עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

עוסק בהנחיה באמצעות NLP, תרפיית קו הזמן ו- IEMT (טכניקה המבוססת על אינטגרציה של תנועות עיניים).
רב אומן (מאסטר) בתחומים הנ"ל.
מנחה בהתנדבות ילדים של פרויקט "פותחים עתיד" מטעם הסוכנות היהודית מאז שנת 2010.
גר באילת.
טל. 052-3918881
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
פחד טיסה
28/06/2015 10:32
זאב טהר-לב
פחד טיסה, חרדת טיסה, חרדה, נלפ, NLP

כשמגיע הקיץ ועמו עונת החופשות, אחת השאלות שעולה לעתים קרובות היא היכן תבלו את חופשתכם? מדיניות השמים הפתוחים הפכה את החופשה בחו"ל לנגישה יותר מאי פעם. ובכל זאת, יהיו כאלה שיגידו: יש צימרים נהדרים בגליל / ים נפלא באילת / תל-אביב כל כך עשירה במקומות בילוי, אז למה לנסוע כל כך רחוק? אנחנו נופשים בארץ, כל כך קל וכיף!.

אכן תשובה פטריוטית. אבל, מאחורי הפטריוטיות הזו מסתתרת לעתים אמת מרה אחרת.

פחד טיסה.

הרעיון להכנס לתוך גליל מוארך וצפוף באנשים ולהמריא לגובה של כמה קילומטרים מעל לקרקע מעורר חלחלה. לא יותר פשוט להכנס לרכב הפרטי, לנהוג כמה שעות ולהגיע ליעד?

האמת? צודקים!

האם החוק הפיזיקלי האומר שסכום הלחץ הדינמי והלחץ הסטטי הוא קבוע ויכול לגרום למטוס מלא באנשים, מזוודות, טונות של דלק וציוד להמריא לגובה כה רב, זה משהו שאפשר לסמוך עליו? האם הסטטיסטיקה הקובעת שטיסה היא עדיין אמצעי התחבורה הבטוח ביותר יכולה באמת להרגיע? אולי את אלה שממילא טסים ללא חשש.

פחד מטיסה הוא אולי הגיוני וטבעי יותר ובכל זאת, רוב רובם של האנשים בוטח בטכנולוגיה ובמיומנות הטייסים ובוחר לטוס ודווקא מי שנשאר עם הפחד, הוא היוצא מן הכלל שמרגיש שיש לו בעיה שמחייבת אותו לוותר, או לטפל בה.

פחד מטיסה יכול להגרם מסיבות שונות. יש אנשים שחוו טיסה אחת קשה במזג אויר סוער ומאז חוששים לעלות שוב על מטוס. יש כאלה שנהנו מטיסות רבות ויום אחד, בזמן טיסה רגועה, מישהו אמר משהו ובאותו רגע נשמע צליל כלשהו ממערכות המטוס ופתאום התגנב מין פחד בלתי מוסבר שגרם לכאב עמום בבטן, לדופק גבוה, למחנק בגרון, לחץ בחזה וחולשה ברגליים. מאז הם לא מעיזים לעלות על מטוס. יש כאלה שנכנסו למטוס, התיישבו והמתינו בהתרגשות לטיסה ואז נשמעה טריקת דלת המטוס וצליל של נעילה ופתאום היתה תחושה של חוסר אונים ופחד של חוסר שליטה, נעולים בתוך חלל צר ומוארך וסגור ללא אפשרות יציאה. ואז מתחילות הרעידות בגוף והקושי לנשום והלחץ...

כך או כך או כך, זו חוויה כל כך מפחידה שלעולם לא ירצו לחזור עליה.

עצם המחשבה על הטיסה יוצרת פחד שמתחיל בבית, הרבה לפני שהטיסה ממש רלוונטית והיא הולכת ומתגברת ככל שמועד הטיסה מתקרב.

טוב, אז מה עושים?

ישנן חברות תעופה שמקיימות סדנאות מיוחדות לשחרור מחרדת טיסה. בחלק הראשון של הסדנה מכניסים את המשתתפים למטוס ומסבירים על כל המערכות ועל אמצעי הבטיחות שבמטוס, קצת מטאורולוגיה כדי להבין את התופעות השונות והשפעתן על המטוס והכרות עם הצלילים שנשמעים כאשר מערכות ההגוי מופעלות. בחלק השני יוצאים להמראה קצרה, כאשר הליווי המקצועי והתמיכה של המשתתפים אחד בשני עוזרים להתגבר על הפחד הראשוני. זהו פתרון די יקר. האם הוא ישחרר מהפחד בטיסות הבאות? לא בטוח. הסדנה לא עוסקת באופן אישי בכל אחד מהמשתתפים ולא מתייחסת לבעיות האישיות שלו.

ישנם כאלה שמחליטים להתגבר על הפחד ע"י לקיחת שיעורי טיסה פרטיים ועד להוצאת רשיון טייס. זהו פתרון מעניין, מאוד יקר וכנראה שלא מתאים לכל אחד.

אפשר כמובן לומר שהכל בראש וזה רק הדמיון וצריך לחשוב חיובי. אם זה עוזר זה נהדר, פשוט וזול.

ואפשר לגשת לטיפול אישי ולפתור את הבעיה אחד ולתמיד.

בנל"פ ואולי גם בשיטות אחרות, בוחנים את החוויה האישית (רגש הפחד) של המונחה ואת המבנה שלה. שינוי מהיר של מבנה החוויה יגרום לשינוי של החוויה עצמה והפחד יעלם. מתוך ה NLP צמחו טכניקות שונות כמו תראפיית קו הזמן (Time Line Therapy) ותראפיה באמצעות אינטגרציה של תנועות העיניים (Integral Eye Movement Therapy). שתיהן מזהות את שורש הבעיה ומטפלות בו (כל אחת בדרך שלה) ביעילות רבה, עד שהפחד והפחד מהפחד נעלמים לחלוטין.

 

חופשה נעימה.


 

 

 

זאב טהר-לב

מאסטר ב- NLP, (Time Line Therapy, IEMT (Integral Eye Movement Therapy.

נייד: 052-3918881

0 תגובות
מחשבות מטרידות מאוד
06/06/2015 12:31
זאב טהר-לב
מחשבות, חרדות, דיכאון, NLP, פגיעה בילדים

מחשבות מטרידות מאוד

"אוי, הסרטים האלה שרצים לי בראש, פחד אלוהים ממש! אני מתביישת לספר לך עליהם. הם גורמים לי לרעד בכל הגוף. אני בקושי ישנה בלילה. הסרטים האלה לא עוזבים אותי גם ביום. כמה שאני מנסה, אני לא מצליחה להשתחרר מהם. הם מפחידים אותי פחד מוות".

 

יש אנשים שזה נשמע להם מוכר.

 

מחשבות אימה העוסקות במוות מתאונה, איבוד לדעת או פגיעה בקרובי משפחה (לעתים קרובות בילדים) מטרידות לא מעט אנשים. יש אנשים שמדווחים על סרטי אימה, יש כאלה השומעים קולות המדברים אליהם ואחרים מדווחים על תחושות פנימיות.

 

מרגע שהמחשבות האלה נכנסו, הן שם. לשווא ננסה להפטר מהן. הן מפחידות ומעוררות חלחלה. החשש הוא שהמחשבות יהיו למעשים ויגרמו לביצוע בפועל של מעשים קיצוניים של פגיעה בנו, או בקרובים לנו. המאבק הפנימי במחשבות הללו ובמה שהן משדרות לנו, מתיש מאוד, ממש עד כלות הכוחות. המחשבות המטרידות עלולות לגרום לחרדות קשות ולדכאון. רבים נמנעים מלדווח על כך, פן ייחשבו לחולי רוח וישלחו לאשפוז. במקרים קיצונים יותר המחשבות האלו יצליחו להתיש עד כדי כניעה ולגרום לאיבוד לדעת, לפגיעה בקרובים לנו ואולי אפילו לריסוק מטוס על כל נוסעיו בקרקע.

 

כמה חבל.

 

אם אותם אנשים היו יודעים, שיכולה להיות למחשבות האלו פרשנות אחרת לגמרי, אולי היה נמנע אסון.

 

אחת מהנחות היסוד של ה- NLP קובעת שמאחורי כל התנהגות ישנה כוונה חיובית. כלומר, הלא מודע תמיד פועל למענכם ולטובתכם. אבל, איזו כוונה טובה יכולה כבר לצמוח ממחשבות מעוררות חלחלה שכאלו?

 

קרה לכם פעם שגירד לכם באיזה מקום בגוף, נניח ברגל? בהיסח הדעת שלחתם יד לגרד. לאחר כמה דקות שוב גירד לכם ושוב נשלחה היד אוטומטית לרגל ואחר כך שוב זה קרה. ואולי היו הידיים עסוקות באותו רגע ואז גירד לכם? מעצבן, נכון? פתאום שמתם לב לרגל, הסתכלתם על מקום הגירוד לראות אם יש שם משהו מיוחד ושאלתם את עצמכם, מה יש לה לרגל הזו? עד לאותו רגע, לא התייחסתם לרגל. היא היתה שם, זה מובן מאליו. רק ברגע שזה התחיל להציק שמתם לב לקיומה. כי אחרת, מה יש לשים לב? היא שם, זה מובן מאליו.

 

ממש כמו התלמיד שמפריע למורה וכולם פתאום שמים לב אליו. הוא היה בכיתה כל הזמן, זה ברור ומובן מאליו. אבל, עכשיו, כשהוא מפריע, פתאום שמים לב אליו.

 

תלמידים חדשים של ויפאסנה (כן, אותה סדנת שתיקה מפורסמת שנמשכת עשרה ימים והדבר הכי קל בה הוא השתיקה) מתבקשים בשלושת הימים הראשונים להתרכז בחלק לכאורה זניח של הנשימה: באויר היוצא מהנחיריים ופוגש בחלק העליון של השפה. שלושה ימים מלאים הם יושבים דומם ומתרכזים אך ורק באויר שיוצא מהנחיריים ופוגש בשפה. פרט כל כך זניח ומובן מאליו של הנשימה. נסו את זה פעם. תנו נשיפה קצת יותר חזקה ותרגישו באויר הפוגע בשפה. בשלושת הימים האלה מתחדדת הרגישות כל כך, עד שגם הנשימה הקלה ביותר מורגשת ופתאום שמים לב אם עוצמת האויר זהה בשני הנחיריים, אם האויר חם או קר, מרגישים את הרעד הקל של השערות באף. פרטים שבשום מצב אחר לא הייתם שמים לב אליהם. כי הם מובנים מאליהם, ממש כמו הרגל שמגרדת, או התלמיד שבכיתה שמפריע, או מחשבות האימה שרצות בראש.

 

אז מה יש לנו שם בראש, שכל כך מובן מאליו ולא שמנו לב אליו, עד שהגיעו מחשבות האימה?

 

אם המחשבות האלו מעוררות בכם חלחלה, מן הסתם לא הייתם רוצים שהן תממשנה. אז מה כן? מה אתם כן רוצים שיקרה? בררו לעצמכם את התשובה האמיתית והכנה. זו תשובה שרק אתם יודעים באמת. אני יכול להציע דוגמה, אבל היא רק דוגמה. היא יכולה להתאים רק לחלק מכם וקרוב לוודאי שזו לא התשובה שבאמת מתאימה לכם.

 

אם לדוגמה, תסריט האימים כרוך במוות שלכם וזה לא מה שאתם באמת רוצים, אז מה כן? אולי התשובה היא שאתם דווקא רוצים לחיות? זה נשמע מובן מאליו, נכון? כל כך מובן מאליו שבכלל לא צריך לחשוב על זה. מובן מאליו ממש כמו האויר היוצא מהנחיריים ופוגש בשפה העליונה, כמו הרגל שלא שמתם לב אליה עד שגירדה, או הילד בכיתה שאיש לא שם לב אליו עד שהפריע. ומתי באמת חשבתם על עצמכם, על החיים שלכם? כמו שאומרת הפרסומת, זה שאתם נושמים לא אומר שאתם חיים. בסדר היום שלכם, במרוץ המטורף של קימה מוקדמת, להעיר את הילדים, להכין ארוחת בוקר, להלביש אותם, להכין להם אוכל לביה"ס, להסיע אותם בזמן, להספיק להגיע לעבודה בזמן, לעבוד יום שלם בעבודה שאולי אינה מספיק מתגמלת, לנסוע הביתה, לאסוף בדרך את הילדים, לארגן את הבית, ארוחות, נקיונות, לרחוץ את הילדים, להשכיב אותם לישון, ליפול על הספה ולנקר מול הטלוויזיה. אחרי כל זה, מתי באמת חשבתם על עצמכם? רק על עצמכם? נתתם לכם, לעצמכם, את מלוא תשומת הלב? חשבתם שהחיים שלכם הם דבר מובן מאליו, ויש גם משפחה, ויש עבודה, וילדים וכל מיני התחייבויות, זה הרי מובן מאליו. כל כך מובן עד שבא הלא מודע שלכם ונותן לכם סטירה מצלצלת ואומר לכם ששום דבר לא מובן מאליו. הנה, איך זה מרגיש כשמאבדים את החיים?

 

אם לדוגמה, תסריט האימים שלכם הוא פגיעה בילדים, זה מפתיע אתכם. אתם הרי אוהבים את הילדים, זה מובן מאליו, אז מה פתאום, חס וחלילה, לפגוע בהם? אלא שבחיים האמיתיים מה שברור ומובן מאליו, לא תמיד מובן מאליו. אמא, מהפעם הראשונה שלה כילדה שנטלה בובה לידיה, רחצה, האכילה אותה ושמה אותה בעגלה, היא ציפתה לדבר האמיתי. והנה, כשזה הגיע והרטיט את ליבה, הוא גם בכה כל שעתיים והחריב את שנת הלילה. ילד אי אפשר להחזיר למדף כמו בובה. הוא רוצה את תשומת הלב כל הזמן. זה בסדר גמור. אלא שכשזה מתווסף לשאר המטלות של עבודה ובעל ובית, ההתעסקות המרובה עלולה להפוך לנטל. זה אמנם לא גורע מאומה מהאהבה כלפי הילד, אבל נטל הוא נטל ובאיזה שהוא מקום מפסיקים לחשוב על האהבה ומתרכזים בביצוע המשימות והאהבה נותרת ברקע כאיזה דבר מובן מאליו, ממש כמו הנשימה, או הילד שבכיתה, או הרגל. ואז בה הלא מודע שלכם ומראה לכם איך זה מרגיש כשפוגעים בילד שלכם.

 

כשאין הלימה בין ההתנהגות היומיומית שלכם לרגשות האמיתיים שלכם, אלה שחבויים עמוק פנימה, בא הלא מודע ומצלצל חזק בפעמון.

 

מאוד מאוד חזק.

 

כי אחרת, מי היה שם לב אליו בכלל?

 

טוב, אז מה עושים?

 

קודם כל תגידו תודה ללא מודע שלכם על הכוונה החיובית המסתתרת מאחורי המחשבות האלו. כי המחשבות האלו הן בעדכם, לטובתכם.

 

עכשיו שאלו את החלק היצירתי של הלא מודע שלכם מה הוא מציע במקום אותן מחשבות, כך שינתן מענה לצורך שלכם, שאותו זיהיתם כגורם למחשבות האלו. פתרון שיגרום לכם, לדוגמה, להרגיש שאתם חיים, או שהקשר שלכם עם הילדים הוא קשר אמיתי של אהבה ולא רק של ביצוע מטלות. התשובה הראשונה שקופצת לכם לראש היא בדרך כלל התשובה הנכונה. אני לא אתן לכם פתרונות. אבל, אם נתייחס לדגמאות שנתתי קודם, אז דוגמה של פתרון יכולה להיות קביעת זמן איכות לעצמכם, רק לעצמכם, בו תוכלו לעשות דברים שאתם אוהבים או שחלמתם לעשות. או קביעת זמן איכות שלכם עם הילדים שלכם. זמן איכות שאין בו מטלות, רק קשר של אהבה אמיתית. אני חוזר ומדגיש שוב, אלו הן רק דוגמאות. התשובות האמיתיות הן שלכם ורק שלכם, תוך בירור עצמי שלכם עם עצמכם. רק עשו לעצמכם טובה ולאחר שתמצאו את התשובה, שאלו את הלא מודע אם הפתרון היצירתי החדש שמצאתם נותן מענה לאותו חלק של הלא מודע שלכם שהעלה את הבעיה ותבדקו שהוא לא יוצר התנגדות חדשה עם חלק אחר של הלא מודע שלכם. אתם רוצים פתרון אמיתי, כזה שלא יוצר בעיה אחרת עם עצמכם או עם הקרובים לכם. בדקו שהפתרון אכן אקולוגי ונכון עבורכם.

 

כשתמצאו את הפתרון, תתנהגו בהתאם. לכו ובצעו אותו.

 

כאשר תהיה הלימה בין ההתנהגות החדשה שלכם לרגשות שלכם, ייעלמו המחשבות המטרידות מעצמן.

 

בהצלחה!

 

זאב טהר-לב

מאסטר ב- NLP, (Time Line Therapy, IEMT (Integral Eye Movement Therapy.

נייד: 052-3918881

0 תגובות
פרטי בהחלט
04/05/2015 16:49
זאב טהר-לב
NLP, טיפול, הנחיה, טראומה, פוסט טראומה

פרטי בהחלט

האשה הקודרת שישבה מולי היתה כבת 35. היא באה כדי שאעזור לה להשתחרר מכעסים. היא מתרגזת מדברים חסרי ערך ומי שסופג הם חבריה לעבודה.

זמן קצר לאחר תחילת התשאול התברר שהאשה סובלת מפוסט טראומה לארוע שקרה לה במהלך שירותה הצבאי. הארוע הזה מלווה אותה וחיי בתוכה כאילו קרה היום. כששאלתי במה מדובר היא סירבה לומר.

"אני מכירה אותך פחות מעשרים דקות" היא אמרה. "מה פתאום שאגלה לך?"

"האם את רוצה שאעזור לך להשתחרר מזה?" שאלתי.

"כן" היא אמרה, "אלא שזה עניין אישי מאוד. קשה לי לדבר על זה. איש לא יודע על כך, אפילו להורי לא גיליתי אז מה פתאום שאגלה לך?"

"האמת" היא הוסיפה "שיתכן וקראת על כך בעיתון, זה פורסם בזמנו. אבל אף אחד לא יודע שזו אני".

יכולתי להבין אותה. ארוע טראומתי שמלווה אותה כל כך הרבה שנים, שהיא חייה אותו יום יום ולא יכולה לדבר עליו עם אף אחד, אפילו לא עם מי שאולי יכול לעזור לה, זה דבר אינטימי מאוד. אותי היא לא מכירה ועשרים דקות זה זמן קצר מדי מכדי ליצור אמון אמיתי.

יש מספר הגדרות המנסות להסביר מהו  NLP. יש מי שמגדירים את ה NLP כספר ההפעלה של המוח. זו אמנם הגדרה נחמדה ודי קולעת, אך הגדרה טובה יותר, לטעמי, היא שה NLP עוסק בחקר מבנה החוויה הסובייקטיבית. זהו משפט קצת בומבסטי אבל האמת היא שהחוויות שלנו הן תמיד סובייקטיביות. מה שחשוב הוא שיש להן מבנה וכאשר מבינים את המבנה, ניתן לשנות אותו. וכשמשתנה המבנה, משתנה החוויה ואז משתנה גם ההתנהגות.

כלומר, כדי לשנות התנהגות, אני יכול לשנות את מבנה החוויה ולא לעסוק בתוכן שלה. בניגוד לטכניקות אחרות העוסקות בתוכן של החוויה, אותי כנל"פיסט מעניין המבנה בלבד. התשאול שלי בתוכן נועד רק כדי להבין את החוויה עצמה. התוכן כתוכן, לא חשוב לי לצורך התהליך. גם התוויות הרפואיות שניתנות ע"י העוסקים ברפואת הנפש אינן רלוונטיות לתהליכים שאני מבצע.

"לו יכולתי, ע"י לחיצה על איזה מין כפתור נסתר, לגרום לכך שהחוויה הטראומתית שהיתה לך בצבא תיעלם לחלוטין, מבלי שתספרי לי דבר ומבלי שאדע במה מדובר, האם כן היית רוצה שאעזור לך?"

"בטח" היא ענתה " אשמח מאוד. זה אפשרי?"

"בואי ננסה" הצעתי. ביקשתי ממנה לחשוב על אותו זיכרון טראומתי שחיי בזיכרונה. השתמשתי בכלים של IEMT, תראפיה באמצעות אינטגרציה של תנועות עיניים. זהו פיתוח שצמח מתוך ה NLP ונמצא יעיל מאוד בשחרור של רגשות שליליים.

עשרים דקות לאחר מכן, התקשתה האשה לזכור מה בדיוק היה שם באותו ארוע טראומתי. הכל התרחק מאוד והזכרון כמעט והתפוגג. כל הרגשות השליליים שהיו קשורים לאותו ארוע נעלמו לחלוטין. פתאום היא נזכרה שהיו גם ארועים נחמדים בצבא.

בסוף הפגישה היא בקשה שבפגישה הבאה נעסוק בבעיות אחרות שמפריעות לה. ההסתייגות שהיתה לה בתחילת הפגישה נעלמה והיא היתה פתוחה לעסוק בנושאים נוספים.

נפגשנו שבוע לאחר מכן. היא היתה חייכנית וברכה אותי במאור פנים. שאלתי אותה על הצבא. היא הסתכלה במין הבעה של חוסר עניין. "צבא? מה הבעיה אתו?"

אחר כך היא הוסיפה "חבל שלא פגשתי אותך אז. היית חוסך לי הרבה שנים של סבל".

בסה"כ פגשתי אותה ארבע פעמים. אני כבר לא רואה אותה יותר אבל מקבל ממנה, מדי פעם, ברכות לחג, באמצעות הודעות SMS בטלפון. אני יודע שהיא בסדר. עד היום אין לי מושג מה קרה לה בשרות הצבאי. היא לא סיפרה ואני לא שאלתי. זה באמת לא ענייני. אחרי הכל, זהו עניין פרטי בהחלט.

 

זאב טהר-לב

מאסטר ב- NLP, (Time Line Therapy, IEMT (Integral Eye Movement Therapy.

נייד: 052-3918881

0 תגובות
טיפול של שתי דקות
28/09/2014 09:56
זאב טהר-לב
IEMT, רגשות שליליליים, NLP, שנאה, כעס

איה בן אריה (שם אמיתי לחלוטין) היא חברת נפש שלי. היא עו"ד והיא מגדירה את עצמה כסקפטית. איה למדה בזמנו NLP וחושבת ש NLP זה דבר מצוין שמשום מה, עליה לא עובד...
לפני כמה זמן נפגשנו לקפה ולקראת סוף הפגישה היא מספרת לי שהיא מתכוונת ללכת לפסיכולוגית.
-
בשביל מה את צריכה פסיכולוגית? שאלתי.
-
כי ישנה דמות קרובה שמאוד קשה לי אתה. היא מספיק קרובה שאפגוש בה לעתים קרובות והרגשות השליליים שלי כלפיה הם כל כך קשים שממש קשה לי לחיות עם זה. אני סובלת כל פעם שאני רואה את אותה דמות. אתה מכיר אותי, עד כמה אני סבלנית כלפי אנשים ויודעת לכבד אותם. פה נכשלתי.
-
ומה את מצפה שיקרה עם הפסיכולוגית?
-
שתאפשר לי לחיות עם הרגשות האלה כלפיה. אני סובלת כבר כמה שנים.
-
שבי מולי, ביקשתי.
הטיפול באמצעות תנועות עיניים (IEMT) נמשך פחות משתי דקות. איה הרגישה לחץ קל בראש ודפיקות לב מואצות שנעלמו תוך זמן קצר.
-
איך את מרגישה עכשיו?
-
זה מוזר, אני מרגישה שזה מצחיק אותי.
-
ומה עם הרגש השלילי?
-
אני לא מרגישה אותו כעת אבל אתה יודע, אני סקפטית, נראה מה יקרה כשאני אפגוש באמת את אותה דמות.
למחרת קיבלתי הודעת SMS ואני מצטט את החלק שאני יכול:
"
זה הזוי, אני בשוק מוחלט... אין מלים. אתה יכול לצטט אותי בעיתון"

שוחחנו בטלפון. היא היתה עדיין בהלם מהשינוי. "אני כועסת על עצמי" אמרה איה "שנתתי ככה לרגשות לנהל אותי. אני עדיין בשוק איך בשתי דקות הכל השתנה. זה הזוי לחלוטין. אתה לא יודע איזה מפגש היה לי עם אותה דמות. חיבוקים ונשיקות, ממש ככה. תכתוב על זה בעיתון ותציין את שמי המלא ומקצועי, כי אם אתה לא תכתוב, אני אכתוב"

אז הנה, כתבתי.

1 תגובות
מי רוצה לפגוש נחש?
06/03/2014 10:54
זאב טהר-לב
נחשים, פוביה, פחד, חרדה, NLP

רוב האנשים חוששים מנחשים והיו מוותרים בשמחה על מפגש לא צפוי עם נחש שאינו חיית מחמד, במיוחד אם הוא נחש ארסי. זהו רגש נורמלי לחלוטין, מנגנון הפחד נועד להגן עלינו. זה עדיין לא פוביה.

 

לשימי היתה פוביה מנחשים.

 

לא סתם פוביה. אי היה אפשר להזכיר את המילה נחש בקרבתו, כי מיד הוא היה נעלם. שאלתי אותו פעם אם זה משנה לו אם זה נחש ארסי או נחש מחמד, או צעצוע של נחש והוא ענה שלא, כי ממילא הוא לא ידע, הוא ימות לפני כן. שימי לא יכל לצפות בסרטים בהם הופיעו נחשים, הוא חשש מטיולים רגליים במקומות ובתקופות שעלולים להיות בהם נחשים, הוא סירב לצפות בתמונות, או, כאמור, אפילו להזכיר את המילה נחש.

 

פוביה מוגדרת כמצב נפשי של פחד, בעתה או רתיעה מוגזמים מאובייקט או ממצב כלשהו. יצא לי לעזור להרבה אנשים שסבלו מפוביה מסוגים שונים (עכבישים, מקומות סגורים, גבהים, טבילה בים וכ'). בדרך כלל זה תהליך קצר מאוד. לעתים מספיקות כמה דקות ופוביה שנמשכה שנים נעלמת כלא היתה.

 

אצל שימי נדרשו לנו שלושה מפגשים, כדי ששימי ישתחרר מהפוביה.

 

בתחילה הוא סירב להצעתי כידיד, לעזור לו להשתחרר מהפחד. הוא חשש שבמסגרת התהליך אבקש ממנו לראות נחש ומבחינתו זה לא יעלה על הדעת. כשהבטחתי לו שזה לא חיוני הוא התרצה. המטרה שלו היתה "לא להכנס לפניקה אם אתקל בנחש ושאוכל לפעול בשיקול דעת".

 

לעתים, במהלך תהליך של NLP, צריך לדמיין, או להעלות מהזכרון את אותם סרטים מפחידים שרצים בראש, כשחושבים על הנושא המפחיד. וכאן היה הקושי הגדול של שימי. עצם המחשבה על הנחש  יצרה את הפניקה ששתקה אותו והקשתה עליו לבצע את ההנחיות שלי.

 

לכן נדרשו לנו שלושה מפגשים.

 

היום שימי חופשי מהפוביה. הוא סיפר לי כיצד ישב בטרמינל של שדה דב והתבונן בנחת שוב ושוב בסרט הפרסומת של המצפה התת ימי בו מציגים את נחש האנקונדה. הוא גם סיפר לי איך ניקש עשבים שוטים בגינתו בשעת ערב ושמע רשרוש בין השיחים והמשיך כאילו כלום, וזה קצת הדאיג אותי...

 

אנשים הסובלים מפוביות, מתקשים, לעתים, להסביר את מקור הפוביה. זה בא בבת אחת. לא תמיד ברור למה, וזה גם לא כל כך חשוב למה. כשם שזה בא במהירות, כך זה יכול להעלם במהירות. אין צורך בתהליכים ארוכים או לחשיפה לגורם הפוביה. בסוף התהליך, הלקוח מוזמן להתנסות. זו לא חובה אך בדרך כלל זו יוזמה שלו לבדוק את מידת ההצלחה ולהנות ממנה.

 

זאב טהר-לב, מאסטר ב- NLP, (Time Line Therapy, IEMT (Integral Eye Movement Therapy. 052-3918881

0 תגובות
קילו פאפא צ'רלי - סיפור קצר
08/02/2014 11:37
זאב טהר-לב

קילו פאפא צ'רלי. קילו פאפא צ'רלי, זה הקוד של מטוס הראלי שלי. פור אקס ריי קילו פאפא צ'רלי. אני מניע את הזנב מצד לצד ובודק את טווח התנועה שלו. הכל נראה תקין. בודק כנפים אחוריות ולא שוכח את המקזז. עובר לכנף שמאל, בוחן את המדפים. מעיף מבט בצמיגים. לא לשכוח לנקז מים ממיכל הדלק, אני משנן לעצמי, לא לשכוח לנקז מים. מרינה עוברת עם מגש כוסות התה. היא מניחה כוס לפני גיתה ומנענעת בכתפה. גיתה לא מגיבה. היא מנותקת לגמרי. היא עוברת לנחמן. עוד מעט היא תגיע אלי. תניח את הכוס, תסתכל לי בעיניים ותקרא בשמי. היא חושבת שגם אני מנותק. אני לא מנותק. אני רואה את הכל, אבל אין לי עניין בזקנים האלה, אני עסוק. אסור לשכוח לנקז מים ממיכל הדלק. אני לא רוצה מנוע מגמגם בגובה אלפיים רגל. אני בודק שמן מנוע, סוקר את הפרופלור ועובר לכנף ימין. הכל תקין. אפשר לעלות למטוס. אני מניח רגל שמאל על הכנף, דחיפה קלה ברגל ימין ואני על הכנף. מזיז את החופה אחורנית ונכנס. הסטיק בין הרגליים והרגליים על הדוושות. אפשר לחגור חגורות. אני דוחף את הפלאג לשקע ומניח את האזניות על ברכי. מביט סביבי מבלי להניע את ראשי. גיתה נעה קדימה ואחורה בתנועה קצובה כמו מטוטלת. גם הגניחות שומרות על אותו הקצב. עם כל תנועה קדימה נשמעת גניחה. האם זו נשימתה הכבדה? אני לא יודע. שבעה חודשים אני כאן ואני עדיין לא יודע. סביבי כולם מנומנמים. ראש שמוט על החזה, ידיים אסופות על הברכיים, מתחת לשמיכה. כסא ליד כסא, גלגל נושק לגלגל. אף אחד לא רואה אף אחד. רק אני רואה את הכל. אני חולף במבט מהיר על פני כל השעונים. מכשירי הקשר עדיין כבויים. אני מניע את הסטיק קדימה ואחורה, כמו גיתה ואחר כך ימינה ושמאלה כמו זלמן. לולב אני קורא לו. לולב. זלמן יכול לעמוד לפעמים. יש לו רגעים כאלה. ואז הוא מזדקף ונע לצדדים כמו לולב, עד שהוא מאבד אחיזה ונופל, או עד שהאחות מבחינה בו ורצה לתפוס אותו. הסטיק נע בחופשיות. הוא לא נופל כמו זלמן. אני מניע את הדוושות קדימה ואחורה. התנועה חופשית וקלה, הגיע הזמן להפעיל מנוע. אני מפעיל את מכשיר הקשר ושם את האזניות על ראשי.

קילו פאפא צ'רלי מבקש רשות להניע.

קילו פאפא צ'רלי רשאי להניע, עונה הבקר במגדל הפיקוח, הטמפרטורה עשרים ותשע מעלות. קילו פאפא צ'רלי רשאי להניע, אני חוזר אחריו לאישור.

אני מכבה את מכשיר הקשר. ברז דלק פתוח, מפתח בסוויץ', מקדימה הכל נקי, קרבורטור למצב קר, תערובת עשירה, מקזז במצב ניטרלי, מוט הגז... מוט הגז??? איך לעזאזל קוראים לו? מה פתאום מוט הגז? אני מנסה להזכר. באנגלית קוראים לו ת'רוטל אבל איך בעברית? השם ברח לי. פשוט ברח. איך אפשר להניע ככה? מאחור אני שומע את אביגדור. אוי מאמא, הוא אומר. אוי מאמא. המם השניה עם צירה, או סגול. אף פעם לא הייתי חזק בניקוד. בכל אופן, לא עם קמץ, או פתח. אוי מאמא. מה הוא רוצה מאמא שלו? בגיל כזה רוצים את אמא? היא חיה בכלל? אולי הוא רוצה להצטרף אליה? איש מגודל שבוכה לאמא שלו. איזה שכנים יש לי. אוי מאמא. הוא לא יפסיק עכשיו עד האוכל. אני לא צריך להסתובב כדי לדעת שאביגדור הגדול רועד כולו. אוי מאמא. הוא מוציא אותי מהריכוז. איך קוראים למוט הגז? בלעדיו לא אוכל להניע. האם ניקזתי דלק? כן, אני זוכר שניקזתי. משאבת הדלק כבויה. אני יכול להניע. אני רשאי להניע. מה חסר? מוט הגז. מרינה שוב עוברת ואוספת את הכוסות. לא נגעתי בתה. שכחתי לגמרי. מרינה מביטה בי ואוספת את הכוס ללא מילה. טוב שכך. אין לי חשק לדבר אתה. הצוואר מתחיל לכאוב. הראש שלי שמוט על הכרית. למה הם שמים את הכרית בצד שמאל? למה לא מאחורי הגב? אולי הייתי מצליח להתיישר קצת והצוואר היה נח. אבל אז הגב היה כואב. לא, אני מעדיף להתכופף קדימה ולהניח לגב שלי. הכאב בצוואר מתפשט אחורה לשכמה הימנית. הייתי רוצה שיניחו פעם את הכרית בצד ימין. אולי הכאב היה זז לי קצת. יד נוגעת בכתפי ואני שומע את קולו של דניאל. שלום אבא, מה שלומך היום? אני לא עונה לו. מה שלומי? אני יודע מה שלומי? מה כבר יכול להשתנות מאתמול, או שלשום, או לפני שבוע? איזו מין שאלה זו? יותר טוב אם היית אומר לי איך קוראים למוט הגז? אבל מה אתה יודע? אף פעם לא התעניינת בשום דבר? מה מצב המדפים? הם בפנים. אוציא אותם בהתאם לרוח. דניאל מלטף את כתפי. הוא אף פעם לא מנשק אותי. משהו מרתיע אותו. מרינה ניגשת אליו. איך הוא, הוא שואל. בסדר היא אומרת. רחצנו אותו הבוקר. הוא אכל, אבל את התה הוא לא שתה. הוא בסדר, אבל הוא מנותק. הוא לא מגיב לכלום. אני מנותק? על מה היא מדברת המטומטמת הזו. מה יש לי לדבר אתה? אני מנותק? יש פה בכלל עם מי לדבר? עם כל הגונחים האלה? אני מנותק? אני חד כתער. אני יכול לראות בבהירות כל מכשיר בקוקפיט. מצערת!!! זהו זה, מצערת! הזכרון חזר אלי. עכשיו אנחנו שוב בעניינים. מצערת, יש! אפשר להניע. לדחוף את המצערת אינץ' פנימה. מצתים למצב אחד פלוס שניים. כריות הרגליים לוחצות על המעצורים. מקדימה הכל נקי, רשאי להניע. סטארטר, הפרפלור מסתובב והמנוע מתעורר לחיים בבת אחת. משאבת דלק הפעל. מחוג מד לחץ השמן קופץ לתחום הירוק, טעינה יש, אפשר למשוך מצערת למצב סרק ולהפעיל את מכשיר הקשר. מחוג מד החום מטפס מעלה ומגיע לירוק. אפשר לבדוק מנוע. רגליים חזק על המעצורים, מצערת פנימה בעדינות עד לאלף שמונה מאות סיבובים לדקה. הפרופלור מסתובב במהירות והמטוס מתחיל לרעוד ממאמץ. לסובב את הסוויץ' למצת מספר שניים, אין כמעט נפילה בסל"ד. עובר למצת אחד. אין כמעט נפילה. עובר למצב אחד פלוס שניים ומוריד מצערת לסרק. הכל תקין. דניאל מדבר על יאיר. הוא משתחרר בעוד שבועיים ומתכנן לצאת לחו"ל מיד. אל תספר לי על יאיר. אף פעם לא מתתי עליו. כילד היה תמיד מנוזל ותמיד בכה. אף פעם לא שם עלי. ספר לי על דפנה, דניאל. ספר לי על עיניה הגדולות. סבא, היתה קוראת לי ותולה בי עינים מעריצות. סבא תרכיב אותי על האופנוע, היתה מבקשת ואני הייתי נמס. מניף אותה על המושב האחורי ומתיישב. קיק סטארט ברגל ימין, משיכה קלה בגז ואני מוריד את האופנוע מהרגלית. תחזיקי חזק הייתי מבקש והיא היתה נצמדת בכח ואני חש את לבה פועם בתוך לבי. מכניס להלוך ראשון ומשחרר קלאץ'. תמכור את הגרוטאה הזו היתה דורית מתחננת. גרוטאה? הטריומף שלי גרוטאה? קלאסיקה במיטבה הייתי קורא לו. לפני שבועיים עבר טיפול ומוישה אמר שאוכל לעשות אתו עוד מאתיים אלף. בשביל מה אני צריך אוטו? תן לי שעה על האופנוע עם הרוח מצליפה בפנים ואני מסודר. כניסה מהירה לסיבוב. היגוי הפוך, הטיה, להסתכל קדימה ליציאה. לא לנגוע בברקסים. גז, להתיישר וקדימה. מי צריך יותר מזה? דניאל שואל את מרינה מה אכלתי. כאילו שזה חשוב לו. הוא לא יודע מה לשאול. מנסה להיות מנומס ולהראות התעניינות. מה אכלתי? אכלתי זיפת, זה מה שאכלתי. פירה עם קציצה מרוסקת. מחית גזר וסלט פירות. בלי טעם ובלי ריח. זה אוכל זה? על זה מבזבזים עשר דקות של שיחה? תן לי סטיק אנטריקוט מדמם עם קובית חמאה למעלה ופלפל שחור גרוס מפזר בנדיבות ואני חייב לך את חיי. סטייק מדמם עם חמאה. אוה, איך שהאחות שרה היתה מתפלצת. אוי וי זמיר היא היתה אומרת ואוחזת בלחייה. אוי וי זמיר רחמנא לצלן, השם ירחם. השם ירחם? אני לא זקוק לרחמיו. לשינים אני זקוק. שינים חזקות ללעוס סטייק טוב.

קילו פאפא צ'רלי מבקש רשות להסיע.

קילו פאפא צ'רלי רשאי להסיע אפס שלוש לחץ אחד אפס שתיים אחד.

קילו פאפא צ'רלי רשאי להסיע אפס שלוש, אני חוזר אחריו.

אני מכוון את מד הגובה ללחץ הברומטרי. אחד אפס שתים אחד. מד הגובה מראה מאה וארבעים רגל, גובה המסלול מעל פני הים. אני משחרר מעצור יד ומכניס מעט את המצערת. המטוס מתחיל לנוע על פני מגרש החניה. לאט לאט צובר מהירות. אני סוגר חופה. הגיע הזמן לבדוק מעצורים. אני לוחץ בבת אחת על שני מעצורי הרגל. המטוס נעצר מיד ומשתחווה כמעה קדימה. המעצורים תקינים. לפני שאני עולה למסלול אפס שלוש אני מעיף מבט בשמים. אין שום מטוס בדרך לנחיתה. הכל נקי. לקחנו אותו הבוקר לפיזיוטרפיה מפרטת מרינה ודניאל מגלה התעניינות. על מה הם מדברים שני אלה. לא משעמם להם? האחות מנסה להפעיל אותו. ניסינו שידחוף קצת כדור, זה יניע אותו קצת. אבל הוא לא משתף פעולה. בטח לא משתף. מה זה השטויות האלה? משחקים אתי בגע גע? תן לי לרוץ, ועזוב אותי ממשחקי כדור. הם יודעים שהייתי מסוגל לרוץ עשרים קילומטר לפני ארוחת הבוקר? כדור? תן לי נעלים טובות ואני נעלם לך תוך שתי דקות. רץ בדרכי עפר. מרגיש את הגוף חם והרגליים עובדות כמו מנוע. קצב אחיד. רגל נמתחת קדימה, נוחתת על עקב, מתגלגלת ודוחפת בכריות כף הרגל. טסה לאחור עד הישבן ושוב קדימה. והנשימה? באותו קצב, נשיפה שתים שלוש ארבע, נשיפה שתיים שלוש ארבע. רץ מול הרוח, מרגיש אותה נכנסת מתחת לחולצה, מצננת את הזיעה הרותחת. נשיפה שתים שלוש ארבע. אני מכיר כל שיח וכל עץ בדרך. לא בשמות שלהם. אף פעם לא ממש התעניינתי. מין ציפור, היה המילון אומר. מין עץ, מין פרח, מין משהו. אני עולה על המסלול. שרוול הרוח מראה על רוח צפונית קלה. אני מוריד מדפים לדרגה אחת, עשר מעלות. אני מסיע על המסלול דרומה עד לתחילתו. עובר את הזברה וממשיך עוד קצת. עכשיו אפשר להסתובב. מעצור על רגל אחת. מכניס קצת את המצערת והמטוס מסתובב ומתיישר על ציר המסלול. בדיקה חוזרת של הכנפיים. מזיז את הסטיק ואת הדוושות. הכל תקין.

קילו פאפא צ'רלי מבקש רשות להמריא.

קילו פאפא צ'רלי רשאי להמריא הרוח אפס שתיים אפס שבע קשר.

קילו פאפא צ'רלי רשאי להמריא.

אני מכוון את מצפן הג'ירו לכוון אפס שלוש אפס. קשר זה זכר או נקבה? קשר אחד - שבעה קשרים. קשר זה זכר. צריך ללמד את הפקח קצת עברית. צריך לתת לו טיפות עינים אומרת מרינה. העינים שלו מאוד יבשות ודניאל מאשר. אני לא יודעת אם הוא רואה בכלל, היא ממשיכה. רואה? בטח רואה. כבר כמה חודשים שלא מרכיבים לי משקפיים. אבל אני לא צריך. עם קצת מאמץ אני יכול לראות את הכתב השחור בצרפתית על לוח השעונים. טוב, לא את האותיות הקטנות שבתוך השעונים, אבל את הספרות אני רואה היטב. הוא שוקע אומרת שוב מרינה, הוא מנותק לגמרי. מנותק? אני צלול כיין. אני מביט במסלול שלפני. אלף ושש מאות מטר של מסלול אספלט שחור בהיר, משובץ בכתמים שחורים של אלפי נחיתות. דניאל נפרד ממני לשלום. אני לא עונה. אני צריך להתרכז עכשיו היטב. ידית תערובת פנימה. קרבורטור במצב קר, משאבת דלק פועלת, ברז דלק פתוח, מקזז מאוזן, מדפים דרגה אחת, חום מנוע במצב ירוק, טעינה יש, סל"ד על סרק. הכל מוכן. יד ימין מתחילה לרעוד לי. אני מביט לצדדים, לוודא שאף אחד לא רואה. היד מתחת לשמיכה. כולם מנמנמים ואיש לא רואה. הרעד עולה לכתף ואני מתחיל לדאוג. אני לא רוצה שיפסלו אותי. רק שלא יגלו, הם עלולים לקרקע אותי. הסייעות מתחילות להכניס אותנו לחדרים. עוד מעט יגיע תורי. אין זמן. יש לי אישור המראה. אני מתחיל להכניס את המצערת פנימה. המטוס מתחיל להתגלגל. בשתי רגלי אני מקפיד לשמור על ציר המסלול בין הרגליים. המצערת כולה בפנים. המנוע שואג. מבט במד המהירות מראה על שלושים קשר. המטוס רץ על המסלול. מרינה מתחילה לגלגל את כסא הגלגלים שלי לכוון החדר. אני מתעלם ממנה. ארבעים קשר. אנו נכנסים לחדר. המהירות קצת מעל חמישים. אני מתחיל למשוך לאט לאט את הסטיק. מרינה משחררת לי את הרגליים מהכסא ומורידה את השמיכה. המטוס מרים אף ומתנתק. הרוח מסיטה אותי מעט מזרחה. אני מוריד בעדינות כנף לרוח ושומר על ציר המסלול מתחתי. מרינה מרימה אותי למיטה ומשכיבה אותי בעדינות. אני מעיף מבט במד הגובה. שלוש מאות וחמישים רגל. מד שיעור הנסיקה מראה על נסיקה חיובית. אני מעלה מדפים. אני בגובה חמש מאות רגל. אני חש בריחוף נעים. צבעי האדמה מתערבבים זה בזה. מרינה מכסה אותי. עייפות מתוקה מתפשטת בגופי. אני מרחף לי בגובה. מרחף לי בגובה. אני יכול עכשיו לעצום עינים, לתת לגוף לנוח ולרחף, לרחף, לרחף.

 

זאב טהר-לב, 3 אפריל, 2003

 

0 תגובות
ניתוח
19/01/2014 15:02
זאב טהר-לב
ניתוח, חרדות

"יש לי ניתוח בסוף החודש והחרדה לא נותנת לי מנוח. חבר סיפר לי עליך, אני טס אליך במיוחד מתל-אביב".
הוא נתן לי יומיים. שתי פגישות. סיפר על הניתוח הקרב ובא. "הייתי פיזיותרפיסט בבי"ח הרבה שנים ונוכחתי בניתוחים מהסוג הזה. אני יודע מה הולכים לעשות לי וזה מטריף אותי. אני לא ישן, בקושי אוכל, לא נפגש עם המשפחה, לא עם חברים וגם ספר אני לא מסוגל לקרוא. אתה לא יודע איזה סרטי אימה עוברים לי בראש. הייתי מוותר על כל זה. מצד שני, תסתכל עלי. שבר כלי. בקושי הולך, לא זז בלי מקל הליכה. איזה סיכוי יש לי בלי הניתוח?".
בפגישה הראשונה עסקנו בחרדות, עד שנעלמו לגמרי. לפגישה השניה הגיע בלי המקל. טען שאין לו צורך בו יותר. טיפלנו בכאב והפחתנו אותו לרמה נסבלת. נתתי לו שיעורי בית, מדיטציה מיוחדת. לפני שנפרדנו חיבק אותי. "אני שמח שבאתי, רק חבל שלא עשיתי את זה לפני שנה וחצי".
שבוע לאחר מכן התקשרתי. הוא חזר להפגש עם המשפחה ועם החברים. הוא קורא, ישן טוב בלילה והניתוח לא מטריד אותו. הכאב נשאר אבל הוא לא נעזר יותר במקל הליכה. השלב הקשה עוד לפניו, אבל הוא מוכן לו יותר מאי פעם.
סיפור אמיתי. פרטים מזהים שונו.

זאב טהר-לב, מאסטר ב- NLP, (Time Line Therapy, IEMT (Integral Eye Movement Therapy. 052-3918881
0 תגובות
איך אתם יודעים שאתם עושים עבודה טובה?
27/12/2013 22:54
זאב טהר-לב

איך אתם יודעים שאתם עושים עבודה טובה?

שאלה מכשילה.

רבים ינידו בראשם ויאמרו: מי אמר שאני בכלל עושה עבודה טובה?

אלא שהשאלה לא היתה אם אתם עושים עבודה טובה, אלא איך א ת ם יודעים שאתם עושים עבודה טובה?

 

כל אחד משתדל לעשות עבודה טובה, אלא אם ממניעים נסתרים יש לו עניין לחבל בעבודה, ולא בזה אנו עוסקים.

המילה "עבודה" מתייחסת לכל עבודה, בין אם היא תמורת שכר ובין אם היא לעצמכם, כגון בישול, ציור, קרמיקה, פעילות ספורטיבית וכולי.

 

כל אדם זקוק למשוב כלשהו כדי לדעת שהוא אכן עובד נכון, או שהוא טועה. בעזרת המשוב הוא יכול לדעת אם הוא בכיוון ואם לא, הוא ידע כיצד לתקן ולשפר. המשוב יכול להיות פרגון מצד אנשים אחרים, טפיחה על השכם, דו"ח יומי/שבועי/חודשי/שנתי, השוואה לנתונים אחרים, סרט קופה או אפילו תחושת בטן.

 

ללא משוב בכלל, ינקר כל הזמן הספק אם אתם פועלים נכון או שאתם ממש לא בכיוון.

 

דמיינו שאתם נמצאים במדבר ולאן שלא תסתכלו תראו רק חול וחול. יש לכם בקבוק מים אך אתם יודעים שאם לא תמצאו בקרוב ישוב כלשהו, לא תשרדו. כך שלהשאר במקום זו לא אופציה. אתם יודעים שיש ישוב בסביבה אך אינכם יודעים היכן. האם הוא במזרח, או במערב? בצפון? בדרום? האם הוא במרחק 5 ק"מ או 7 או 10? אינכם יודעים ולכן גם מצפן לא יעזור.

מה אתם עושים? לאן תלכו?

אם תחליטו ללכת צפונה, האם לא תנקר בכם המחשבה שאולי אתם מתרחקים מאותו ישוב ובכך מסתכנים עוד יותר? מה יקרה למוטיבציה להמשיך הלאה באותו כיוון?

 

ב NLP אנו בוחנים את מקור המשוב. האם הוא חיצוני או פנימי. חיצוני הוא כל נתון שמגיע מבחוץ. פרגון, טפיחה על השכם, דו"ח תקופתי, השוואה לנתונים אחרים וכולי. פנימי הוא אותו רגש, תחושת בטן, אינטואיציה או כל שם אחר שתקראו לזה.

 

אדם שניחן במשוב פנימי ידע לאן ללכת במדבר. הוא יחליט על כיוון וזהו זה. יתכן שהוא טועה, אבל זה לא יעצור אותו מלהמשיך. אדם שנעזר רק במשוב חיצוני, יאבד במצב כזה כל מוטיבציה להתקדם. החשש שמא הוא בכיוון ההפוך ואולי הוא מתרחק מהיעד, יגרום לו לעצור.

 

כשמדובר בתעסוקה, התאמת עובד לתפקיד, תלויה בין השאר בבחינת מקור המשוב האישית שלו ובמידת המשוב החיצוני הקיים לתפקיד הספציפי, האם יש במסגרת אותה עבודה נתונים היכולים להעיד אם אותו עובד מצליח בעבודתו. אם המועמד הוא External, כלומר זקוק למשוב חיצוני ויש בתפקיד המיועד נתונים מספיקים, הוא יוכל לבחון שוב ושוב את איכות העבודה שלו ולשפר אותה בהתאם. עובד שהוא Internal יתעלם מאותם נתונים ויסמוך אך ורק על תחושותיו. אם תפרגן לו, הוא יסתכל עליך בתמהון, כאילו, מה אתה רוצה ממנו. זו לא ענווה, הוא פשוט לא זקוק לפרגון. בעבודה שאין בה נתונים חיצוניים ברורים ילך עובד שהוא  External לאיבוד ולא יוכל להתקדם ואילו עובד שהוא Internal ימשיך במרץ רב.

 

לדוגמא: במכירות יש בד"כ נתונים שוטפים. עובד שהוא External יוכל לבחון את הנתונים ולהתבסס עליהם על מנת להשתפר ולהצליח. עובד שהוא Internal יתעלם מהנתונים ויפעל רק עפ"י תחושותיו. ספק רב אם הן תעזורנה לו להצליח ולהשתפר באותה מידה. במחקר לעומת זאת, אין תמיד נתונים מובהקים. יש חוקרים שהוגים רעיון שאיש לא מכיר ולעתים הוא סותר את מה שכבר ידוע. מחקר כזה יכול להמשך שנים ובמהלכן לא יהיו מספיק נתונים כדי לדעת שהמחקר נמצא בכיוון הנכון, ואם הרעיון בכלל נכון. חוקר שהוא External עשוי להתייאש די מהר, כי אין לו אינדיקציה שהוא צודק. לעומתו חוקר שהוא Internal ימשיך באותה נחישות. פרופ' דן שכטמן לדוגמא, שחקר את מבנה הגבישים ופרופ' עדה יונת שחקרה את מבנה הריבוזום, רעיונותיהם נתקלו בביקורת קשה מצד עמיתים למקצוע, משום שהם סתרו את כל אשר היה ידוע לעולם המדע. למרות זאת הם השקיעו שנים רבות של מחקר על מנת לייצר את אותם הנתונים שהוכיחו את צדקתם. ללא תחושה פנימית חזקה ספק אם יכלו להתמיד במחקרם חרף הביקורת הקשה. עכשיו, כשבידם פרס נובל, הם יכולים להשיב לכל המלעיזים ולומר: אמרנו לכם...

 

מקור המשוב (פנימי או חיצוני) הוא חלק מדפוסי ההתנהגות (מטא פרוגרמס) של האדם והוא אחד הפרמטרים הנבדקים בעת בחינת התאמה של עובד לתפקיד ספציפי.

 

ואתם, איך אתם יודעים שאתם עושים עבודה טובה?

 

זאב טהר-לב, מאסטר ב- NLP, (Time Line Therapy, IEMT (Integral Eye Movement Therapy. 052-3918881

4 תגובות
להשתחרר מהכלא
07/11/2013 14:43
זאב טהר-לב
פחד, חרדה, פוביה, חרדת טיסה

"אני מרגישה כמו אדם הכלוא בתוך עצמו" אמרה לי סימונה כשנפגשנו, "אני לא מעזה לצאת מאילת, או אפילו להתרחק מהבית. החרדות תופסות ומשתקות אותי וזה קורה לי בכל פעם שאני מנסה. זה התחיל לפני חמש שנים בעת נסיעה לצפון. היינו בפקק באיילון ופתאום זה בא, אני לא יודעת מאיפה ולמה. הרגשתי מחנק והתקשיתי לנשום. דפיקות הלב שלי נשמעו לי כמו תופים וכל הגוף שלי הזיע. הייתי תקועה בפקק בלי יכולת לזוז או לחנות בצד. לולא הבת שלי ברכב, הייתי נוטשת ובורחת. הרגשתי חסרת אונים וחסרת שליטה. זה קרה לי שוב, בנסיעה אחרת, בלילה, ומאז אני לא מעזה לצאת מהעיר. הנקודה הכי צפונית שלי היא ככר טורונטו (ככר היציאה מאילת), יותר צפונה מזה אני פשוט פוחדת. הבת שלי מתחננת כבר שנתיים שאקח אותה לפסטיגל ואני כל פעם מוכרת לה תירוצים ומספרת לה שלא מאשרים לי מהעבודה. בתוכי אני נקרעת, אבל אין מצב שאני מספרת לה. אני המשענת היחידה והבטחון שלה. איך אני יכולה לספר לה שאני פוחדת ושאני סובלת מחרדות? אני אוהבת ספורט והייתי הולכת קילומטרים. היום אני לא מתרחקת יותר מ- 300 עד 400 מטר מהבית. כשאני צריכה לצאת לסידורים, אני פוחדת שאתקף בחרדה ולכן אני כל הזמן מחפשת נקודות מילוט, לאן אפשר לברוח שלא יראו אותי עד שארגע. אין רגע שאני לא חושבת על זה. מה לא ניסיתי? הלכתי לפסיכיאטר שנתן לי כדור בשם ויפאקס כדי שאוכל לתפקד ביומיום, אך זה לא עוזר לי בנסיעות. הייתי בטיפולים פסיכולוגים, דיקור סיני ודיקור יפני, נוירו פידבק, הילינג, טיפול עם פעמונים ומה לא. כלום לא עזר, אני באותו מצב כבר חמש שנים. לצערי, אני סקפטית ומיואשת. קשה לי להאמין שאיזה טיפול יעזור לי".

 

הסיפור של סימונה אינו שונה במהותו מחרדות אחרות, כמו למשל חרדת טיסה, חרדת קהל, ומפוביות מסוגים שונים. המקור לחרדות לא תמיד ברור לאדם. סימונה סיפרה שהפעם הראשונה שחשה בתסמינים דומים היתה כשהיתה נערה וטיילה עם נער בן גילה בפארק. מאז זה נעלם עד שחזר לפני כחמש שנים כך פתאום וללא סיבה הידועה לה.

 

בעבודה עם חרדות מסוג זה יש להתייחס לכמה נקודות:

1.      החרדה עצמה. היא תוקפת דווקא ברגע שבו הכי קשה להתמודד אתה. אין בחרדה עניין של הגיון רציונלי. אפשר אמנם לומר ללקוח שזה רק בראש ושבעצם אין שום סכנה ממשית והנה תסתכל, שום דבר רע לא קורה. האם זה באמת עוזר? ממש לא. אפשר, במקרה של חרדת טיסה, להכניס אותו לקוקפיט של מטוס ולהסביר לו עד כמה הטיסה בטוחה. הוא אכן יאמין לטייסים, אבל החרדה תשאר.

2.      הפחד מהחרדה. זהו הפחד שמגביל את הלקוח ומונע ממנו לצאת ולבצע את הדברים שהוא רוצה, שמא תתקוף אותו החרדה כאשר אינו מוגן ונמצא ללא שליטה (במטוס, בפקק ברכב וכ'). הסובלים מחרדת טיסה למשל, חשים בפחד הרבה לפני ההמראה ולעתים קרובות עוד בבית, לפני הנסיעה לשדה התעופה. זהו רגש שיש להתייחס אליו בנפרד מהחרדה עצמה.

3.      הרווח הסמוי מהחרדה. החרדה, כמו כל התנהגות אחרת, נמצאת משום שיש צורך בה. היא לא באה סתם. לא תמיד אנו מודעים לרווח הסמוי שהלא מודע משיג מעצם קיום החרדה (או כל התנהגות אחרת). יש לה כוונה טובה, יש לה מסר ואם נתעלם ממנו, החרדה תחזור שוב ושוב ולא משנה מה הטיפול בו ננקוט. הלקוח מתקשה בדרך כלל לקבל את העובדה שיש לו רווח סמוי. מבחינתו, הוא רק מפסיד.

4.      האמונה המגבילה. לא משנה איזה תהליכים יעבור הלקוח בקליניקה. הוא יתקשה להאמין שלאחר שנים רבות של סבל נוראי ואין ספור נסיונות לטפל בזה, אפשר במספר זעום של פגישות, לצאת ולנסוע או לטוס ללא חשש. זו אמונה מגבילה. אין תחושה של פחד, אך גם אין אמונה שמה שעובד בקליניקה יעבוד באמת  גם בחוץ. אמונה כזו תמנע מהלקוח לצאת ולהתנסות. אין מה להסביר במצב כזה אבל יש דרכים יעילות מאוד לסלק במהירות אמונות מגבילות ולצאת לדרך.

5.      סימן להצלחה. זו היתה אחת השאלות הראשונות ששאלתי את סימונה: "איך תדעי שהצלחת?" מהו הסימן הברור, העדות וההוכחה שאכן יצאת מזה, שהפגישות שלנו הועילו? "כשאוכל לנסוע בלי פחד" היא אמרה, אך זה לא הספיק. "לנסוע לאן? לקיבוץ אילות? לתל-אביב? לקרית שמונה? לחו"ל? הרי אם טיסה לחו"ל היא הסימן ואין לך תקציב לזה, לעולם לא תדעי שהצלחת". "אוקיי הבנתי" היא אמרה. " הסימן הוא נסיעה ליטבתה. היום אני לא מסוגלת להגיע לקיבוץ אילות אז על נסיעה ליטבתה אין מה לדבר. אם אוכל לנסוע עד ליטבתה, אז אוכל להמשיך הלאה ומבחינתי זה סימן מספיק ברור. יותר מזה אני לא צריכה". קביעה מראש של הסימן ע"י הלקוח הכרחית להצלחת התהליך. רק השגתו תתן ללקוח את ההוכחה להצלחה. אחרת, תמיד ישאר הספק אם הטיפול אכן הצליח במלואו, או שמא זו היתה רק הקלה מסוימת ומוגבלת.

נפגשתי עם סימונה ארבע פעמים. לאחר המפגש השני היא דיווחה לי בהתרגשות בטלפון הנייד שהיא הלכה מביתה בשכונת שחמון, דרך הכביש העוקף עד לאזור התעשיה (מרחק של כחמישה קילומטרים, הלוך ושוב)  ועכשיו היא בדרך הביתה וסליחה על ההתנשפות, אבל היא לא מאמינה שזה קורה לה, היא מרגישה נפלא. לאחר המפגש השלישי היא נסעה לבד למחסום היציאה מאילת פעמיים. פעם ביום ופעם בלילה. היא אמנם התחילה להרגיש סימנים קלים של חרדה, אך זה לא מנע ממנה מלנסוע. מיד לאחר המפגש הרביעי היא נסעה שוב למחסום והרגישה מצויין. "פשוט נהניתי מהנסיעה" היא אמרה. שום דבר מהסימנים של פעם לא נשאר. למחרת היא נסעה ליטבתה וגם הפעם הרגישה נפלא. היא חזרה הביתה, לקחה את בתה ונסעה לטיול בבקעת תמנע. היא היתה נרגשת ומאושרת. "אני מרגישה ששערי הכלא נפתחו ויצאתי לחופשי. סוף סוף השתחררתי."

 

בחודש דצמבר היא מתכננת לטוס עם בתה לפסטיגל. יש אישור ממקום העבודה...

 

עדכון מחודש דצמבר. בוקר אחד קיבלתי מסימונה הודעת SMS: "עוד שעה אני טסה". ההודעה השניה היתה: "אני במטוס, עד כה הכל בסדר". ההודעה השלישית היתה: "נחתתי. היה אחלההה אני פשוט אוהבת אותך איש יקר". כשחזרה התקשרה, עדיין נרגשת. "הרגשתי נהדר", היא אמרה. "כל רגע ברכתי אותך. לו היית כאן, הייתי מחבקת אותך. לעולם לא אשכח איך עזרת לי". אני מודה שגם אני התרגשתי.

 

* הסיפור אמיתי לחלוטין. השם ומספר פרטים מזהים שונו, כדי לשמור על חסיון הלקוחה.

0 תגובות
פחדים של ילדים
27/10/2013 14:13
זאב טהר-לב
פחדים, חרדות, NLP, ילדים


ליוליה בת העשר היה פחד גבהים. פחד גבהים אינו דבר יוצא דופן, רבים מרגישים חוסר בטחון כאשר הם עולים על סולם גבוה, או מביטים מטה ממבנה גבוה. אלא שליוליה הפחד הזה שיבש את שגרת חיה. היא סירבה לבקר חברות הגרות בבניינים גבוהים, גם אם הדירה היתה בקומה החמישית והתריסים היו מוגפים. עצם הידיעה שהדירה נמצאת במקום גבוה, הרתיעה אותה. גם הפעילות שלה במתנ"ס היתה מוגבלת. טיפוס על קיר הטיפוס הסתיים בגובה של מטר אחד ותוך צרחות אימה.

 

בדרך כלל, לא צריך יותר מפגישה אחת או שתים כדי לשחרר פחד כזה. רצה הגורל ובדיוק לאחר הפגישה עמי נסעה יוליה למתנ"ס במסגרת הפעילות השבועית שלה. יוליה שכחה מהפחד שליווה אותה כל חיה, טיפסה על קיר הטיפוס יחד עם חברתה, עד לגובה בו יכלו שתיהן לצפות בחוף הים שנשקף מלמעלה. שתיהן צחקו שם למעלה, לתדהמתה של המלווה שהביאה אותה למתנ"ס.

 

רוי, אבנר, מיקי וחזי, בגילאים 10-12, הגיעו אלי בעקבות צפיה בסרט שנקרא "הטינה". הם הגיעו כל אחד בנפרד וספק אם הם מכירים אחד את השני. ארבעתם דווחו שמאז הסרט הם פוחדים להשאר לבד בחושך וכל רחש מקפיץ אותם מפחד ומקשה עליהם להרדם. אני לא מכיר את הסרט, אבל התופעה אינה חדשה. סרטי אימה יוצרים לעתים טראומה אצל ילדים, מערערים את בטחונם ועלולים לשבש את חייהם. ב NLP ישנה טכניקה פשוטה המשחררת מפוביות וטראומות, ובדרך כלל פגישה אחת או שתיים יספיקו. כל הארבעה שהיו בגילאי 9 עד 13השתחררו וחזרו למסלול חיים רגיל.

 

שי בן ה- 13 פחד ממקומות סגורים. על נסיעה במעלית לא היה על מה לדבר אבל גם כניסה לחדר השירותים הקטן בבית גרמה לו לחרדות. למזלו היו בבית שני חדרי שירותים. אחד מהם כלל גם אמבטיה והיה גדול יותר ואליו שי העז להכנס. לשי היה גם פחד גבהים ופחד מחיות. לכן היו דרושות 4 פגישות על מנת לשחרר אותו לחלוטין מכל הפחדים.

 

אלו הן רק דוגמאות של פחדים האופייניים לילדים. כל המקרים אמיתיים ורק השמות והפרטים שונו כמובן. לעתים, אנו רואים בפחדים שלנו סימנים לחולשה ולא מעזים לטפל בהן, כדי שאיש לא ידע. אנחנו לומדים לחיות אתם ומאמינים שהם כל כך מורכבים ומסובכים שאין דרך להשתחרר מהם. אלא שהפחדים משבשים את חיינו ומגבילים את חופש הפעולה שלנו. השחרור מהם לעתים הוא פשוט, קל ומהיר הרבה יותר ממה שאנו חושבים. לעתים זה אפילו מביך ונשמע לא רציני כאשר אני מספר שבפגישה אחת, או שתים, או שלוש, הצלחתי לשחרר אנשים מחרדות שנמשכו שנים ושיבשו את חייהם ואת חיי הקרובים אליהם. אלא שחרדות נקלטות במוחנו בקליק, בשניה, פתאום הן שם. וכמו שהן נכנסו בשניה, כך הן צריכות לצאת, באותה דרך ובאותה מהירות. כדי לעשות את זה צריך להבין מה קורה בתוך הראש. כשיודעים ומבינים מה קורה שם, מה הם הייצוגים הפנימיים, מה הן החוויות ומה המבנה שלהן, יודעים מה לעשות כדי ליצור את השינוי.

 

עבודה אם ילדים אינה שונה במהותה מעבודה עם מבוגרים. הטכניקות הן אותן טכניקות. בתחילת הפגישה הראשונה אני לומד מהילד מה הוא אוהב לעשות, מה הוא עושה טוב וכיצד הוא יודע שהוא טוב בזה. מה מעניין אותו, מה משמח אותו, מה עושה אותו מאושר, מה מפחיד אותו וכ'. זהו ידע שמשמש אותי לחיזוק הבטחון העצמי ולהבנת הצורך בתרגול המשימות שאני מטיל עליו. ילדים בדרך כלל פתוחים לנסות תהליכים שאינם מכירים ומגיבים במהירות. יחד עם זאת, לעתים קורה שהילד (בדרך כלל מתחת לגיל 10) לא בשל לעבודה עם NLP. אמנם הכלים פשוטים להבנה, אך הם עדיין מצריכים בשלות מסוימת.

2 תגובות
החיים הם כמו גוגל
27/10/2013 13:44
זאב טהר-לב
חשיבה חיובית, NLP

האם אמרו לכם פעם לחשוב חיובי?

 

אתם בצרות של החיים שלכם, שום דבר לא הולך, אתם אומרים נואש ומישהו בא ואומר לכם לחשוב חיובי.

 

מה זה בדיוק לחשוב חיובי? איך חושבים חיובי? איך עושים את זה? מה זה נותן? למה?

 

ובכן, עד כמה שזה יראה, ישמע או ירגיש מוזר, בכל זאת יש בזה משהו.

 

המוח שלנו עובד פחות או יותר, בצורה דומה למנוע החיפוש של גוגל באינטרנט.

 

כאשר אנו מקישים מילה או משפט מסוים בשורת החיפוש של גוגל, אנו מקבלים את כל התוצאות הקשורות למה שביקשנו.

 

אם נכתוב למשל "חיים טובים" בשורת החיפוש, נקבל כמה מאות אלפי תוצאות הקשורות לחיים טובים. אם נכתוב כמובן "חיים רעים" נקבל מאות אלפי תוצאות הקשורות לחיים רעים.

 

המוח שלנו פועל באופן דומה. מה שנקיש ב"שורת החיפוש" של המחשבות שלנו יביא לתוצאות הקשורות  למה שהקשנו. כל המחשבות שלנו יופנו מיד לנושא החיפוש.

 

הנחת יסוד ב NLP  קובעת: הכוונה והשפה מכוונות את תשומת הלב, לשם זורמת האנרגיה ושם נוצרות התוצאות.

 

אם נחשוב על דברים חיוביים, על מטרות אליהם אנו רוצים להגיע, על חלומות אותם אנו רוצים להגשים, כל תשומת הלב שלנו תופנה לכוון זה. לשם תזרום האנרגיה שלנו ושם ניצור את התוצאות.

 

אם, לעומת זאת, נחשוב על כל הקשיים שלנו ועל הכשלונות הצפויים לנו, אזי כמו גוגל, זה מה שנקבל. כל תשומת הלב שלנו תופנה לכשלון ואכן נקבל אותו.

 

כשמישהו אומר "אני אצליח" אני יודע שהוא צודק. ואם הוא אומר, "אין לי סיכוי, אני יודע שאני אכשל" גם אז, אני יודע שהוא צודק.

 

אז מי מחליט מה יהיה בשורת החיפוש של המחשבות שלנו? במי זה תלוי?

 

נכון.

 

ועוד דבר, אל תגידו מה שאתם לא רוצים.

בררררררררררררר, זה היה משפט עם כל השגיאות האפשריות.

 

מה כן? דברו חיובי.

 

הלא מודע שלנו לא מבין מילות שלילה. הוא ימחק את כל ה "אל" וה- "לא"

 

נניח שאבקש מכם לא לחשוב על פיל לבן, עם רגליים ורודות ואף ארוך בצבע סגול, עף מפרח לפרח. ביקשתי לא לחשוב על הפיל הלבן, עם הרגלים הורודות והאף הסגול שעף מפרח לפרח.

 

מן הסתם, עברה לכם תמונה בראש של הפיל הלבן עם הרגלים הורודות והאף הסגול שמעופף בשדה הפרחים. המוח לא יכול שלא ליצור תמונה כזו, גם אם נתבקשתם שלא לעשות כן. אחר כך, משום שהנושא לא חשוב לכם, התמונה אולי תמחק. ממילא נתבקשתם לא לחשוב עליה.

 

אבל הלא מודע, כן חשב עליה. הוא כן יצר תמונה.

 

אם אתם אומרים לילד שלכם: אל תרד לכביש! מה אתם חושבים שיקרה? הלא מודע של הילד מיד יעלה תמונה של הכביש, ה"לא" ימחק ומילת הצווי "תרד" תתקבל כפקודה.

 

אם המוח שלנו הוא כמו גוגל, או כפי שהנחת היסוד אומרת: "הכוונה והשפה מכוונות את תשומת הלב, לשם זורמת האנרגיה ושם נוצרות התוצאות", אזי תשומת הלב של הילד תהיה: תרד לכביש. וזה בדיוק מה שהוא יעשה. ואתם? אתם לא תבינו למה הוא עושה בדיוק ההפך ממה שביקשתם ותכעסו עליו ותאמרו לו "אמרנו לך לא לרדת לכביש, אז למה ירדת?" והוא יחוש מבולבל, כי באמת אמרתם לו והוא באמת לא יודע מה קרה לו ולמה הוא עשה את זה. אבל, הלא מודע כן יודע. הוא עשה בדיוק כפי שהתבקש.

 

אתם רוצים תוצאה טובה יותר? תגידו לו מה אתם כן רוצים ממנו. תאמרו לו: "הכביש מסוכן, תשאר על המדרכה".

 

אז מעכשיו, אל תגידו מה אתם לא רוצים (בררררררררררררררר).

 

תגידו מה אתם כן רוצים!

 

בהצלחה.

0 תגובות
אף פעם לא מאוחר להיות בעל ילדות שמחה
27/10/2013 13:29
זאב טהר-לב
ילדות שמחה, ילדות, רגשות שליליים, NLP


לא לכולם היתה ילדות שמחה. רבים מאתנו חוו חוויות קשות בילדותנו ואלו הותירו בנו רגשות קשים המלווים אותנו כל הזמן ומשפיעים על אורח חיינו. לעתים קרובות, רגשות שלילים אלה מטרידים אותנו שוב ושוב וגורמים לנו לתגובות חריפות המשפיעות עלינו ועל הקרובים והסובבים לנו.

 

האם ניתן להחזיר את הגלגל אחורנית ולגרום לארועים השליליים שלא להתקיים?

 

לצערי לא.

 

האם ניתן למחוק את הזכרונות הקשים ולהשאיר רק את אלו שגורמים לנו לשמחה ולאושר?

 

יתכן שכן, אך ספק אם זה רעיון טוב. יש הרבה דברים שאפשר ללמוד מאותם ארועים קשים ולהפיק מהם תועלת. חבל למחוק אותם לחלוטין מזכרוננו.

 

האם ניתן לשנות את זכרונן של החוויות הקשות כך שיפסיקו לשבש את חיינו?

 

בהחלט כן.

 

אחת מהנחות היסוד של NLP קובעת שאף פעם לא מאוחר להיות בעל ילדות שמחה.

 

באמצעות כלים של NLP, תראפיית קו הזמן ותראפיה באמצעות תנועות עיניים אפשר להשתחרר מכל הרגשות השליליים ולהפוך את הזכרון למשהו עמום ומרוחק, ללא מטען רגשי שלילי.

 

כאשר אותן חוויות קשות הופכות ללא רלוונטיות יותר לחיינו, ההקלה היא עצומה. אנו מתפנים לפעילות של יצירה והגשמה, מבלי שמשהו יעיב על תחושותינו. ההשפעה על הסובבים אותנו היא מהירה מאוד ומחזקת את הקשר ביננו לבין הקרובים לנו.

 

אז לא הגיע הזמן להיות בעל ילדות שמחה?

0 תגובות
ילדים, האם יש מפלצות בעולם?
27/10/2013 13:24
זאב טהר-לב
מפלצות, חרדות, ילדים, אסטרטגיה, NLP

 


האם באמת יש מפלצות בעולם?


בטח שיש.

 

אם הילד נכנס לחדר השינה שלכם ואומר שהוא פוחד כי יש בחדר שלו מפלצת, תאמינו לו.

 

אין ספק שהוא ראה, שמע, או הרגיש שבחדר שלו יש מפלצת והוא פוחד ממנה.

 

מה שיקרה מעכשיו ועד עולם (או עד שיתבגר מספיק), תלוי אך ורק בכם, ההורים.

 

אם תאמרו לו "אל תדאג, אמא ואבא שומרים עליך, בוא אלינו למיטה ואנו נגן עליך" הבטחתם לעצמכם בזה הרגע ילד קטן במיטה מדי ערב. יצרתם אצלו אסטרטגיה חדשה שתלווה אותו עד שימאס בכם.

 

אם תאמרו לו "אין דבר כזה מפלצות, זה סתם חלום, חזור לישון" ערערתם את בטחונו העצמי והפכתם אותו לשקרן או להוזה.

 

אם תאמרו לו "ספר לנו בדיוק מה ראית, או שמעת, או הרגשת", פתחתם דיאלוג עם סיכוי מצוין לפתרון.

 

ילד שמספר שראה, שמע או הרגיש שיש מפלצת, מן הסתם לא משקר. הוא באמת מאמין שזה מה שקרה. המוח לא תמיד יודע להבחין בין מציאות לדמיון. מבחינתו, החוויה היא אותה חוויה. בזכות תכונה זו אנו מסוגלים להתרגש מסרט, או מחלום, כאילו הוא קורה במציאות. המוח מגיב בדיוק אותו הדבר.

 

עכשיו מה שנותר הוא לבחון, ביחד עם הילד, למה המפלצת נמצאת אצלו בחדר ומה היא באמת רוצה. קוראים לזה מסגור מחדש. לתת היבט חדש לתפקידה של המפלצת. "אולי היא באה לשמור עליך", "אולי היא פוחדת להשאר לבד והיא מקווה שאתה תשמור עליה", "אולי היא בודדה ומחפשת חברה" ...

 

אפשר גם לדון במראה שלה: "ספר לנו איך היא נראית ואיך היא נשמעת ומה אתה מרגיש. עכשיו, איך היא תיראה עם בגדי ליצן? האם היא עדיין מפחידה? ומה יקרה אם האף שלה יהיה אדום והשיער שלה ג'ינג'י? ומה יקרה אם היא תקטן ותצטמק עד שתהיה קטנה כמו חיפושית? ומה יקרה אם היא תשמע כמו דונלד דאק?

 

כל אלה משנים את הייצוג הפנימי, את התמונות או הסרטים שבמוחו של הילד. פתאום, המפלצת לא כל כך מפחידה, ואולי באמת היא בודדה ומפוחדת וזקוקה לעזרה.

 

בדרך נעימה נתתם בידי ילדכם כלים מצוינים להתמודד עם הפחדים שלו. להבא הוא ידע מה לעשות ויגיע הרגע שבו הוא יסתדר כבר לבד.

 

שינה ערבה.

0 תגובות
מי שמע על מיסופוניה?
22/10/2013 11:06
זאב טהר-לב
מיסופוניה, NLP, Time Line Therapy, IEMT




עד לא מזמן לא היה לי מושג מה זה. מיסופוניה, כך מסתבר, היא רגישות גבוהה מאוד לצלילים מסוימים, כמו למשל קולות לעיסת אוכל או מסטיק – במיוחד של בני משפחה קרובים, אך לא רק. בדיקה באינטרנט על מיסופוניה העלתה שעד כה לא נמצא מזור לסובלים מתופעה זו. רבים מהסובלים ממיסופוניה מאובחנים בטעות כסובלים מהפרעה טורדנית כפייתית (OCD) והנחמה היחידה היא שלאחרונה ניתן לזה סוף סוף מונח רפואי ואנשים שסובלים מכך מרגישים שאינם לבד.

 

במקרה הספציפי בו אני טיפלתי מדובר בילד בן 13, תושב ארה"ב, שהגיע לארץ עם הוריו כדי לחגוג את בר המצווה. הוא סבל מקולות הלעיסה של הוריו וכאשר הוא היה שומע אותם לועסים זה היה מטריף אותו והוא היה מקבל התקפי כעס וחרדה בלתי נשלטים. הוא הרגיש לדבריו, שהוא מסוגל להרוג את מי שלועס לידו. במהלך הטיפול, באמצעות כלים של NLP ו- Time Line Therapy הגענו לארוחת ערב שהתקיימה כשהיה בן 6 ובו היה ריב גדול במהלכו כעסו ההורים מאוד על הילד. הילד חש כעס וחרדה חזקים במיוחד ומאז ועד שנפגשנו הוא סבל ממה שהוגדר שנים לאחר מכן כמיסופוניה.

 

בכל השנים שחלפו מאז, נזהרו ההורים מאוד בלעיסתם. הם הקפידו לאכול בפה סגור, בשקט, כמעט בחשאי. הילד נהג לאכול עם אוזניות ולשמוע מוסיקה, אלא שגם זה לא ממש עזר והמריבות סביב עניין הלעיסה לא פסקו והפכו את החיים המשותפים לבלתי נסבלים. ההורים ניסו הכל. הם פנו לפסיכיאטרים שהגדירו את ההתנהגות הזו כהפרעה טורדנית כפייתית והלעיטו אותו בכדורים שהפכו אותו ל"זומבי". הוא עבר טיפולים פסיכולוגים, טיפולים אצל קלינאי תקשורת וכל מיני מטפלים אלטרנטיביים אחרים וכלום לא הועיל.

 

"אין לזה מרפא" אמרה לי אמו כשנפגשנו ואני כעסתי. "איך את אומרת דבר כזה לידו, ואם כך את חושבת, מדוע הבאת אותו?". אבל ההורים היו מוכנים לנסות הכל.

 

כנל"פיסט, התעלמתי מתוויות ומהגדרות רפואיות והתייחסתי למבנה החוויה שנוצרה בעת אותה ארוחת ערב. הילד, כך מסתבר, הוא מוסיקאי מחונן, בעל שמיעה מצוינת ורגיש לקולות ולצלילים. את קולות הלעיסה של הוריו הוא תמיד שמע ולא אהב במיוחד. גם כיום, הוא שומע קולות לעיסה של חברים, זה מפריע לו, אך הוא יכול לחיות אתם. בעת הריב המשפחתי באותו ערב, נוצר כנראה עוגן בין קולות הלעיסה של הוריו לבין תחושת הכעס והחרדה שלו.

 

עוגן שנוצר בעת חוויה של רגש שלילי עלול לשמש כטריגר להעלאת אותו רגש בכל פעם שהוא מופעל. כלומר, בכל פעם שהילד שמע את הוריו לועסים הופעל העוגן שנוצר באותה ארוחת ערב והעלה שוב ושוב את תחושות הכעס והחרדה.

 

כל שנותר לי זה לטפל בעוגן באמצעות כלים של NLP וכך עשיתי. עוצמת הכעס והחרדה ירדו מרמה של 10 מתוך 10 (כך הוא דירג את העוצמה) לרמה של 4 מתוך 10. ביקשתי שידמיין ארוחה עם הוריו כאשר הוריו לועסים בפה פתוח ובקול רם. הוא דמיין ואמר שהוא אמנם שומע אותם אך זה לא מפריע לו. הצעתי לו לבקש מהוריו, בארוחה הקרובה, ללעוס עם פה פתוח ובעוצמת רעש מוגזמת בכוונה ולצחוק עליהם. לעשות מזה בדיחה, מין בדיחה משפחתית. הכוונה היתה ליצור עוגן חדש של צחוק. להפוך את הלעיסה המשפחתית לנושא מצחיק.

 

למחרת דיווח הילד שבעת הארוחה כולם לעסו בקול וזה לא הטריד אותו. הם עשו מזה בדיחה. יחד עם זאת, הוא סיפר, אמו לעסה מסטיק בבוקר וזה הטריף אותו וגרם לריב גדול ביניהם. עכשיו נוצר מצב חדש. לעיסת מזון היא בסדר. לעיסת מסטיק היא נוראית. מה ההבדל? לדבריו, משך זמן הלעיסה והקצב הקבוע שלה. טיפלתי בו שוב בכלים של NLP אשר יגרמו לו לתחושה של שמחה (כך הוא ביקש) בכל פעם שישמע את לעיסת המסטיק.

 

השלמתי את הטיפול בטכניקה של להטוטי שפה של NLP שבסופה שאלתי: "ומה קרה למיסופוניה?"

הילד הביט בי קצת בהפתעה ואמר: "היא נעלמה, הסתלקה". אמרתי לו: "עכשיו, כשהיא הסתלקה, יהיו לך חיים טובים יותר, תהיה לך תקשורת טובה יותר עם הוריך ואתה תצליח". הוא היה מאושר.

עברנו מהקליניקה לסלון הבית, שם חיכו לו הוריו. שאלתי את אמו אם יש לה מסטיק. היא נחרדה מעצם השאלה. לא היה לה. ביקשתי מאשתי להביא מסטיקים. חילקתי לכולם וביקשתי שילעסו בקול רם. היה להם קשה. אחרי שנים של לעיסה בשקט, כמעט בחשאי הם נתבקשו ללעוס בקול רם לפניו. גם הילד לקח מסטיקים וכולם לעסו. הסתכלתי על הילד, הוא היה מאושר. ההורים היו בהלם. הם לא ציפו לכזה שינוי מהיר. 7 שנים של סיוט הסתיימו בשלוש פגישות רצופות. הרגע בו הם קמו שלושתם והתחבקו היה מרגש במיוחד. הנצחתי את הרגע בתמונה למזכרת.

 

כמה ימים אח"כ התקשרתי לאביו של הילד. הם כולם אכלו ארוחת בוקר ביחד. "מיסופוניה?" הוא אמר, "כמעט שכחנו מזה. כמה קל להתרגל למצב החדש".

 

האם אני יכול לטפל בהצלחה בכל אחד הסובל ממיסופוניה? אני כלל לא בטוח. אני לא מתייחס לתוויות או למונחים רפואיים ואין לי פרוצדורות קבועות. אני מניח שכל מקרה ומקרה שונה במהותו, כל אדם הוא עולם בפני עצמו. אני יכול להתייחס רק למבנה החוויה ולייצוג הפנימי במוחו של הלקוח ולנסות לשנות אותו באמצעות הכלים של NLP, Time Line Therapy ו- IEMT (Integral Eye Movement Therapy), כפי שאני נוהג לגבי כל מקרה שמגיע אלי.


4 תגובות