עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
אבינועם אהרוני, יועץ בשיטת "התכוונות הזמנים" (The Alignment of Time Principle) לטיפול ומניעת משברים, לפריחה וסגסוג בכל תחומי החיים. ניתן ליצור קשר ב 0523777790. או במייל avinoam.aharoni@gmail.com
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
תודעה "עצמית" ותודעה "סביבתית" ומה שביניהם
28/11/2018 19:58
אבינועם
משבר, תודעה עצמית, תודעה חברתית, תודעה
תודעה "עצמית", תודעה "סביבתית" ומה שביניהם

עתה, משהבנו שכל העתידים קיימים בו זמנית כנקודות של מצבים העוברים בתודעה שלנו, נוכל להבין כיצד אפשרי הדבר שהעתיד שלנו ישפיע רטרואקטיבית על ההווה, ואף העבר. אך על מנת להבין זאת יש להקדים תחילה ולבאר מהי "תודעה".

ההגדרה המילולית של "תודעה" כפי שהיא מופיעה בכמה מקומות היא: "כושר חישה והבנה והאפשרות לקלוט את היחס בין הזהות האישית לסביבה". בבלוג זה תקרא התודעה שמתוארת כאן סתם "תודעה" או  "תודעה סביבתית" כי התודעה הזו מחברת בין האדם לבין הסביבה, בעזרת התודעה הזו קולט האדם את הקורה סביבו, ברמה החושית, השכלית, הרגשית ואף במה שמכונה "תת ההכרה". באמצעות תודעה זו מנחה האדם את חיי היומיום שלו, באמצעותה שם האדם לב לסביבתו הפיזית והחברתית ובאמצעותה הוא מנווט את עצמו בתוך הדינאמיקה הרחבה יותר של קיומו בעולם. בקיצור: התודעה הסביבתית היא העדשה שדרכה חווה האדם את המציאות, או יותר נכון, את נקודות המצבים שעוברים כסרט מתחת לעדשה הזו, ולכן התודעה הסביבתית קשורה בכל רגע נתון עם נקודת מצב אחד, זה שעובר דרכה.

אבל קיים גם סוג נוסף של תודעה – "התודעה העצמית", תודעה זו אינה מורגשת בפני עצמה בדרך כלל ואינה יודעת דבר על העולם שסביבה, אבל היא ה די.אנ.אי של עצם הקיום שלנו כאדם. היא עצמותו של ה "אני" שלנו. היא מודעת ל "אני". תודעה זו קיימת בכל נקודות המצב הקיימות בו זמנית, הן זו שהיא ההווה שלי, והן בכל אפשרויות העתיד שלי. אלו שבסופו של דבר אבחר בהם ויהפכו לחלק מהסרט של חיי, ואלו שעליהם וויתרתי ולעולם לא אפגוש בם. בכולם התודעה העצמית קיימת באופן שווה. התודעה העצמית הזו מודעת רק לדבר אחד בכל נקודת מצב: רמת הקיום שלי (כפי שהוגדרה בפרק הקודם). אין הכוונה שהתודעה העצמית יודעת כמה כסף יש לי בחשבון. היא רק יודעת איך זה משפיע על הקיום – שרידות שלי.

היות והתודעה העצמית מודעת לכל הנ"ל, היא "יודעת" מהם סך נקודות המצבים שצריכים לעבור בעדשת התודעה הסביבתית שלנו על מנת שנחיה חיים אופטימאליים. כלומר חיים כאלו שבכל רגע נתון רמת הקיום המשוקללת שלנו על כל חלקיה, תהיה הגבוה ביותר שהיא יכולה להיות במסגרת האפשרויות העומדות לפנינו. במילים אחרות, התודעה העצמית שלנו מכירה את המסלול האופטימאלי שלנו, את המסלול של כל המצבים שאם נעבור דרכם נחיה חיים האופטימאליים. המסלול הזה, הסכום של כל המצבים האופטימאליים – הוא העתיד האופטימאלי. הוא מתחיל ברגע הבא, ונמשך עד הרגע האחרון. מעתה, בכל עת שנתייחס בספר לעתיד האופטימאלי, אנחנו מתכוונים לסך הכול של נקודות מצבים שמחברים יחד לסרט הכי האופטימאלי שיכול להיות מבחינתנו.

התודעה העצמית נמשכת ורוצה להיות תמיד במסלול האופטימאלי, אבל התודעה הסביבתית אינה בהכרח מודעת לכך. הסיבה לכך היא שהתודעה הסביבתית מתוכנתת לשים לב לכאן ועכשיו. על מנת לנסות ולצפות מה יש לעשות, על מנת להגיע לעתיד טוב יותר, משתמשת התודעה הסביבתית בהערכות על סמך הנתונים שהיא אוספת מהסביבה. ולכן, אין שום מניעה מבחינתה להניע את האדם בכיוון שדווקא מרחיק אותו מעתידו האופטימאליים לדעתה של התודעה הסביבתית כיוון זה יביא תועלת בהמשך.
 
בפער הזה, שבין הכיוון שאליו התודעה הסביבתית מושכת אותנו ביחס לכיוון שהתודעה העצמית יודעת שהוא הטוב ביותר עבורנו מצטבר מתח, ואפילו מתח רב. למתח הזה קוראים "מתח התכוונות" שהוא מצבור של אנרגיה פוטנציאלית. כאשר מצטבר מספיק מתח, כלומר כאשר התודעה הסביבתית שלנו מרחיקה אותנו לתומה מהמסלול האופטימאלי עד כדי כך שאנו עלולים לאבד את האפשרות לשוב למסלול זה ובכך לאבד לחלוטין את היכולת שלנו להגיע לעתיד האופטימאלי שלנו, משתחררת האנרגיה הזו בצורה של "אירוע התכוונות" (בהמשך יוסבר מדוע זה נקרא כך) שבדרך כלל מופיע בחיינו כמשבר. אמנם, בסופו של דבר, רק המודעות הסביבתית שלנו (שאנו בטעות קוראים לו "אני") יכולה לקבל החלטות ולפעול בהתאם להם, גם אם החלטות אלו אכן ירחיקו אותנו מהעתיד האופטימלי שלנו. התודעה הסביבתית שלנו היא כמו הבמאי של הסרט של חיינו, ואילו התודעה העצמית היא כמו המפיק של הסרט הזה שתקוע עכשיו במשרד מנסה נואשות ליצור קשר עם הבמאי על מנת להעביר לו תיקונים והוספות לתסריט.

אני אומר את כל הנ"ל בהסתייגות מסויימת. ואני חייב להבהיר כאן: אנרגיית ההתכוונות איננה משהו שקיים רק במרחב הפער שבין התודעה הסביבתית לתודה העצמית. תוצאות אנרגיה זו כבר באים לידי ביטוי בפועל בחלק מנקודות המצב העתידיים שלי. כשאני בוחר עתיד שאינו בנתיב האופטימאלי אני מקבל נקודת מצב אשר כבר מביאה לידי ביטוי את המתח או ההתפרצות של אנרגיה זו.

לסיכום: התודעה שלנו מורכבת מתודעה סביבתית המקשרת אותנו עם כל מה שקורה בעולם, בכל רגע נתון. התודעה עצמית יודעת מה המסלול האופטימלי של חיינו ומנסה למשוך אותנו בכיוון הזה. כאשר התודעה הסביבתית (בבלוג זה נקרא לה רק "התודעה") מושכת אותנו בכיוון שאיננו האופטימאלי, עלולה להשתחרר אנרגיה שלילית בשם "אירוע התכוונות" שמופיעה בדרך כלל כמשבר.

בפוסט הבא נדבר יותר על משמעות המשברים הללו ומשמעותם.
0 תגובות
הסרט של חייך – הבחירה שלך
27/11/2018 10:53
אבינועם
בחירה
הסרט של חייך – הבחירה שלך

עתה, משהבנו שעבר, הווה ועתיד מתקיימים בו זמנית, נשאלת השאלה: כיון שפוטנציאלית ייתכן יותר מעתיד אחד, אם כן – איזה מבין העתידים קיים במקביל להווה? 

הבה נבהיר את השאלה: 

נניח לרגע שאיזה מדען גאון המציא מכונה שמאפשרת לי להציץ למה שיקרה מחר בבוקר. כמובן שלא יכולתי לעמוד בפיתוי והצצתי. והנה אני רואה שמחר בבוקר, בדיוק כשאני מתכוון לצאת לכיוון הרכבת בכדי להגיע בזמן לעבודה, הטלפון בביתי מצלצל. אני עונה לטלפון ואיכשהו נסחף בשיחה. כשאני מבחין סוף סוף שנסחפתי בשיחה כבר מאוחר מידי. איחרתי את הרכבת. בלית ברירה אני עולה על הרכבת הבאה ומגיע לעבודה באיחור רב. כתוצאה מכך ננזפתי קשות על ידי המנהל ואף נאמר לי שהמשך עבודתי בחברה מוטל בספק. כיון שאת כל זה ראיתי במכונת הפלא של המדען הגאון, החלטתי שמחר, ויהי מה, אני לא עונה לאף טלפון בבוקר. ואכן, מחר, בדיוק כשאני מתכונן לצאת לכיוון הרכבת, הטלפון מצלצל, כצפוי. ואני, כמובן, לא עונה לטלפון, יוצא לרכבת ומגיע לעבודה בזמן. בפתח המשרד עומד המנהל ומשבח אותי על דייקנותי ואף אומר לי כי הוא שוקל את קידומי בחברה. אבל: איך זה יכול להיות? הרי כל הסיבה שלא איחרתי היא מפני שראיתי אתמול שהיום אני אאחר אם אשוחח בטלפון. אבל אם בסוף לא שוחחתי בטלפון – אז איך ראיתי אתמול במכונה שהיום כן אשוחח בטלפון?

התשובה היא שיש בשאלה הנחת יסוד שגויה. ההנחה היא שיש רק עתיד אחד שמתקיים במקביל עם ההווה. אבל האמת היא שאם מכונה כזו הייתה בנמצא אזי הייתי רואה שישנם הרבה עתידים שמתקיימים במקביל אחד לשני ולהווה! למעשה כל העתידים שיכולים להתפתח כבר קיימים במקביל להווה. כשבחרתי שלא לענות לטלפון בבוקר, לא שיניתי את העתיד, פשוט בחרתי עתיד אחר.

כלומר – כשאנו אומרים שהעתיד מתקיים בו זמנית עם הווה והעבר, אנחנו מתכוונים לומר שכל הגרסאות האפשריות של העתיד מתקיימות במקביל להווה. אנחנו לא יוצרים את העתיד, אנחנו פשוט בוחרים עתיד מתוך אחד מהעתידים הקיימים. כמו הטיפוס במעלה העץ, אנחנו לא יוצרים את הענפים תוך כדי הטיפוס, אנחנו פשוט בוחרים על איזה ענף לטפס..

התובנה החשובה הזו מולידה שאלה נוספת: מה אורכו של "עתיד"? הרי לכל פעולה שאני עושה ישנן אפשרויות רבות של תוצאה, ולכל תוצאה כזו ישנן אפשרויות רבות של התפתחויות וכן הלאה. אם כן – ממתי עד מתי הוא "עתיד" אחד? 

התשובה לכך היא ש "עתיד" אינו יחידת זמן. עתיד הוא מצב, התרחשות. למה הדבר דומה? לתמונה בודדת (פריים) שעל פילים של סרט (אם אתה בגילי אז אתה בטח זוכר שפעם סרטים היו מורכבים מתמונות פיזיות רבות שהיו שונות רק במעט מאד אחת מהשנייה. התמונות היו מחוברות לסרט אחד ארוך, כל תמונה הייתה עוברת בין העדשה לפרוג'קטור, בקצב של כ 30 תמונות בשנייה, וכך הייתה מתקיימת אשליה של תזוזה, למרות שהתזוזה הייתה בסך הכול הצגה מהירה של הרבה תמונות סטטיות.היום זה הכול דיגיטלי.. המ.. היו ימים..). עתיד הוא כמו התמונה הבודדת שבסרט, הוא תמונת מצב, נקודת מצב לייתר דיוק. כאשר נקודות הזמן הללו עוברות דרך התודעה שלנו (בפרק הבא יוסבר למה הכוונה "התודעה שלנו") – אזי מתקבלת אשליית זרימת הזמן ואולי גם של החיים עצמם. אבל, וזה "אבל" גדול, ההבדל בין סרט לבין חייך הוא – שבסרט אתה רואה את התמונות בסדר שקבע המפיק, ואילו בחייך אתה רואה את הסרט שאתה בוחר לראות, אתה בוחר את נקודות העתידים, את המצבים השונים של חייך, ואלה בתורם מצטרפים לסרט של חייך. המעבר בין נקודת עתיד אחת לאחרת נעשית במהירות האור, וכאמור ככל שמתקרבים למהירות האור הזמן שואף לאפס, לכן לגביך לא נרגש שאתה עובר בין נקודות עתיד שונות. ברגע שיצאת מנקודת עתיד אחד, הגעת לאחרת, מבחינתך, ללא עיכוב כלל.
 
לפיכך, ההגדרה של העבר היא: נקודות המצב אותן עברנו או יכולנו לעבור לו היינו בוחרים ב"ענפים" אחרים. ההווה הוא נקודת המצב בה אנו נמצאים. ואילו העתיד הם כל נקודות המצב שניתן להגיע אליהם מכאן.

אז לסיכום: כל אפשרויות העתיד מתקיימות במקביל. ה"עתיד" הוא בעצם הרבה נקודות מצב שעוברים דרך התודעה שלנו במהירות האור וזה יוצר אצלנו אשליה של חיים במהלך של זמן. בסופו של דבר אנחנו אלו שבוחרים אילו נקודות עתיד יעברו בתודעתנו, ואנחנו אחראים לתוצאות של בחירותינו.

זכור: בסופו של דבר אתה הוא המפיק של הסרט החשוב ביותר – הסרט של חייך, ואתה אחראי לבחירותיך.

0 תגובות
עבר, הווה ועתיד? לא בטוח...
25/11/2018 17:30
אבינועם

עבר, הווה ועתיד? לא בטוח..


על מנת להבין את המדע מאחרי כל זה, עלינו לדבר מעט על "תיאוריית היחסות" של אלברט איינשטיין. אם זה נשמע לך מדעי מידי עבורך, אל תדאג, תמשיך לקרוא, העניין מוסבר כאן בתמצות רב ובשפה שווה לכל נפש. ובסך הכול זה די מעניין.


תיאורית היחסות של איינשטיין ואשליית הזמן


טוב, בא נחזור אחורה מעט אל שנת 1915.בשנה זו המדען אולי הידוע ביותר בהיסטוריה המודרנית – הפרופסור אלברט איינשטיין, פרסם את "תיאורית היחסות" (תיאורית היחסות הפרטית, ומאוחר יותר הכללית) שלו (שמאז, באמצעות ניסויים מדעיים, הוכחה כנכונה). במאמרו זה קבע אינשטיין כי זמן ומרחב אינם מימדים נפרדים, אלא מחוברים אחד לשני. אי אפשר לנוע במרחב בלי לנוע בזמן. כל צעד שנעשה במרחב דורש זמן ולכן צעד במרחב הוא גם צעד בזמן. נשמע די ברור בעצם. לא? אז כאן זה מתחיל להיות קצת מוזר:


אינשטיין קבע כי אין זמן ומרחב מוחלטים אלא הזמן והמרחב תלויים במהירות. ככל שגוף נע מהר יותר, הזמן בו עובר לאט יותר.במילים אחרות – אנשים שטסים במטוס מזדקנים לאט יותר מאלו שעל הקרקע, אמנם באופן זניח, אבל ככל שהמהירות גדילה הזמן עובר לאט יותר, עד שבמהירות האור הזמן אינו עובר כלל (לגבי אלו שטסים בו)!


מאוחר יותר כתב איינשטיין כי האבחנה בין עבר הווה ועתיד אינה אלא אשליה בלבד, שכן העבר הווה והעתיד קיימים בו זמנית! זה הכול עניין של חוויה. נסביר:


האם יצא לך לראות פעם תמונות שנראות שונה בהתאם לאיזה צד מסתכלים עליהם? אם מסתכלים מצד ימין רואים נוף אחד, אם מסתכלים מצד שמאל רואים נוף אחר. איזה אחד מהנופים נמצאים על התמונה אם כן? התשובה ברורה – שניהם. השאלה היא רק מאיזה צד מסתכלים.


התפיסה שלנו של הזמן היא גם כזאת. אנו תופסים את הזמן כנע מהעבר לעתיד מפני שהמח האנושי מהונדס נוירולוגית לתפוס את הזמן ככזה. אבל מבחינה מדעית לחלוטין, אין זה מוכרח כלל. למעשה, ישנם מדענים הטוענים כי ההיפך הוא הנכון – זו התפיסה שלנו של הזמן ש "מכריחה" את הזמן להתנהג בצורה חד כיוונית שכזו..


המח האנושי מהונדס להפיק סדר מבלגן, ליצור תבניות מסודרות של מידע מתוך אין סוף המידע הזורם אלינו מכל עבר בכל רגע נתון. המח חייב לעשות זאת על מנת שנוכל להתקיים. המח עושה זאת גם כשאין צורך, לדוגמא: אם נסתכל על עננים בשמיים ינסה המח (וגם יצליח) למצוא שם צורות מוכרות כגון בעלי חיים וכיוצא בזה, למרות שבוודאות מדובר בעננים בלבד. כשהמח מנסה לתפוס את המציאות סביבו (שכאמור לעיל במציאות זו העבר, ההווה והעתיד קיימים בה בו זמנית) אזי, בכדי לעשות סדר כלשהו, המח ממיין אירועים בקטגוריות של עבר, הווה ועתיד. העבר הופך לזיכרון, ההווה לחוויה, והעתיד נזנח מפני שהמח לא מסוגל להכיל את כולו. אבל זו רק התפיסה האנושית שנובעת ממגבלותיו של המח האנושי. בפועל, לפי אינשטיין: העבר, ההווה והעתיד קיימים בו זמנית.


אנו תופסים את הזמן כמו נהר שזורם מגובה ההר אל הים. כך שבכל רגע נתון טיפת המים שהייתה לפני רגע במעלה ההר, נמצאת עתה במורדו. אבל באנלוגיה הזו אנו שוכחים פרט חשוב מאד: אין אנו הצופים בנהר, אנחנו בעצמנו הנהר, הנהר הזה הוא החיים שלנו מתחילתם ועד סופם. הוא מורכב מכל האירועים שעברו עלינו וכל אלו שעתידים לעבור עלינו. זה הכול עניין של מה אנחנו רוצים לתפוס כ "עכשיו", באיזה חלק של הנהר אנו בוחרים לעגן את עצמינו.


אנו יודעים שההווה הוא אמיתי כי הוא פרוס לפנינו. אבל לו הייתה בנמצא מכונת זמן ויכולנו לחזור שנה אחורה בזמן, נאמר מ 2018 ל 2017. האם אז שנת 2018 לא הייתה אמיתית יותר? התשובה היא שבוודאי שניהם –2017 ו 2018 הינן אמיתיות בו זמנית, שהרי המכונה הומצאה רק  2018 וזה שאני קיים עכשיו ב 2017 הוא רק מפני שקיימת שנת 2018 בה הומצאה המכונה. רק שתפיסת ההווה שלנו במקרה כזה תהיה ההווה של 2017 על כל המשתמע מכך, ובתפיסתנו זו 2018 תראה כלא קיימת עדיין. מה לגבי העתיד אם כן? האם שנת 2018 איננה ה"עבר" של שנת 2019? האם העובדה שאנחנו נמצאים עתה בשנת 2018 הופכת את שנת 2019 ללא אמיתית? בוודאי שלא – הכול אמיתי בו זמנית. החיים שלנו בעבר, הווה ועתיד קיימים ואמיתיים בו זמנית. זו רק שאלה של מה אנחנו חווים כהווה.


גדולי הפיזיקאים כאלברט איינשטיין וריצ'ארד פיינמן הסבירו בדרכים מתמטיות שונות את זה שכל הזמנים קיימים במקביל. איינשטיין הראה זאת באמצעות תיאוריית היחסות ואילו פיינמן הראה זאת באמצעות חישובי הסכום האינטגראלי של כל אפשרויות המעבר בין העבר לעתיד וקבע כי ההווה פשוט מבטא את הנתיב בעל ההסתברות הגבוה ביותר להתרחש.


לסיכום: העבר, ההווה והעתיד קיימים בו זמנית. ההווה הוא פשוט הנקודה שבה אנחנו מחליטים לקבוע את השלט "אתה נמצא כאן". בין הנקודה הזו לבין העתיד האופטימלי שלנו יכולים להיות מסלולים אפשריים רבים. המסלול האופטימלי הוא זה שמבטיח בצורה הטובה ביותר את רמת הקיום (שרידות) שלנו הבאה לידי ביטוי ב:


i.  מצב אישי– כגון שמחה/עצב/רמת הגשמה עצמית וכו',  

ii.   מצב בריאותי, 

iii.  מצב משפחתי / חברתי, 

iv. מצב כלכלי,  

v.  ומצב רוחני.

 

כפי שיבואר בפוסט הבא.

0 תגובות
העתיד האופטימלי ואירועי התכוונות.
25/11/2018 17:15
אבינועם
עתיד, חיים, מדע, זמן

 העתיד האופטימלי ואירועי התכוונות


פיזיקה הוא תחום מדעי העוסק בחישובים מתמטיים של תרחישים בעולם הפיזיקאלי. אך בתחומים רבים בפיזיקה החישובים עוסקים רק בהסתברות שדברים יקרו, כגון: "מהי ההסתברות שאלקטרון ינוע במסלול מסוים סביב האטום שלו לעומת מסלול אחר?". גם בחיים האנושיים זה כך: כאשר אנו עומדים לקבל החלטה, הרי שהשאלה שאנו שואלים את עצמינו בעצם היא: מהי ההסתברות שאם אנקוט בפעולה מסוימת אגיע לתוצאה אליה אני מקווה להגיע? הרי לא הכול תלוי רק בי?


בפיזיקה מפרקים את הבעיה לקבוצות הסתברות. לדוגמא: 56% שהאלקטרון יהיה במסלול א' ו 44% שיהיה במסלול ב'. בחיים לעומת זאת - זה לא נגמר שם, כי לכל החלטה שאנו מקבלים ישנם כמה תוצאות אפשריות, וכל תוצאה כזו מעמידה אותנו בפני סט אפשרויות חדש כאשר לכל אחד מהאפשרויות הללו הסתברות התרחשות משלו. וכל התרחשות כזו בשרשרת ההתרחשויות הבלתי נגמרת, הופכת להיות חלק מחיינו. פירושו של דבר הוא שככל שאנו מסתכלים קדימה אל העתיד, כמות האפשרויות הפוטנציאליות להתרחשויות כלשהן גדלה אקספוננציאלית. ומאידך, ככל שאנו עושים בחירות לגבי חיינו כמות האפשרויות הפוטנציאליות קטנה אקספוננציאלית.


למה הדבר דומה? לטיפוס על עץ. הטיפוס מתחיל בבסיס העץ שהינו גזע אחד שממנו בוקעים ועולים ענפים אחדים. הבה נאמר שישה ענפים. ברגע שהתחלנו לטפס אנו בוחרים על איזה ענף מתוךהשישה להמשיך ולטפס והבחירה הזו מייתרת מידית את חמשת הענפים האחרים. למרות שהענפים האחרים עדיין קיימים, אין הם רלוונטיים יותר עבורנו. וכך, אנו ממשיכים לטפס על הענף הנבחר ובוחרים בענף קטן יותר המסתעף ממנו ואוטומטית אנו מייתרים את הענפים המסתעפים האחרים, למרות שגם הם עדיין קיימים. וכן הלאה. כזה הוא גם עץ חיינו.  בכל פעם שאנו בוחרים באפשרות אחת הניצבת בפנינו על פני אפשרויות אחרות, אנו בעצם בוחרים לעצמנו עתיד מתוך אחד העתידים שמסתעף מאפשרות זו ומתת האפשרויות המסתעפות ממנה, ומוותרים על מגוון של עתידים פוטנציאליים אחרים.


לו יכולנו לעמוד מהצד ולהביט על כל העץ, היינו מזהים את הפרי שאותו אנחנו רוצים לקטוף ובוחרים בעת הטיפוס בענפים שיובילו אותנו אל הענף אליו הוא מחובר. הענף הזה, עםהפרי הגדול והעסיסי ביותר, והפריחה הנאה ביותר, זהו העתיד האופטימלי שלנו. זהו הענף שבשבילו היה כדאי כל העץ, זה הענף שכל המביט בעץ רואה אותו ומתפעל ממנו. זהו העתיד הכי טוב בשבילך ועליך לשאוף אליו.


עיקרון התכוונות הזמנים קובע כי העתיד האופטימלי שלנו הוא דומיננטי בחיינו עד כדי כך,שהמציאות העכשווית שלנו נמשכת אליו באופן טבעי. כלומר: במובן הזה הזמן זורם הפוך. התוצאה שהיא העתיד האופטימלי,  פועלת אחורה בזמן על מנת להשפיע על הבחירות שאנחנו עושים. זהו המצב הטבעי, אבל לא מחויב המציאות. זה איננו גורל, הבחירה תמיד בידינו, וקורה לא פעם שאנו בוחרים בדרך שמרחיקה אותנו מהעתיד האופטימלי הזה. בהמשך נלמד כיצד ניתן לזהות התרחקות כזו ולתקנה.


זהו פשוט עניין של אבולוציה: היקום וכל אשר בו נברא עם התכונה להתפתח, תמיד בתנועה, ללא הפסקה. טבע הבריאה הוא להתכוונן תמיד אל מול הדבר הטוב ביותר שיכול לצאת ממנה. הדבר הכי מושלם שניתן להתפתח אליו.


וכך, במכאניקה הבסיסית של היקום מובנית התכונה שכמו שכח המשיכה של השמש גובר על זה של הירח, כך כוח המשיכה של העתיד האופטימלי שלנו גובר על זה של עתידים מוצלחים פחות ומושך את ההווה שלנו אליו. כאשר אנו סוטים מהמסלול שיוביל אותנו אל העתיד האופטימלי מופעל עלינו כוח חזק (שאת מהותו נסביר בפרק הבא) על מנת להחזיר אותנו למסלול הנכון. בהמשך נלמד איך ולמה זה קורה, אבל בינתיים, הבה ניקח דוגמא:


כשמטוס סוטה מהדרך, הטייס חייב להחזיר אותו למסלולו. אם הטייס מזהה את הסטייה מהמסלול מוקדם, הרי שפעולות תיקון המסלול יהיו פשוטות ומהירות. אך ככל שזיהוי הסטייה יתאחר, כך יהיה צורך בפעולות דרסטיות יותר. אין זה משנה מי אשם בסטייה, ייתכן והיה זה מזג אויר סוער, או תקלה באחד ממכשירי הניווט, ככל שהטייס יהיה ערני יותר להתנהלות המטוס כך תקל עליו מלאכת תיקון המסלול. כך הוא גם בחיינו: החיים מושפעים הן מהחלטות שאנחנו עושים והן מדברים שאינם תלויים בנו, ייתכן אפילו החלטות שאחרים עשו לגבינו. וכשההשפעות הללו גורמות לסטייה במסלול שאמור להוביל אותנו לעבר העתיד האופטימלי שלנו, מחובתנו לטפל בזה בהקדם. אבל, אם חוסר הערנות שלנו הובילה לסטייה שכבר התפתחה לממדים שמסכנים את האפשרות לתיקוני מסלול, ועדיין לא התעוררנו להבין זאת, יידרשו אמצעים דרסטיים יותר על מנת להסב את צומת ליבנו. לאמצעי הדרסטי הזה קוראים "אירוע התכוונות" –Alignment Event.


 

מהו אירוע התכוונות?


אירוע התכוונות הוא פשוט יריית אזהרה מהעתיד האופטימלי, תמרור שמתריע על סטייה מהדרך והזדמנות לתקן את המסלול ולעלות מחדש על הפסים הנכונים. כמובן, הבחירה היא תמיד שלנו, ואנו נהיה אלו שנשא בתוצאות לבחירותינו. למצער, הזדמנות זו מופיעה בדרך כלל כמשבר. רוב רובם של האנשים שחווים משבר מנסים רק לצאת ממנו איכשהו, ובהקדם. אנשים אלו אינם רואים את ההזדמנות שבמשבר, את האפשרות לחזור למסלול שיוביל אל עתידם האופטימלי, במקום זה – הם מתעסקים רק בכאב ובסבל שהמשבר גורם ובניסיון הנואש להיחלץ ממנו. וכך הם מפסידים את האפשרות להגיע אל עתידם האופטימלי. 


הדבר משול לנסיעה בכביש חד-סטרי. אם פספסת את היציאה מהכביש ייתכן ותוכל לתקן זאת אם תצא ביציאה הבאה (אם כי זה ידרוש יותר זמן והשקעה), אם פספסת את היציאה הבאה ייתכן ועדיין קיימת יציאה נוספת שדרכה תוכל לשוב אל היעד. אך אם המשכת להתעלם מהבעיה לא תוכל עוד להגיע אל היעד המקורי שלך. ועכשיו, תוכל רק לבחור יעד אחר מתוך רשימת היעדים שאליהם עדיין תוכל להגיע. כך גם בחיים, אם תתעלם מאירועי התכוונות אתה עלול להפסיד את העתיד האופטימלי שלך. במקרה זה תוכל רק להגיע לעתיד האופטימלי השני, שהוא פחות אופטימלי, או אולי אפילו פחות מכך. לכן: חובה להשתמש באירועי התכוונות בשביל להתכוונן שנית מול העתיד האופטימלי שלך (בהמשך נלמד כיצד). וחובה לעשות זאת לפני שתגיע ל "אופק האירועים" (event horizon) של זמן ההווה שלך. כדלקמן:

 

אופק האירועים של זמן הווה


לפי תורת היחסות הכללית של איינשטיין, אופק האירועים הינו מעטפת דמיונית המקיפה חור שחור, שאירועים המתרחשים עליה או מעבר לה אינם יכולים להשפיע על צופה חיצוני כלשהו. או במילים עממיות יותר: נקודת האל-חזור. לדוגמא, כשאור עובר ליד חור שחור הוא מתעקם ונמשך לכיוון החור השחור. אם האור יגיע לגבול אופק האירועים של החור השחור הוא יימשך פנימה ולא ייראה יותר לצופה מבחוץ, כלפי הצופה מבחוץ, האור הפך לחושך.


גם לזמן ההווה יש אופק אירועים, נקודה ממנה העתיד האופטימלי שלך כבר לא "רואה" אותך וכוח המשיכה שלו שוב אינו פועל עליך. ואין (ואני אומר זאת עם הסתייגות מסוימת שנלמד אודותיה בהמשך) עוד אפשרות לתקן זאת. על מנת להבין זאת טוב יותר כדאי ליזכור:


ישנם שני סוגי עתיד: העתיד הקרוב והעתיד הרחוק. ככל שהזמן עובר, העתיד הרחוק הופך להיות קרוב, העתיד הקרוב הופך להיות הווה, וההווה הופך להיות עבר. בתחילת חייך, היחס בין כמות העתידים האפשריים הקרובים לעומת אלו הרחוקים הוא עצום לטובת העתידים הרחוקים. כמו שהיחס בין הגזע היחיד לענפים הרבים שבראש האילן הוא גדול. אבל, ככל שהזמן עובר, היחס הזה קטן, עד שלבסוף נשארים רק עתידים קרובים, ואפילו רק עתידים קרובים מאד..


פירושו של דבר הוא שככל שהזמן עובר יש פחות אפשרות לתקן. כי נשארים פחות ופחות עתידים פוטנציאליים. מה עוד שבחלקם הם כבר שייכים לעבר. כלומר – הם אינם נגישים יותר. כלפי העתיד האופטימלי המפוספס, אתה תקוע באופק האירועים של זמן הווה. העתיד האופטימלי שלך אבוד לך לעולם. אם כי, כאמור לעיל, העתיד הכי טוב שיכול לצמוח מזמן הווה הופך עתה להיות דומיננטי ומעתה הוא העתיד האופטימלי שלך.


קשה לקבוע בוודאות מתי יחול רגע הנעילה שלך באופק האירועים של הווה, לכן עליך להתייחס לכל אירוע התכוונות כאילו הייתה זו ההזדמנות האחרונה בהחלט להתכוונן אל העתיד האופטימלי שלך ולפעול בהתאם כפי שיפורט בפוסט הבא.

0 תגובות
עיקרון התכוונות הזמנים - הקדמה
25/11/2018 16:54
אבינועם


עיקרון התכוונות הזמנים


The Alignment of Time Principle 


 


"מבחינה מדעית, כלהמצבים האפשריים של העבר, ההווה והעתיד שלך קיימים בפועל עכשיו ובמקביל, ומנסיםלהתכוונן אחד כנגד השני באופן שמסלול החיים שלך יהיה האופטימאלי ביותר שהוא יכוללהיות. הבעיה היא – שמבלי לדעת - אתה מפריע לזה להתרחש, וכתוצאה מכך נוצרים משברים בחייך. העתיד האופטימאלי ביותר עבורך מנסה לנהל איתך דיאלוג תמידי. אם תלמד כיצד לשמוע ולהבין את המסרים שהעתיד שלך שולח לך ולפעול לפיהם – תחייה חיים אופטימאליים ונטולי משברים!"



אבינועם אהרוני



הקדמה


הזמן נראה כזורם תמיד בכיוון אחד: דקות מצטרפות לשעות שמצטרפות לימים שהופכים לשנים. כמו חץ בתעופתו שאינו מסב את מבטו לאחור. לכל החלטה  שאנו עושים תהיה תוצאה שעלולה להשפיע על חיינו בדרכים שאין באפשרותנו לחזות מראש.  איננו יודע מראש מה תהיינה השלכותיהם של מעשינו, איך יתגלגל העתיד מנקודת ההווה, אנו יכולים רק לנחש ולקוות.


אבל, מה אם יכולנו לתקן רטרואקטיבית את שגיאות העבר, לשנות את הנראה כבלתי נמנע לפני שהוא קורה?


במאה השנים האחרונות הולכות ומצטברות עדויות מדעיות לכך שהתפיסה האנושית של הזמן כזורם מהעבר אל העתיד אינה אלא אשליה. כמה מהמדענים הבכירים ביותר כגון אלברט איינשטיין, הייזנברג, מקס פלנק, אנריקו פרמי ואחרים, הרחיקו אף יותר והציעו שלא רק שזרימת הזמן מהעבר לעתיד היא אשליה, אלא שייתכן וניתן להשתחרר מן האשליה הזו. 


במילים פשוטות יותר: לכל תוצאה יש סיבה, אבל הציור של החץ ביניהם לא חייב להיות חד כיווני, מדעית אין זה מופרך שהתוצאה תהיה זו שתגרום את הסיבה, ולא להיפך!


ההיסטוריה האנושית מלאה בדוגמאות לאנשים שהצלחתם נגדה כל הגיון סטטיסטי סביר, אנשים שהצליחו בכמעט כל מה שעשו כאילו ידעו מראש כיצד ייראה העתיד ומה לעשות על מנת להגיע אליו, בזמן ששאר בני דורם הסתפקו בניחושים מלומדים לכל היותר. איכשהו, אנשים אלו הצליחו בצורה כלשהיא, ייתכן ואפילו אינסטינקטיבית, להשתחרר מאשליית כיון הזמן. לשמחתנו, המדע מתחיל לחשוף את הסודות מאחורי התופעות הללו. 


בבלוג זה נלמד להכיר מעט מהתובנות המדעיות הללו וכיצד ניתן למנף אותם על מנת להשפיע על מהלך חיינו. בין הדברים שנלמד כאן הם:


·   למה דברים בחיינו קרו בדרך שהם קרו?


·   מהו משבר ומה גורם לו?


·   כיצד ניתן להפוך משבר להצלחה מסחררת?


·   כיצד ניתן לצפות טעויות לפני שנעשה אותם?


·   כיצד לתקן את טעויות העבר לאחר שכבר נעשו?


·  איך לכוון את החץ לאחר שכבר נורה מהקשת כדי שיפגע היכן שאנו רוצים שהוא יפגע?


·  איך לנצל את עיקרון "התכוונות הזמנים" על מנת לעלות על מסלול ההצלחה?!



כמה מילים חשובות לפני שנתחיל: בלוג זה אינו בלוג קריאה, זהו בלוג לימוד. חשוב מאד ללמוד היטב את הנושאים שיופיעו בבלוג זה זה לפי הסדר שהוא כתוב ולא להקדים את המאוחר. 


יש לי אמון מלא ביכולתך לשנות את חייך לטובה באמצעות הידע והכלים שתקבל בבלוג זה. אילולי היה הדבר כך, לא היית קורה אותו. מה הקשר? את זה תבין כבר בהמשך.. בהצלחה!

0 תגובות