עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

Inspired a lot by Shakespeare, John Lennon and Albert Einstein.

Twenty plus sort of three months. Getting tired of life easily, trying to experiment my confines.

He knows nothing and everything at the same, some smart boy he is - the perfect human.
חברים
אני לא.
וכשאין
18/02/2014 20:24
J'ai suis perdue.
וכשאין יותר כוח
אין לאן לברוח
לאן נלך 

נטפס על עצים 
נסלול שבילים 

וכשאין יותר כוח
אין לאן לברוח
מה נעשה

נדבר למתים 
נחבק אבלים 

וכשאין יותר כוח
אין לאן לברוח
מה נעשה
לאן נלך

0 תגובות
דממה
02/09/2013 16:34
J'ai suis perdue.
j'ai essayer ameliorer Mon francais :)
Eh bien, c'est pourquoi j'ai va vais ecrire Mon francais les plus derniers messages. En fait, c'est juste pour moi. Peu importe, vous  n'avez pas avoir a cela lire. Amusez-vous!

דממה (סיפור קצר שכתבתי)
"שלום לך נערה צעירה," הוא בירך לקראת פניי ומתח חיוך קליל על שפתיו הסדוקות. האיש הזקן כופף את גבו והתקרב אליי, אני זוכרת את פניו בבהירות אף-על-פי שהייתי קטנה עד מאד בימים הללו. מצחו החרוש קמטים וחיוכו טוב-הלב, עיניו בוהקות באור השמש והוא רק מתחנן לעזרה. 
"סלחי לי" הוא מלמל והשתעל פעמים רצופות, "רק רציתי לשאול אותך-" הוא החל והשתעל שוב ושוב, סוגר על פיו החנוק עם כף ידו הרכה. "רק רציתי לשאול אותך, האם העולם אינו יפה? היום? והשמיים? מה דעתך על הציפורים המצייצות?" הוא לחש ואני רק הנהנתי, מביט על כף ידו המונחת על כתפיי בחוזקה. הוא צודק, העולם אכן יפה היום. מאד יפה, אפילו יפה מדי. הזקן הביט עליי עוד שנייה אחת ואז הורה לי להסתכל אחורנית, שאראה עד כמה יפה העולם. בשנייה שבה הבטתי חזרה לאותו מקום שבו עמד, הוא לא היה שם.

קולן של הציפורים מהדהד בראשי כמו באותו יום שהוא פנה אליי. איש הציפורים. חשבתי לעצמי וחייכתי. הבטתי על הקופסה העשויה קטיפה סגלגלה ובתוכה נמצא הצעד הבא של חיי, נישואין. חרדה, הבטתי מסביב, כל מה שיכלתי לראות זה את העתיד שמצפה לי. העתיד שאז נראה כל כך רחוק. 
עצמתי את עייני ונשמתי עמוק, שקעתי בחלומות עמוקים עד מאד. כשהתעוררתי הבטתי סביב, הדבר היחיד שיכלתי לראות זה האדם שרוכן מעל גופי, מכוון אקדח לרקה שלי. גופי רעד באי רצון שלא ניתן להסברה, פרץ דמעות שטף את פניי. 
הבחור חבוש המסכה נראה מבוהל וסתם את פי עם כף ידו הפנויה, "ששש... תשתקי! שקט כבר!" הוא רטן בכעס וקם, המהלך הבא שלו היה פחות מקצועי מכל ההתחלה שאליה התעוררתי. הוא הביט סביב, מפחד שלא ייתפסו אותו. הוא לפת את האקדח בחוזקה והחל לרוץ מהחלון הפתוח שממנו ככל הנראה, נכנס. 
התנערתי מהרגשות שעטפו אותי, הדפתי אותם בכל הכוח. ירדתי במדרגות הבניין הנטוש והבטתי על הפארק, לא ראיתי אף אחד שם מלבד ילד צעיר אחד. נגשתי אל הילד ופניי מחייכות אליו באדיבות. 
"סליחה?" שאלתי, והילד הרים את ראשו, ממצמץ אל מור הצל המפתיע שנפרש עליו. "כן?" הוא השיב לי, "את רוצה לשבת?" הוא פינה לי מקום לצידו, ואני התיישבתי. 
"רציתי לשאול אותך" מלמלתי, הוא הביט עליי באדיקות ולא הפסיק ליצור קשר עין. "רציתי לשאול אותך אם העולם יפה מבחינתך, אם הבטת וראית עד כמה הוא יפה. אתה שומע?" שאלתי, "אתה שומע את זה?" 
הוא נד בראשו לשלילה, מבטו נהפך למבולבל, הוא לא שמע את זה. "מה אני אמור לשמוע?" שאל בסקרנות. בלעתי את הרוק שלי והנחתי את ידי על הכתף שלו, "אתה לא שומע את הציפורים שמצייצות?" 

הוא קימץ את מצחו בחוסר הבנה, הוא לא שומע אותן. הייתכן? 

"מה אתה שומע?" שאלתי בקדחתנות, הוא נעצר לרגע מכל עיסוקיו והחל להביט סביב. מעביר ידו בשערותיו הוא ליטף את האוזן שלו, "דממה" הוא לחש והביט עליי, עדיין לא מבין. 
ביקשתי ממנו עם עיניי שיעצום את עיניו וינסה להקשיב, הוא הנהן ועצם את עיניו, בוטח בי בכל אמונתו. 
"מה אתה שומע עכשיו?" שאלתי והחזקתי את כפות ידיו הקטנות, הוא חייך ולא הרפה מידיי. "אני שומע... אני שומע ציפורים מצייצות" הוא אמר ופקח את עיניו, "איך זה יכול להיות?" 

חייכתי והצבעתי לו על העץ שמאחוריו, הוא הפנה את פניו לרגע, אני צעדתי בשקט מאחוריו. קיוויתי שיבין את המסר, שילמד. גם אני עד כה, שמעתי דממה. ואז, עצמתי את עיניי והתרכזתי, איש הציפורים... חשבתי לעצמי וחייכתי.
1 תגובות
אות מאבשלום
31/08/2013 20:04
J'ai suis perdue.
Ce qui est le sens de la vie? Je ne sais pas, peut-etre un jour je le ferai. Mais, jusque-la, je serai aveugle pour voir.
-
"אני מקווה שהוא ידע להעריך את מה שיש לו," אמר לבסוף.
"מי?" שאלה מופתעת.
"הבחור שמחכה לך שם."
"איך אתה יודע?" היא היתה נסערת. "הימ"מ עוקב אחרי? קורא את..."
"לא," הוא אמר ולא חייך. "זה כתוב על הפנים שלך, אלמה. צריך להיות עיוור כדי לא לראות עלייך שאת מאוהבת."
-

סיימתי בפעם השלישית לכל היותר, לקרוא את אות מאבשלום. אני חושבת שבחיים לא הרגשתי מצויה בסערה שכזו מאז הפעם הראשונה שקראתי את הספר המרתק הזה. ובכן, הוא מתרחש בשני צירי זמן שונים - האחד, ב1889 בהולדת אבשלום פיינברג, האדם היחיד שעד כה הערצתי בכל נפשי. 
וציר הזמן השני ממוקם ב2008, לא כל-כך רחוק מאיפה שאנחנו נמצאים כיום. בציר הזמן הזה ישנה אישה הנקראת אלמה באך, גרפולוגית (מפענחת כתבי יד) שלידיה מגיעים כתבי יד של אין יודע, בתחתית המכתב חתום השם - אבשלום.
אלמה כמובן יוצאת לחיפוש אחר המאהב הלא ידוע שלה ומגלה להפתעתה שעקשן האדם ההוא, משאיר לה רמזים ובוחן אותה.
אבשלום פיינברג לא היה אבשלום היחיד שנמצא בסיפור הנ"ל אלא גם נינו, אבשלום שוהם. כמובן כמובן שזה לא סיפור מומצא, נאוה מקמל עתיר חקרה הרבה עד שהוציאה את הספר הזה לאור - ואני שמחה על כך! יש בו כל-כך הרבה דברים חדשים שלא ידעתי והחשק הרב שלי לחיות ב1890+ ממש מלהיב אותי בצורה מוזרה עד כדי כך!

הפעם הראשונה שבה קראתי את הספר הייתה כשהוא עוד הוצא למהדורות מיוחדות (שזה ללא כריכה) היה לי קשרים וקיבלתי את הספר כשהוא עוד היה ללא כריכתו - זאת אומרת בצבע לבן וחלק לגמרי!!! כבר אז התאהבתי ואני יכולה להבין למה אלמה התאהבה באבשלום, באבשלום פיינברג ובאבשלום שוהם.

ספר מרתק, ממליצה לכולם.

2 תגובות
מורה.
29/08/2013 23:43
J'ai suis perdue.
ורק אני מרגישה די מבוגרת... עשרים, עשרים זה גיל מכובד. אני מקווה שאצליח להתקבל למכללה שאני רוצה ללכת אליה ובע"ה אני אתחיל ללמוד הוראה.
אני רוצה להיות מורה נחמדה ובניגוד לסטיגמות של תלמידים (מוכר, מקרוב, את האמת) אני רוצה להיות גם מורה מגניבה. אוזן קשבת בעת הצורך, אדם שאפשר לפנות אליו אם אתה מרגיש די מעורער. אדם שאתה סומך עליו ויודע שאכפת לו ממך.
אני רוצה להיות מורה.

5 תגובות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון