עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

חברים
נערת הגורלJust a JoeRoseGeminiIM AL
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
כל  (1)
ארכיון
תבוא
05/05/2018 21:21
סול
יכול להיות שעוד חודש סטיב ואני נצא כבר די הרבה זמן והחיבה האינטלקטואלית והאנושית שיש לי אליו תתפתח לחיבה אישית יותר, לחיוך בלב כשאני רואה אותו, כי ככה זה כשמכירים כבר די הרבה זמן, כל מה שהיה נחמד עד אז נהיה פתאום מוכר, נהיה קצת שלך, באיזשהו אופן, פתאום צורת דיבור שהייתה סתמית ובסדר הופכת להיות צורת הדיבור שלמדת להכיר, לזהות את הניו אנסים שבה, והדברים האלה גורמים ללב להתרחב ולעיניים לנצוץ קצת יותר, לא מתוך התאהבות עיוורת, אלא מתוך מן מנגנון אנושי, לאהוב אנשים שאתה מכיר. יכול להיות שכשל זה יקרה אני אשכח מהרגע הקטן הזה שבו הפכת בשבילי לבן אדם קצת מסוכן, בן אדם שגורם לי להלך על חבל ולתהות איזה צעד יהיה במקום ואיזה צעד יפיל אותי, יכול להיות שכשזה יקרה אני אצחק לעצמי מהמחשבה שזה קרה אי פעם- אתה, שבכלל לא אהבתי כשרק הכרתי, שממש כמעט זלזלתי בך וגם כשכבר נהינו חברים לקח לי זמן לעכל שזה מחיבה אמיתית כלפיך. יכול להיות, אבל עכשיו זה אתה. עכשיו הייתי רוצה שתבוא אלי אתה, ותשאר עם התחתונים המקושקשים בכל מיני שטויות שלך, ותחבק אותי ושאני אדע שהכל בסדר למרות כל מה שקרה כי אין סטיב שיגרום לי פשוט לשכוח מהכל ואין חוויות אחרות שמסחררות את ראשי חזק מספיק כדי שימרח את הסיפור בגוונים מצד לצד עד שידהה, וכל מה שנשאר כדי להבין שהכל בסדר הוא שאתה תבוא ותגיד לי שהכל בסדר, ומשום מה זה חשוב לי.
0 תגובות
מנגינה
05/05/2018 18:16
סול
אני לא אוהבת אותך. ולא מאוהבת בך. ובכלל אין שום הגדרה שמשביעה את הדעת. אתה מטופש בעיני לפעמים, ולמרות שלא הייתי רוצה שתהיה לי רשימת מכולת, אתה לא עונה על הרבה מסעיפי רשימת המכולת ששכתבתי לעצמי בכל זאת בראש. אתה נלהב מדי, אתה אופטימי מדי, ולפעמים נדמה לי שאין בך שמץ של זרקנות כשאתה ליד אנשים. אבל כן הייתי רוצה שתחבק אותי כל היום. הייתי רוצה שתחבק אותי מהגב, עם הידיים על הבטן שלי, שכובים על מיטה, והראש שלך בשקע של הכתף שלי. הייתי רוצה שנדבר על מלא שטויות ונצחק ואני ארגיש שאני עושה לך טוב, כמו אז כשהלכנו ברחוב בתל אביב בצהריים, די שיכורים אחרי בקבוק יין ואמרת לי ״איך כיף לי איתך״. אני רוצה שנתנדנד אחד על השני, ונחזיק אחד את השני, ולא נעזוב, ושאני אספר לך כל מיני סודות קטנים וזה לא ירגיש כמו איזה חשיפה נורא גדולה או רגע מאד דרמטי. כמו כשאמרתי לך שכשהייתי קטנה פחדתי שאמא שלי תעזוב אותי תמיד, וזה היה סתם אנקדוטה קטנה שנפלטה לי פתאום. זה הרגיש רגיל וקל. בא לי שיהיה לך נעים לידי, רגוע, ולי יהיה לידך, ושלא נחפור לעצמנו בור מתחת לרגליים, כל פעם מישהו טומן את הכף, והשני- מחוסר ברירה- טומן גם הוא, עד שהבור נהיה גדול מדי, ולא יודעים בכלל מי היה אחראי לכל זה. אני לא אוהבת אותך ולא מאוהבת בך אבל כשאני חושבת עליך הלב שלי מתרחב בהשתוקקות לקבל משהו, שאפשר לקבל רק ממך.
4 תגובות
אין
02/05/2018 09:58
סול
מוזר ששמתי לב לזה רק לאחרונה, אולי מאז הריב עם שירה. אין לי ממש חברים. וזה מוזר להגיד את זה, כי אני לא רק בן אדם נורמטיבי בתחום החברים, אני בן אדם ממש חברתי, ובכל מסגרת שאני משתייכת אליה אני מוצאת חברים ואנחנו נהיים חברים הכי טובים ומבלים כל הזמן ביחד. אולי זה לא מדויק אז, להגיד שאין לי חברים. יש לי את החברים של המסגרת הנוכחית, אבל אין לי את הבסיס של החברים, אין לי את הישיבה הקבועה להביא אליה את האנשים מבחוץ ולהגיד ״תכירו, אלה חברים שלי מהבית״. שירה אמרה לי בריב שכולם כלים בשבילי, כלי לתיכון וכלי לצבא וכלי לעבודה, וזה לא נכון כי אני אוהבת אנשים מכל לבי כשהם חברים שלי, ובכל זאת, למה באמת חברויות שנראו לי כמו הדבר הכי יציב וקבוע ולכל החיים הצליחו להתמסמס לי בין הידיים. האם בגלל שבאמת היו כבר לא רלוונטיות, האם בגלל שריכזתי את לבי וענייני במקום חדש, באנשים חדשים, או אולי בגלל שבתוך תוכי פחדתי אני כבר להפסיק להיות רלוונטית כשהזמן יחלוף. ואולי הכל אקראי ואין באמת על מה להפנות את האצבע המאשימה. אולי כשניתקתי את החברות שלי מהתיכון חרצתי את גורל ה״חבורה מהבית״ וזהו. זה קצת עצוב לי שאין לי בסיס, פתאום כשאני קולטת כמה זה מובן מאליו, וכמה זה פשוט התפספס לי, כנראה, או שאולי ויותר גרוע, אני פספסתי לעצמי את זה. כל פעם שעומר ואני נוסעים הביתה שלו כמעט חברים שלו מתקשרים ואומרים לו לבוא לישיבה, יש הרבה אנשים סביבו, הוא אף פעם לא ירגיש לבד, האנשים האלה לא יעלמו לו, והעניין הוא, שזה כל כך קל, זה היה אמור להיות לי כל כך קל, לכולם יש חברים מהבית, ואותי אוהבים תמיד ולי יש חברים תמיד, איך זה גם תמיד נעלם.
3 תגובות
ערפל
14/04/2018 13:43
סול
הגעתי הביתה בשבע בבוקר. הצלחתי לישון רק שעתיים. כשהתעוררתי הגוף שלי היה עירני מדי, נסער. כאילו אפילו בשעתיים האלה הוא לא באמת ישן. הלכתי לחדר של אמא, התיישבתי על המיטה לספר לה מה קרה אתמול. היא שאלה ישר בפנים דרוכות וקול מודאג ״מישהו עשה לך משהו?״, אמרתי שלא. שלא תדאג. זה רק שרבתי עם שירה, ועוד דברים שלא אמרתי כי לא ידעתי בדיוק מה הם, כמו תחושת הערפל הכבדה שעוטפת לי את הלב והמחשבה של האם יום אחד אני אהיה ואחשוב שאני ענקית במשחק, עילוי, ושאולי זו יומרה, אבל באמת אין לי טעם או רצון להרגיש אחרת. חשבתי על זה עכשיו, על הדאגה של אמא מזה שמישהו עשה לי משהו, ועל זה שהרגעתי אותה שזה לא זה, וחשבתי שזה דווקא היה אולי פחות נורא אם מישהו היה עושה לי משהו, כי זה היה בסך הכל מישהו שאני לא מכירה, והלב שלי לא היה נשבר מסיפור שלם וארוך עם ריח של קיץ ושל צמר גפן מתוק, סיפור של ילדות ובחורות ביחד שהכל נשבר להן והתפרק בלילה אחד שהיה בסך הכל התנפצות של הרבה ימים אחרים, ובאותו לילה לא היו אנשים שמחים מסביב, ולא הייתה צהלה, היה רק שבר ונסיון נואש וזריז לאחות פצעים. תמיד חשבתי שכאב גופני עדיף הרבה יותר על כאב נפשי, וככה זה מרגיש לי גם עם ההשוואה שבין שירה לבין ״אם מישהו עשה לי משהו״. אם מישהו היה עושה לי משהו זה היה כללי מכדי לפגוע לי בלב עמוק כל כך, הייתי סתם קורבן שנקלע לדרכו.
0 תגובות
חיוך רחב מדי וצמיד מהודו
30/03/2018 11:33
סול
כל האנשים האלה שהם איכותיים ועמוקים ואומרים את הדברים הנכונים, ולא נכנעים ליופי, בעצם כולם יפים, אופקורס, ומתמרדים נגד הטרדות מיניות כי זה שיא הבאופנה עכשיו, ואם היא לא אמרה ״כן״ אז זה לא גם אם היא מסתכלת עליך במבט ממש מחרמן- כאילו זה לא חלק מהקטע בחיים וביחסים אינטימיים בפרט, להבין ממבט בעיניים, כאילו בחורה לא יכולה לשדר שהיא לא רוצה, או לעשות מבט מחרמן ואז להגיד ״אני לא רוצה״, אבל אם היא גם עשתה מבט מחרמן וגם לא אמרה שהיא לא רוצה, אז היא פאקינג כנראה רוצה. לא יכולה עם שמץ ההתנשאות הזה, שקיים תמיד מתחת לארשת ה״אני פתוח לכל הדעות״, הדימויים העמוקים אבל בלי האש בעיניים, אין פאקינג אש, זה סתם דימויים עמוקים, מלוטשים מדי, מהוקצעים מדי, מודעים מדי, נטולי הומור עצמי. והכי גרוע זה שלפעמים נדמה לי שאף אחד לא קולט את זה. איכס.
1 תגובות
תל אביב בצהריים
26/03/2018 22:17
סול
קצת קשה לנשום, יותר מדי אוויר נכנס מול אופק רחב של ים ודשא שפעם היה מקום רחוק ועכשיו הוא היומיום. שקט של צהריים כואב בלב. כמו אור גדול מדי. כמו שלווה שלווה מדי. כמו חיים שמתגלגלים רק כדי להתגלגל. זה נעים, זה פשוט מדי. יש אנשים שגרים פה. הם חוזרים לבית עם חלונות לרחוב צדדי ושטיח בסלון, ומקרר. ואולי יש להם בן זוג. אולי הם יצאו בערב לקפה. לא לבר, לא עד ארבע בבוקר, לא יקומו בשבע ויחזרו הביתה וישאירו את האור הזה מאחוריהם. סתם קפה, עד אחת עשרה בלילה, ואז יחזרו הביתה, ויקראו ספר, ויתחבקו, וילכו לישון. והחיבוק לא יכאב בבוקר, הוא לא יהיה ממושך מדי. אין דבר כזה ממושך מדי. אלה החיים, ממושכים. דברים מתחילים וממשיכים. והאופק הבהיר עם הים והדשא יראה אותו דבר גם היום, וזה יהיה בסדר.
1 תגובות
אוויר סמיך
24/03/2018 09:27
סול
אני משתוקקת. משתוקקת באמת מהלב. מוזר, קשה לי לקבל את זה. אני לא יודעת איך זה ככה. אני עוד לא יכולה לקרוא לזה. לא יודעת מה אני עוד לא יכולה לקרוא לזה. אולי בצדק, אולי זה באמת סתם. פעם חשבתי שאתה סתום, היום כשאתה עושה את אותם קטעים סתומים אני עדיין אומרת לעצמי איזה סתום, ובכל זאת משהו בתוכי מתרחב כלפיך. הלב שלי נפתח, והגוף שלי, החזה, המותניים, הבטן, רוצים בך. ולפעמים בא לי להגיד. לא כוידוי, לא בתקווה למשהו. זה לא העניין, בכל אופן. פשוט כדי להתבטא, כדי למצוא מנוס ללב הגולש על גדותיו. הלב לא גולש על גדותיו מרוב אהבה סוערת ועיוורת כלפיך, כמעט הערצה. לא. הוא גועש מתוך אהבה איטית, חמה, קרובה. מתוך חיבה לדבר הזה שנוצר, שהפך להיות חלק מהחיים, עמוד, שהוא כבר מובן מאליו, או אולי הכרחי. אבל אין לאן לפלוט את הכל, תמיד אני לא מרגישה לעצמי הגיונית, ואולי כולם לא מרגישים לעצמם הגיוניים, אבל הצורך גובר. וככה מסתובבים ברחובות אנשים שכשהם מרגישים הם מעזים, הם פולטים, כי אין אופציה אחרת. אף אחד לא אמר להם שיש אופציה אחרת. הם לא חושבים שיש אופציה אחרת. מי אמר לי שיש? מי לימד אותי לשתוק? מי אמר לי כשהייתי בת חמש ״אל תגלי״? מי לימד שהכל צריך להיות שזור בפייטים, לא צורם? או אולי צורם, אבל צורם פוטוגני, צורם כמו מוזיקה צורמת, כמו מופע מחול אפלולי, כמו לסת חדה שכועסת יפה, לא צורם כמו ספה חומה ומשפטים שנתקעים אחד בשני ולחם עם חמאה ואוויר סמיך.
0 תגובות
זריחה חדשה
11/03/2018 08:16
סול
אתמול היה לי חרא בלב. לא הצלחתי לגלם דמות שאני צריכה לגלם וזה שיגע אותי. הבעיה בכל מה שקשור למשחק היא שזה חולש על עוד מליון רבדים אחרים. כשאני לא מצליחה לגלם דמות אני מרגישה לא אינטלגנטית. ולא מעניינת. ולפעמים- זו ההרגשה הכי גרועה- פתטית. פתטית שאני נאחזת במשחק בכל הכוח, ואולי אין בי את זה בכלל. ואולי יש לי, את החומר הגולמי, אבל כרגיל, הקלפים שלי טובים יותר מהיכולת שלי לשחק איתם. והכאב הזה כואב כל כך, כאילו הוא מערער את כל קיומי. מי אני אם לא סול שטובה במשחק. שיודעת לנתח דמויות, שמבינה את כל רבדי הרגשות הדקים ביותר שלהן. מי אני אם אני לא מצליחה לבטא את זה, ואם הכל נשאר בראש שלי. אולי אני בכלל טובה בפסיכולוגיה ולא במשחק. זה בלתי אפשרי. כשאני מנסה לחקור את הדמות עד אין סוף, המוח שלי מתחיל לקדוח. אתמול ראיתי תינוק בוכה ואמא שלו צחקקה ואמרה ״די אביעדי, די״. זו תגובה לגיטימית אבל פתאום עלתה לי המחשבה שאנחנו לא מתרגשים מבכי של תינוק כי תינוקות בוכים משטויות, לא מדברים שבאמת מסוכנים להם. אבל אולי מבחינת התינוק עכשיו זה סוף העולם. זה גרם לי לחשוב שהעולם מפחיד. והרגשתי שחשבתי על כל זה, איכשהו, בדרך מוזרה, בגלל המשחק. אבל מה שרציתי לכתוב זה, שבאורח פלא, במקום לקום היום עם גוש מר וסמיך בחזה, קמתי נמרצת. אין לי מושג איך. לרוב אם אני אלך לישון בתחושה מרירה אני אקום עם צורך למות. ואולי זה סתם, אולי חלמתי חלום טוב, או שהגוף שלי שכח בשינה את כל מה שהיה אתמול, אבל אני חייבת לאמץ את זה. לנטוע שורשים. לא להשבר ולהתרסק. כשאני פוקחת את העיניים בבוקר זו הזדמנות חדשה להרגיש טוב. בבקשה אלוהים עזור לי להרגיש טוב. עם העולם, עם עצמי.
0 תגובות
ילדי קומונה
08/03/2018 08:25
סול
אני לא אוהבת ילדי שנות שירות כאלה, שיש להם תמיד פרצוף וישיבה וגרביים של קומונה, הם יכולים להיות גם בני 25 ועדיין יהיה להם את הפרצוף של הקומונה. אני לא אוהבת שהם כאלה יודעים הכל, ועמוקים, ויכולים להגיד לך באמצע שיחה ״זה מזכיר לי את הסיפור של אתגר קרת על ביצים. אני מת על אתגר קרת״. אני לא אוהבת את זה שהם תמיד ישאלו במסעדה ״כמה תוספת זה קולה לעסקית? ששה שקלים?״ ואז יגחכו בחצי מבוכה חצי התנשאות ויגידו ״תביא לי מים״ ואז ישאירו עשרה אחוז טיפ, או יגידו שהם לא מבינים בכלל למה צריך להשאיר טיפ, זה לא התפקיד של הלקוח לשלם למלצר. אני לא אוהבת את זה שהם ישלמו עם חברה שלהם חצי חצי, ויעיפו מבט להסתכל כמה יצא כל דבר בחשבון. אני לא אוהבת שהם אומרים שכל אישה היא מיוחדת, שנשים זה ההמצאה הכי גאונית של הטבע, ששמנמנות זה דבר נפלא. וגם רזות. כולן נפלאות. ובכלל, כל אחד הוא מיוחד בדרך שלו. שהם מנגנים בגיטרה. שהם תמיד עם אותו סוודר ישן מסבתא שלהם. שהם בחיים לא יתיישבו סתם ככה בספונטניות במסעדה בצהריים ויזמינו בקבוק יין לשני אנשים. שהם יגידו לחברה שהם לא פגשו הרבה זמן ״אהובה! וואו, איזה כיך לפגוש אותך״ ויסדרו תוך כדי את העגיל באף, והקול שלהם יהיה טיפה צרוד ודי בוגר, ואז הם יספרו בנונשלנטיות על מה הם עושים היום בחיים, וכשיגידו להם ״וואי נשמע כיף״ הם יגידו בנחרצות מאופקת וחיוך ספק-נבוך ספק-מודע לעצמו, ״מאד כיף. מאד כיף״. שהם תמיד יעמדו מאחורי העקרונות שלהם, ותמיד יחשבו שסלפי ותמונות מתוכננות זה טפשי, ותמיד גם לא יעשו את זה אלא רק יסתכלו מהצד ויחשבו בלב על כל העקרונות שלהם וכמה זה צודק, ושהם אף פעם לא יגידו ״כוסאומו העקרונות שלי זה כולה סלפי לא אונס ילדים בארמניה״. שהם תמיד יהיו קצת מודעים מדי לעצמם. קצת מדושנים מעונג מדי. שבעים מהחכמה של עצמם, מהרהיטות של הדיבור שלהם, מהעמידה על עקרונות. שהם תמיד יהיו בשלב שבו הם למדו להתמודד עם השריטות שלהם, הם עוד בתהליך כמובן, ועדיין, הם מגיעים לזה היום ממקום הרבה יותר בריא, כאילו אי פעם הם באמת נתנו לרעל האמיתי לפעפע.
1 תגובות
משחק ותום
03/03/2018 08:34
סול
אבחנתי מחדש את הצורך שלי להיות שחקנית ואני רוצה לכתוב את זה. זה כמו שילד נורא אלים ילך להיות מתאגרף, ואז הוא ינתב את הדבר הכי בעייתי שלו לדבר היחיד, המדויק, שבו זה טוב. ואז הוא ירגיש שהוא עשה משהו עם האלימות הזאת שלו, שהוא לא סתם נתן לה להשאר קו מקביל לחיים שלו שהוא מנסה להתעלם ממנו אבל הוא קיים. אז ככה. הרגישות לרבדים הכי קטנים של דברים שקורים, הניתוח האוטומטי שלי כל הזמן לסיטואציות שאם אני ארצה או לא ארצה חודר לי את העור ונוגע לי בלב, הכאב והכובד והעוקץ שמפעפעים בי בגלל איזו נקודה נורא קטנה וספציפית, אלה דברים שמקבלים מענה רק ביצירה. רק כשאני יכולה ליצור דרכם, או אפילו מחויבת להרגיש אותם כדי ליצור, משהו טוב יוצא מהם. משהו עם משמעות. הייתי יכולה אולי להיות גם פסיכולוגית בכלל התכונות האלה אבל בפסיכולוגיה הכל נשאר אצלך. אתה מדבר ומנתח ונוגע ברבדים, וזה נשאר בחדר. במשחק זה בסוף הופך ליצירה, שעולה על במה, שהגוף זז בה, שמוחאים לה כפיים ושאני אוהבת, אולי. הלוואי. ואז הכאב עף. הוא קיים, עדיין, כמובן, אבל הוא מתעופף ולא יושב כמו אבן על הרצפה. בגלל זה אני חייבת את זה. תום ואני התחברנו מאד. הוא נכנס לי ללב, הוא לא עוד מישהו שלא אכפת לי שיעלם. מישהו שנחמד שהוא פה כשהוא לידי וכשהוא לא לידי אז זה לא משנה. יושב לי הזמזום הזה בקצה הראש של ״הצילו רק שלא יקרה משהו שיהרוס את זה״, או בעיקר ״בבקשה אל תהרסי את זה בעצמך בכוונה״, ואני מתמודדת איתו כי זה בסדר. זה בסדר בעיקרון כי אני כן מסוגלת, אם הייתי מאוהבת בו זה היה יותר קשה, אבל אני פשוט מאד אוהבת אותו ככה שזה בסדר. ומצד שני עדיין יש בי את הפחד, שלא משנה מה זה, ברגע שזה הפסיק להיות פשוט כמו שזה, ונכנס לי לראש כמשהו שצריך לשמר, אני אמצא את הדרך להרוס את זה. אני מקווה שזה יהיה בסדר, אני רוצה לסמוך על עצמי.
4 תגובות
« הקודם 1 2 3 הבא »