עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות
nothing to see here
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
מאי 2014  (5)
breaking point
30/05/2014 10:26
N.R.
אני רציתי שזה יהיה בלוג רגיל, כמו יומן לתאר את החיים שלי, לא בהכרח מתוך כאב רציתי שהוא יהיה קליל וחיובי...ולמרות זאת אני נכנסת לפה רק כשאני מרגישה כאב. זה כאילו אני לא זוכרת בכלל מהבלוג עד שכואב לי ויש בי צורך לכתוב על זה כדי להרגיש שיש משהו בעולם הזה ששומע, אני לא לבד.
לא הצלחתי לבכות מאז שיצאתי מהדיכאון, משפט שנשמע צבוע מאוד להגיד אבל הוא גם נכון.
לא הרגשתי צורך בבכי, כי בכי משחרר מכאב ולי כבר לא כואב כמו פעם,אולי הקנה מידה שלי לכאב נמתח שלבכות היום על דברים סתמיים נראה לי סתמי. אבל כשזה מגיע אליו..זה משבש ומשנה את כל חוקי המשחק.
 לשמוע שהוא עובר עכשיו משהו שהוא לא רוצה להתמודד איתו, זה מחזיר אותי לימים שהייתי בקבוצות תמיכה למיניהם, תמיד היה את הילד שלא רצה לעזור לעצמו ואני זוכרת בבירור איך כל פעם שהקבוצה המשיכה והוא לא זה רק יצר פער יותר מפחיד בין המסלול למחוץ למסלול.
צאי מזה הוא לא הם, הוא לא את, הוא יותר חזק מזה
את בסדר, את יודעת ואת מרגישה שאת בסדר זה לא בלוף. אני לא מסוגלת להסתכל עליו כמו הילד הזה, אני לא יכולה להרים את המחיצה הזאת כמו איתו בשביל לא "להידבק", אני לא יכולה לשבת שם ולעשות לו קוצי מוצי בשביל שירגיש טוב לטווח קצר.
מההתחלה אהבתי אותו כלכך כי הוא הרגיע אותי, והוא שידר חוזק שלא היה לאף אחד אחר אבל אני רואה שמכאיב לו הבעיה שלו, אני רואה איך כל יום הוא מתעלם ממנה, הוא ממשיך לחיות לפי הדפוס חיים המפגר הזה שהוא פיתח לו שהכול בא בקלות.
הרמתי את הראש ואמרתי שאני מוכנה לחזור לחיות, אפשר להגיד שחתמתי על חוזה שאישר שאני כשירה לתפקד. למדתי דרכים להתמודד והוצאתי את עצמי מהכאוס, אבל אף פעם לא לימדו אותי איך להתמודד עם מצב שאת אוהבת משהו מכל הלב שלך ואת מגלה בסוף שהוא יותר חלש ממך.
0 תגובות
מלחמה לשם מלחמה
23/05/2014 21:18
N.R.
כעס- הבעיה הכי גדולה שלי.
כשאני שוקעת בעצבים, זה כאילו העיניים שלי רואות רק כאב ומשדרות רק כאב, אני כולי נאטמת ואין כניסה או יציאה לשום דבר , חוץ מהעצבים שנאגרים בי.
הלב מתחיל לפעום מהר, חיילים קטנים בראש שלי מכינים את עצמם בעמדות קרב. כל מילה שנקלטת מבחוץ זה כמו פצצה שמפוצצת חייל וגוררת אחריה נקמה.
אין פשרה, אין מקום לשלווה, אני רואה רק כאב. כי כואב לי, כי הפצצה פגעה בנקודות רגישות, לאט לאט עד שהיא הגיעה לחייל החשוב ביותר שלי, ואני מרגישה פצועה. כמו חייה פצועה אני לא מצליחה לשלב כעס כאב ותבונה, אני זועקת ומתגוננת. אני פוגעת גם בטוב שמנסה לעזור לי וגם ברע.
אני נותרת לבד בשדה הקרב עם שום דבר מלבד שלולית דם שתפשטת על כל הריצפה, המלחמה ממשיכה ואני לא מצליחה לשמוע כלום מעוצמת הפצצה אני מקפידה לשמור על הנשימה שלי סדירה, אני מסכלת על ענני העשן האש וההרס שהמלחמה מפיקה ואני יודעת שהפסדתי. אני יודעת שהמלחמה יכלה להמנע, מנגינות אבל מתנגנות לי בראש, האורות מתעממים והנשימות מכבידות.
דיי המלחמה נגמרה

פישלתי.
1 תגובות
מי יודע
21/05/2014 21:56
N.R.
לפעמים אני מרגישה שאני משחקת שחמט. אתה יכול לנהל משחק שלם ולהוביל, לבצע את כל המהלכים עד למהלך האחרון ואז במהלך אחד אכזרי של החיים, החייל שלך נאכל ואתה חוזר אחורה. אפשר להגיד שאני קוראת שח, והחיים הודפים את המט. 
לא הרבה אנשים זוכים לחיות את החיים שלהם בצורה שהם היו מעוניינים לחיות אותם באמת, אני יכולה להעיד על עצמי שכשהייתי שמנה, לא חייתי באמת. הסתתרתי מאחורי הצל של עצמי, לחפש מקום שהראדר לא יקלוט את השמנה שקצת קשה לפספוס. 
היום אני שוקלת חמישים ושלושה קילו, מידה בי אומנם אבל יש לי אחלה תחת, לפחות ככה אומרים... תמיד היה לי מוזר לעשות את המעבר בין החיים של השמנה שתופסת תשומת לב שלילית, לרזה שמסרבת לקבל את זה שמקבלים אותה, אני תקועה בין לבין... הגוף משתנה כשרוצים, וכשמאמנים את השריר הזה... זה גם הופך להיות קל, אבל הנפש.... כלכך קשה לשנות את הנפש. מבפנים, אני אותה ילדה ששונאת לראות את המראה כי אני יודעת שאם אני אעבור לידה אני אאלץ להסתכל בה, מבפנים.. אני לא אוהבת אנשים, כי לאנשים יש מה להגיד ואני לא רוצה לשמוע. מבפנים... אני לא מבינה למה יש לי חבר, אבל אם כבר יש לי חבר, אני אוהבת להעמיד פנים שאני שווה יותר ממנו. 
הנטייה למסכנות הוא השד החמקמק ביותר של האדם, הוא צוחק לנו בפנים והוא מושך אותנו למקום כואב שאנחנו יכולים לשבת בשקט ולרחם על עצמנו, ולא להתמודד עם שום דבר שמהווה לנו מכשול בעולם. 
אז לפעמים אני עושה פאוז לחיים שלי, לחבר ... לחברות.. לחבורה עצמה... אני יושבת ואני מדמיינת את עצמי בגוף של הילדה השמנה, והיא צופה בשלושת הילדות השקטות והמשעממות של השכבה שמנסות להעלים את עצמן בדיוק כמו שהיא הייתה עושה והיא מחייכת.. כי בשביל כלומניקית לשעבר.. אני די חייה את החיים בצורה הכי אמתית חווייתית ומנוצלת שאפשר , ואני לא מתחרטת על כלום
2 תגובות
Dont talk when your mouth is full of LIES
20/05/2014 20:04
N.R.
אני לא אוהבת שאומרים לי את האמת, ובנינו כל אחד חווה בחיים שלו מקרה שהוא התפלל שיניחו לו בשקט. אני לא שם, זה זיכרונות רחוקים מילדות לא אקטואלית, אך בחזרה לפואנטה, אנחנו לא תמיד רוצים לדעת את האמת.
לאמת יש השלכות, ואף פעם לא הייתי טובה בהתמודדות עם דברים, אז תשקרו לי, אני לא מבקשת את האמת אני באמת בפנים מעדיפה את זה על פני האמת.
התחושה שמשהו לא בסדר עומדת באוויר, ואני יכולה להעיד על עצמי שלא נולדתי טיפשה, אפילו חדת אבחנה, כלכך עד כדי כך שהניתוחים שלי לפעמים אוטומטית קובעים לי חד משמעית את מי אני אוהב, למרות שלפעמים זה לא תמיד נתון לבחירה.
אני יודעת שמשהו לא בסדר, כל ווריד בגוף שלי מרגיש שמשהו לא בסדר. רואים את זה עלי אבל שוב התשובה תמיד חוזרת על עצמה, והיא תמיד אני בסדר.
הפינה היחידה שנותנת לי להרגיש בטוחה זה הוא, כי הוא אמיתי איתי, הוא טהור איתי, המגע שלו הוא מאה אחוז כנות ואפס אחוז צביעות. ובנוסף לזה, הוא היחידי שגם כשהאמת קשה לדיבוב, אני מצליחה להתמודד איתה.
0 תגובות
שיווי משקל
19/05/2014 21:47
N.R.

מתחילה תקופה חדשה, פרק אחר... ואני בחיים לא הייתי קרובה כלכך לכלום.
את עומדת על חבל דק, מנסה להתאזן, כל הזמן בראש שלך עובר המשפט 
לא ליפול...אלתיפלי..
מתחתייך יש ערפל מוחלט, את לא יודעת מה יש שם למטה ואת גם לא רוצה לדעת כי כלהסיטואציות האפשריות ההגיוניות שעלו לך בראש הובילו לסוף לא נעים. אז את צועדת עודצעד ועוד צעד, מנסה כמה שיותר לא לחשוב על מה מחכה לך למטה, בראש שלך את דורכתכרגע על אדמה פורייה,את קוטפת לך פרח ריחני ומחכה שאמא תקרא לך לאכול, את בטוחהואין שום דבר שמהווה לך סכנה, אבל אז את יוצאת טיפה מאיזון... החלום הנעים יוצא לךמהראש, ושוב את על חבל דק ומתחתייך כלום 
אל תפלי.. רק אל תפלי... רק עוד צעד...
וככה עובר לו עוד יום, ועוד יום, את מצליחה לחזור לחלום הנעים ושוב להיקטע ממנו,את מתאזנת ואת יוצאת מאיזון ככה שוב ושוב, את יודעת שלכל זה יש סוף, את יודעתשלחבל לא נשאר הרבה כי על בטוח עברת את רובו, אבל את יודעת שאת תיפלי גם אם זהצעד אחד לפני הסוף, אבל את ממשיכה ללכת, כאילו הכל בסדר, כאילו את עכשיו על אדמהפורייה, מריחה פרחים... ומחכה לאמא שתקרא לך לאכול. 

0 תגובות