עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

אנחנו שניים,
בגוף אחד ונפש אחת.

לפחות היינו כאלה פעם...
נשארה רק הנפש.
חברים
רות.i don't careBlacKEyes
לכל המעוניין להגיב..
lostsoul.1love@gmail.com

כל תגובה תתקבל בברכה אפילו אם זאת ביקורת נוקבת :)
עבר, הווה, עתיד
מה שלוקח אותנו קדימה אלה החלומות, מה שלוקח אותנו לאחור אלה הזכרונות.... אז תתחילו לחלום יותר ולזכור פחות.
Think
06/09/2016 16:36
One body
אדום חותך שמיים כחולים, 
עננים נודדים, נמשכים אחר הרוח ואיתם מחשבותיי. 
ראה איך בסוף חוזרת אני, אל המוכר אל הידוע.
הבט סביבך, שנותינו זולגות מבין עיניים רכות, ידיים נוגעות
ומילים ענוגות. 
ראה... 
כאלה הם חיינו ואני תוהה מהי התכלית, והאם חיי נצח יספקו אותה? 
ואני תוהה,
האם אהבה אחת מספיקה. אחת, אמתית. 
אהבה ללא גבולות שלא דורשת דבר מלבד קצת צמאת לב מכדי שלא תשכח לעולם.
חום חותך ירוק, 
בקו חד וברור. 
עננים לבנים נצבעים אט אט, 
שמש צהובה, הופכת אדום. 
כחול השמיים השתנה כעת, 
עלים ירוקים נושרים על אדמה שקטה
ואני תוהה אם הנך שומע רחש מחשבותיי המבולגנות
משוטטות הן בעולם עם עוד המוני מחשבות בודדות. 
תוצאת תמונה עבור ‪think‬‏

1 תגובות
זאת היתה ההתחלה... וזהו סופה!
31/08/2016 23:59
One body

שנים שלא כתבתי דבר, יכולת הכתיבה כמו נלקחה ממני והעדפתי לחשוב שאני הרבה יותר איש של שיחה מאשר איש של מילים. גם לא הרגשתי צורך לכתוב דבר, תמיד מצאתי דברים אחרים להעסיק את עצמי בהם. הפעמים האחרונות שכתבתי היו לפני שנים וגם אז זה תמיד היה עם אותה עט פיילוט ודפים בעלי שורה או משובצים, תמיד העדפתי את הנייר על פני המקלדת. 

היא זאת שעוררה בי את זה מחדש, התניעה אותי לכתוב. באישון לילה, באחת מיני השיחות הרבות ביננו, החלטנו לכתוב יחד. מאז שהכרתי אותה היא כותבת, האמת שכך הכרתי אותה מאז ומעולם, עוד מהפעם הראשונה ששוחחנו כך במקרה שמתי לב ליכולת ההתבטאות המרשימה שלה. בעלת שפה עשירה, יודעת להקרין ולומר את אשר על ליבה ברהיטות מופלאה שכזאת ששבתה אותי. במשך תקופה לא קצרה כל השיחות שלנו נבעו על כתיבה, שירה,ספרות ומה שביניהם. שיתפה אותי בכתבי ידה, בסיפוריה ובשיריה שנהגה לרשום. זאת היתה הדרך שלה להכניס אותי לעולמה, לחייה, למחשבותיה ובסופו של דבר גם אל ליבה. עם הזמן גיליתי בה דברים נוספים, פרטים קטנים שכאלה שהצליחו לגעת בי ולרגש. חלקה איתי באהבותיה, תחביביה ובעיקר את רגישותה. ואני, אני הוקסמתי ממנה כל פעם שוב ושוב,נפעם מהכשרון האצור בה, נדהם מיכולת הכתיבה והנפש האצילית שטמונה בה, כל כך צעירה בגיל אך כל כך בוגרת בנפש. התחברנו אט אט מבלי להרגיש אפילו.

אינני יודע מתי הכל השתנה, אולי באותו יום שהיא שאלה אותי בתמימות האופיינית לה "מה מרגישים שמתאהבים?" ואני, שהרבה יותר מבוגר ממנה, בלא מעט שנים, שבע קרבות ומערכות יחסים, מנסה להסביר לה שזה משתנה מאדם לאדם, מנסה להעביר לה תחושות שרובינו מרגישים שזה קורה , מנסה להבין על מה ולמה היא שואלת אותי. לקח לי זמן להבין, לעכל, בעצם  שכל התחושות האלה כולן מופנות אלי, כלפיי. ואני, שתמיד ראיתי בה רק בת שיח, חברה לנפש,נפלתי שדוד לרגשותיה... אני מודה, התאהבתי בה בו ברגע.

הקשר ביננו העמיק יותר, השיחות שלנו הפכו לאישיות יותר, מרגשות יותר,חיבור מטורף ששום מילה כתובה או נאמרת תתאר אותו נכון, היא הצליחה לעורר בי דברים ששנים היו קבורים בי, שאף אחת אחרת מעולם לא הצליחה להוציא זאת ממני. שנינו ידענו שהסיכוי שנהיה יחד לא קיים כמעט, שלנצח לא נצליח אולי לממש את אשר אהבה נפשנו.

שנינו הבנו וידענו שהדבר היחיד המפריד ביננו הוא פער הגילאים שלנו ורק הוא. ההתאהבות שלי בה דעכה ובמקומה הפציעה אהבה מסוג אחר, אהבת נפש עצומה אליה,דאגתי לה, פחדתי, ניסיתי ככל יכולתי להיות בעבורה בכל דבר כמעט, בכל זמן ובכל שעה ולא משנה מתי. ככל שהזמן עבר הקשר ביננו סחף אף יותר, החיבור שלנו הפך למיסטי,שנינו הגענו לנקודה שפשוט הרגשנו אחד את השניה ואת מה שעובר עלינו גם ממרחק שלמאות הקילומטרים שקיים ביננו.

היו נקודות שפל ביננו ולא מעט בשנה האחרונה. לא מעט פעמים היא נבהלהמ עוצמת הקשר והרגשות והעדיפה לברוח ואני, אני הנחתי לה, נתתי לה לרוץ מבלי לעצור אותה מבלי למנוע ממנה את אשר היא הרגישה נכון לעשות באותו רגע. בכל פעם שהיא חזרה היא תמיד אמרה " אני לפעמים בורחת אבל אני תמיד אחזור... תן לי את הזמן". תמיד נתתי לה את הזמן ותמיד היא חזרה, תמיד גם נתתי לה לחזור... עדה פעם האחרונה. זוכר את עצמי אומר לה "זהו, לא תהיה עוד פעם, בפעם הבאה שתחליטי לברוח זה יהיה לתמיד" והיא מצידה לחשה לי ... "לא אברח עוד,מבטיחה, זאת היתה הפעם האחרונה!"

אז זהו, שלא... כן היתה עוד פעם , הפעם הזאת, ששוב היא החליטה לברוחוהפעם מתוך ידיעה שהיא לא חוזרת ואני מצידי לא אתן לה לחזור, הפעם, זאת הפעם האחרונה!!!

חושב עליה, חושב עלינו, חושב איך נפשותינו ונשמותינו נקשרו כך אחת בשניה, באיזה עוצמות ועד כמה חזק יכול להיות לעיתים רגש טהור, המגיע ללא מטרה, ללא כוונה מראש, עד כמה אהבה יכולה להיות חזקה בין שני אנשים שבעצם לא היו מעולם ולו לרגע אחד יחד באמת.

הכאב אכן מכה בי בשבוע האחרון, לא חשבתי שאקח את זה כה קשה , אתהאובדן הזה. והאמת היא שהרבה יותר ממני כואב לי עליה, פוחד עליה, על מה שיהיה איתה כעת, מבלי אותו אחד שהיא כל כך סמכה עליו והאמינה בו. הכאב הזה למרבה האבסורד גורםלי להרגיש איפשהו טוב, אני שמח שיש בי אותו. יודע כי ברגע שהכאב ילך ממני, ברגעשהרגש הזה לא יהיה קיים בי יותר אני אדע שאיבדתי אותה לנצח, איבדתי את עצמי. אנייודע אובדן מהו, איבדתי לא מעט בחיי, אם זה את משפחתי או את כל מה שאספתי ואגרתי בדרך, למדתי לחיות עם זה בשלום, אפילו מתוך השלמה. אני מודה , האובדן שלנו קשה לי מכל מה שאיבדתי גם יחד. 

התחלתי את הבלוג הזה עם משהו שרשמתי לפני שנים, שהיה קבור איפשהו במגירה, היא גרמה לי לחפש, למצוא ולפרסם אותו, כך התחלתי, כך התחלנו, רק שמשהו השתבש בדרך... נותרתי פה רק אני.

היא זאת גרמה לי לכתוב את כל מה שכתבתי עד כה. כעת, הגיע זמני גם ללכת, כנראה שהמקום הזה ישאר מעתה מיותם, עוד בלוג תועה שאולי מישהו יגיע אליו במזדמן מתישהו ויתהה לגבינו, יתהה לגבי מי באמת היו הדמויות אשר עומדות מאחוריו.

 

 

 

 

 

 

מצטער יקירה, אך לא אוכל לכתוב פה שוב.

מצטער יקירה, שלא תוכלי יותר לקרוא את מילותיי.

מצטער יקירה, שלא אהיה בעבורך יותר.

מצטער יקירה, אך הבטחתי לעצמי שלא לאהוב שוב.

מצטער יקירה, אם פגעתי, אכזבתי ונעלמתי.

מצטער יקירה, אך אל תחפשי אותי לעולם.

סליחה יקירה, סליחה על הכל.

2 תגובות
אהבה ללא גבולות
28/08/2016 00:00
One body

אהבתי אותך, אוהב וכנראה שלנצח תהיה לך פינה אצלי בלב, משהו ממך תמיד ישאר בי כי למרות הכל לפחות מבחינתי מה שהיה היה תמיד טהור. זאת גם הסיבה שכל פעם שחזרת אחרי הבריחות שלך נתתי לך לחזור, כי תמיד מעבר לכל דבר אחר היה אכפת לי ממך, היית חשובה לי. כי לא משנה מה, תמיד הייתי בשבילך ואת יודעת את זה טוב יותר מכל אחד אחר.

ביום רביעי האחרון הגחת לך שוב פעם. שלחת הודעה בסקייפ, אותו אחד שידע אינספור שיחות ביננו , במשך שעות, ימים, שבועות חודשים ושנים. כמה סימבולי שזה היה בחצות בדיוק, שעת המשאלה היומית שלך אם את זוכרת, לא יודע אם כיוונת לשם אבל זה מה שהיה. הדרך שלך לפנות אלי היתה שיש ביננו משהו שלא סיימתי לומר, שזה נשאר פתוח. שנינו יודעים שזאת לא הסיבה, רצית לשוחח איתי, פשוט כך.. רק שאת משום מה לא היית מסוגלת להודות בזה. את לא מסוגלת להודות אפילו ברגשות ובתחושות שלך. אני לא הייתי, ישנתי, אני לא במיטבי בתקופה האחרונה מכל מיני סיבות. שהתעוררתי לפנות בוקר הגבתי לך בהודעה, לא התעלמתי, לא סיננתי, הגבתי לך... כי כן אכפת לי ממך. למחרת חזרת לך שוב , זה התחיל איכשהו בשיחה מהוססת שכזאת מצידך, לא בטוחה אפילו למה שלחת את ההודעה הזאת. אמרתי לך תמיד, לפעמים לומדים מה ערך חברות או אהבה רק אחרי שמאבדים את האדם שידע לחלוק את עצמו איתך, לשתף ולתת לך מעצמו. את בחרת לאבד אותי, לא אני אותך. בסופו של דבר כל הבריחות שלך כולן היו מהפחד שלך להתמודד עם מה שיש לך, לא היית מסוגלת להכיל באמת את כל מה שאת מרגישה... אז ברחת, לא ממני, ברחת בעיקר מעצמך.

אני אזכיר לך את מה שאמרת בעצמך: "אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי ומהכל,גדול עלי הקשר שלנו אבל אני כל כך לא רוצה לאבד אותו ואני פשוט  מרגישה אבודה בלעדיו" ואז טרחת והוספת: "אתה יכול להרגיע אותי, אני רוצה לשמוע את הקול שלך". ואני כמו תמיד, לא יודע לומר לך לא.. ולמה? כי אכפת לי! וכן , דיברנו, לא הפסקת לבכות בהתחלה ואז שנרגעת ממש היה קשה לך לדבר, לא מצאת את עצמך, נשמעת לי אבודה. הקראתי לך הודעות מתחילת הקשר שלנו, ראיתי בזה משהו מרגש, בעל משמעות, לדעת איך התחלנו עם הכל, איך שכנעת אותי להמשיך ולדבר איתך שלא לומר התעקשת ואיך מההתחלה חלקת איתי בכל מה שאת מרגישה. כולל התקופות הקשות שלך. מה שכן לא משנה איך הצלחתי להרגיע אותך ואז הלכת גם לישון. למחרת שלחת בוקר טוב ומאז.. דממה!.

שוב נעלמת לך בינות לצללים, אולי מצאת דברים אחרים לעסוק בהם, אולי יש מישהו אחר שמרגש אותך בימים אלה, אינני יודע וגם זה לא חשוב. מה שחשוב זה שכל פעם בחודשים האחרונים שהיית מדברת איתי למחרת כאילו כבר לא הייתי קיים עבורך, כאילו אני סתם עוד איזה אחד ברשימה שלך שם. כבר אמרתי לך את זה לא פעם ואת כנראה בחרת להתעלם מזה.. אז שיהיה.

לפרקים בשיחה שלנו חשבתי על הפוסט האחרון שכתבתי לפה כבר לפני שבוע ומשהו, זה שמוכן אצלי וטרם פירסמתי, חשבתי לרגע איך אחרי השיחה הזאת אני אמור לפרסם אותו... אם לשנות אותו או אם בכלל. לקחתי החלטות כאלה ואחרות בשבועות האחרונים, כמו למחוק את כל העבר כולל שלנו, לפרמט את המחשב ואת הסלולארי, להחליף מספר, למחוק את כל התוכנות שתקשרתי דרכן. לרגע וכמעט גרמת לי להסס בקשר לזה, להתלבט. החוסר יחס שלך ביומיים שחלפו כבר חסכו ממני את ההתלבטות הזאת. רק אל תשתמשי בתרוץ הנדוש הזה "לא היה לי זמן", אמרתי לך.. אין דבר כזה "אין לי זמן" הכל עניין של סדר עדיפויות ואני מהבחינה הזאת כנראה בתחתית הסולם שלך. מילא שאת לא זוכרת את התאריך לידה שלי ( יכלת לשאול ולרשום אם זה היה חשוב לך ), מילא שאפילו "שבת שלום" אני לא שווה בעינייך. ידעת שאני לא מרגיש טוב בשבוע האחרון, אפילו לא טרחת לשאול איך אני מרגיש כי פשוט בואי נודה... זה לא מעניין אותך ובטח לא חשוב לך. בסופו של דבר כמעט 3 שנים של קשר ובשורה התחתונה אני לא כלום בשבילך ואל תגידי שכן, שמישהו חשוב לך מראים את זה, לא רק אומרים את זה.

אני כותב את מה שאני כותב פה לא כדי לשכנע, לא כדי לשנות את דעתך , אפילו לא כדי לגרום לך לשוחח איתי. אני כותב את כל אלה על מנת שזה ישב לך מול העיניים, שתקראי את זה ותביני, תפנימי, תלמדי משהו על איך שזה נראה באמת. עד כמה את יכולה להיות הכי רגישה בעולם ורגע אחרי זה פשוט מזוגגת, אדישה ואטומה לכל מה שמסביבך, אובדנית ומנותקת. אני לא שונא אותך, אפילו לא כועס עלייך, אין לי על מה. התחושה שישנה בי היא בעיקר אכזבה ממך, אכזבה עמוקה ממה שהיית, ממי שהיית ואת כבר לא. אבדת לך איפשהו ואיתך אבדו גם הערכים והעקרונות שאהבתי כל כך לראות בך. הפכת להיות צל של עצמך וחבל.. באמת שחבל לי עלייך.

יכול להיות שאני זה שטעיתי לאורך כל הדרך, יכול להיות שנתתי לך להתרגל אלי, לקבל אותי כמובן מאליו, להילחם עלייך ועל מי שאת כדי שלא תאבדי את הדרך. יכול להיות שכמו שאמרת לי לא פעם שאת לא ראויה לכל זה, שמגיע לי יותר טוב ממך. יכול להיות. אבל כמו שכבר הוכחתי לא פעם, שאני הולך עם הלב שלי אני שלם עם זה, את זאת שלא שלמה עם עצמך ועם מי שאת. אני לא חף משגיאות וטעויות. טעיתי לא מעט , גם באשר אלייך. עם הזמן תיקנתי את חלקן, השתדלתי לתקן את היתר, למדתי משהו כל יום מחדש, ניסיתי תמיד לשנות, לשפר להיטיב, מקווה שאיפשהו גם הצלחתי בזה.

בימים האחרונים לא כתבתי פה, בחרתי להסתובב במקום הזה לפרקים בינות לפוסטים שאחרים כותבים. הרוב מבכים על אהבה, על שברון הלב, על הכמיהה לחיבוק, געגוע, משהו אמיתי לשם שינוי. יש פה לחלקם תובנות בהקשר של צביעות, זיוף ואינטרסים שיש באחרים כלפיהם והם פשוט משתוקקים פעם אחת למשהו טוב ואמיתי, אותה אמת שכבר קשה כל כך למצוא..

אז כל מה שנותר הוא לפרסם עוד פוסט אחד ודי... שיגיע בהמשך.


שבוע טוב שיהיה לכולכם.... ותהיו טובים.



2 תגובות
שאלה של הקרבה
27/08/2016 20:32
One body

באהבה יש הקרבה, ללא ספק, תמיד מקריבים משהו בעבורה.. הכל שאלה שלמחיר. אז עד כמה אתם הייתם מוכנים להקריב בעבור אהבת אמת? אהבה ללא תנאי וללא סייגים? אהבה שלא חייבת להיות  זוגית או רומנטית ועדיין... אהבה יקרת ערך שאולי תהיה לכם פעם בחיים, עם כל מה שמשתמע מכך. אהבה שהיסודות שלה הערכה , הדדיות, נאמנות אין סופית, פתיחות, כנות ובעיקר טוטאליות. תמיד הייתי הטיפוס שלא נדלק או מתלהב מהר, לא מתאהב מהר, הייתי צריך להיות בטוח , בעיקר עם עצמי בכנות הרגשות שיש בי. כשאהבתי זה היה תמיד טוטאלי, עם כל הלב, בלי מעצורים ומחסומים, נתינה לשם נתינה בצורה הכי אבסולוטית שיש. והמחיר ברוב המקרים היה שברון לב כי כן, אין אהבה בלי כאב, הכל עניין של מידתיות.

האהבות שלנו הן שחושפות אותנו לסבל ולכאב. ככה זה. אף פעם איננו כה חסרי הגנה מול סבל, כפי שאנחנו כאשר אנו אוהבים. אף פעם איננו כה עצובים וחסרי ישע כפי שאנחנו כאשר איבדנו את מי שאהבנו, או את אהבתו.

מדוע זה כואב לנו כל כך? האהבה כואבת כלכך משום שזה תפקידה. כאשר אנחנו אוהבים מישהו, אנחנו נקשרים אליו. המילה "קשר"אינה מקרית. אנו קשורים זה לזה בעבותות של אהבה, וזהו יסוד החברה האנושית וסוד כוחה. הכאב שאנו חשים לנוכח הפרידה ממי שאנחנו אוהבים הוא הדבק החזק ביותר בעולם. זה הדבק שמחזיק אותנו יחד – כבני זוג, כמשפחות, כחברים, כעמים, כבני אדם.

החברה האנושית לא הייתה מצליחה להתקיים אפילו יום אחד בלי הדבק הזה, כל מה שאנו רואים סביבנו היה מתפורר. יש אנשים שדבק האהבה לא נדבק אליהם, ולבם הוא לב של אבן. אלה הם הפסיכופתים. לא כואב להם, באמת לא כואב להם, ופגיעתם רעה. לעומתם, לכל מי שאינו פסיכופת אין הנחות."כואב לי הלב" אנחנו אומרים, ונאנחים אנחה כבדה. זה כל כך פשוט: מחיר האהבה הוא כאב לב.

וכוחה של האהבה היא בעצם היכולת ליצור אותה אלא היכולת לתחזק אותה, ברמה יומיומית, לשמור ולשמר אותה על מנת שלא תאבד לה, היא דורשת הבנה, התחשבות, הקשבה. קשה מאוד ליצור ולבנות אותה, קל מאוד לאבד אותה ולכן אנחנו נמדדים ביכולת שלנו לתת לה להיות ולנשום בכל רגע שאנחנו יכולים.

אז מה המחיר שאתם הייתם מוכנים לשלם בעבור אהבת אמת? עד כמה רחוק הייתם באמת מוכנים ללכת עם הלב שלכם והרגש שיש בכם בעבור משהו שאולי יקרה לכם פעם בחיים?



2 תגובות
מסע בזמן
23/08/2016 15:03
One body

הכל התחיל בגלל אותה תאונת דרכים שעברתי, לא יודע אם את זוכרת את הפרטים בכלל אבל הכל התחיל בזה. נהג שהיה עסוק בכל דבר כנראה חוץ מלהביט בכביש נכנס בי מאחור, פירק גם את הרכב וגם אותי, הרכב סיים במגרש גרוטאות ואני בבית חולים. מצאתי את עצמי לאחר זמן מה בבית, מנסה להתאושש ממה שעברתי. האוייב הכי גדול באותה תקופה היה השעמום וכך הכרתי את ש' , אני מניח שאת זוכרת אותה. לא שוחחנו יותר מדי זמן עד אותו יום שהיא הוסיפה אותך לשיחה שלנו. מהרגע הראשון הרגשתי שיש בך משהו אחר, בוגר, איכותי, יצירתי ובעיקר הכשרון שלך.. כשרון הכתיבה הבלתי נדלה שלך. כנראה שכבר אז זה היה הדדי ביננו כי לא עבר יותר מזמן שלחת הודעה.. 11.12.2013   19:39

את: היי

אני: היי לך בעצמך

את: חחחח

אני: אני אני לא מזהה

את: מן הסתם. ש' הביאה לי את המספר שלך :P

אני: ש'??? ש' בדיוק עפה עלי חחח

את: בן כמה אתה ילדון?

אני: אני אני בגן חובה ויש לי תיק אוכל של בוב ספוג

את: איזההה מאמי!! אמא קנתה לך?

אני: לא לא אמא... זה בוב הבנאי הביא לי.

כמה פטתי, ילדותי, מטופש ואידיוטי.... אבל כן, ככה בדיוק התחלנו את השיחה הראשונה, בצורה הכי מטופשת שיש, מה שהלך והפך אותנו אחר כך לחברים הכי טובים שיש. לקשר חזק ועוצמתי. המשכנו לשוחח , אחרי כמה דקות אפילו שלחת לי סיפור שכתבת, שאני מסתכל על זה נראה לי שפירסמת אותו אפילו בבלוג הזה אם אני לא טועה. ואז התקשרת לכמה דקות, רק לכמה... עוד אז מסתבר היו לך בעיות קליטה חחח. למחרת התעלית על עצמך והברזת מהלימודים ( לא התעוררתי ), בעייתית שכמותך. עובר עוד יום ושוב אנחנו משוחחים לנו , האינטרנט שלך כרגיל מקרטע לו , אנחנו מנסים לתקשר בין לבין ואז משום מקום...

את: די אני בסוף אבוא אלייך ואחבק!

וזה אחרי יומיים של שיחה את מבינה? הזוי לגמרי... למחרת גם נרדמת לי בשיחה חח. אין דברים כאלה, מהרגע הראשון והשניה הראשונה פשוט התחברנו, את צריכה לראות את זה בעצמך כדי להאמין כי אני בעצמי קורא ולא מאמין. את כל זה אני קורא עכשיו בטלפון, לא יודע להסביר לך אבל את היחידה שטרחתי לשמור את כל ההודעות איתה אי פעם, אין לי הסבר הגיוני לזה אפילו. ותחשבי שעוד לא נברתי בסקייפ כדי למצוא את ההודעות שכתבת לי שם במקביל...  וא התחלת לספר לי דברים על עצמך שאני אמנע מלפרסם אותם פה. דברים שעשית פעם והפסקת ביום שהכרנו, מה שכבר סיפרת לי עליהם בעבר. האמת שאני קורא את ההודעות שלנו וזה מעורר בי סערת רגשות, מצד אחד החיבור ביננו, היצירתיות שלך, האנרגיות ןמצד שני טעם של החמצה, פשוט יכולנו לשבת ולהמשיך עם כל זה אלמלא הבהלה ההיסטרית שלך. פשוט טיפשי... טיפשי וחבל. אני אפילו לא חושב עכשיו על מה שאני כותב, סתם מוציא את זה פה על הדף, אולי אני צריך למחוק את זה או לערוך מחדש או לסדר את זה, בינתיים אני רק אניח את זה פה, שתוכלי אולי לקרוא את זה גם ולא רק אני. רק שלא בטוח שאת עדיין קוראת פה, את זה אני מקווה שכן.




0 תגובות
רגע לפני זריחה..
23/08/2016 05:27
One body

התעוררתי לא מזמן, הכאבים העירו אותי שוב, כמו בכל הימים האחרונים. גלגלתי את עצמי מהמיטה, שטפתי פנים , הכנתי כוס קפה והתיישבתי ליד המחשב, זה היחיד שהשארתי אותו עם כל המידע עליו, היחיד שטרם מחקתי, בינתיים.

היא רצתה לשוחח איתי, רק רק כדי לוודא מה שלומי ומה איתי, היחידה שעוד יש לי חשק לשוחח איתה בימים אלה, היחידה האמת שמסוגלת להבין על מה אני מדבר, שמגלה אכפתיות ועיקביות בשיחות שלנו. היא פוקחת עיניים בבוקר ושואלת לשלומי, הולכת לעיסוקיה במשך היום ומדי פעם מגניבה הודעה כזאת או אחרת, משתפת אותי ברגעים קטנים מיומה ולא שוכחת לשאול איך אני מרגיש. מבקשת ממני לשתף אותה בכל מה שעובר עלי, אפילו מתעקשת על זה. בדרכה הביתה עם ערב שולחת לי תמונות ממה שרואות עיניה , באם זה בעלי חיים שהיא פוגשת בדרך או חלקי רחוב שהיא חוצה. רצתה לשוחח איתי, אמרה שהיא רק באה , אוכלת ומתקלחת ונשוחח מעט לפני השינה ואני, אני נרדמתי עד שהיא התפנתה, המשככי כאבים וחוסר שעות השינה הכריעו אותי. היא מודעת לתוכניות שלי כולן, היא לא שופטת אותי אלא בעיקר מבינה, מקשיבה, אומרת את דעתה אבל לא שופטת. מוצא בה בת שיח ראויה לשיחה אנושית, לא מעבר לזה, היא יודעת מה אני עושה ומה אעשה, מדי פעם מנסה להניע אותי מכך אך היא בעיקר מקשיבה, שותקת ומבינה. גם לה היו וישנן תוכניות כאלה ואחרות באשר לחייה, הבטחתי לעצמי לא לתת לה לאבד את הדרך, התמקדתי בה יותר מאשר בעצמי, בזמן הממש ממש קצר שאנחנו משוחחים,היא עשתה את אותו הדבר מסתבר רק הפוך. אנחנו לא באמת מכירים, לא באמת יודעים יותר מדי האחד על השניה, אנחנו רק חולקים מחשבות, רעיונות, תוכניות, כל אחד מביע את דעתו ולא מעבר, מן קשר זמני שכזה שאולי בא למלא את החלל והריקנות שיש בשנינו.

השבועות האחרונים ובעיקר הימים האחרונים לימדו אותי דבר אחד או שניים על אנשים ועל טבעם,  המדד הכי טוב למי שבאמת הקירבה והאכפתיות ראויה בעיניו והוא לא נשאר בגדר הדיבורים, כאלה שחושבים שכמה שורות על המסך מצדיקות את ה"חברות" שיש ביניכם. אז כן, מחקתי לא מעט אנשים מחיי , בעיקר בימים אלו, כולל כאלה שעברנו יחד מסע של כמה שנים. לזמן אין משמעות בסופו של דבר, אתה יכול להכיר אדם שנים ולהבין לפתע עד כמה הוא נמדד רק באותן שנים אבל לא מעבר. אתה יכול להכיר אדם לזמן קצר בלבד ולגלות שהוא נטול אינטרסים  או כוונות ופועל רק בשם הנתינה. מה שמוביל אותך לתובנה הפשוטה שעדיף אחד אמיתי בחייך מאשר מאה מזוייפים מסביב, אז אני מתמקד באמת, גם אם היא לעיתים עירומה לגמרי.

הישיבה על הכסא לא נוחה לי, הכאבים מונעים ממני לשבת עליו לאורך זמן אך בינתיים זה נסבל, אז הרי אני פה, מייצר עוד איזה רשומה שבוודאי תקראו מתישהו. מה שהתחיל פה מבלוג משותף עם מי שחלקנו ושיתפנו בחיינו את שלושת השנים האחרונות כמעט הותירוני כזאב בודד. כל הרשימות האחרונות נוגעות אלי ואל מה שאני חווה ועובר מבלי קשר אליה והאמת שקשה לי עם זה, לא אוהב להתמקד בעצמי, אף פעם לא אהבתי, תמיד היא היתה יותר חשובה וראויה בעיניי. חשבתי למחוק את מה שכבר כתבתי לאחרונה ולהשאיר רק את ה"ביחד" שלנו פה אבל אם כבר כתבתי את זה אז שישאר, זה גם חלק מהעניין. רק שמעכשיו אחזור להתמקד במה שהיה ביננו, ממה הכל התחיל, איך הוא נמשך והגיע למה שהגיע, אהבת נפש משותפת שאבדה לה לתמיד.

יש לי עוד את השבוע הקרוב לעשות את זה, רגע לפני שהיא תתמקד בלימודים שלה, בחיים שלה, במה שכבר יש לה ובמה שעוד יהיה. היא עדיין אצלי במחשבה, עדיין אצלי בלב,עדיין חלק מהיום יום שלי למרות שכבר יותר משבוע אין לי באמת מושג מה קורה איתה. כן, היא עדיין חלק ממני וסביר להניח שתמיד תהיה כזאת ולא משנה מה יהיה, היא תלווה אותי לנצח כמו שאני אותה.

לוקח את הטלפון לידיי. אני כבר לא באמת משתמש בו יותר מדי, רוב הזמן הוא סתם זרוק לי על השולחן ללא שימוש. נכנס להודעות שהיתה נוהגת לשלוח לי, לתמונות, לשירים או לסיפורים שהיתה משתפת אותי בהם, שואלת אם לפרסם אותם או שמא לא. מגלגל את ההודעות לאחור, לנקודת ההתחלה, טרחתי לשמור כל הודעה ממנה אי פעם, מעולם לא מחקתי כלום, אלפי הודעות שאני מגלגל לאחור כמו במסע זמן שכזה... מדי פעם עוצר בנקודת זמן כזאת או אחרת שחלקנו יחד , קורא מעט ומיד ממשיך לגלגל לאחור, מנסה למצוא איפה ואיך הכל התחיל... מנסה למצוא את ההודעה הראשונה ממני או ממנה, את השורה הראשונה שיצרה ביננו את מה שיצרה.

רגע לפני זריחה... הנה מצאתי, את ההודעה הראשונה.. 11 לדצמבר 2013 ... שם התחיל הכל. האמת שזה התחיל  קצת לפני אבל בעיקר שם, בתאריך הזה, שם התחלנו במסע שלנו וזה כבר עניין לפוסט בפני עצמו שאני מקווה שעוד יגיע, תלוי כמה כוח יהיה לי לכתוב אותו.


0 תגובות
רגע לפני שקיעה ..
22/08/2016 20:44
One body

שעת הדמדומים מתקרבת לה והחלטתי לנסוע לחוף הים, לתפוס את האור האחרון לפני שהשמש שוקעת לה אחרי עוד יום לוהט. יושב על איזה צוק ומביט אל הים, השתברות קרני השמש במים יוצרת בו אינספור ניצוצות, מרחוק אני מבחין באיזו ספינה שחוצה אותו. הבריזה שמגיעה עכשיו מחדדת את ריח המליחות באויר. נשכב על החול ומביט אל השמיים התכולים, שהולכים ומחשיכים עם כל דקה שעוברת. מגלגל לעצמי בראש את כל הימים האחרונים, השבוע האחרון ואפילו את החודשים האחרונים ותחושה של ריקנות עוטפת אותי. בימים האחרונים אני סובל מכאבים שלא עוברים , זה לא בדיוק מקל עלי אבל גרוע מכך התחושה הנפשית שלי מציקה לא פחות. עם כל יום שעובר אני מרגיש שאני נעשה כהה חושים, חסר אכפתיות בעיקר לעצמי ואני חי בתוך מן תחושת אדישות כזאת שלא מוכרת לי. כבר כלום לא מלהיב או מרגש אותי לאחרונה.

הגיע הזמן לקחת החלטות אני מהרהר ביני לבין עצמי, לקחת וגם לבצע אותן, לא רק להשאיר אותן בגדר מחשבות. ואני, מחושב ושקול שכמותי מגלגל שוב בראשי את כל התסריט הזה שהכנתי מראש, איך להתנתק מכל מה שהתרגלתי אליו, מכל מה ומי שליוו אותי בחודשים האחרונים בעיקר. בשבועות האחרונים השארתי לעצמי כמות מצומצת למדיי שלא לומר זניחה של אנשים שאני מתקשר איתם, הרוב היו חסרי משמעות, הם לא באמת היו קרובים אלי עד כדי כך. הנותרים ילמדו לחיות עם ההחלטות שלי בשלום עם הזמן, לכל אחד יש תחליף, בטח שגם לי.

את רוב המידע שיש לנו היום אנחנו שומרים על המחשבים או הטלפונים שלנו. ככה זה שהטכנולוגיה חודרת לכל פינה בחיינו. שחושבים על זה יש בזה יתרון כלשהו, בלחיצת כפתור אתה מפרמט את המחשב או הטלפון וכל המידע שהיה עליו נעלם כלא היה. גם מבחינה רגשית הרבה יותר קל למחוק מידע וירטואלי מאשר למשל לקרוע תמונה או מכתב שאתה אוחז בידיים, המשמעות של זה היא אחרת לגמרי. אפילו בעניין הכתיבה כנראה איבדתי את זה , כמו שזה בא ככה זה גם נעלם.

תמיד הייתי טיפוס נוסטלגי שכזה, אהבתי לאסוף דברים ישנים מפעם, כל מיני כאלה שכבר לא תראו היום, וידאו עם שלל קלטות, ווקמן עם קלטות אודיו, רשמקול, אוסף טלפונים סלולאריים שרק משקל הסוללה שלהם עולה על משקל כל טלפון שיש היום בשוק. קבורים בכל מיני ארגזים ומקומות, חסרי שימוש מן הסתם.

שהכרתי את האחת שהיתה אמורה גם להיות שותפתי לכתיבה פה, אחד הדברים שחיברו ביננו מעבר לכתיבה וליצירתיות שבה היתה אהבתה לאסוף דברים ישנים גם כן. מצלמת פולארויד, שלל פילמים, פטיפון ישן היו בין הדברים שהיא אגרה במשך הזמן, גרם לי כבר בהתחלה להבין כמה היא שונה ומיוחדת. עוד אחד מני הדברים שחיברו ביננו.

במשך היום החולף מצאתי את עצמי חופר בהיסטוריה המשותפת שלנו, שיחות שניהלנו בסקייפ או בוואטסאפ ונשארו מתועדות שם, שבועות וחודשים ושנים. אפילו מצאתי את השיחה הראשונה שניהלנו אי פעם היא ואני, איך שהכל התחיל ביננו... האמת שזה התחיל לפני אבל זה כבר סיפור בפני עצמו. היה מרגש משהו לראות את ההתחלה של הקשר ביננו ואת ההמשך שלו עד ההודעה האחרונה שהחלפנו ביננו אי שם בשבוע שעבר.

בכל אופן , אני שוכב לי על החול , על איזה צוק מבודד מול חוף הים , מעלה זכרונות בראש מכל מיני תקופות ומקומות ואנשים ומגיע לתובנה הפשוטה שזכרונות ברובם לעיתים הרבה יותר מכאיבים מאשר פצעים. פצעים מגלידים עם הזמן הזכרונות לא במיוחד, ככה זה , זכרון הוא לא בדיוק דבר סלקטיבי שאתה בוחר מה לזכור ומה לא. לעומת זאת אתה בוחר אם לשמר את המידע שאתה אוגר עם הזמן. החלטתי שלא, החלטתי למחוק הכל, אין טעם לשמר יותר, חסר תכלית.

אז נתתי לעצמי דד ליין שכזה עד סוף החודש, עד אז יהיה לי זמן לפרמט את המחשב, לשחזר את ההגדרות יצרן בסלולארי, להחליף את המספר על הדרך ( כבר יש אחד חדש מוכן ), לעלות לפה עוד פוסט אחד לפחות, לחפש משפחה מאמצת לחיות מחמד שלי , כנראה שלא יהיה מנוס הפעם אז לקבוע תור לניתוח שבטח יהיה מתישהו חודש הבא. ממילא אני לא אוכל לתקשר עם אנשים או לכתוב אז זה סתם ניצול ציני של חלון הזדמנויות שכזה לפטור את עצמי מהיתר. אולי אספיק עד אז לפרסם פה דבר אחד או שניים אבל בכל אופן זה בערך הכיוון. לפעמים כדי להתחיל מחדש צריך לאתחל את עצמנו וזאת עוד דרך לעשות את זה.

הנה אני מספיק לראות את השמש נוגעת בים עכשיו, מלטפת אותו עם קרני אור אחרונות, השמיים כבר משחירים לאיטם, אפשר לזהות כבר כמה כוכבים בוהקים למרות שיש עדיין אור. מרים את עצמי באיטיות מהחול, מנער את בגדיי ושם פעמיי חזרה לביתי. שאני אגיע בטח גם הערב ירד כבר ...

אז רגע לפני שקיעה שיהיה לכולכם ערב טוב ונפלא ותהיו טובים.


0 תגובות
על שולחן הניסויים
21/08/2016 03:06
One body

הוא יושב מולי, עיניו מביטות במסך המחשב שממולו, בוחן לו שם נתונים כאלה ואחרים אודותיי, נתונים שאין לי מושג מהם, הוא לא בדיוק גם טורח לשתף אותי. אחרי עוד דקה או שתיים הוא מזיז את ראשו לכיווני ופוסק בטון מעשי " טוב שמע, אתה צריך ניתוח, זה יפתור את הבעיה אבל..." האמת היא שסתם מדובר באיזו בעיה רפואית ישנה, שצצה לה מדי פעם כמו אומרת " אני עדיין פה, לא הלכתי". יש לזה פתרון אחר האמת, סתם סוגי כדורים כאלה שמעלימים אותה לזמן מה, יכולים לפתור אותה אפילו לחלוטין אבל אני, לא במיוחד עקבי לא בדיוק נצמד לתוכנית הטיפול אז היא חוזרת ושבה ולי לא ממש אכפת האמת, כנראה שזה לא באמת יותר מדי חשוב לי. בשבוע האחרון אני מתפתל מכאבים, שלא נותנים לי מנוחה, מונעים ממני שינה ואכילה מסודרת ואני מנסה לדחות את הנקודה שבה אכנע ואלך אליו.

ושוב חוזרים לרגע הזה, שהוא מביט בי ואומר את מה שאומר ובחיי שאני מסוגל להבחין במין חיוך קטן כזה של סיפוק על פניו, משתוקק לראות אותי רדום על שולחן הניתוחים שמולו ואני נתון לחסדיו הרפואיים, מרגיש לשניה כמו איזה עכבר מעבדה שעוד אחד מחדד את ניסיונו על חשבונו.

אז היכן היינו? אה כן... ב "אבל" הזה שהוא ממלמל לו שם... אבל... "אבל מה?" אני פונה אליו, תמיד יש את האבל הזה בכל מקום, כמו תוספת זניחה לדברים שאומרים לרוב ונוטים לשנות את כל התמונה. הוא מתחיל למנות רשימה של סיכונים ואפשרויות ומה והיה ומשהו השתבש .. כן כן מכיר את זה כבר, זה תמיד מתחיל ב" בכל ניתוח יש סיכון, אפילו בהרדמה יש" וממשיך בסיכונים הייחודיים לפעולה הכירורגית שהוא עומד לבצע בי.

אם הכל ילך כשורה הוא מציין זה זמן החלמה של שבועיים לפחות אם לא יותר שאתה תשכב בבית חולים עם צינורות הזנה וכאלה ואם הכל טוב אז תשוחרר לביתך ושם ידרשו לך עוד שבועיים לחזור  למה שהיית. הנה מגיעים לאבל  הזה שאם לא הכל ילך כשורה ומה אז? אז יתכן שהניתוח בכלל לא יעזור לאורך זמן והבעיה לא תפתר ויתכן גם שיקרו לך סיבוכים כאלה ואחרים שאין לדעת לאן יובילו אותי בכלל.

זוכר אני שהייתי ילד דוד שלי עבר ניתוח דומה או משהו בסגנון, נכון שהרפואה אז היתה פחות מתקדמת אבל סופו היה שהוא שכב למעלה מחצי שנה בבית חולים שבאחת הפעמים הוא גם היה בתרדמת שבוע ומשהו. חייתי עם הבעיה הרפואית הזאת בשלום עד היום, זה סתם גובל בחוסר נעימות מדי פעם ובכמה ימי כאבים לא מעבר לזה.

האמת שאני לא חושב על עצמי, זה גם לא ממש אכפת לי מה יקרה אם וכאשר, איפשהו המחשבה שאני עלול להתפגר על שולחן הניתוחים לא מטרידה אותי, דוקא אחלה דרך לחלוף מהעולם, עם מסכת חמצן על הפנים וחומרי הדברה (סליחה, הרדמה) שעוברים לי בורידים.

אני רק חושב על אלה שאני הולך להשאיר מאחור, טוב נו אני חושב רק על חיות המחמד שלי האמת, את אלה שאני מגדל במסירות שנים, שאותם אני אמור להשאיר מאחור בכל מקרה, גם אם הניתוח "יצליח"  הם מחייבים טיפול שוטף ואבוי לי אם לא. חושב על כל הלוגיסטיקה שכרוכה בזה שצריך למצוא להם משפחה מאמצת וכל מה שמתלווה לזה ויתכן בכלל שגם לא אראה אותם עוד. זה הדבר היחיד שגורם לי להתלבט אם כן או לא. ולא, אין אף אחד שיטפל לי בהם בזמן הזה אם תהיתם, זה או אני או כלום.

בכל אופן כל זה היה יום חמישי, מחר יש לי פגישה נוספת, מר כירורג רוצה לדעת מה החלטתי, נתן לי את כל הסופ"ש להרהר בכך או שמא לערער בכך. פניו מופיעות מולי עם אותו חיוך של "אל תדאג יהיה בסדר אתה בידיים טובות" ואז עולה בי מחשבה אחת... "אבל... מה יהיה אם... אבל".


0 תגובות
מנטרה
20/08/2016 23:37
One body
"ואם לא הוא.. אז אף אחד." 
אני אומרת ובלי משים הופכת זאת למנטרה.
ראשי מונח על הכר ועיני רק בוהות באפלה... 
היו לילות שהייתי מתקשרת אלייך, זוכר? 
מבקשת שרק תהיה איתי... תתן לי את התחושה שאתה לצידי, 
ונרדמת. 
הייתי ישנה כל כך רגוע.
אני עוד זוכרת את צחוקך המתקתק... הוא עוד פה, מסתובב בחדרי,
ומהדהד באוזני כשכולם ישנים. 
אני נותרת עם הזיכרונות שלנו ואוחזת בהם, כחיבוק גדול שלא ניתן להרפות. 
האמתי
שאינני רוצה למלא את החלל שהותרתי לי כשהלכתי. 
אינני רוצה לשכוח אותך.
אינני חושבת על זה בתור אופציה, לתת לאחר למלא מקומך. 
לא יהיה אחר. 
לא יהיה אחר שיקרא לי בכינוי שנתת לי ויאמר אותו בצורה כה מתוקה,
שהמילים פשוט קופצות מפיו בקלילות. 
לא יהיה אחר שיראה איתי סרטים בשעה כה מאוחרת ויהיה זמין בכל עת.
לא יהיה אחר שיבין אותי כפי שאתה הבנת.
בוא נודה באמת... 
אני בן אדם מסובך, ואולי קצת משוגע. 
(לגבי הקצת אינני יודעת, אך לגבי המשוגע אני בטוחה)
אין לך תחליף, מישהו אולי בבוא העת ימלא מקום בחיי, 
אך הוא לא ימלא את מקומך. מקומך שמור רק לך.. 
ואיש לעולם לא יגרום לי לשכוח אותך מעלי, 
אחשוב עלייך פחות, אך תמיד אחשוב. 
הדברים שעשינו... הם שלנו. 
ואני משאירה זאת כך. 
שבוע מבורך שיהיה לך, ולכל הקוראים המדהימים שקוראים אותך. 

(אגב.. כתיבתך נפלאה ומרגשת בצורה שלא הכרתי כבר זמן רב... 
היא תמיד הייתה כך ותמיד תהיה... 
ככה זה שאתה כותב מרגש טהור, זה משהו שלמדתי ממך.) 

תוצאת תמונה עבור ‪memories‬‏
0 תגובות
מתגים
20/08/2016 23:32
One body

החיים שלנו מלאים במתגים, על חלקם אנחנו שולטים ועל האחרים פחות. גוף האדם למשל הוא המכונה המשוכללת בטבע, מלאה באינספור מתגים הנחבאים להם שם בינות לגנום האנושי, יצירת אומנות של הטבע ושל הבריאה. אנחנו לא באמת שולטים בזה, כל הנתונים הגנטים, כל המחלות, כל אלה הם מתגים, המתעוררים וכבים להם בלי שתהיה לנו שליטה עליהם. אנחנו לא שולטים בחיים שלנו, אנחנו שולטים אולי רק במה שאנחנו יכולים לעשות איתם.


המעגלים החברתיים שלנו לעומת זאת, ההכרויות, החברויות שאנחנו רוקמים הם כן בשליטה שלנו, אנחנו קובעים למי נתחבר ועד כמה ואם בכלל. לרוב אנחנו יוצרים מן מתג משותף שכזה שדרושים לו שניים על מנת להחזיקו דולק, ברגע שאחד מהם כבה אין לקשר הזה כבר זכות קיום.

בתקופה האחרונה מצאתי את עצמי מכבה מתג אחרי מתג בחיי, זה התחיל מזה שמחקתי את כל התמונות שהיו לי אי פעם, את כל התמונות כולן, כולל הגיבויים, מחקתי כל אפשרות לשיחזור, משעשעת המחשבה שבלחיצת כפתור אחת בודדת אתה מוחק את אשר אגרת או אספת בשנים וזה בסדר, אני שלם עם זה, זה לא באמת מפריע לי, אני לא מצטער על זה.


המשכתי בזה שמחקתי את כל אותם אלה אשר היו על תקן של "נרות חנוכה" בכל מיני מקומות, אלה אשר צצים לך פעם ב... רק על מנת להראות נוכחות,אנחנו הרי לא באמת זקוקים להם. מיותר. האנשים היותר הקרובים אלינו פה מתחילה הבעיה, התהיה, את מי להשאיר ואת מי לא, את מי לשמר בחייך ועל מי לוותר. אז חסכתי דילמות מיותרות, אני פשוט אמחק את עצמי במקום שאמחק אותם. אני זה שאלך במקום שאגרום להם ללכת.

הקצבתי לזה עד תחילת החודש הבא. אני הולך לכבות את כל המתגים שעוד נשארו דולקים. יותר נכון אני אכבה את עצמי, מנתק את הדרכים שאיתן עוד איכשהו תיקשרתי עם האחרים. כל מה שצריך זה למחוק איזו תוכנה וחצי שיש לי, לשנות מייל, להחליף מספר טלפון וזהו. ממילא מעולם לא הייתי טיפוס של רשתות חברתיות למיניהן כך שבמקרה שלי זה לא יהיה קשה.


איכשהו זה אמור להקל עלי, מעדיף את זה ככה. זה גם קשור למשהו שאני אמור לעבור ועדיין מתלבט לגביו, משהו שאני לא מפחד ממנו, סתם מתלבט, שוקל עדיין אם לשתף אתכם בו, נראה כבר.



0 תגובות
« הקודם 1 2 3 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון