עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
חיפוש
ארכיון
אינדקס
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
•  פרק 9
•  פרק 10
•  פרק 11
פרק 11 - רעם
30/10/2017 13:11
Vegeta sayajin

"בוא נתחיל." אמרה אודליה.
היא שלפה כדור והגדילה אותה ביד וזרקה אל המגרש.
דיטו הופיע.

[[[]מתחילה להתנגן השיר disterbed. What has come over me]]]

אני מוציא את איבי.
במסך מופיעים תמונות של דיטו ואיבי לצד המאמנים.
"דיטו השתנה." צעקה אודליה.
דיטו החל לזהור ושינה צורה לאיבי.
"דיטו השתמש במהירות!"
לרגע נלחצתי מתגובותיה המהירות של אודליה. "איבי התחמק." הדיטו של אודליה כמעט דחף את איבי אך איבי הצליח להתחמק.
"דיטו המשך לתקוף אותו!" דיטו המשיך לזנק לכיוון איבי ולנסות להתנגח בו בזמן שאיבי ממשיך להתחמק.
איבי התחיל להתנשף.
דיטו נחת לאחר פספוס נוסף אך לא איפשר לאיבי לקחת נשימה וזינק שוב לעברו.
איבי לא הצליח להתחמק ודיטו חבט באיבי.
איבי נפל ארצה אך התאושש מהר.
"דיטו מתקפת חול!" דיטו החל לרוץ מסבוב לאיבי המבולבל וחומת חול נוצרה מסביבו. איבי מנסה להסתכל לכל כיוון אך לא רואה שום דבר.
"דיטו הפלה!" מתוך החול מגיח דיטו ובעזרת גופו נוחת על איבי ומרסק אותו ברצפה.
החול מתפזר ואיבי נראה שוכב מחוסר הכרה על האדמה.
המסך הגדול משמיע קול פעמון ותמונתו של איבי נמחקת באיקס שחור.
אני מחזיר אותו לכדור. אני מביט בדאגה אל אודליה והדיטו שלה אשר עדיין לובש את צורת איבי.
זרקתי את הכדור של גרוולייט והוא הופיע על המגרש נוהם ומוכן לקרב.

"תקוף!" צעקתי לגרוולייט. שני הפוקמונים הסתערו בריצה אחד לעבר השני מקצות המגרש.
"גרוולייט להביור." גרוולייט ירק אש לעבר איבי.
איבי השתמש בזריזות כדי להתחמק מהאש תוך כדי ריצה.
כאשר השניים היו במרחק קטן דיטו השתגר עם נגיחה לתוך גרוולייט אך זה התאושש מהר.
"גרוולייט חסל אותו!" הוא החל לירוק להביות בעקבותיו של דיטו כשזה רץ ובורח מהאש אשר בעקבותיו.
"דיטו אתה יודע מה לעשות." צעקה אודליה.
דיטו החל לרוץ במהירות סביב גרוולייט ושוב חומת חול נוצרה מסביב.
בלי להסס ידעתי שכל רגע תגיע המכה.
"גרוולייט פרוץ את החומה וצא החוצה!" גרוולייט זינק אל תוך החומה ויצא מתוכה.
"עכשיו להביור גרוולייט תעלה אותה באש!"
מכת אש אחת וכל המעגל התחיל לעלות באש.
בן רגע נוצרה מערבולת של אש וחול אשר לכדו את דיטו בפנים.
מבט זעוף נראה על פניה של אודליה.
לאחר שהאש דעכה דיטו שכב בצורתו המקורית על האדמה ללא תזוזה.
גם דיטו נמחק על ידי איקס.

"כל הכבוד, לא ציפיתי לזה. באמת הפתעת אותי. אבל גרוולייט כבר כמעט מותש ולי נשאר פוקמון נוסף, הפוקמון הכי חזק שלי. מצטערת להרוס לך את ה"תוכניות" אבל בדיוק לזה התכוונתי. אתה לא מוכן למסע הזה."
אודליה החזירה את דיטו לכדור.
"את מדברת כאילו שכבר הפסדתי."
היא כיווצה את עיניה.
אודליה שלפה כדור נוסף והטילה אותו באוויר.
הכדור נפתח תוך כדי תעופה וברקים אשר בקעו ממנו יצרו דמות על הקרקע. זה היה ג'ולטיון.
"ג'ול, ג'ול." נהם היצור הצהוב.

לא היססתי לרגע. ידעתי שהזמן הוא נגדי. כל דקה שעוברת גרוולייט מאבד מכוחותיו וסיבולתו.
"גרוולייט הסתער!" צעקתי.
גרוולייט הסתער לעבר גולטיון אשר עמד במקום ולא זז.
"חשמל." אמרה אודליה.
ניצוצות התעופפות מפרוותו של גולטיון וכמו גל חשמלי הצליף בגרוולייט. מכת החשמל אשר הכתה באדמה וסמוך לגרוולייט העיפה אותה הצידה. עשן עלה מנקודת הפגיעה.

גרוולייט נראה סובל ובמאמץ רב קם על רגליים.
"לרוץ ישירות על ג'ולטיון זאת לא אסטרטגיה חכמה." אמרה אודליה.
אני במבט כעוס ורציני בחרתי לא להגיב. ידעתי שגרוולייט נמצא בקצה יכולתו.
"גרוולייט להביור!" האש חלפה על פני המגרש כמו דלק מתלקח. אך ג'ולטיון הצליח לנטר הצידה.
ידעתי שממרחק כזה יהיה קשה לפגוע בג'ולטיון. חייב להתקרב אליו.
"גרוולייט רוץ." גרוולייט החל בריצה אל עבר ג'ולטיון.
"אל תתן לו אפשרות לתקוף!" המשכתי.
תוך כדי ריצה גרוולייט ירק אשר לעבר ג'ולטיון אשר היה עסוק בהתחמקות מהאש ולא הצליח להשתמש בחשמל.
גרוולייט הצליח להתקרב אל ג'ולטיון אך במרחק מטרים ספורים ג'ולטיון הצליח לשחרר מכת חשמל אשר פגעה ישירות בגרוולייט והעיפו אותו אחורה.
"ג'ולטיון שיתוק." ניצוצות חשמל עפו לעבר גרוולייט ושיתקו אותו. הוא לא הצליח לזוז.
"זהו זה נגמר." אמרה אודליה כמו מתוך רחמים לגרוולייט.
"לא." צעקתי.
"ג'ולטיון רעם!" פרוותו של ג'ולטון זהרה וחשמל הותז לאוויר. עמודי חשמל פגעו מלמעלה על גרוולייט וסביבתו בעוצמה.
עשן התפזר וגרוולייט נראה שוכב על האדמה בקושי זז.
הבנתי שזה הסוף וריחמתי על גרוולייט. הייתי מוכן להיות שם בעצמי במקומו. לספוג את הכאב.
לא רציתי לוותר. פתאום הרגשתי כוחות כמו במעלה הגבעה כשסחבתי את גרוולייט הפצוע.
הרגשתי חיבור לגרוולייט. גרוולייט קם על ארבע והתחיל לנהום.
אודליה נראתה מופתעת כמו כן הג'ולטון שלה.
עניו של גרוולייט בערו באש כחולה ולרגע היה נדמה שגם אצלי.
ג'ולטון תקף במכת רעם נוספת אך גרוולייט כבר הקדים והסתער לעברו. מכת הרעם פגעה במגרש ריק בעוד גרוולייט מתקרב במהירות לעבר המטרה.
"גרוולייט להביור!" צעקתי.
אש הותזה לעבר גולטיאון אשר תקף במכת חשמל.
האש והחשמל פגעו אחד בשני ואף אחד מהם לא הצליח לפרוץ קדימה.
לפתע עינו של גרוולייט זהרו שוב.
האש שלו הוכפלה ואכלה את החשמל של גולטון ופרצה קדימה בכל העוצמה.
גולטאון נפגע מהאש ואך אודליה זינקה הצידה על מנת לא להיפגע מהאש האכזרתי אשר פגעה בקיר מאחוריה.
לאחר שהעשן התפזר גולטאון שכב מחוסר הכרה.
איקס מחק את תמונתו. וגרוולייט הורכז כמנצח על גבי המסך הגדול.
אודליה ישבה על הקרקע המומה ומבולבלת ממה שקרה הרגע.
אודליה הקיפה את המגרש והגיעה עד אליי מכיוון שאמצע המגרש היה חרוך מהאש.
גרוולייט גם התקרב אליי וטפחתי לו על הראש.
"בחיים לא ראיתי משהו כזה." אמרה אודליה בקול חלוש.
"אני אמצע דרך לשלם על הנזק שנגרם למכון שלך."
אמרתי תוך הצטערות.
"זאת לא בעיה. יש לנו ביטוח לדברים כאלה. אחרי הכל זאת זירת קרבות. אבל מה שקרה הרגע. גרוולייט היה גמור. אין שום הגיון בזה שכוחותיו גדלו פי כמה. ואש כזאת.."
-"את בעצמך אמרת שיש הרבה דברים לא מוסברים בעולם הזה. ואני בעצמי לא לגמרי מבין מה קרה כאן. אולי זה קשור למצב שלי. לשיכחה ולכל המסע הזה."
אודליה הנהנה.
"בכל מקרה זה יותר ממגיע לך." היא שלפה מכיס אחורי ועל כף ידה היה תג קטן צהוב בצורת רעם.
"תשכח מה שאמרתי לפני. אם זאת רק ההתחלה אז תוכל להגיע לליגה בקלות ואולי אפילו לנצח."
לקחתי את התג מידה.
-"תודה".

0 תגובות
פרק 10 - אספאר
30/10/2017 13:10
Vegeta sayajin

התעוררנו והמשכנו ללכת.
"אני חושבת שלא נשאר עוד הרבה." אמרה הבחורה.
-"יופי." אני בקול מסופק.
כמות העצים התחילה להיות דלילה יותר. לאחר עוד הליכה קצרה עלינו על כביש סלול ומסביבנו התחילו לבצבץ בתים ובניינים.
זאת לא הייתה עיר גדולה מדי אבל בהחלט עירונית יחסית לכל מה שראיתי כאן עד עכשיו.
נעמדנו בכיכר מרכזית והבחורה הסתובבה לעברי.
"טוב, כנראה שזהו זה." אמרה בקול חלוש.
הססתי לשאול עוד שאלות לגבי המשך דרכה מאחר שהיא לא ענתה בפעמים הקודמות.
"תודה על הכל. אולי עוד נפגש בהמשך."
הבחורה נראתה מאופקת ולא אמרה כל מה שרצתה. כאילו מחשבותיה היו במקום אחר.
"אולי." ענתה.
הסתובבתי ללכת.
"המרכז הרפואי נמצא בהמשך הרחוב הזה." היא הצביעה על אחד הרחובות שמתפצלים מהכיכר.
הנהנתי בראשי ושנינו המשכנו בכיוון שונה.

הלכתי על המדרכה לצד מבנים ועסקים מקומיים. מחשבות לגבי הבחורה עדיין נכחו בראשי. נכנסתי למרכז הרפואי ונתתי להם את שני הפוכדורים.
לאחר המתנה של כחמש דקות האחות יצא עם המגש ובתוכו שני פוכדורים. אחד אדום לבן והשני כחול-אדום-לבן שיסמין הביאה לי.
יצאתי אל הרחוב.
"אוקי עכשיו כשהפוקמונים בסדר הגיע הזמן לעשות את הצעד הראשון לקראת המטרה שלי."
שאלתי כמה עוברי אורח לגבי המכון העירוני. לאחר שהסתמכתי על ההכוונות שלהם הגעתי לבניין מעוגל בקצה העיר. מאחוריו התחיל היער. לא ידעתי למה לצפות מפני שזה המכון הראשון שאני רואה בחיים.
הלכתי על שביל רחב אשר הוביל לכניסה. משני צדדי משדאות חצי יבשות.
המקום נראה מעט מוזנח חשבתי לעצמי.
נכנסתי מבעד לזוג דלתות אוטומטיות וניגשתי לדלפק הקבלה. צלצלתי בפעמון אך אף אחד לא היה בנמצא.
מעל הקבלה היה תלוי שלט גדול.
'מכון העיר אספר הרשמי,
מטעם ליגת הפוקמונים - מחוז קנטו.'
'מאמנת המכון - אודליה.'
'הקרב הוא אחד על אחד. לכל מאמן מותר להשתמש בשני פוקמונים. הקרב מוכרע כאשר לאחד הצדדים שני הפוקמונים לא יכולים להילחם.'
"מזל שיש לי כבר שניים. מקווה לטוב." חשבתי לעצמי.
ראיתי בהמשך המסדרון עוד דלת אוטומטית ומעליה אור ירוק דולק. החלטתי להיכנס.
הדלתות נסגרו מאחורי. עמדתי בתוך אולם גדול כשזירה מסומנת על הקרקע. מושבים ריקים מקהל בשני הצדדים.
שמעתי צעדים. מצידו השני של המגרש דמות התקרבה ונעמדה מולי כשהמגרש בינינו.
זאת הייתה היא. הבחורה מהיער. לרגע קלטתי שאפילו לא ידעתי איך קוראים לה. לפי השלט שמה אודליה.
היא הסתכלה עליי במבט רציני.
"מהרגע שאמרת לי שאתה הולך להתחרות בליגה ובמכון הקרוב לא רציתי לתת לזה להשפיע על הקרב. רציתי להיות כמה שיותר מקצועית. למכון שלנו יצא שם של מכון לא רציני. האחים והאחיות שלי לא נותנים חשיבות למקום הזה אבל לא אני. המכון הזה הוא בבעלות משפחתי. האחים מתחלפים בתור המאמן ואני הייתי בדרך למשמרת שלי."
היא עצרה לרגע.
"רק שתדע, לעומת אחיי אותי לא קל להביס."
אמרה בחיוך קל.
"אז כנראה שהגעתי בזמן לא טוב."
לפתע נדלק מסך ענק על אחד קירות האולם. התצוגה התחלקה לשניים. מצד אחד תמונה קטנה שלי ושני פוכדורים ומצד שני תמונה של אודליה ושני פוכדורים.
"אתה לא תקבל את תג הרעם בקלות."
-"לא ציפיתי שזה יהיה קל." עניתי עם חצי חיוך.

0 תגובות
פרק 9 - היער הצהוב
30/10/2017 13:09
Vegeta sayajin

"ככה אתה מסתובב. בלי תיק בלי כלום?" שאלה הבחורה תוך הסתכלות עליי.
"כן. אני צריך לקנות כמה דברים כשנגיע לעיר."
השקט לא המשיך זמן רב.
"תעשה מה שבא לך. אני מוציאה אותך מהיער הזה בשלום ואז דרכינו מתפצלות." אמרה הבחורה בקור רוח.
"את לא הולכת לעיר בעצמך?"
-"זה לא עניינך. למה כדי שתוכל לזכות בעוד הזדמנות לראות אותי בתחתונים?"
הוצאתי אנחה.
"את באמת לא מרפה מזה אה."
היא בחרה לא הגיב.
"הדיטו הזה שלך. מה הוא פשוט יכול להפוך לכל פוקמון שהוא רוצה?"
-"לא לכל אחד. הוא צריך להיות איתו בקשר עין ובמרחק מסויי... אתה באמת לא יודע את כל זה?"
כאילו כבר התייאשתי לספר את הסיפור מהתחלה. "זה סיפור ארוך."
-"היער הזה עוד ארוך. ואני לא אוהבת שתיקות מביכות."

המשכנו ללכת וסיפרתי לה את הכל מהתחלה.
על מתקפת הבידרילים, איך שפגשתי את איבי וגרוולייט והתכנון שלי להתחרות בליגה בעקבות מה שסיפר לי המוכר בירה.
"אני יודע שזה נשמע מופרך אבל את לא תהי הראשונה שחושבת כך."
-"אני לא חושבת שזה מופרך. אני חושבת שיש לזה הסבר הגיוני. גם לא חסר דברים לא מוסברים בעולם."
"טוב לשמוע." הנהנתי.
-"אבל להגיד לך את האמת? אני חושבת שמה שאתה מתכוון לעשות זה מטומטם."
-"תודה על הכנות?" אמרתי בתור שאלה.
"פוקמונים אגדיים? אל תבין אותי לא נכון. אני מאמינה בהם. הרבה שנים אני חולמת לראות אחד מהם. אחד ספציפי ליתר דיוק. אבל לעשות את מה שאתה רוצה. לנצח בליגה בתור מאמן מתחיל. זה בפני עצמו יקח שנים וגם אז זה לא מובן מאליו שתזכה. וגם אם כן. גם אם באופן פלאי תצליח. אף אחד לא מבטיח לך באמת שתפגוש את הפוקמונים האלה או שיהיו להם תשובות. זה נשמע פשוט כמו הימור יותר מדי נועז."
-"את ממש שלילית את יודעת? ומה את מציעה. אם את באמת יודעת הכל."
"אני לא יודעת הכל. אני פשוט אומרת לך מה שכל בן אדם מהצד יגיד לגבי הרעיון הזה. אבל היי אם זה המסע שלך. לך על זה. גם למה שתקשיב לי. אם זה הדבר הנכון לעשות אז הדעה של סתם מישהי לא תשנה את דעתך נכון?"
-"נכון."
מבטנו חזרו להמשך הדרך. על פניה חצי מבט מתוסכל. היא הרגישה שמילותיה היו אולי קשים מדי. אך מה שנאמר נאמר.

החשכה התחילה לרדת ורק אור הירח והכוכבים האירו את הדרך.
"טוב נראלי שנעצור פה ללילה." אמרה הבחורה.
דשא סמיך כיסה חלקת אדמה ליד סלע גדול.
הוצאתי את גרוולייט מהכדור שישן לידינו וישמור למקרה שפוקמונים לא רצויים ימצאו אותנו ישנים.
נשכבנו על הדשא משני צדי הסלע אשר סימן את האיזור הפרטי שלנו.
"איזה פוקמון?" שאלתי תוך בהייה בכוכבים.
-"מה?" השיבה הבחורה מצידו השני של הסלע.
"אמרת שיש פוקמון אגדי שתמיד רצית לראות."
-"אה. לפוקמון קוראים לוגיה. שומר האוקיאנוס. בילדותי גרנו בעיר נמל ליד הים ותמיד היו סיפור על יצור ימי ענק אשר התגורר במצולות. בעיניי רבים היא נחשבת גם לאחד הפוקמונים הכי חזקים שקיימים."
-"במידה והיא קיימת." הוספתי על מנת לעקוץ להערה שלה ממקודם. היא לא ענתה.

אני בתוך המים. ראשי נכנס ויוצא. לרגע אני רואה שמים לרגע את חושך האוקיאנוס. אני מנסה להחזיק את עצמי מעל המים. אוזניי מתכסות ואני שומע קול מרוחק ועמום. משהו שמגיע מהמעמקים.
אני מצליח להעלות את עצמי מעל המים.
לפתע יצור ענק יוצא בתעופה מתוך המים לאוויר.
ציפור גדולה בצבע לבן כמו שנהב. החיה משמיעה את קריאתה. אותו קול מצמרר מהמצולות.
על צוואר היצור רכובה אישה ערומה. שיערה ארוך שחור וחלק. צבע עורה שחום. היצור עף גבוה והיא מסובבת ראשה אליי ומביטה בי. עם חיוך על שפתייה.
היא לוחשת משהו אך אני רואה רק את שפתיה זזות. פתאום קולה נשמע אצלי בראש. "סנקטום."
ואני מתעורר.
אני שוכב על הדשא. גרוולייט ישן לצידי.
אני חוזר לישון. זה היה מוזר.

0 תגובות
פרק 8 - דרך היער
30/10/2017 13:08
Vegeta sayajin

לאחר שהקצתי ממחשבותיי התחלתי ללכת לכיוונה. היא הבחינה בחבורה שלנו ונבהלה.
"מה זה עושה אצלך!?" צעקה.
הסתכלתי בבגד שבידי במבוכה. "הגרוולייט שלי לקח לך את זה כנראה. אני בטוח שלא הייתה לו כוונה רעה."
בקול עצבני ולחוץ היא המשיכה. "טוב אתה יכול להשאיר את זה וללכת! אם אתה לא שם לב אני חצי ערומה או שאתה עיוור?"
באמת לא ידעתי מה להגיד. הנחתי את החזייה על האדמה והמשכנו ללכת עם גדות הנהר מכיוון שזאת הייתה הדרך היחידה הלאה.
האדמה הפכה סלעית ולא יכולנו להמשיך לצד הנהר אז השביל הוביל לתוך היער.
כמות העצים הייתה דלילה והניחה לאור שמש רב לחדור פנימה.
"אתם יודעים אני מתחיל להיות רעב." אמרתי תוך כדי שאני מחזיק את הבטן.
"גרוו..." ילל גרוולייט.
איבי עצר והתחיל לקפוץ הרחק מהשביל.
"מה מצאת איבי?" בין שיחים גדולים וסבוחים ראינו אותו אוכל משהו כמו תותי יער אשר גדלו על העצים.
קטפתי תות אחד וטעמו המתקתק פתח לי את התאבון עוד יותר.
לאחר שהתמלאנו תותים החלטנו להמשיך בדרך. התחלנו לפלס את דרכינו חזרה לשביל כשלפתע גרוולייט אשר הוביל את הדרך התחיל לנהום.
הסתכלתי וראיתי מולנו פוקמון - פינסר - שנראה כמו חרק ענק. זוג צבתות שזורות קוצים הבריקו לנגד אור השמש.
נהימה קולנית וקול מתכתי אשר יצרו צבתותיות בעת סגירתן כמו מספרים העבירו בנו צמרמורת.
"שניים מול אחד. אני חושב שלא תהיה לנו בעיה."
הפיסנר התחיל להסתער לעבר גרוולייט כשזה דרוך ומחכה לפקודתי.
"גרוולייט שרוף אותו עם להבה!"
גרוולייט פתח פיו וירק אש לעבר פינסר אך זה חסם את האש בעזרת צבתותיו והמשיך בריצה המטורפת שלו.
"זה לא עוזר!" גרוולייט הפסיק עם האש.
"גרוולייט תתחמק." בקפיצה הצליח גרוולייט להימנע מהתנגשותו של החרק בעל הטירוף בעיניים.
"איבי השתמש בנגיחה!" איבי תפס תאוצה ונגח בפינסר אך ההוא בלם את המכה והעיף את איבי ישירות לתוך גזע עץ. איבי קיבל מכה ושכב חסר הכרה על הרצפה.
"איבי!"
"אוקי אולי אנחנו בבעיה." פינסר הסתובב והתכוון לרוץ לעברי.
"שיט. גרוולייט כנס בו."
גרוולייט דחף את הפינסר מאחורה כשזה הופתע מהמכה אך הצליח לעצור את עצמו מליפול.
זעמו הופנה שוב כלפיי גרוולייט.
גרוולייט פתח פיו כדי לירוק אש אך לפני שהספיק פינסר תפס אותו בעזרת צבתותיו.

"לא!" צעקתי בקול.
גרוולייט צווח בקול רם. ידעתי שאם לא אפעל מהר לא ישאר הרבה מגרוולייט. תפסתי ענף מהרצפה וזרקתי לעבר פינסר. פינסר הטייח את גרוולייט על האדמה והתחיל לרוץ לעברי.
לפתע מהשיחים הופיע פינסר נוסף והתנגש בעוצמה בפינסר התוקף.
ההוא הוטל ארצה. הפינסר השני תפס אותו בצבתותיו וקרע אותו לשניים.
עמדתי בהלם לנכח המראה המזוויע.
שמעתי צעדים. מתוך העצים הופיעה דמות. זאת אותה בחורה שהייתה בנהר.
מכנסי ג'ינס קצרצרים שבקושי מכסים את התחת וגופייה לבנה. היה ניתן לראות את כתפיות החזייה השחורה על הכתפיים. תיק צד שחורה תלוי באלכסון חוצץ בין שדייה. נעליי אולסטאר שחורות.
היא נראתה רגועה.
"זה הפינסר שלך?" הצבעתי על הפוקמון.
-"בחיים לא יהיה לי חרק בתור פוקמון. ובטח שלא אחד כזה מכוער."
הייתי קצת מבולבל. פתאום הפינסר החל לזהור באור לבן ומימידיו קטנו. הוא הפך קטן בגודל של שלולית והפך ליצור ורוד-סגלגל מוזר שנראה כמו מסטיק לעוס.
"מה זה?" שאלתי.
-"זה דיטו. מה יש לך?"
"מצטער אני לא מכאן. אני לא מכיר את כל סוגי הפוקמונים."
-" מה זה מכאן? מי לא יודע מה זה דיטו."
לפתע נזכרתי בפוקמונים שלי ורצתי אליהם. ליטפתי את איבי והחזרתי אותו לפוכדור שלו וכך גם את גרוולייט.
"מסכנים הפוקמונים שלך. אם לא הייתי שומעת את הבכי שלך הייתם פזורים פה בחתיכות." אמרה הבחורה.
"אני מודה לך על העזרה אבל את לא צריכה להיות מגעילה. נכון אני לא המאמן הכי מנוסה אבל חשבתי שאני יכול לנצח אותו בעזרת שני פוקמונים." אמרתי בנימה תקיפה.
"זה לא הכמות שחשובה. הפוקמונים שלך ברמה נמוכה מאוד ופינסר פראי שפלשו לו לטריטוריה הוא ממש מסוכן." הבחורה הסתובבה.
"אם הייתי יודעת שזה אתה לא הייתי טורחת לעזור. אולי רק לפוקמונים ונותנת לו לגרוס אותך" אמרה כמו מעבר לכתף.
"מה אמרת? מה זה בגלל החזייה? אמרתי שאני מצטער."
"מבחינתי אתה איזה סוטה ששלח את הפוקמון שלו לגנוב לי את הבגדים כדי לראות אותי ערומה מאחורי איזה אבן."

-" תאמיני לי לא חסר לי נשים ערומות ואת לא איזה אטרציה."
"מה שתגיד." היא נופפה בידה.
נשארתי עומד שם בלי מילים.
היא המשיכה קצת ונעצרה.
"אתה בא?"
לא הבנתי אותה.
"מה?"
"אתה בא? הפוקמונים שלך גמורים ויש עוד דרך ארוכה כדי לחצות את היער הזה שמכיל פוקמונים יותר גרועים מפינסר. להשאיר אותך כאן למות יהיה כבר לא אנושי. אפילו סוטה כמוך."
אמרה בקול עוקצני.
ידעתי שהיא צודקת אז החלטתי להיענות לבקשתה. על אף שהאגו קצת הציק לי.

עלינו חזרה לשביל והמשכנו בהליכה בתוך היער.

0 תגובות
פרק 7 - אודליה
30/10/2017 13:04
Vegeta sayajin

סולנס נעלמה כבר במרחק כשעברתי בין גבעות ירוקים.
הדרך התחילה לסטות ימינה והובילה למורדות מלאי שיחים. שמעתי מים זורמים במרחק.
לאחר שירדתי הגעתי למישור שלאורכו עבר נהר רחב אך רגוע. בצידו השני עצי יער סבוכים כיסו את האופק.
"זה מקום טוב להפסקה."
נעצרתי בצילו של עץ ליד סלע לא גדול.
הוצאתי את שני הפוכדורים מכיסי ואחזתי בכדורים הקטנים ביד אחת.
"קדימה צאו לשתות." תוך כדי מילותי זרקתי את הכדורים על הדשא. איבי וגרוולייט הופיעו.
"גרווללל." -"איבי, איבי."
היצורים נגשו לשפת הנהר ולגמו לרוויה ממימיו הצלולים. הצטרפתי אליהם בכריעה על בירכיי ומיליתי כפות ידיי במים מתוקים.
התיישבתי צמוד לגזע העץ בזמן שהפוקמונים התרוצצו להם על הדשא.
"אני יכול דווקא להתרגל לכל הרוגע הזה."
כנראה שעצמתי את עיניי למספר דקות. כאשר פתחתי אותם ראיתי את גרוולייט עומד מולי עם חתיכת בד בפה.
"מה זה? מה מצאת?" גרוולייט התקרב אליי והוצאתי את הבד מהפה. הייתה זאת חזייה שחורה.
"איפה מצאת את זה?"
הלכתי אחרי גרוולייט לאורך הנהר. מקבץ סלעים חסם את הדרך אך ניתן היה לעקוף אותם משמאל.
עברנו במעבר בין מה שנראה כמו צלע של הר.
גרוולייט נעצר ואני הרמתי את מבטי ממנו כיוון הנהר.
בחורה רזה הסתובבה עם תחתונים שחורה בלבד כשידיה מכסות את שדייה. נראה היה כי היא חיפשה את פריט הלבוש שלה אשר נמצא בידי.
הבטתי בפניה ותחושה מוזרה אחזה בי. כאילו שכבר ראיתי אותה בעבר. אולי בחלום ישן. אולי בחיים קודמים.
זאת הייתה מישהי שהכרתי. בעבר. הכרנו דרך משפחתה. הייתי חבר טוב של אחותו ואחיה. מדי פעם הייתי רואה אותה בפאב או מקומות אחרים.
רקמנו הכרנו אך רק בגלל שאני חבר של. כשהיו יושבים אצלם בבית או בישיבות שהם אירגנו היא הייתה שם לפעמים. היא ידעה מי אני ושמעה עליי דרכם.
הינו מדברים בכל מיני בדיחות והקנטות.
אך לא היה זה משהו תדיר. פעם במספר חודשים ואף פחות.
תמיד משהו בה משך אותי. לא הגוף כי הוא לא היה מיוחד. אלא הנפש. הצורה בה דיברה. האופי שלה - למרות שלא הכרתי אותו לעומק אבל ממה שכן הכרתי התפעלתי. הייתה בינינו כימיה מהרגע הראשון. הכל בגדר התלוצצויות וחיבה כללית בין בני אדם.
הייתי נוהג להתבדח עם אחותה ולשאול בשלומה ותמיד חזרתי ואמרתי שאני יתחתן איתה בסוף. היה לה בן זוג שנים רבות מאז שהייתה צעירה. זה כל מה שהכירה. ניחם אותי כשאחותה נהגה להגיד שהוא לא היה המציאה הכי טובה.
גם לאחר חודשים רבים שלא התראינו נפגשנו בחתונה. חיבקנו אחד את השני לשלום. זאת הייתה הפעם הראשונה. במהלך האירוע התלוצצנו והכימיה נראתה חזקה מתמיד. במקום אחר. בחיים אחרים. דברים היו יכולים להיות אחרת. במהלך הערב כשהייתה עוברת לידי הייתה זורקת מילים שמביעות נוחות כלפיי וקירבה. אפילו משהו מאוד אחי מאוד אנחנו מכירים כבר טוב.
או כשעמדנו בחופה והיא נאחזה בכתף שלי על מנת לנעול את סנדלייה ואני התפתלתי על מנת להקשות עליה. "מייק אני יתן לך מכות." תוך כדי חצי חיוך.
כבר חוויתי בעבר תחושות דומות. אך זה לא נכלל בהגדרות מסויימות. בין הפעמים הנדירות שאני מתראים היא אפילי לא נמצאת בראשי. כאילו שלא הייתה בכלל. לא התאהבות. בהתאהבות האדם נמצא בראשי עשרים וארבע שעות ביממה לאורך שנים. גם אם הוא במרחק רב ממני ואין לנו שום אינטרקציה.
זה רמה אחרת של משיכה. לנפש. הנפש שלה מצליחה לגעת בנפש שלי. והדבר היחיד שאני חפץ בו הוא שהיא תחשוב עליי לטובה. ששמי יחרט על ליבה. לא בצורה של רגשות אשר מתפוגגים כמו הערפל בבקרים.
אלא בצורה של הבנה. של כבוד. של חיבה והעדפה.
שבעיניה אהיה לא סתם עוד מישהו. אך מישהו שגם מקבל ומעריך בחזרה. מישהו שהשם שלו מעלה חיוך על הפנים ויודע להצחיק.
כמו שהיא גונבת מהצלחת שלי כי התעצלה להביא לעצמה אוכל. או אומרת. "אתה אחראי על התיק שלי ואז גם על הנעליים." מישהו שבעינייה הוא חיובי בחייה בניגוד לכל השליליות היומיומים שלא חסרה לכולנו.
זאת בקשתי היחידה כי יותר מזה לא אוכל לקבל.
שנים אכלתי את עצמי בגלל כאלה ואחרות. וכיום 5.9.17 הן כולן כמו זיכרון ישן. לא נעלות בי תחושות או הופכות את הבטן. לא אוכלות אותי ברגשי החמצה או חרטה.
היא מצליחה עוד לעשות את זה.
אם הייתי פנוי.
אם היא הייתה.
אם נועדנו להיות יותר מאנשים שמתראים פעם במספר חודשים לרגע בודד.
אם הייתי מצליח להראות לה ולהסביר לה כמה היא שווה בעיני נפשי. כמה שאני נמשך ונמשכתי הרבה שנים בלי שום ציפיה למימוש.
התמונה עוד שם. מ2012. כשאנחנו יושבים בפאב והיא מימיני ואחותה משמאלי. לפחות יש משהו קטן שיתן מרגוע ונחת.

אך זאת לא היא. זה לא העולם שלי וכרגע אני מחזיק בפריט לבוש גנוב.

0 תגובות
פרק 6 - יום חדש
30/10/2017 13:02
Vegeta sayajin

נכנסתי לבית. יסמין עדיין לא הגיעה. אם לחשוב על זה גם לא ראיתי אותה בפסטיבל.
פתחתי את ברז המקלחת ופשטתי את בגדיי בזמן שהמים התכווננו לטמפרטורה אחידה.
אדים חמים עירפלו את החלל הקטן. נכנסתי למקלחת ונתתי למים החמים להסיר ממני את הבוץ, הדם והזיעה. הרגשתי שגופי מתחיל להחלים. חשבתי על גרוולייט ומה מצבו. חשבתי על כל אותם פוקמונים מסתוריים. עיניי סגורות. רק רחש המים הגועשים כאילו שאבו אותי למדיטציה מרגיעה. פתאום שמעתי רק דממה. הייתי במצולות האוקיאנוס. "סנקטום." לחש מהדהד חלף באוזניי. לפתע ראיתי בתוך כל החושך עין של ייצור כלשהו נפתחת במהירות וקורנת בצבע לבן.
מהבהלה פתחתי את עיניי. אני עדיין במקלחת.
מה זה היה?

לקחתי עוד מספר דקות לסבן את עצמי. בעוד שאריות הסבון האחרונות נעלמות לתוך הניקוז כמו מערבולת. שמעתי רעשים בתוך הבית. כנראה יסמין חזרה.
היא פתחה את דלת חדר המקלחת.
"אתה בפנים?" שאלה.
-"אה כן."
"טוב אני מצטרפת."
מבעד לזכוכית המיוזעת והרטובה ראיתי את דמותה פורמת את כפתוריי חולצתה ומורידה אתה על הרצפה. היא מורידה פריט לבוש אחרי השני ונשארת עירומה. לאחר מכן היא מפזרת את שיערה אשר היה לכוד באחיזתה של גומיית שיער בודדה.
דלת המקלחון נפתחת ויסמין נכנסת ועומדת במרחק מספר סנטימטרים מולי. היא מרימה את מבטה אליי בזמן שהיא נצמדת לחזה שלי עם השדיים שלה.
ואז היא יורדת ואחוזת לי באיבר.
היא מכסה אותו עם פיה ומתחילה למצוץ.
אני מחזיק לה בראש. לאחר מכן היא עולה חזרה ומסתובבת אליי עם התחת שלה ומתחככת בי במפשעה שלי.
היא יוצאת מהמקלחת לחדר שלה.
אני נכנס לחדר, שם אני מוצא אותה על קצה המיטה עומדת על ארבע כשהתחת מופנה עליי. מבטה נעוץ עם עם חיוך.
אני מתקרב וחודר לתוכה.
אני מזיין אותה חזק ובמהירות. היא נאנחת בקול רם.
היא גומרת.
אז היא מסתובבת אליי ונשכבת על הגב.
אני משפשף את הזין בין שדייה.
ברגע שאני מרגיש שאני קרוב לסיום. אני מכניס את האיבר לפה שלה וגומר. חלק מהזרע נוזל לה על הפנים.
אנחנו נרדמים עד שעות הצהריים.

לאחר שהתעוררנו ושתינו קפה יסמין לבשה את המדים שלה ונסענו עם האופנוע שלה למרכז הרפואי.
נכנסנו לחדר שיקום לראות את גרוולייט.
לאורך חדר ארוך ולבן היו ממוקמות מספר מיטות אשר עליהן נחו פוקמונים שונים. ראיתי את גרוולייט בקצה. הוא נראה הרבה יותר טוב.
"מה שלומך גרוולייט?" הנחתי את ידי על ראשו. לרגע הוא נרתע מעצם היותו פוקמון בר. אבל ברגע שהוא הבין שזה אני הוא נרגע.
הרופא ניגש אלינו מאחורה. "כמו שאתה רואה מצבו הרבה יותר טוב. פוקמונים מחלימים הרבה יותר מהר מבני אדם. אבל בתוך הפוכדור התהליך מואץ אף יותר."
-"זה גרוולייט פראי אין לו פוכדור."
יסמין פנתה אליי מתוך הידיעה שאני לא הכי בקי בנושא. "מה שרופא מנסה להגיד הוא. למה שלא תהפוך את גרוולייט להיות הפוקמון שלך? זוכר מה אמרת לי בבוקר כששתינו קפה. חשבת לצאת להתחרות בליגה. עם גרוולייט כזה אמיץ ונועז תהיה לך התחלה מעולה לצוות שלך."
הבטתי בגרוולייט והרגשתי כאילו זה נועד להיות. "השאלה אם הוא רוצה להצטרף אליי."
יסמין הוציאה מהכיף פוכדור כחול-אדום. "זה פוכדור משטרתי. אנחנו משתמשים בהם ללכוד פוקמונים במצוקה או פוקמונים אלימים."
לקחתי את הכדור והקרבתי אותו לגרוולייט. אך היצור הסתייג ולא נראה מרוצה.
"הוא לא נראה כל כך שמח להיכנס לשם." אמרתי באכזבה.
עם חיוך על פניו של הרופא. "פוקמוני בר לא יוותרו על החופש שלהם בקלות וגם אם הוא רוצה להצטרף אלייך. מתוך אינסטינקט הוא קודם רוצה להיות בטוח שהוא הולך להתמסר למאמן ראוי."
-"אז מה אני צריך לעשות."

בחצר מאחוריי המרכז הרפואי גרוולייט עמד מצד אחד ואני מצדו השני של המגרש.
"אתה חייב להראות לו שאתה לא מאמן חלש. שאתה מסוגל להכניע אותו כדי לתת אישור לאגו הפראי שבו." אמר הרופא בקול.

"אוקי. להכניע אותו." הוצאתי את הפוכדור של איבי מהכיס. בלחיצה על הכפתור הכדור גדל בתוך כף היד.
הסתכלתי עליו. "טוב שיש לי אותך. לא יצא לנו להילחם אבל גרוולייט לא במיטבו. אין סיבה שלא נצליח."
זרקתי את הכדור באוויר לכיוון אמצע המגרש ולאחר הבזק קל. איביי הופיע מטרים ספורים מגרוולייט.
איבי הבין שהוא נקרא לקרב ונכנס לעמידה תקיפה.

"איבי רוץ לכיוונו במהירות." הצבעתי על המטרה.
איבי התחיל לרוץ.
גרוולייט חשף את שיניו ועקב אחר ההתקדמות המהירה של איבי לכיוונו.
איבי זינק לעבר גרוולייט כשהשני זינק באוויר בהתחמקות. איבי נחת והביט במיקומו החדש של גרוולייט.
גרוולייט התחיל בריצה מהירה לכיוון איבי.
איבי גם התחיל לרוץ.
גרוולייט התחיל לירוק כדורי אש לעבר איבי.
איבי תוך כדי ריצה מתחמק ימינה ושמאלה כשהכדורים מפספסים אותו.
לפתע אחד הכדורים פגע באיבי.
אני נבהל אבל איבי ממשיך לרוץ.
"זה לא יגמר טוב. ככל שהם מתקרבים איבי הופך למטרה יותר קלה." אמרתי לעצמי.
"איבי קפוץ באוויר!" איבי זינק מספר מטרים לפני שהשניים נפגשו. גרוולייט התחיל לרוק אך לאוויר.
"איבי עכשיו תנגח בו בכל הכוח."
כמו יריה איבי חתך את האוויר וחלף דרך האש לכיוון ראשו של גרוולייט והתנגש בו בנגיחה עוצמתית.
גרוולייט נזרק אחורה על האדמה.
בלי לחשוב פעמיים זרקתי את הכדור שיסמין הביאה לי לכיוון גרוולייט המותש. הכדור פגע בו ומייד גופו הפך לאנרגיה זוהרת אשר נספגה לתוך הכדור.
הכדור נפל ארצה והתנדנד פעמיים. המתנתי במתח במשך מספר שניות והבנתי שגרוולייט לא מתכוון לצאת.
"יש! כל הכבוד איבי!" רצתי והרמתי את הכדור. "אני מניח שגרוולייט היה לא היה מקל עליי אם המצב היה שונה. וגם קרבות מול מאמנים יהיו יותר קשים. אבל זה הצעד הראשון שלנו לקראת הליגה והפגישה עם ארבעת האליטות."
יסמין והרופא התקרבו מחוייכים.
"כל הכבוד מייק. לגרוולייט יש מזל שאתה המאמן שלו." אמרה יסמין.

"אם תמשיך עם השביל הזה אתה תגיע לעיר אספאר."
עמדנו בפאתי העיירה.
"זה מקום יותר גדול מהעיירה שלנו ושם גם תוכל למצוא מכון. תתאמן לפני כי זה לא יהיה קל. אתה יחסית חדש וגם הפוקמונים שלך זקוקים להשתפרות."
יסמין המשיכה בדבריה.
"תוכל למצוא שם גם חניות לקנות לך פוכדורים וציוד אחר למסע שלך."
היא התקרבה אליי ואחזה באיבר שלי.
"ואם תתגעגע אני תמיד נמצאת כאן ללילה לוהט."
היא עלתה על האופנוע שלה והורידה את משקפי השמש.
"תודה יסמין. עזרת לי הרבה. אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך."
-"הייתה מסתדר. תאמין לי."

קולות האגזוז נעלמו ברקע ואני התחלתי להתקדם מרחק מסולנס ובדרכי למכון הראשון.
"מעניין מה מצפה לי בהמשך." חשבתי לעצמי בתקווה לטוב.

0 תגובות
פרק 5 - מידע
30/10/2017 13:00
Vegeta sayajin

לאחר כעשר דקות ועוד כוס בירה סיימתי לספר למרקוס את כל מה שקרה לי. כן נודע לי ששמו מרקוס.
"מכאן אני לא יודע לאן להמשיך."
סיימתי את הכוס השנייה.
"איבוד זיכרון הוא לא דבר נדיר. בעיקר אם נתקלת בפוקמון על-חושי."
-"העניין הוא שגם אם שכחתי איך הגעתי לאן שהגעתי. מעולם לא הייתי במציאות בה היו פוקמונים. ככה שגם אם חטפו אותי והגעתי לאיזו ארץ רחוקה. אני אמור להיות על אותו כוכב. לא כך?"
הנחתי את הכוס על הדוכן.
"בהחלט מעניין מאוד." אמר מרקוס.
"העולם הזה בהחלט מקום מאוד מסתורי. אפילו החוקרים הכי וותיקים לא מכירים את כל סודותיו. ישנם כל כך הרבה פוקמונים שלא תועדו. ישנם אפילו אגדות על פוקמונים מיוחדים."

-"מיוחדים?" שאלתי בסקרנות יתרה.
"כן. פוקמונים אגדיים שכביכול נראו ותועדו בספרים. היית יכול להגיד שזה אולי פרי דמיונם של נוודים שוטים. אשר מוחם תיעתע בהם. אבל אותם פוקמונים תוארו כמעט בצורה מדוייקת על ידי אנשים אקראיים ברחבי העולם במשך עשרות שנים. ישנם אפילו עדויות עתיקות יותר בנות מאות שנים."
-"אז כנראה שהם באמת קיימים."
"מה שיותר מעניין הוא שבחלק מהעדויות כל אותם פוקמונים היו בעלי כוחות נדירים במיוחד."
עם גבה מורמת הגבתי לדבריו.
"חיות אשר יורקות אש מהפה או יצורים גדולים שנדחסים לתוך כדורים קטנים זה לא מיוחד מספיק?"
חייכתי.
"נכון. אולי מהיכן שהגעת זאת לא הנורמה. אבל כאן זה חלק מהטבע. ה'כוחות' נדירים הללו הם מעבר לטבע. אפשר לקרוא להם אלוהיים. כוחות אשר יכולים לכופף את החוקי העולם הזה ולשנות אותם."

"נשמע כאילו של"אלים" האלה יכולות להיות תשובות למצב שלי. במידה ואי פעם אמצע אותם."
-"כן ובמידה והם קיימים." הוסיף מרקוס בקול מלא מסתוריות.
"יש לך הרבה ידע על פוקמונים. לא משהו שהיית מצפה ממוזג בירה." ניסיתי לגרום לזה להישמע כמו מחמאה ובאותה מידה לא להישמע מזלזל.
-"בצעירותי טיילתי בעולם. הייתי מאמן פוקמונים. אבל אחרי מסעותיי החלטתי להקים מבשלת בירה קטנה ולהנות מהחיים הפשוטים. לא תמיד הייתה לי כרס כזאת." מרקוס שם ידו על הבטן.

"בכל מקרה. אם אי פעם תחליט לחפש את אותם פוקמונים אגדיים אני יכול לייעץ לך מקום טוב להתחיל בו. ישנם הרבה מעשיות על כך שלארבעת האליטות יש קשר לא ברור עם אותם פוקמונים אגדיים. הכל עדיין בגדר שמועות ותאוריות שחלק יגידו מופרכות. אבל זה כל מה שאני יודע."
-"מי הם אותם ארבעת האליטות?" שאלתי.

"ארבעה האליטות הם מאמני-על מסתוריים. אני לא יודע אם כבר שמעת על הליגה?"
-"לא."
"הליגה היא מערכת תחרויות של מאמני פוקמונים. כל מחוז מקיים ליגה אזורית. בהתחלה כל מאמן מסתובב ברחבי המחוז ומבקר במכוני קרב. אם הוא מצליח לגבור על מאמן המכון מוענקת לו סיכה כהוכחה על הניצחון. כאשר מאמן אסף שישה סיכות שונות הוא רשאי להשתתף בתחרות הליגה המחוזית אשר מתקיימת פעם בשנה. המנצח שם מוכתר כאלוף המחוז."
-"אוקי. ואיך האליטות נכנסות לתמונה?"
"לאחר שמוכרזים ארבעה אלופים - אחד בכל ליגה מחוזית. אותם אלופים מקבלים הזמנה לאי האליטות. שם מתנהלת תחרות נוספת בשם "אלוף האלופים". בניגוד לליגה עצמה אשר מסוקרת בטלויזיה ובתקשורת. תחרות אלוף האלופים נמצאת תחת מעטה סודיות. אף אחד לא יודע בדיוק מה מתרחש על האי. אבל מה שכן ידוע זה שאותם אלופים נלחמים בסדרת אתגרים נגד ארבעת האליטות. המנצח מוכרז כאלוף האלופים.
עם זאת לאלופים אשר חוזרים ומתראיינים תמיד ישנה נטייה לשכוח הרבה פרטים לגבי זמן הימצותם על האי. אשר מקומו נשמר בסודיות עד היום. חלקם אף מאבדים את שפיותם. הדעה אחת היא שהם נתקלים בפוקמונים עלושיים עוצמתיים אשר פוגעים בדעתם הצלולה. דעה אחרת היא שלאליטות ישנה שיטה לערפל את זכרונם כאמצעי זהירות וסתר מהעולם החיצוני."
-"אז למה אותם מאמנים נענים להזמנה. זה לא נשמע כמו מקום בטוח?"
"אלופי המחוז הם בדרך כלל מאמנים חזקים אשר עברו וראו הרבה בחייהם. לאחר זכייה בתור יוקרתי כמו אלוף מחוז טבעי שמאמן כזה ימשך לתחרות יוקרתית עוד יותר. לפעמים המסתוריות רק מוסיפה ומלהיטה את חוש ההרפתקנות. כמו כן לא כל המאמנים נענים לבקשה. כל מה שנדרש הוא לפחות שני אלופי מחוז יענו והתחרות תתקיים."
"אז הדרך היחידה לאליטות ואולי לפוקמונים האגדיים ואולי לתשובות בשבילי היא לנצח בליגה?"

-"בהחלט. אבל תדע שחלק מהמאמנים מתחרים שנים ולא זוכים בגמר. הליגה עצמה קשה. והמכונים גם לא בדיוק משחק ילדים. מאמנים ותיקים ומנוסים נכשלו. אני לא מנסה לזלזל בך אבל רק תדע שזה לא משהו שקורה ביום אחד. במיוחד למישהו עם בעיות זיכרון וידע בסיסי על העולם הזה ששואף לאפס."

"אתה צודק בהחלט מרקוס. ואולי זה רק האלכוהול מדבר. אבל אולי במצב שלי זה הדבר הכי הגיוני שנראה לי לעשות. אם אפנה למשטרה הם לא ידעו מה לעשות. במקרה הגרוע הם יזרקו אותי לבית חולים פסיכיאטרי."

"כן עם סיפור כמו שלך אתה צריך לחפש תשובות במקומות לא שגרתיים." ענה מרקוס בחוכמה.

-"תודה על הבירה אבל אני חושב שאלך לישון. היום הזה צריך להגיע לקיצו. ואולי עם שינה טובה יהיו לי רעיונות טובים להמשך."

לחצתי את ידו ונפרדנו לשלום. עשיתי את דרכי חזרה לביתה של יסמין. אפוף במקצת מהבירה וכל המידע שנחת עליי ביום אחד.

0 תגובות
פרק 4 - נחמה
30/10/2017 12:57
Vegeta sayajin

"קח".
הרמתי את מבטי בעודי יושב על ספה קשה במקצת באזור ההמתנה. יסמין השוטרת הגישה לי כוס חד פעמית עם קפה.
"תודה" לקחתי את הכוס. הייתי צמא, רעב ועייף. אבל הדבר היחיד שעניין אותי בקפה הוא עוד קצת קפאין שישאיר אותי ער. לא שהייתי מצליח להירדם.
יסמין התיישבה לידי. איבי נמנם לידי על הרצפה.
"אתה רוצה לספר לי מה קרה. אולי יעזור לך לשתף מישהו".
-"אני ואיבי עשינו את דרכנו לסולנס כשאיבי מצא את גרוולייט בשדה. אותו גרוולייט הציל אותי קודם לכן כשנחיל בידרילים תקף אותי. ברחתי משם והוא נשאר להילחם."
יסמין שמה את יד ימינה על הירך שלי.
"כנראה שהקרב נמשך הרבה זמן כי לאחר שעות וקילומטרים רבים מצאנו אותו הרחק מהמקום בו נפגשנו לראשונה."
לוקח לגימה מהקפה.
-"אולי הוא עקב אחרייך כל הדרך והבידרילים מצאו אותו?"
"זה אפשרי."
-"אומרים שבידריל הוא אחד היצורים הכי נקמנים."
אמרה יסמין בקול חלוש.
"בכל מקרה זאת אשמתי." השבתי בכעס.
-"גרוולייט מצא לנכון לעזור לך ולהגן עלייך. הוא ידע מה הסיכון. אתה צריך לכבד את החלטתו."
"אני יודע." עניתי. "אני פשוט מקווה שהוא יהיה בסדר."

הדלתות נפתחו והרופא התקדם לעברנו.
קמנו מהספה בחיפזון.
"גרוולייט נפצע קשה אבל כרגע הוא יצא מכלל סכנה."
חיוך עלה על פנייה של יסמין אבל אני רק הסתפקתי בחיוך חצי משוכנע.
"עם זאת הוא עדיין זקוק להשגחה ולהחלמה. עשית עבודה טובה בזה שהבאת אותו. עוד קצת ואולי זה היה מאוחר מדי בשבילו, הצלת אותו."
-"עכשיו אתם תיקו." אמרה יסמין.

לאחר שהרופא הלך נשארנו עומדים על רצפת השיש המבריקה.

"אני יודעת שאתה רוצה להישאר כאן ולחכות לו אבל כרגע אין מה לעשות. זה יכול לקחת הרבה זמן והוא נמצא בהשגחה."
-"כן את צודקת. פשוט אין לי לאן ללכת. אני לא מכיר כאן אף אחד. אני לא מהעיר הזאת". או מהעולם הזה חשבתי לעצמי.
"אתה כן מכיר כאן מישהו - אותי." חייכה יסמין.

עצרנו ליד בית קטן באחד הרחובות הצדדיים. ירדנו מהאופנוע שלה.
"אני צריכה לזוז אני עדיין במשמרת. יש מפתח מתחת לאדנית בכניסה. תרגיש בבית. תנוח. מצטערת על הבלגן."
היא התיישבה חזרה על האופנוע.
"תודה על העזרה." אמרתי בצניעות.
-"אם אתה לא מצליח לישון ובכללי לא רוצה להיות לבד, יש פסטיבל הערב."
"באמת?"
-"כן. דוכנים. מופעים, אוכל, אלכוהול."
"אתה תמצא אותו בקלות זה יהיה המקום הרועש היחיד בעיירה."
"גם אני אהיה שם." היא מצמצה אליי ונסעה משם.

נכנסתי לבית. ריח של בושם עדין מילא את החלל. תמונות על הקירות. ריהוט צפוף. בחנתי את החדרים בדרכי למקלחת. הדלקתי את האור הקטן והעמעום. שטפתי את פניי והרמתי מבט למראה העגולה שמעל הברז.
מבחר בשמים ומברשות שיער היו מפוזרים על דופן הכיור.
"איזה יום.."
הוצאתי אנחה.
"כל כך הרבה מידע להכיל. וכל זה ביום הראשון שלי כאן. היום כבר אין מה לעשות אבל מחר אני חייב להתחיל לחפש תשובות. אולי זה הכל פשוט חלום ארוך וצלול שאני לא מצליח להתעורר ממנו."
הלכתי לסלון והתיישבתי על כורסא שנראתה נוחה.
הוצאתי את הפוכדור של איבי והנחתי אותו על שולחן חום לצד ספל לא גמור של קפה.
משהו הציק לי. שלפתי מתחתיי חזייה שחורה.
זרקתי אותה לערמת בגדים אחרת שכיסתה את הספה.
ניסיתי לעצום את עייני אך המחשבות שלי לא הפסיקות
לרוץ.
שמעתי זמזומי בידרילים. ריח של חיטה שרופה. את שדייה של סלינה על פניי.
אני לא אצליח להירדם.

נעלתי את הדלת של הבית.  הילה בגוון צהוב-כתום האירה את הכניסה. רעש צרצרים ברקע.
יצאתי אל הכביש. דממה.
במרחק שמעתי קול עמום של נגינה. ידעתי לאן אני צריך ללכת.

התקרבתי לאזור מואר. רעש משולב של מוזיקה וקולות אנושיים ניפצו את השקט. חלפתי על פני הדוכנים הססגוניים. מדי פעם חטפתי מבטי תמיהה מאנשי העיירה אך רובם היו אדישים וכנראה מורגלים למראה פרצוף לא מוכר.
באחד הפינות יצור מוזר אשר נראה אנושי בידר את הקהל. [מיסטר מיים]. פוקמונים נוספים ניראו לעין מדי פעם בין הקהל.
"מה תשתה?" שאל קול גברי מאחוריי.
הסתובבתי לדוכן שלצידי. גבר מזוקן עם כרס ומגבת קטנה מונחת על הכתף עמד מאחורי הדוכן.
היה זה דוכן שתייה חריפה.
"משקה ראשון עלינו."
"יש בירה?" בליבי התכוונתי לשאול אם יש בעולם הזה בכללי ובדוכן בפרט.
המוכרן מזג מהברז בירה כהה לתוך כוס פלסטיק גדולה. הקצף נזל על גבי אצבעותיו.
"תודה."
לגמתי מהבירה הצוננת וניגבתי שאריות הקצף אשר נשארו על שפתיי.
"הגעת מרחוק או שאתה מאחת העיירות הסמוכות."
לגמתי עוד לגימה על מנת להאריך את זמן התגובה.
"כנראה שמרחוק."

0 תגובות
פרק 3 - סולנס
30/10/2017 11:53
Vegeta sayajin


הנוף ההרהרי נעלם מאחורי והגעתי למישור מלא בשדות חיטה עדיין ירוקים. הרגשתי משהו בכיס שלי. החלקתי את היד פנימה והוצאתי מספר חתיכות נייר צבעוניים.
שני שטרות חומים עם תמונה של גולם ועליהם כתוב "100 מאל".
ועוד שני שטרות סגולים עליהם תמונה של פוריגון וכתוב "10 מאל".
זה נראה כמו כסף. כסף צעצוע אבל כסף. חשבתי לעצמי.
"כנראה סלינה ידעה שאין לי כלום ושמה לי אותם בכיס כשישנתי."
נוסף לשטרות ראיתי כדור קטן בצבע אדום- לבן.
"ומה זה?"
לחיצה על הכפתור והכדור התנפח לגודל של כף היד. לחיצה נוספת והבזק אדום ולבן סינוור אותי רק לשנייה ומולי על השביל התגלה לו איבי קטן.

"איביי, איביי" יילל היצור הפרוותי. איבי קיפץ אליי והתחיל להתחכך ברגליי.
התכופפתי וליטפתי את פרוותו החומה. על צווארו ראיתי פתק קטן מגולגל. פתחתי אותו וקראתי את הכתוב.
"האיבי הזה בשבילך. הוא אחד הראשונים שהגיעו אליי אבל אין לו צורך יותר במחסה. אני מבקשת שתראה לו את העולם, תאמן אותו ותאהב אותו. - סלינה."

הסרתי מבטי מהפתק אל היצור החום שנעץ בי את עיניו השחורות הגדולות ומלאות האהדה. "תאמן?".
נזכרתי במה שהיא אמרה לי לגבי קרבות ומאמנים. אבל מה אני יודע בנושא. אני אפילו לא סגור על עצמי כרגע חשבתי.
"טוב לפחות עכשיו יהיה מי שיגן עליי מפני חרקים מעופפים." "נקווה."

המשכנו ללכת אחד לצד השני כשמשני הצדדים ים של ירוק. לפתע איבי עצר ואוזניו התמתחו. "מה קרה?"
איבי קיפץ ונעלם לתוך סובך החיטה הירוקה.
לאחר מספר שניות הוא חזר והתחיל לילל בניסיון להסביר לי משהו. "איבי" "איבי" .. ונעלם שוב לתוך העשבים. הבנתי שהוא מנסה להראות לי משהו. בריצה קלה פלסתי את דרכי. עקבתי אחר תזוזת החיטה לפני אשר הוביל איבי. ריח של משהו שרוף מילא את אפי בהדרגה.
הגענו לקרחת באמצע השדה. 
ראיתי את איבי עומד ומקפץ ליד אותו גרוולייט שראיתי ממקודם. שוכב מחוסר הכרה ומדמם.
מסביב היו מפוזרים בידרילים חרוכים כפחם. כמו כן גושי חיטה שרופה אשר כבר כבתה אך מעלה מעט עשן.
שדה קרב.
ניגשתי בריצה לגרוולייט. פרוותו הייתה ספוגה בדם. הוא חטף דקירות במספר נקודות.
נשימותיו היו איטיות ושקטות.
"חייבים לעשות משהו איבי." מחשבתי הראשונה הייתה לחזור לסלינה אבל כבר עברנו מרחק הליכה של כשלוש שעות. הוא לא ישרוד. העיירה אליה אנחנו הולכים היא הדבר הכי קרוב. אבל אין לי מושג מה מרחקה. "איך הוא בכלל הגיע לכאן?" אבל לא היה זמן לחשוב על כלום. הרמתי אותו על צווארי. הוא שקל בסביבות ה20 קילוגרמים. לא משקל משמעותי אך יקשה עליי בריצה. 
חזרנו דרך הדרך המפולסת בשדה ועלינו חזרה לשביל. ההתחלנו לרוץ לכיוון אשר אמור להוביל אותנו לסולנס.
לאחר מרחק מסויים הרגליים התחילו לשרוף. איבי רץ לצידי עם מבט של דאגה.
"רק עוד קצת גרוולייט". הלוואי שיכולתי להאמין לדברי.

השביל התחיל לקבל שיפוע. העומס גדל.
העלייה התלולה התחילה להתיש אותי. אבל הידיעה שמצבו של גרוולייט כרוך באשמתי. הוא ניסה להגן עליי ושילם על זה בחייו.. לא. הוא לא ימות היום. רגליי קיבלו כוחות מחודשים. לפתע אפילו אייבי התקשה לעמוד בקצב שלי.
פתאום זה הרגיש כמו שניות בודדות אך הגענו למעלה הגבעה. 
מולנו נפרש נוף ירוק בעמק למטה. באמצע עמדה לה סולנס. גגות אדומים הציצו בין עצים אשר הפרידו בינינו לבין העיירה. המשכנו את דרכנו במורד הגבעה ולתוך העיירה.

השמש התחילה לשקוע ופנסי הלילה כבר דלקו. הרחובות היו יחסית ריקים לשעת ערב מוקדמת. נעלי הטימברלנד השמיעו נקישות במגעם עם המדרכה.
את ריצתי הקלה השיג אופנוע משטרתי. 
"לאן אתה ממהר." 
נעצרתי. 
"הגרוולייט הזה גוסס אני צריך עזרה." 
מהאופנוע ירדה שוטרת במדים. (ג'ינקס מייז) שיערה שחור חלק עם צמה ארוכה. חולצה כחולה עם מחשוף נדיב ותג מוזהב.
מכנסים אפורות צמודות לזוג רגליים חטובות שהתנסו בסקוואטים לא מעט. 
היא העלתה את משקפי השמש על הראש. למרות שכבר לא היה בהם צורך אך כנראה זה חלק מהמדים.
היא בחנה את גרוולייט.
"בוא תעלה על האופנוע." 
התיישבתי מאחור כשגוולייט צמוד אליי. השוטרת התיישבה כשישבנה העסיסי נצמד לי למפשעה.
איבי גם קפץ ומצא מקום מאחורי.
התחלנו לנסוע במהירות.

עצרנו ליד מה שנראה כמו מרכז רפואי. הדלתות האוטומטיות החליקו הצידה ונכנסנו פנימה.
זה נראה שכבר חיכו לנו עם מיטה ניידת. הנחתי את גרוולייט והרופא לקח אותו במהירות דרך עוד דלת אוטומטית. הדלתות נסגרו ועמדתי שם מכוסה בדם. השוטרת שמה את ידה על כתפי.
"אל תדאג הוא בידיים טובות."

0 תגובות
פרק 2 - מקלט
30/10/2017 11:44
Vegeta sayajin

לאחר שהבגדים התייבשו הייתי מוכן להמשיך. שביל נוסף עבר לאורך הנחל. התחלתי להתקדם בכיוון האקראי שבחרתי. לרגע חשבתי ששמעתי את זמזום הבידרילים אך הרעש התבהר. היה זהו קטנוע ועליו רכובה בחורה צעירה( ליטל קאפריס). שערה שחור עם צמה ארוכה וגומייה לבנה.
חולצה שחורה קיצית עם מחשוף ענק. וג'ינס לבן קצר אשר בקושי מכסה את ישבנה.
רגליה היו יחפות.
הבחורה נעצרה לידי וחייכה.
"הלכת לאיבוד? אה אתה פצוע." היא התבייתה על פצע הבידריל שעל ידי.
היא זינקה מהקטנוע כששדיה הגדולים מזנקים איתה. היא תפסה לי את הזרוע ובחנה.
"יש הרבה חרקים ופוקמונים מסוכנים ביער הזה."
"מה אמרת? פוקמונים?". "כן.." היא הנהנה בתמיהה.
"את מתכוונת לכל היצורים האלה שנראים כמו חיות שעברו מוטציה?"
-"מ..מה מוטציה?"
הבחורה נראתה מבולבלת.
"אוי מסכן שלי. זה בטח הרעל של הבידריל. הוא מתחיל לגרום לך להזיות."
-"שום רעל. זאת בסך הכל שריטה. אני פשוט לא מבין איפה אני ואיך הגעתי לכאן ואיך קיימים יצורים כאלה במציאות."
מבט רחמני עם זאת מודאג על פרצופה.
"או שאולי זה היה ______ , אז בכלל הרעל שלהן קטלני."
מיואש מהסיטואציה כי כל מה שאני אומר באמת נשמע לא הגיוני.
הבחורה לפתע מורידה את החולצה מעליה וזוג שדייה גדולים מקפצים להם. כשעליהם חזייה שחורה דקיקה.
"צריך לחבוש לך את זה לפני שיהיה לך זיהום."
היא קושרת את החולצה סביב הפצע.
אני מסתכל עליה. על זוג שדייה.
"אני כל כך מבולבל.."
אנחנו עולים על הקטנוע שלה. אני מתיישב מאחוריה והיא נותנת גז.
לאחר נסיעה של כמה דקות אנחנו מגיעים לביקתה קטנה.
את הקטנוע היא מחנה ליד הדלת ואנחנו נכנסים פנימה.
בפנים יש חדר סלון קטן עם מיטת יחיד.
היא מובילה אותי אליה ו"עוזרת" לי לשכב עליה.
לאחר מכן היא נכנסת לחדר אחר.
אני שוכב שם, בוחן את הבית. רצפת עץ. קירוץ עץ עם תמונות של פרחים.
ספרייה קטנה, שולחן וכסא.
אני לא בטוח אם זה באמת בגלל הרעל או העייפות מהפציעה. אבל מיזוג האוויר הצונן והמיטה הנוחה והמבושמת גורמות לי לעצום את עיניי ולהירדם.
אני מתעורר ורואה את היד שלי חבושה. בצד החדר אני רואה את הבחורנ עומדת ליד החלון הפתוח כשגבה מופנה אליי. שיערה פזור.
"אני שמחה שיצא לך לנוח."
היא מושיטה את ידייה לאחור ופותחת את החזייה. שכמותיה הרזות זזות.
היא מפילה את החזייה על הרצפה.
בעזרת שני אגודליה אשר היא מכניסה בין הגינס הקצר למותניים, היא מפשילה את המכנס למטה ונחשף ישבנה המוצק כשאין תחתונים עליו.
היא מסתובבת אליי.
"כי עכשיו תצטרך לעבוד קשה."
היא מתקדמת לעברי.
מסיטה את שיערה מהעין.
אני מתיישב על המיטה.
היא מתיישבת עליי ודוחפת את ראשי אל בין שדייה.
היא מתחילה להאנח.
אני מנשק את החזה שלה. תופס אותו חזק ומלקק את פיטמותייה.
היא נאנחת חזק יותר.
אני מוריד את הגופייה שלי והיא עוזרת להפשיט אותי לגמרי.
אני נשכב והיא מטפסת עלייה.
היא משפשפת את איבר מינה על גבי שלי עד שהוא נכנס פנימה.
היא נאנחת בקול.
אנחנו מזדיינים בעוצמה. בתשוקה.
היא צועקת וגונחת.
עד שלבסוף שנינו מסיימים.
היא יורדת מעליי ונעמדת על הרצפה.
את שני אצבעותיה היא מחדירה לתוך עצמה ומכניסה אותם לפה. חיוך על פניה.
אני מתלבש אך היא נשארת ערומה.
"רוצה קפה?".

אני מתיישב מחוץ לדלת על מדרגות העץ הקטנות. היא יוצאת עם שני כוסות קפה ומתיישבת לידי עדיין לא לבושה.
"מאיפה אתה מגיע?"
- "אני בא ממקום אחר. מקום שאין בו 'פוקמונים'".
"נשמע כמו מקום רחוק מאוד."
סיפרתי לה את כל הסיפור עד לרגע בו נפגשנו.
"באמת מוזר. שמעתי על אנשים שאיבדו את הזיכרון. אבל על כאלה שחושבים שהם הגיעו מעולם אחר עוד לא יצא לי לשמוע." לוגמת מהקפה.
"אולי יש לכל זה הסבר הגיוני."
-"אולי." אני עונה לה.
"הבנות מהמקום שאתה מגיע אליו ברות מזל. אתה מזיין ממש טוב."
-"תודה אני אקח את זה בתור מחמאה. אבל לא כולם שם מזיינים טוב. אני פשוט כזה." מחייך ושנינו מצחקקים.
"ומה איתך? אני לא יודע עלייך כלום."
-"אני סלינה. אני גרה פה לבד ואני מגדלת של איביים."
-"מה זה איבי?"
"כן, בוא אני ארא לך."
אנחנו הולכים מסביב לבית ומגיעים לגדר עץ מכוסה בצמחייה.
סלינה פותחת את השער ואנחנו נכנסים לחצר מלאה בדשא ועצים.
אגם קטן נראה בהמשך.
"אלה התינוקות שלי." היא מצביעה על האיביים הרבים אשר רובציה בכל חלקי הגן.
אנחנו ממשיכים פנימה וחלקם רצים אליה ומתקבצים סביבה.
היא מתכופפת ומלטפת אותם.
"מה שלומכם קטנים שלי."
היא מרימה איבי קטן ומצמידה אותו לחיק שדייה.
"ממש מקום טוב וחמים לגדול בו."
-"זה יותר ממקום לגדול. זה מחסה ובית." היא עונה.
"הרבה מאמנים לאחר שהם לוכדים איביי מתאכזבים מכוחותיו.
איביי יכול להיות חזק ותוקפני אבל רק בצורתו המפותחת. דבר שלא קל להגיע אליו.
על מנת שאיבי יתפתח צריך אבנים מיוחדות. במקרים אחרים צריכים להיות תנאים מסויימים. להרבה מאמנים, בעיקר מתחילים אין את הסבלנות הנדרשת. ללא התפתחות אותם מאמנים רואים בהם רק יצורים חלשים ופרוותים ולא יותר מזה. אז הם נוטשים אותם לעומת פוקמונים אחרים. כאן אני נכנסת לסיפור ומעניקה להם מחסה." היא מניחה את האיבי הקטן חזרה לדשא והוא רץ לשחק עם חבריו.
"יש לך לב טוב סלינה."
- "תודה מייק. אבל אני לא איזה אישה מיוחדת. אני נהנת ממה שאני עושה. אני חייה את החיים. נהנת מכל רגע. גם גידול האיביים מסב לי סיפוק ואושר ככה שאני לא עושה כאן משהו שראוי לתהילה."
- "עזרת לי. טיפלת בפצע. נתת לי לישון במיטתך בין יתר הדברים שנתת לי לעשות לך. את בן אדם טוב זה בטוח."

"הלוואי שהייתי יכול להישאר כאן איתך במקום המדהים הזה. לגדל איביים ולהתעלס איתך כל היום. אבל אני חייב למצוא תשובות. אולי יבוא יום ודרכינו יפגשו."
יצאנו חזרה לשביל שממול הבית ונפרדנו לשלום.
"אם תלך בכיוון הזה אתה תגיע לעיירה סולנס. אולי תמצא שם את התשובות אותן אתה מחפש."
התקרבתי אליה וכאשר היד שלי על העורף שלה נישקתי אותה נשיקה עמוקה ומלאת תשוקה. היד השנייה שלי נאחזת בישבנה ומרימה אותו במקצת.
המשכתי בדרכי אל העיירה סולנס.
אני זורק מבט אחורנית, דמותה הערומה של סלינה נעלמת באופק.
"נראה מה מחכה לי בהמשך אם זאת ההתחלה."

0 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »