסכים לי להישאר לבד, אני צריכה אותך ואת הקטנים מסביבי."

הוא הסתכל עליי בהבנה, וניגש לחבק אותי. כשידיו הטובות עטפו אותי הרגשתי מוגנת ובטוחה, והנחתי את ראשי על חזו בהקלה.

עמדנו ככה, באמצע המטבח הגדול, וברקע נשמעו קולות הילדים המשותפים שלנו רצים ומשתובבים בחצר הקדמית הענקית.

"אני חושב שלאפריל ולטד לא יהיה כזה סבל להישאר כאן," אמר כריס בצחקוק, צחקתי וחיבקתי אותו חזק יותר.

מאוחר יותר באותו ערב, לאחר שהסברתי לילדיי את המצב החדש, וקיבלתי את ברכותיהם בשמחה יתרה והשכבתי אותם לישון, ישבנו כריס ואני בסלון וצפינו בטלוויזיה.

"לא הסכמת שאבוא איתך להלוויה, למה?" שאל אותי וליטף את לחיי.

"הייתי צריכה להיפרד ממנה לבדי, גם לא ממש התבלטתי שם. רק עמדתי בכניסה והקשבתי לכל הריכולים וההתייפחויות המזויפות."

הוא צחק, "למה את שונאת את כולם?"

"אני לא שונאת את כולם," אמרתי, "אני אוהבת אותך ואת הילדים ואת ההורים שלי, עכשיו כששני הוריי מתים, אתם שלושת האנשים שאני הכי אוהבת בעולם."

הוא תפס בסנטרי בכדי שאביט בו, הסתכל עליי במבט עמוק, ולא אמר דבר לפני שהרכין את ראשו ונישק אותי חזק וטוב.

כעבור כמה רגעים לאחר מכן מצאתי את עצמי שכובה על ספת העור הנוחה והיקרה, כשבעלי מעליי, מלטף את רגליי ומנשק אותי עמוק.

"זה לא מתאים," צחקקתי לפיו, "אני אמורה להיות באבל."

"אימך תסלח לנו." השיב ובקלות מאוד שכנע אותי להמשיך.

מבעד לנשיקות ולמגעו האוהב, שמעתי קול של מנוע כבד המתקרב לחזית הבית. ניסיתי להתעלם למרות שהקולות הפריעו לי.

קול המנוע נכבה והתחלף בקול של עקבים נוקשים על רצפת הבטון של שביל הגישה, וכמה רגעים לאחר מכן קולות העקבים נעשו רמים יותר על רצפת העץ של המרפסת הקדמית.

כריס שם לב לכך בדיוק כמוני, והוא התרומם ממני והלך לכיוון שממנו הרעשים באו.

הבית של הוריי היה מורכב בעיקר מעץ וזכוכית. הסלון ניכר ביופיו בעקבות חלונות הזכוכית הגדולים שהעניקו מראה פנורמי על חוף הים שמעבר לכביש. הכניסה הראשית לבית לא הייתה כל כך מרשימה, הייתם צריכים לעשות את דרכיכם במרפסת הקדמית, שכן הייתה מרשימה ומדהימה ביופייה, לעלות מדרגות עץ קלילות ומעוצבות ולהכניס פנימה בדלת זכוכית שקופה.

הבית היה מבנה עצום ושקוף ומרשים, שתמיד אמרתי להוריי שרמת הבטיחות בו היא אפס, אך הם אמרו שיופי עולה על בטחון.

מעולם לא הבנתי מה פשר השטות הזו.

כריס עשה את דרכו לדלת הזכוכית המדוברת, אך לפני שהפסיק להגיע אליה, היא נפתחה ורעש העקבים היה ממש בתוך אוזניי.

"כריס! אני שמחה לראות אותך!" אחותי הקטנה, אלסקה, הופיעה בפנינו במלבושיה השחורים ועקביה הארוכים. בחינניות משהו היא חיבקה בחוזקה את בעלי ונשקה על לחיו, והוא היה דיי מופתע מהופעתה הפתאומית.

כשהיא עמדה מולי, ודמותה הגבוהה והרזה התנשאה בפניי, לא יכולתי שלא להיזכר שלא ראיתי אותה כמעט עשר שנים.

"סיירה, אחותי הגדולה," היא פשטה את זרועותיה, ואני באי רצון קמתי בכדי לחבק אותה. נדף ממנה ריח חזק של מנטה ומי ים מעורבבים יחדיו, כשחזרנו להביט אחת בפניה של השנייה, כמעט נפלתי על רגליי מרוב שהיא הייתה דומה לאבי.

"מה את עושה כאן, אלסקה?" שאלתי אותה כשסיימנו עם הטקס המביך של החיבוקים והברכות, והתיישבנו שלושתנו על הספה.

"מה זאת אומרת?" שאלה בחצי חיוך, "היום הייתה ההלוויה של אימי החורגת, הייתי חייבת לבוא."

הרמתי גבה, "לא ראיתי אותך שם."

"ואני לא ראיתי אותך," חייכה.

זה היה כשרון משותף לשתינו, להיות בלתי נראות כשאנחנו רוצות. אומנם להתבלט מעולם לא היה הצד החזק שלי, אך אלסקה תמיד התבלטה בדרך זו או אחרת.

היינו אחיות למחצה, אותו אבא אך אמהות שונות. אני הייתי דומה לאימי בעיקר, מעולם לא ראיתי את אמה של אלסקה, אך למזלה של אחותי הקטנה, היא קיבלה את כל הגנים המשובחים שלו והייתה הגרסא הנשית של אבינו.

אימי, לינדה, הייתה אישתו הראשונה של אבי, אלפרד דיין. הוא היה איל נפט עשיר ביותר, אך היו לו עוד עיסוקים ומקצועות רבים אחרים. בין היתר הוא היה חוקר, ועסק שנים רבות בחקר המוח של האדם.

אבי ואימי הסתדרו ביניהם, אך כעבור כמה שנים הם החליטו להתגרש. אבי מצא לו אישה אחרת במהירות ואיתה הוא הביא לעולם את אלסקה.

מסיבות שאני לא יודעת מהן, כשהייתי בת חמש, אבינו עזב את אמה של אלסקה וחזר ביחד איתה אליי ואל אימי.

אימי אהבה את אלפרד בכל ליבה, וקיבלה אותו בחזרה אליה בידיים פתוחות, אותו דבר עשתה עם אלסקה שהייתה רק בת שנתיים כשהגיעה אלינו.

עברנו לגור כולנו בבית הענקי והמדהים הזה שהוא קנה בלונג איילנד, וכך חיינו את חיינו, בעושר האינסופי ובאהבה של הורינו.

"לינדה הייתה אמא שלי יותר מאשר אמי האמתית," העלתה אלסקה זכרונות. זה היה מוזר לי, היא מעולם לא הייתה אחת כזו שיושבת בחיק המשפחה, צוחקת ומעלה זכרונות.

"אבל אני שמחה שהיא סיימה את דרכה ללא סבל, היו לה חיים נפלאים."

"נו באמת, אלסקה," איבדתי את סבלנותי, אני לא יודעת למה הייתי כל כך קשה איתה, אך לא ראיתי אותה המון זמן, והופעתה הפתאומית העלתה לי את כל הזכרונות הפחות נחמדים שהיו לי איתה במשך השנים.

"מה?" שאלה והסתכלה עליי בעיניים ירוקות ענקיות.

הבטתי בה חזרה וכמעט שאיבדתי את דבריי מרוב שהיא הייתה יפה. היא הייתה גבוהה ורזה עם קימורים ונתונים מרשימים, עיניים בצבע ירוק חלומי, תווי פנים חדים אך רכים כאחד. שערה היה כתום כל כך, שבאורות שונים הוא היה נראה אדום.

אני לא הייתי עוצרת נשימה כמוה, היה לי את השיער הבלונדיני העבות של אימי, עיניים חומות ומבנה גוף עגלגל אך עדיין רזה.

היינו שונות אחת מהשנייה כל כך, גם במראה וגם באופי, ואנשים היו מגחכים בפנינו כשהיינו אומרות להם שאנחנו אחיות.

"אני יודעת שלא באמת באת בכדי להעלות נוסטלגיות ולהתייפח על מות אימי, ספרי לי למה את כאן." השלמתי את משפטי.

אם היא הייתה מישהי אחרת, היא הייתה נעלבת, אך אלסקה מעולם לא נפגעה מהעקיצות שלי כלפיה.

היא משכה בכתפיה, "אני צריכה לדבר איתך." אמרה.

"וחיכית עשר שנים בשביל זה?"

הפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה בחתונה שלי ושל כריס, היא הופיעה לזמן קצר, אמרה לי מזל טוב, פלרטטה עם כריס ונעלמה בין ההמון.

לא ראיתי אותה מאז, אפילו בהלוויה של אבינו, אשר נפטר לפני חמש שנים מסרטן מוח (אירוני, אני יודעת), היא לא נראתה בשום מקום.

אך אני ידעתי שהיא הייתה, אלסקה לא מרבה להראות רגשות אך כולם ידעו שהיא אהבה את אבינו יותר מכל אחד אחר, ולא להגיע להלוויה שלו היה שיא חדש ברשימת השיאים של הדברים המדהימים\נוראיים שהיא עשתה בחייה.

"לא יכולתי לספר לך עד שהייתי בטוחה." ענתה לבסוף.

שילבתי את ידיי על חזי בקוצר רוח, "אז מהו הדבר הזה?"

היא הביטה סביב, ולבסוף מבטה נתקע על השעון הגדול אשר היה תלוי על קיר עץ מאחורינו. "מאוחר עכשיו," אמרה. "אני אספר לך כשהזמן הנכון יגיע."

היא קמה מהספה, ופנתה אל עבר גרם המדרגות הגדול שהוביל לקומה שמעלינו, כנראה לחדרה הישן.

אני וכריס ישבנו שם, המומים ומבולבלים. הוא הביט בי ואני הבטתי בו.

"היא תמיד הייתה כזאת?" הוא שאל אותי.

הנהנתי, עדיין גוללתי את מחזה הופעתה בראשי. למה שאלסקה, לאחר כל השנים האלה, תחליט לחזור דווקא ביום הלוויתה של אימי, ולהודיע שיש לה משהו לספר לי שלדבריה הוא חשוב.

"אני הולכת לישון," אמרתי וקמתי מהספה, "אתה בא איתי?" שאלתי.

כריס הנהן נמרצות וקם גם הוא, מניח את ידו על גבי התחתון ומוביל אותי במדרגות לקומה העליונה, שם נמצא החדר המשותף שלנו.

בדרכינו לשם, העפתי מבט בחדרה הישן של אלסקה, הדלת הייתה סגורה, ומאחוריה נשמעו רעשים של רהיטים נופלים וזכוכית נשברת. רציתי ללכת לשם ולבדוק מה לעזאזל קורה מאחורי הדלת הזאת, אך לא העזתי.

אלסקה תמיד הפחידה אותי, ומעולם לא הבנתי אותה. עוד כשהייתה ילדה היא הייתה שונה מכולם, שקטה ומתבודדת. אבינו, אשר אהב אותה ביותר, אמר שהשקטים והמופנמים ביותר נועדו לגדולות, ואני מעולם לא הבנתי מדוע.

כשאני וכריס נשכבנו במיטה שלנו, הוא נישק אותי על מצחי ולחש שהכל יהיה בסדר, אנחנו נמכור את הבית במהירות ונחזור לחיינו הרגילים.

אך כאשר התחפרתי בחיבוקו, הנחתי את ראשי על חזו החשוף והבטתי בקיר שמולי, ידעתי ששום דבר לא הולך להשאר אותו הדבר.

אלסקה באה בסערה, והולכת בסערה.




6 תגובות
Lost In Your Eyes
27/08/2015 22:44
God Of Death
It was a cold evening, I was alone at home, sitting on the couch and watching T.V
but suddenly, my phone rang. I took it an looked at the screen
an unrecognized name was there, but I answered anyway
"?hello"
".hi (my name)! it's (his name), do you remember me? from the club"
I tried to remember, I meet so many men in these clubs
I thought about his name again, and then I remembered
he was an angry guy, that his girlfriend gave him a night off 
we met on the bar, talked and shit, when he told me he has a girlfriend I backed off
but we changed numbers between one another anyways

"?yeah, hello there. how you doing" 
I did not know where this situation was about to bring me, but I shut down my thoughts
".not good really. listen, do you wanna go out? just a random bar, we can sit and chat"
".I was not sure about this. "I'm not really in the mood for going out
".so can I come to your place? I would invite you to mine, but it isn't really my place"
my place? what? it was really rude of him to ask this thing. we only met once
".sure, why not" 
it was a wrong step, a real dangerous one, but I was curious
I wanted to know what he wanted
I gave him my adress, and he said he will be there as quick as he can
the call ended. I put my phone on the table and starred at the T.V screen
?what the hell did I just do
he had a girlfriend, but he was coming to my place
it was wrong in so many ways
I should have say no, but I couldn't do it 
I am a curious person, I wanted to know what will happen

after 15 mintues that I was cleaning up my house, there was a knock on the door
I reached quickly to the door, brushing my messed up hair with my fingers
I opened the door, and he was there, filling the enterace with his big body
hi," I said in a tiny voice, blushing without even know why"
he smiled at me a big bright smile with his pretty lips
"you are prettier than I remember"  
I smiled awkwardly and let him in
nice house," he said and walked his way to the couch"
he was very rude, but I liked his rudeness, it was cute and pretty funny
".thank you"
I walked my way to the couch, and sat next to him, but kinda far away
he is on one edge, and I'm on the other
"?so what are we about to do"
he asked and looked at me with a glance of a really happy dog
".I don't know, you are the one who wanted to come"
".I know, you're right. I'm sorry." He said. "But I just wanted to runaway from my girlfriend"
"?why would you"
".she is dancing on my nerves, pushing me to the edge, I can't take it"
"?but why did you come to me? don't you have friends"
".I do have friends, but all of them will tell me to get drunk and forget about it"
"?so what's wrong with that"
".I don't want to get drunk, I want to stay sober and remember every shit she does to me"
I knew I should have asked him what really happen with his girlfriend, but I didn't want to
he wanted to run away from everything, I saw it on his face

it took me 2 mintues to think about what will distract him
".I have... a big amount of popcorn, we can watch a movie if you want to"
".he smiled again, "a movie would be great
"great. So, under the table there are boxes with discs, on the discs there are names of movies, "choose what movie you want. I'll go and make us some popcorn
I got up quickly from the couch and rushed to the kitchen, looking for a bag of popcorn
I placed a white/green popcorn bag in the microwave when he shouted
".do you have porn? all these movies are boring"
".I rolled my eyes, "no, I dont have porn
I heard his footsteps coming to me, and then he stood in the kitchen in front of me
"?how come that a woman doesn't have a porn in her house"
I am not a tipical woman." I told him"
".I noticed"
he smiled at me, and there was a dirtly look on his face
I smiled a little smile back, trying to avoid his glances at me
I could not do anything with him, he was in a relationship
I ruined a lot of shit in my life, but I never ruined a relationship
the microwave made a loud sound when the popcorn was ready, I took it out the cell and poured the popcorn to a boil
.it is yours," I said and placed the boil in his hands"
".I walked my way out of the kitchen, "we can watch Shrek Two
"?he laughed behind me, "what am I? a boy of seven
".sometimes I can never know"
he laughed again, his voice was nice and low, like a music to my ears
I put Shrek 2 on the T.V, and we sat on the couch and watched it together

he ate his popcorn very fast, before the movie reached to his half the boil was already empty
at some point, the cold came back. my blanket wasn't with me
it was on the other side of the couch, where he was
I hugged my knees into my chest, trying to ignore the cold
"?then, he glanced at me for a second, and asked, "are you cold
no, I'm fine." I said awkwardly"
".come here, I'll warm you"
".I will be fine if you'll just give me the blanket next to you"
"?but I'm cold too, let's warm each other, what do you say"
".fine... I guess"
I got closer to him, he grabbed my body and pinned it to his
hugging my shoulder, his calm warm breath on my head
I leaned my head on his chest, I didn't want to, but it wasn't comfortable holding my head in the air

the movie wasn't intersting anymore, all my attention went to my body next to his
he was a pretty guy, no doubts
strong body, perfect smile, bright hair and blue eyes I could get lost in them for hours
I thought if he thinks I'm pretty too
he said I'm pretty when he came, but it was probably because he wanted to be polite and thank me in that way for letting him come
when the ending came, he looked at me and smiled
"what are we doing now? I'm bored"
 "?I don't know, what do you want to"
he shurgged, and kept looking at me
".you are a very beautiful woman"
".I'm glad you think that way"
I looked at his ocean blue eyes, who looked back at me
"I'm going to kiss you when I'm done counting to 3"
don't" I said even though I did want him to kiss me"
",one"
".please don't"
".two"
I shut my eyes, waiting, wanted it so bad but hated that feeling in the same way
".three"
he leaned forward, and his lips leaned on mine
they were soft and warm and salty because of the popcorn he ate before
I took my hands and placed them around his neck, knowing it is wrong, knowing my puninshment will come at some point
".I wanted it since the first time I saw you in the club"
".if you think that this clichè will get you into my bed, you're so wrong"
".it isn't clichè for me, it is truth"
".you have a girlfriend"
".who think I am her little pup"
".it is still wrong"
he kissed me instead of answering, grabbed my hips and put my body on his like I was made of feathers
".I don't want to do this to her"
".she deserves this"
".no one deserves a betrial"
".she does"
I knew he wasn't right, but I couldn't hear about it anymore
I took his shirt off, threw it out off my way
"?bedroom"
".last room in the corridor"
he grabbed my butt and got up the couch, carrying me to my bedroom
he opened the door, and rushed to the bed, throwing me on it and grabbing me again before I could move and runaway
my shirt was the second to dissapear
when our naked bodies touched one another again, the sense came back to me
".it is wrong, we're wrong"
".we're amazing"
he looked at me deeply, and I was lost in his eyes again
I couldn't resist the needs for him, I just couldn't
and the idea of it being wrong, made it feel even better

I woke up in the morning, finding him in my bed
there was a little smile on his face
I starred at him for a second, but then a loud ringtone cut my mind
I got up the bed and reached to his pants, taking his phone out 
I looked at the screen, a name of a girl with a lonely heart were on the screen
it was his girlfriend
I knew I should have hang out, but the devil in my took his sickly control on me
I answered the call
"?his name) where are you?? why didn't you answer my calls)"
".he is sleeping"
"?what? who are you"
".I'm just girl, who had a great night with you boyfriend"
"?!what"
I smiled my wicked smile, and hanged up
I turned around, he was still sleeping
I did my way back to bed, and put his arms around me

2 תגובות
Black
17/08/2015 22:34
God Of Death
people always wanted to know why am I so dark
I never had an answer for them
they always took it as an easy question, a taken for granted one
it must be because my past, the things I did, the things others did to me
but no. it was not
this is just who I am

they said I wear a black mask on my face
they said black is the color of my soul
and you know what? I believed them
I am black
no white, no gold, no silver
not even red, which is my favorite color
just black
they made me think that black is a color of the bad
because I am bad
I believed, but deep inside of me I knew they were wrong
black is the color of freedom
why freedom? because no one can touch it
no one can change it
it is what it is, no doubts
and I love that color, I wear it proudly, I wear it with a smile on my wicked face

I have been humiliated so many times in my life
but I've never been humiliated like that, when they told me I'm empty
I am a lot of things, empty it isn't one of them
I am a living being, I am no nothing
but they couldn't see that
they saw only black

when I was humiliated, it was the worst feeling I've ever felt
swallowed so many tears
bit my tongue so hard until it almost fell off my mouth
I'm not wishing to any person to feel that way
feel that you wanna runaway and hide yourself in some hole in the ground
never come out no matter what happens 
a feeling that you would rather die in this hole than show your face in public ever again

even though they broke me, I came out of my hole
I wore that black in front of them like a symbol
I didn't fall to any one of their words
I am no whore
I am no thief
i am no liar and no murderer
I am who I am, I know who I am

I am the black
I am the color of the sky in the night
I am the color in dead people's eyes
I am the freedom everyone want to be


10 תגובות
Someone Else
15/08/2015 20:45
God Of Death
I always wanted to be someone else
and I tried to though
I wanted to find something who will help to get me out of the shit my life is
sometimes it has done pretty well
and sometimes it did not

so many faces, so many personalities
so many disguises
someone's else look, someone's else personality 
so many men and women I tried to be

"being this "someone else
gave me a relief 
it gave me so many ways to runaway
it isn't good to runaway. it isn't good to hide. it isn't good to lie
but I am a liar, tell lies that's my job
otherwise I shall not being called a liar
a thief of faces, that's how they called me ones
a thief. I guess that's who I am
a lying thief

they could not understand, of course
?why would they
they were looking for justice, looking for the truth
but I couldn't give them the truth
because I am made of lies and costumes 

so that is who I am
the thief of faces, a liar and a criminal
?but you know what
I am happy with this
?and why is that
because I can be happy
I am running away from the reality
I am someone else

3 תגובות
Gone
14/08/2015 17:20
God Of Death
the daylight turned to darkness
the white turned to black
the living body turned to dying thing
the sun turned to clowds
no more
.I am gone

miracles turned to crimes
happiness turned to agony
laughter turned to cry
love turned to hatred
feelings turned to nothing but empitness
no more
I am gone

Angel turned to Devil
good turned to bad
a cat turned to a lion
a dog turned to a wolf
no more
I am gone

let me tell you a story
once upon a time, there was a child
the child was something
.but then, the child turned to nothing

10 תגובות