עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
לא כולם חושבים כמוך, תתבגרי
10/07/2012 19:16
Korry
הלב פועם באוזניים
העצבים זורמים בדם
אני לא הסכמתי לזה
אתי לא שאלו על זה
איתי לא התייעצו בזה

אולי צדקתי למרות הכל
אולי הקודם היה האחרון
כנראה שלא מגיע לי
כנראה שאני לא ראויה
זה לא משנה כרגע

אולי נפלת עליי מהשמיים כי לא היית צריך לבוא מלכתחילה
אולי אני צריכה ללכת ולא לחזור, זה בכלל משנה משהו?
הדרך שלך להתנצל מרגיזה אותי
היא חסרת תועלת ואין לי צורך בה

הגיע הזמן שתכיר את הצד הקיצוני שלי
את הצד שעוזב הכל ופשוט נעלם
כי זה לא משנה כלום.
כי זה לא משנה אם מחר אני אעלם מהעולם.

אני רוצה להיקבר מתחת לאדמה
אני רוצה לברוח, להתחמק, לצרוח
אני רוצה ואני לא יכולה.
אני לא יכולה כי כל צעד שאני עושה מורגש
כי כל טיפת גשם קרה מכאיבה לי
כי אפילו מוסיקה כבר אין לי

אני רוצה ללכת ולא לחזור.
1 תגובות
דמעות בשם ליאור
21/04/2012 16:41
Korry
"קטן" אני, זהו שמי בעינייך.
ולמרות היותי קטנה, אני חושבת שהרווחתי את הזכות להרים ידיים.
יש אנשים שנועדו לאהוב ולעולם לא לדעת איך מרגיש להיות נאהב.
וזה בסדר, זה מותר. גם זה לגיטימי.
אז את זה לא מגיע לי, לי מגיע דברים אחרים.
אני סומכת עליו, הוא דואג לי, הוא אבא שלי.

יש לך חיוך מדהים, מהפנט.
אני לא יכולה להפסיק להסתכל עליו.
ועיניים חומות עם ניצוץ שובב,
יש בהן מן זוהר ערמומי שכזה.
ולמרות היותך אשכנזי מכל הכיוונים,
עור כהה ושחום - בדיוק כמו שאני אוהבת.
הסתכלתי עלייך כעל הזדמנות אחרונה,
כי ממה שלמדתי להכיר אותך-
זו שאתה אוהב, מלכה היא.
ורק הפעם... רציתי לדעת איך זה מרגיש.

זכותך, זכותך המלאה שלא תרצה.
לא היה כימיה, לא היה ניצוץ,
קרא לזה איך שתרצה.
ציפיתי ממך לשלום, לפרידה כלשהי.
אך בהעברת מסר חד משמעי-
גם חוסר מענה עובד באותה מידה.

אז אני מתאבלת,
מתאבלת על קבלת המציאות החדשה.
ואני מרשה לעצמי לבכות,
לבכות דמעות בשם ליאור.
ואני נושמת עמוק, וזולגת דמעה,
נושפת החוצה ואומרת לעצמי:
"זה בסדר רק לאהוב"


0 תגובות
עשיתי לך רע
19/02/2012 22:13
Korry
את, את איתי כבר 8 שנים.
8 שנים לא קלות. עברנו הרבה ביחד.
סבלת אותי למרות אני.
ואני חוששת שפגמתי אותך עם הזמן.
מי כמוך יודעת את הבעיה שלי.
"אישיות גבולית" - איזה שם נורא נתנו למגבלה שלי.
כבר חקרתי את הנושא, מבפנים החוצה ולהיפך.
תמיד ידעתי מה ההשפעות של הדבר עלי.
מה זה עושה לי. איך זה גורם לי להתנהג. איך זה גורם לי להגיב לסיטואציות.
היום ישבתי לקרוא מה זה עושה לאנשים שנמצאים איתי במגע לאורך זמן.
מעולם לא דמיינתי שהתקפי הזעם שלי, שהעליות והירידות במצבי הרוח שלי,
שהרצון והצורך שלי לשמור אותך מאושרת ושמחה יפגעו בך.
מעולם לא רציתי שהחוסר היכולת שלי לקחת החלטה לבד ישפיע עלייך.
מעולם לא רציתי להפוך אותך להיות צד נוסף בי.
שנים שאני נשענת על ההחלטות שעשית עבורי, פשוט לא יכולתי להחליט עבור עצמי.
ועכשיו, אחרי שקראתי את הזעקה שלך לעזרה בלבחור מה ללמוד שנה הבאה באוניברסיטה,
הבנתי מה עשיתי. הבנתי את גודל הנזק שגרמתי.
הובלתי אותך למצב שבו את נמצאת היום.
שאת נכנסת להתקפי חרדה מכל דבר, שאת מפחדת מהצל של עצמך,
שאת לא מסוגלת לקחת החלטות לבד מהחשש שיהיה מי שלא מרוצה ממה שבחרת.
שהפכתי אותך לפרפקציוניסטית שחייבת לדאוג שכולם מסביבה יהיו מאושרים, שמחים ורגועים.
שריסקתי את מה שכל כך אהבתי בך מבלי לשים לב.
וזאת כנראה הסיבה שהתרחקתי ממך בשנה האחרונה. שקשה לי להיות לידך.
שאת מרגיזה אותי בכזאת קלות. כי אני מסתכלת על עצמי עם פנים אחרות.
אני מצטערת שברחתי. שקמתי והלכתי לצד השני של העולם.
אני מצטערת שההחלטה הראשונה שעשיתי עבור עצמי הביאה עלייך מזור, צער ויגון.
אני מצטערת ששיניתי, שהרסתי, שריסקתי ושברתי את מה שהיית.
אני מצטערת שהפכתי אותך להיות אני. אני מצטערת שאני אני.
אני מצטערת שאני יושבת מול המסך, בוכה וכותבת כי אין לי אומץ להגיד לך מה עשיתי.
אני מצטערת שאני בחיים לא אראה לך מה כתבתי. בגלל הבושה.
את הולכת לפסיכולוג בתקופה האחרונה. ואמרת לי שסיפרת לו מי אני. ושאת לא רוצה לספר לו מה אני.
אני מקווה שלא תספרי לו. מקווה באמת ובתמים. 
כי אם תספרי לו... הוא יספר לך שבעצם, הכל באשמתי.

1 תגובות