עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
פליטים
07/01/2014 04:14
רוי דה-יאן
-"אז איפה אתה בחג?", התעניין אנרי, לאחר שסיימנו לקרוא שירי ילדים בעברית ובצרפתית. החג הוא, כמובן, ראש השנה האזרחית, יום מותו של האפיפיור סילבסטר ימח"ש, אשר לפי המסורות שנקשרו בו, היה נוהג למצוא יהודים בודדים בלילות, לאלץ אותם באכזריות לספור מעשר עד אחת, ואז, אל מול מבטם חסר הישע, לנשק בדביקות את בת זוגו. כצרפתי גאה, אנרי העניק לי פיסה של גאלט המלכים, עוגה עממית שנוהגים לאכול בשבוע שלאחר ראש השנה האזרחית, וגם שאריות מהנוגט המסורתי שקנה לחג המולד. ככל שאאמץ את ראשי, לעולם לא אוכל לדמיין כיצד אותו אריסטוקרט פריזאי, צרפתי ברמ"ח איבריו, היה פעם פליט חסר כל מפולין, המשקיף בקנאה על בתי הקפה שקיימים כאן עד היום. 
אולם, את החג ביליתי עם פליטים אחרים: תשעה לבנונים, שהחליטו לנוח לכמה שבועות משגרת הפיצוצים בעירם, ולמצוא מפלט בדירת הסטודיו הזעירה של ידידתי הבירותית. מחנה הפליטים היה על טהרת המין הנשי, למעט גבר בודד, נוצרי בעל זקן שיעי עבות, שעסק לאורך כל שעות היום בדיש התבואה הירוקה שייבא מארצו ובהבערה של אותן אלומות, אשר עשנן הסמיך היתמר אל מחוץ לבניין. בערב החג, הצטרפתי אל חבורת המהגרים, שנדחסה בין ערימות מזוודות המכילות את מיטב בגדי המעצבים. יחד עמי הגיעו חברינו הלבנוניים כרים וג'ורג', וגם שלוש הודיות מבומביי. למראה אומללותן של מבקשות המקלט, נכמרו רחמיו של אחד ממכריהן, והוא הזמין אותנו אל ביתו שברובע ה- 16. הדלות ניכרה בכל: למרבה הכלימה, הנזקקות נאלצו לשבוע ממנות זעירות של פטה כבד על מצע לחם כפרי, לצד נתחים דלים של סלמון מעושן. גם השתייה הייתה במשורה, כך לפחות, עד שבעל הבית מצא במזווה את בקבוקי הוויסקי האיכותיים באמת. אולם, על אף העוני הרב הקפדנו על מצוות החג, וכאשר שעון הקיר העתיק צלצל חצות, לשון נפל על לשון, דצמבר הפך לינואר, וכלי החרסינה הפכו לשברים. ואז, עשינו את הטעות הארורה. מסיבה טובה, כיבוד נדיב ואהבה באוויר לא הספיקו לחברי הקבוצה, והם החליטו שסוף מושלם ללילה בפריז חייב להיות תחת מגדל אייפל. 
כבר ביציאה מהרכבת חשנו שמשהו אינו כשורה, כשהבחנו בשוטרים הרצים כל עוד נפשם בהם, ובצעירים מקיאים אל פחי האשפה. תחילה, בעת שעלינו במדרגות, לא הבחנו במשהו מיוחד, רק באחת מקבוצתנו שהשתעלה מעט. השיעולים התפשטו בין חברי הקבוצה, ותוך כמה שניות, הגז המדמיע שהמשטרה הפיצה הגיע גם אלי, תחושה הדומה לטביעה במים מלוחים תוך ניסיון לבלוע חבילה של עוגיות "עבאדי". המומים מהגז, ניסינו במהירות לצאת מהתחנה, ולבסוף קשרנו על פנינו את הצעיפים שעטנו אל האוויר החופשי. שם, ביציאה מהתחנה, התקהלו עשרות שוטרים דרוכים, מביטים לכל עבר. בתמימות קלת דעת, הסקנו שהסכנה מאחורינו והתקדמנו ביחד לעבר מגדל אייפל, שקיבל אותנו כבוי אורות ושותק. ניסינו שלא לדרוך על שברי הזכוכיות שנפוצו לכל עבר, ואז ראינו אותם. הם היו מאות, אם לא אלפים. מדדים בצעדים גדולים, עם בקבוקי אלכוהול ביד ומבטים רעבים בעיניים, הופיעו לנגד עינינו כל תושבי הפרברים, הגברים אותם ניסתה צרפת לטאטא תחת עצי האשוח הנוצצים. תחילה, נראה כי הם עיוורים ואינם מבחינים בקיומנו. אולם, ברגע שחלפו מרחק מטרים ספורים מהבנות, נסובו לפתע לעברן והושיטו את ידיהם בתאווה. נחרדנו לגלות כי אנחנו מוקפים בהם לחלוטין, אולם למעשה הם היו סביבנו תמיד, אלה שהביטו בארוחות ערב רומנטיות בעודם שוטפים את הכלים, אלה שהאזינו לשירי אהבה מתגרים תוך קרצוף רצפות, אלה שחלפו על פרסומות נוטפות תשוקה בדרך חזרה אל שכונותיהם העניות. כעת, כשהאלכוהול שחרר את מעצוריהם, הם התנדנדו לעבר הבנות, נחושים לגבות את הנשיקה שהובטחה להם על ידי סילבסטר הקדוש, לפני יותר משלוש שעות. כשנזרקו לעברן ההצעות הראשונות, ידידותיי טענו בפני אותם גברים כי אינן מרגישות בשלות מספיק ליחסים אינטימיים בשיחים עם שיכור מתנדנד. המטרידים, לעומת זאת, שללו בתוקף את התנגדויותיהן, והחלו להתקבץ סביב הבחורות המתגוננות, נרגשים מכך שהן יודעות גם לדבר. בלית ברירה, הן נקטו באסטרטגיה חלופית, וכאשר ניגשו אליהן מטרידים ממוצא ערבי או הודי וזרקו לעברן מילים גסות בצרפתית, הן ענו להם בשפת אמם, להוכיח אותם על כך שהם בני אותו עם. הן טענו בזעם שמעולם לא ראו כאלה דברים, לא בבירות ולא בבומביי. מופתעים, הסוטים התנצלו על הדברים האיומים שזה עתה אמרו בצרפתית, ומיד החלו להטריד אותן ביתר שאת בערבית ובהינדי. לבסוף, רק נשק אחד הדף את עדר הסוטים ההולך וגדל: בכל פעם ניגשנו, ארבעת הגברים שבחבורה, על יד הבחורות המוטרדות, והצהרנו בתקיפות שהן נשותינו כדת וכדין. אותם מטרידים, שפעמים רבות ניסו לחטוף בכוח את הנשים הזועקות, נסוגו מיד כאשר הבינו שאין זו אלא סוגיה של דיני קניין. כך, בלית ברירה, קיבלו על עצמן ידידותינו את הדין הסעודי. בכל פעם שאלמונים ניסו למשוך אותן בכוח, הן הצהירו שדווקא היו שמחות, אך רצה הגורל והן רכושו של אחר. ניסיונותיי לדמיין מוצא מכובד יותר נגוזו לאחר יומיים, כשקראנו על מותו של אנטואן דה סן-ניקולה, אשר נדקר לא רחוק מאתנו בדיוק באותה שעה, כאשר ניסה להגן על חברתו מאותה מסכת סוטה. למזלנו, לאחר שעה של פוליגמיה נאמנה, שרדנו את ליל הסוטים החיים, הגענו בשלום אל השוטרים המפוחדים ששמרו על תחנת המטרו, ונסענו לישון יחדיו על הרצפה בדירת הסטודיו הקטנה, למצוא מפלט. 
0 תגובות
בין הזמנים
30/12/2013 16:39
רוי דה-יאן
עננים כבדים מאפילים את העיר, חונקים את אורות החג הדועכים. אלה הם הימים הנוראים, התקופה שבין חג המולד לערב השנה החדשה, תקופה בה העיר ריקה מסטודנטים, ששבים אל כור מחצבתם – האמריקאים מפליגים אל עיירותיהם שמעבר לים, האירופאים חוזרים ברכבות לאדמותיהם מכוסות השלג, הצרפתים מתאספים בכפרים פסטורליים, ורק קומץ סטודנטים מזרח תיכוניים נותר לשמור על הגחלת. לפיכך נתכנסנו בחדר קטן, ארבעה מוסלמים, שלושה יהודים, שלוש הינדיות ושני נוצרים, לחגוג את יום הולדתו של ישוע מנצרת. על מנת שלא להעכיר את האווירה, נמנענו מלהזכיר את חתן השמחה, שכן בשביל הלבנונים הנוצרים הוא בן האלוהים שייסד את דתם, בשביל הפלסטיניות המוסלמיות הוא אינו אלא לוחם חופש מזוקן מבית לחם, ואילו בשבילנו הוא יהודי רפורמי, שכל רצונו היה לערער על ההגמוניה החרדית. רק חסר היה שההודיות יצמיחו לו חדק וכמה זרועות, כדי שתיפתח מלחמת עולם דתית. אולם, רוח הקודש שרתה עלינו השבוע, מים הפכו ליין, והאוכל המזרח-תיכוני השרה שלום ושלווה בלבבות כולנו.  
כל זה אינו אומר, כמובן, שהפניתי את גבי אל דת משה וישראל. בשבועיים האחרונים, נוצר קשר, דרך ידידה משותפת, ביני לבין אנרי, יהודי צרפתי שהגיע לגבורות, אשר גמר אומר לעת זקנה לנטוש את המפלגה הקומוניסטית, לחזור לשורשים וללמוד עברית. כשנכנסתי אל דירתו הצנועה, הופתעתי לגלות כי בשנים האחרונות, חרף תמיהתה של אשתו הנוצרייה, הוא עיטר את קירותיהם בחפצי יודאיקה נוסטלגיים המזכירים לו את ילדותו בפולין. אנרי שמח למצוא בחור צעיר אשר העברית שגורה בפיו, שביכולתו לסייע לו לתרגל את הדיבור בשפת הקודש. בעת שלגמנו מרק מהביל, הם שאלו אותי על תכניותיי לעתיד כסטודנט לביולוגיה, ומתוך נימוס, ביקשתי לשמוע את עצתם כאנשים בעלי ניסיון חיים מגוון. אנרי השיב בחביבות כי ישמח לתת לי את עצתו, אך מאחר שלא היה מעוניין לשאת בכל כובד האחריות, התעקש שאפגש למחרת בבוקר עם אחדים מחבריו, בהרצאה השבועית אליה הם הולכים. כל ניסיונותיי להתחמק מכך עלו בתוהו, וכך מצאתי את עצמי באוטובוס בשעת בוקר מוקדמת, נוסע עם אנרי אל אולם ההרצאות. 
באחת התחנות עלה אֶריק, ידיד יהודי אמריקאי של אנרי, אף הוא בשנות השמונים של חייו, אשר מבקר כעת בצרפת. לאחר חילופי דברים על משפחה ועל בריאות, אנרי הציג אותי בפני אריק. חייכתי בסלחנות כשאריק טען בקול בטוח שעלי להקדיש את חיי למדע. בכניסה לבניין ההרצאות, אריק מיהר להיכנס, ואילו אנו התעכבנו בשל מכובדים רבים שניגשו בהתרגשות ללחוץ את ידו של אנרי, המכונה בפיהם "פרופסור קורְן". הם השתוקקו לשמוע חדשות מהאקדמיה הצרפתית למדעים בה הוא חבר, ושאלו לדעתו על כיווני המחקר החדשים בנוירוביולוגיה. לבסוף, אנרי נאלץ להתחמק מכל לחיצות הידיים, ולתפוס לנו מקום קרוב לבמה. כשהתחילה ההרצאה, הבחנתי בידידו אריק, שעמד בצד בשתיקה. זאת, עד שהכריז ראש הפקולטה: "אני גאה לקבל את המרצה שלנו להיום, זוכה פרס נובל לפיסיולוגיה או רפואה לשנת 2000, פרופסור אריק קנדל". 
בשבוע שלאחר מכן, גיליתי שאנרי קבע לי פגישות עם כל בכירי הקהילה המדעית בצרפת, על מנת לפתור את הסוגיה המהותית של עתידי המקצועי. בד בבד, אנו נפגשים בביתו כמעט מדי יום לדון בנושאים ברומו של עולם. בין ספרי הנוירוביולוגיה לספרי הפילוסופיה, הוא שולף ספר דק שצילם מבעוד מועד. ביד בטוחה, פרופסור קורן מחזיק מולו את הדפים, מתבונן בהם בכובד ראש ומקריא בהגייה אשכנזית: "בעמק יפה, בין כרמים ושדות, עומד מגדל בן חמש קומות. ובמגדל, גרים עד היום, שכנים טובים חיי-שלום".  

0 תגובות
יום הולדת בפריז!
14/12/2013 18:38
רוי דה-יאן
השעה הייתה שעת בוקר מאוחרת, כשקרני האור מהחלון החלו ללטף את עיניי. התכוונתי לחזור לישון, כשלפתע נזכרתי, וזינקתי באושר מהמיטה: יש לי היום יום הולדת! בפריז! איזה כיף! דילגתי בחדווה אל המטרו, קונה על הדרך קרואסון שוקולד גדול. ברכבת, מניתי באושר את כל הדברים שאוכל לעשות: אפשר לשחק בין עצי האשוח המקושטים, לשתות שוקו חם עם קצפת על גדות הסיין, או אולי לנסוע, בספונטניות, לביקור ביורודיסני? כל האפשרויות מצוינות! אולם, המקום המתאים ביותר לפתוח את החגיגות יהיה מוזיאון האורנז'רי, בין ציורי חבצלות המים השלווים של מונה. "אתה יכול להראות תעודה מזהה?", ביקשה מוכרת הכרטיסים. בגאווה רבה, שלפתי את כרטיס הסטודנט האדום. כמה טוב להיות סטודנט צעיר בפריז! בזמן שהמבוגרים משלמים הון על כרטיסי כניסה, בשבילי כל המוזיאונים בחינם.  
פניה העולצות של המוכרת עטו פתאום ארשת רצינית. "סלחו לי מסייה, אבל אני חוששת שעליכם לשלם כרטיס מלא," הסתובבתי לאחור, לראות לאילו אנשים היא מתכוונת, אך הסתבר כי היא פונה אלי, בלשון רבים של נימוס. "לפי התאריך שרשום כאן, אתם היום בני עשרים ושש, וכבר לא זכאים לכרטיס חינם, כפי שאתם יכולים לראות", מצביעה לעבר המחירון שמעליה. הפניתי לשם בחטף את מבטי, אך הייתה זו טעות, שכן תנועת הראש החדה גרמה מיד לצוואר להיתפס, והוא בתורו הקרין כאבים עזים דרך חוט השדרה אל הירכיים ואל המפרקים. נאחז במעקה, דידיתי לאט אל מחוץ למוזיאון, מנחם את עצמי שאם כואב לי, זה אומר שאני עדיין חי. מילא, יש עוד הרבה דברים אחרים לעשות. בזמנו, חשבתי על הרבה תכניות ליום ההולדת, אך משום מה לא הצלחתי באותו רגע לזכור שום דבר מסוים. למעשה, נדמה כי חלקים שלמים מחיי אבדו בתהום הנשייה. הלכתי בזהירות אל עבר גני טווילרי הסמוכים, מנסה לאתר ספסל פנוי בין כל הזוגות הצעירים שהתנשקו בתשוקה. הו, משובת הנעורים. אני עדיין זוכר תקופות בהן הייתי אחוז בכל התאוות הללו, כאילו שזה היה אתמול. אז, לא עלה על דעתי שלאחר יותר מחצי יובל של חיים, אמצא את עצמי ערירי בפריז. למראה הליכתי המאומצת, קמה בנימוס ומפנה לי את מקומה נערה צעירה, שמטיילת בגן עם נכדיה. אני מתיישב על הספסל, בלווי אנחה כבדה, ונזכר לפתע בקרואסון שקניתי בבוקר. שוקולד איכותי עטוף בבצק עלים מתוק ורך, בהחלט מעורר תאבון. מצד שני, השוקולד עמוס בסוכר לא בריא והחמאה, כולה כולסטרול. כמובן שזה לא יגרום לי לזרוק אותו, הרי אפשר להאכיל את היונים! מיד מגיעות אלי ארבע יונים תפוחות, הומות בחיבה. ניחא, אז מה אם לא זכיתי להעמיד צאצאים? היונים אוהבות אותי אהבת אמת, מעבר למילים או למחוות אנושיות. בספסל ממול, צרפתי קשיש, מלווה במטפל אסיאתי, ממולל את הבגט שבידיו. בן רגע הציפורים הבוגדניות עפות לכיוונו ומותירות מסביבי לשלשת ירוקה. המנוול מסתכל עלי במבט מתריס, כשסביבי עורבים מגיעים לאכול את פירורי הקרואסון שנותרו, בתקווה שעד סוף ארוחתם, גם הגווייה שלי תהיה להם לקינוח. על גופתי המתה! אני מגרש אותם בידיי, לפחות בינתיים. כמו כל אדם שחוגג יום הולדת עשרים ושש, אני מנצל את הזמן להרהר במילים שייחרטו לי על המצבה. כבר לפני עשרים שנה, השלמתי עם כך שתארים כמו "הוד רוממותו", "הדוכס" או "הרוזן" כבר לא ילוו את שמי. בסביבות גיל עשר, גם "הכדורגלן הנודע", "השחמטאי רב האמן " או "המוזיקאי המחונן" ירדו מהפרק. כעשור לאחר מכן, ויתרתי גם על "אדמו"ר", "מר"ן" וכל דרגה צבאית מעל סמ"ר. עוד ועוד תארים נמחקו מהרשימה. האשמאי הזקן (מעניין מה הא עשה במלחמה?) זוכה בינתיים לעוד ועוד ביקורים של יונים, נושאות עלי זית. עכשיו, אחרי ששלטונות גרמניה אסרו את אחרון השומרים מדכאו, אבדה תקוותי האחרונה, לפצוח בקריירה של צייד נאצים מוערך. נראה שנשארתי בעיקר עם "ז"ל", אם כי יש עדיין סיכוי ל"הי"ד", תלוי באיזה שעה אעלה על המטרו. השמש החלה לשקוע, יום ההולדת נגמר. רבים מחבריי אינם כאן עמי, ואלה שכן, צעירים ממני באופן ניכר. לא נותר לי אלא ללכת בדרכו של כל אדם, ולצאת עמם למועדון לכבוד יום הולדתי.
0 תגובות
מצר המנבח
09/12/2013 04:23
רוי דה-יאן

מרתקים הם מיני האדם: בעוד שהפרטים הארצישראליים מתחילים ללבלב רק עם בוא האביב, עת שביכולתם לחשוף את עורם המהודר ולבצבץ על שפת הים, ימי החורף הם שיא פריחתם של המינים האנדמיים לצרפת, אשר דווקא בקליפותיהם הרבות טמונים היופי וההדר. עם בוא הגשם, קמים הזכרים והנקבות, מבוצרים במקטורנים, אפודות, צעיפים וכובעי פרווה, וגודשים את הרחובות, מוארים באורות חג מולד שהחליפו את עלי השלכת. עם זאת, בשבועיים האחרונים השתלט מין פולש על הרחובות: תחת כל עץ רענן, הוצבו שמונה קנים ושמש, אשר מאפילים על נצנוציו של האייפל, ומביסים את שער הניצחון. גייסות חב"ד השתלטו על נקודות המפתח בעיר, צעיריהם רוקדים בכיכרות במעגל וזקניהם נואמים בצרפתית על סגולותיו של העם היהודי. אור לגויים ניצת מכל פינה בירושלים החדשה, חג האורים בעיר האורות. מתוך אהבת חינם עמוקה, הגעתי עם ידידותיי מלבנון ומתורכיה אל צור ישראל, אל החנוכייה המפוארת שמתחת למגדל אייפל, מבטיח להן שעד סוף הערב הן יזכו לאכול לביבות וסופגניות מתנת עם הנצח. הלוך וחזור, עברנו בין חסיד לחסיד, אך זה קמצא וזה בר קמצא. חרף העובדה שאילפתי אותן להגיד "חג שמח" כמו בנות ישראל כשרות, בעלי הדוכנים היהודים היו ספוגים בשנאת חינם ובתאווה לכיסוי הוצאות, ולא אפשרו לנו לטעום מהלביבות שהוצגו לראווה באוהל.
חרה אף ה' בעמו מאוד, ונתן אותו בידי צריו. כשהשכמתי למחרת ונכנסתי בשערי האוניברסיטה, חזיתי לפתע בעשרות שלטים מכל הקירות, עם מפות המציגות את השתלטות היהודים על פלשתינה ונישול תושביה המקוריים. באולם הכניסה של הקמפוס השני, הוצבה תערוכה על פשעי הציונות מתש"ח ועד היום. סטודנטים צרפתים, לבושים במדי צה"ל, עמדו בפינה והציגו מחסום ישראלי מאולתר, במטרה להראות את קשייהם של הסטודנטים בפלסטין. שיאו של זעם האל התבטא ביום שלישי, אז נערך כנס מפואר, עם כיבוד נדיב, שבו הדוברים קראו לחרם כללי במטרה לבטל סופית את הישות הציונית. ואכן, הקריאה לא נפלה על אוזניים ערלות. בכל אותו שבוע חיפשתי סיכומים לקראת המבחן, אך מצאתי רק אמתלות: אחת לא מסכמת, השני לא מוצא, שלישית כותבת רק בסינית מסורתית, ובקולם מהדהד העונש האלוקי, על כך שביהירותנו מרדנו באומות העולם, עלינו בחומה והצבנו עליה חנוכייה מנקרת עיניים.
"שיחנקו", סיננתי במרמור, יושב בקפיטריה, מנסה להתכונן למבחן עם חומר מויקיפדיה בעודי מוקף בסטודנטים ממדינות נאורות, שמעבירים זה לזה סיכומי שיעורים. נאה דורש, נאה מקיים: הזנחתי את המחברות, רצתי אל הסופרמרקט, ושבתי עם ידיים מלאות סופגניות. ביחד עם תא הסטודנטים היהודיים של האוניברסיטה (שניהם היו פנויים באותה שעה), הנחנו חנוכייה צנועה לצד עץ האשוח, חילקנו בענווה סופגניות לעוברים ושבים, וביקשנו שיגיעו לועידת השלום אותה ערכנו, המפגישה בין סטודנטים ישראלים לפלסטיניים. עם כל הרצון הטוב, המצב נראה חסר סיכוי: הצלחתי לממן מכספי רק עשרים סופגניות, ונדמה שהן לא יספיקו אפילו לשתי דקות, לנוכח קהל הסטודנטים הרעבים. אולם, המנחה הקטנה שהקרבתי לשם שמיים (10 אירו במבצע) השפיעה על היושב במרומים. בדרך נס, עשרים הסופגניות הספיקו לשעתיים שלמות, עד תום יום הלימודים. במקביל, וללא כל קשר סיבתי, באותן שעתיים היכה הקב"ה באויבי ישראל, מכין מטבח מצר המנבח: אותם גויים ערלי לב נגסו בסופגנייה שוב ושוב, מימין ומשמאל, מילאו את גרונותיהם בבצק משומן, ולבסוף, חנוקים, הם גילו שכל מאמציהם לא הניבו אלא טיפה קטנה של ריבת תפוחים. מה רבו נפלאותיך ה'!
הפיוס המיוחל הגיע לבסוף, ביום הולדת מוקדם של אחד היהודים, ישוע מנצרת. ישבתי בפינה, שתיתי וויסקי עם אחד הפלסטינים שהוזמנו, ויחד גילינו שרב המשותף על המפריד: עור שחום, כיסוי ראש גדול לגברים, זקנים ארוכים – מסתבר שרק שנינו, היהודי והמוסלמי, חשבנו שזה רעיון טוב להתחפש לסנטה קלאוס במסיבת חג מולד.
0 תגובות
שנאה
19/11/2013 04:18
רוי דה-יאן
דבר ידוע הוא שכל זרם מודרני שתתורו אחר שורשיו – בין אם בתחום האומנות, הפילוסופיה, הפוליטיקה או הספרות –  יוביל אתכם לבסוף אל פריס של המאה התשע עשרה. לעתים, עת אני נוגס בקרואסון מתוצרת הסופרמרקט או צופה בסרט צרפתי שהורדתי למחשב, אני חש שכל חיי אינם אלא גרסה שטוחה וממוסחרת של אדם אחר, אותנטי, שחי כאן בתקופת הרפובליקה השלישית. גם אם אותו אדם חש כמותי שחייו הם סתמיים וחסרי משמעות, אני בטוח כי אצלו הייתה זו ריקנות עמוקה ואומנותית, ריקנות מהסוג שמצמיח רעיונות אקזיסטנציאליסטיים, ולא שיטוט סרק ברשתות חברתיות. עם זאת, עיר האורות אינה רק ערשם של מחשבות ברומו של עולם; סביר להניח שגם כל דבר שנאה שאי פעם תבטאו, נהגה לראשונה בצרפתית. מתרגשים מקללות אנטישמיות נגד יהודים? אדואר דרימון כבר חשב על זה לפני שתי מאות, תוך שיטוט פסטורלי על גדות הסיין. שומעים על פשעי שנאה נגד ערבים? אלבר קאמי כתב על זה ב"הזר", עוד לפני שזה היה כה פופולרי. מופתעים מידוען שבועל קטינות? הרי השפה הצרפתית כבר הקצתה לכך מונח מיוחד. הם קוראים לזה "איש רוח". 
משום כך, החוויה הפריזאית שלי הוכתרה בהצלחה רק בימים האחרונים, כשהפכתי באופן רשמי לאדם השנוא ביותר בצרפת. הכל התחיל לפני כשבוע, כשגמרתי אומר להיות גם כאן אוכל חינם. בניגוד לתדמית היוקרתית שסיאנס פו, האוניברסיטה בה אני לומד, מנסה להציג, מהרגע שנכנסתי לשעריה התחוור לי שכיבוד קל אינו חזון נפרץ, לא כל שכן השתלמויות עם ארוחות צהריים מלאות, כנהוג בארץ הקודש. כשנודע לי על כנס שלום ישראלי-פלסטיני, לא היססתי לרגע והגעתי בין הראשונים, תופס מקום של כבוד במרכז השולחן. משיקולים אסטרטגיים, לא ראיתי צורך לחשוף את זהותי כעד מרכזי מלב לבו של הסכסוך, עד שתיוותר הפרוסה האחרונה שלא ידעו למי לתת. הנואם הראשון היה בן תשחורת צרפתי שביקר בארץ לפני שנה במסגרת אותו ארגון. בעדות מרגשת, אשר הותירה את הקהל בפה פעור ואותי בפה מלא עוגות, הוא סיפר על הגזענות, על הסבל האינסופי, על העינויים הנפשיים ועל הייאוש הרב, אותם חווה במשך שעתיים, עד שפקיד ההגירה בשדה התעופה ניאות להעניק לו אשרה. הזלילה נמשכה גם עם נאומה של הדוברת השנייה, אשר תיארה את גבורתה הרבה אל מול פקיד המכס האכזר, שלבסוף גרמה לו להאמין שהיא סתם צליינית ולא פעילת שלום אמיצה במסווה. לפתע, הדלת נפתחה. אל החדר נכנסה פעילה נוספת בארגון, אשר מכירה אותי מהלימודים ויודעת שאני ישראלי. חיש קל, נחשול לחישות הציף את האולם, נושא מעליו מבטים קוצפים כלפי המרגל הציוני. כל הנוכחים הסכימו כי נוכחות של ישראלי רק תכשיל את המטרה המקודשת של הארגון, להזדהות עם סבלם של הצעירים הצרפתים אשר מעוכבים בנתב"ג. ביום הבא, הפעילים לא שכחו את פרצופי, וזיכו אותי במבטי שטנה חודרים בכל מסדרונות האוניברסיטה.
בצר לי, יצאתי בכרס ריקה אל הרחוב עם ידידתי התורכייה, לחזר על הכנסים. הלכנו אנה ואנה, עוד ועוד מוזיאונים ופסלים, אך אף לא השתלמות אקדמית אחת לרפואה. כשכבר עמדנו להתייאש, הופיע מול עינינו קהל אנשים, מהודרים בלבושם, משוחחים זה עם זה בנעימות. בראש הטור – קולות בליסה, ובזנבו – אנחנו, יהודי ומוסלמית, עוטים חזות אקדמית ומכובדת ככל שנוכל. העומדים בתור בלעו את הפיתיון, וקיבלו אותנו אל קבוצתם ללא שאלות. למרבה האכזבה, ככל שהאוכל התקרב, התברר כי הכיבוד האקדמי אינו מכיל אלא קרקר קטן המוגש לכל אורח. התקדמתי בחוסר חשק בתור, מתנחם בכך שלפחות זוהי ארוחה צמחונית. "גופו של ישו", הכריז הכומר כשהגיע תורי, והגיש את הקרקר אל פי. מודע לשערוריות המיניות הרבות המתרחשות בין כתלי המנזרים, ניסיתי להיזכר, בשבריר שנייה, כיצד בוצע טקס זה בטרילוגיית הסנדק, אך הזמן לא עמד מלכת - חטפתי את הקרקר מידו, ורצתי אל מחוץ לכנסייה, אל מול פניהם הזועפות של המתפללים.
התחנה הבאה בהשנאתי על העולם הייתה חוג האייקידו, שם השטנה כלפיי נוצרה כבר מהשיעור הראשון. בעוד שאני שיערתי כי משמעותה של "אומנות לחימה" היא אלימות ממוסדת עליה אקבל נקודות זכות, הצרפתים, כמו עם כל תחום אחר, העדיפו להדגיש את ה"אומנות" בצירוף זה. לפיכך, השיעור החל בסדרה של טקסים פגניים, במהלכם כורעים ברך ומשתחווים לתמונתו של יפני זקן. ייהרג ובל יעבור! הצהרתי מיד, לא אכרע ולא אשתחווה. אומני הלחימה קיבלו את דעתי, ובמהלך השיעורים הבאים הם סיפקו לי שלל הזדמנויות ליפול על קידוש השם, תוך סיבוב אומנותי של שורש כף היד שלי. 
כך בגוף דואב ולב שטום, זחלתי אל תחנת הרכבת. בכניסה הוצבה פרסומת גדולה לתערוכה חדשה במוזיאון השואה. יהודים במחנה ריכוז, בשחור לבן, עם תלאי אפרפר על חזם. לצד מגדל השמירה, הופיע ריבוע צבעוני עם קריקטורה של יהודי זקן, מקושט באף ענק וחיוך מרושע, לצד כיתוב המסביר כי זהו רוטשילד, המשתלט על כלכלתן של מדינות. נו באמת, איזו קלישאה שחוקה, חשבתי בלבי. שוב מלעיטים אותנו באותה אנטישמיות קלאסית, באותם דימויים מיושנים שכבר פסו מן העולם? לקח לי כמה שניות כדי להבין שהקריקטורה האנטישמית לא הייתה חלק מהפוסטר, אלא הודבקה עליו במחאה, לצד סטיקר של תנועת ימין קיצוני אשר הסתיר את ראש היהודי שבתמונה. חיוך זועם מילא את לבי. הנה את, אויבתי משכבר הימים. האנטישמיות הטהורה, הקלאסית. שנים רבות שקראתי עלייך בספרי הלימוד, צפיתי בך בסרטים ודמיינתי אותך בחלומותיי. ועכשיו את ניצבת מולי בכל עוזך, משחיתה את זיכרון השואה בלב ליבה של פריס. אך הפעם, היהודי העומד מולך איננו עוד יהודי גלותי, חלש ומפוחד. זהו צבר זקוף וגאה, שזה עתה שב משיעור אייקידו מפרך. גירדתי מהפוסטר את מדבקת הנאצה, תוך זמזום מרגש של "אשרי הגפרור". למרבה הצער, הדבק האנטישמי היה די חזק, כך שעם המדבקה נקרעה גם חתיכה ארוכה מהפוסטר המקורי. לפתע, חשתי מבטים מאחורי גבי. לקח לי רגע להבין מהו המחזה הנגלה אל באי המטרו: אדם שחום, בעל שפם לא מטופח (אותו גידלתי זה עתה לכבוד מובמבר), מזמזם שירי עם זרים ומשחית פוסטר זיכרון לשואה. שוב פעם המוסלמים האלה עושים צרות. אללי! כיצד אוכיח שכוונתי היא להטיב ולא להרע? שפעולתי נובעת מבוז ולא מכבוד? ומה אעשה אם הם יעכבו אותי ויקראו למשטרה? לפני שהספקתי לשקול את תגובתי, הנוסעים הגיבו בנחרצות, באותו אופן בו הם מגיבים כלפי שנאת מוסלמים, צוענים, אפריקאים או הומואים. הם המשיכו ללכת אל דרכם. 
אולם בשבילי, כעת, לאחר שחוויתי שנאה מהשמאל ומהימין, מהנוצרים ומהפגנים, מהאנטישמים ומהפילושמים, אני מתחיל להרגיש שגרתי בפריס.    

0 תגובות
ארוחות של גויה
09/11/2013 19:10
רוי דה-יאן
בשביל חלק גדול ממכריי כאן, אני היהודי הראשון שהם פגשו בחייהם, וייתכן שאף האחרון, דבר המטיל עלי אחריות לגרש ממוחם את תדמית היהודי הנצחי, ולהחליפה בדמות חיובית ומגניבה. אומנם, אינני שותף להנאותיהם כשאת קערת הגבינה הם טובלים עם שרץ בידם, וגם ליהדות השרירים כבר לא אוכל להתקבל. אך עם כל זאת, את התדמית הכלכלית של עם ישראל גמרתי אומר להזים. אין זה פשוט כפי שזה נשמע: הוצאה של כסף רב מאששת את השמועה על עושרם של היהודים, בעוד שחסכנות מוכיחה את קמצנותנו. הפתרון היחיד לכך היה לבזבז את כספי ללא חשבון בזמן שהייתי עמם בספרד, להזמין משקאות שאינני מבין באיכותם, לרכוש בדמעה מגנטים של תיירים, ולבסוף, כשהם שבו לברצלונה ואני נשארתי ליומיים נוספים במדריד, להראות להם בגאווה את ארנקי הריק, עם 26 אירו, שאמורים להספיק ליומיים וחצי בבירה אירופאית. 
כך הגעתי אל "קאסה אספנייה", המלון הזול ביותר במדריד, בפינתו של מגרש נטוש אשר אף אחד מהשכנים לא הכיר את שמו. במאמצים רבים מצאתי את הדלת המתאימה, וטיפסתי אל הקומה השנייה של הבניין הדלוח, שם המתינה לי פקידת הקבלה מעבר לזכוכית משוריינת. היא הביטה בי בעיניה הירוקות ומלמלה לעצמה את פרטי דרכוני, במבטא מזרח אירופאי עלום. "רק רגע", היא ציוותה בנוקשות, לפני שהעבירה לי את המפתח באשנב. היא פתחה את הדלת וסימנה שאגיש לה את זרועי. "זה אומר שאתה חלק מהמלון", הלבישה צמיד ירוק על ידי הימנית. ניסיתי לתהות מה אעשה כשהצמיד ירד במקלחת, אך היא השיבה בטון מלגלג כי הוא אף פעם לא יורד. היא נכנסה עמי אל המלון והראתה לי את הדרך לחדר. אמריקאי מזוקן שטף סיר גדול במטבח, ושאל אותה בקול סופרן האם הוא יכול, כמו בהונגרייה, לחפש דירה בתחנת הרכבת. "אני מרומניה", היא ענתה בקוצר רוח, והראתה לי את מקומי בחדר חשוך החלונות. במיטה מעלי ישבה סינית שמנמנה, קוראת עיתון בשפתה ומתקשרת למודעות הדרושים על מנת למצוא עבודה. זונה גבוהה ומתולתלת שאלה בערמומיות אם יש לי חברה. היא אמרה שהשתנתה הרבה בחיים, אך חזרה לבסוף להיות זונה. ברקע, שמעתי דיון באנגלית קלוקלת, בין שני קולות לא מתואמים. מה אעשה כאן יומיים? שאלתי את עצמי בייאוש.
למזלי הרב, התברר לי שבחלק נכבד מאירופה, המוזיאונים הם בחינם לצעירים עד גיל 26 (הגיל בו כל אדם סביר צלח שני תארים והפך להיות גורם יצרני בחברה), וכמו כן למובטלים (המצב אליו הספרדים נכנסים בפועל לאחר שסיימו את התואר). רבים וודאי יטענו שזהו צעד טיפשי בשביל מדינה במשבר, שיעודד את הצעירים לחפש השראה במקום פרנסה, לבהות בעמודים רומיים במקום בעמודי הדרושים, בזמן שאצלנו, בעלי התודעה הכלכלית, גם לכותל המערבי עלולים לדרוש כרטיס בתשלום. אני מצדי, זכיתי מן ההפקר, והשתאיתי בכיסים ריקים אל מול העושר התרבותי שהצמיחו הספרדים. ואכן, לאחר שבוע של הוללות, הייתי זקוק לספוג מעט שמרנות אירופאית, מתקופה בה טרם הומצא האינטרנט שעיוות את מוחותיו עם סטיותיו הרבות. כי אין דבר טהור יותר ממריה הבתולה, שמשום מה ספרדים רבים בחרו לצייר ללא חלק עליון, ולעתים אף משפריצה את חלבה הקדוש אל פיותיהם של המאמינים בעלי הממון. מימים בהם מיתוס היופי היה שונה, ונערה בת שש ששקלה שבעים קילו לא נחשבה חסרת חן, אלא להיפך, הובאה אל בית המלוכה וצוירה עם שלל שמלות שנתפרו לכבוד המאורע, או עם עלה תאנה בודד למחלצותיה. ימים בהם ילדי המלכים לא שיחקו במשחקי מחשב פוגעניים, אלא השתעשעו עם גמדיהם הפרטיים, כפי שתיעד ולסקס בציורו "לאס מנינאס". המחשבה הבריאה מופיעה גם בציורים של הרונימוס בוש המוצגים שם, בהם אוזניים ענקיות שוחטות את בני האדם, וחזיר בלבוש נזירה כופה את עצמו על איש כחוש. כל זה, למרבה הצער, הומר לעולם של מוות וסטיות, כאשר הספרדים החלו לצייר את שמתחולל מול עיניהם, החל בציוריו השחורים של גויה וכלה ב"גרניקה" של פיקסו.
רווי מראות, שבתי בערב אל המלון, לאחר שקניתי בשני אירו ארוחת ערב לבישול מהיר. בתום מאבק עיקש בדלת הכבדה, גיליתי את האורחים באותם מקומות. הסינית קראה את אותו העיתון, מתקשרת שוב ושוב למספרים המופיעים בו. האמריקאי, תוך שטיפה של הסיר הגדול, תהה לעברי איפה יבש בעולם. "מונגוליה?", ניסיתי את מזלי, והוא הסביר שהוא חושש מההתחממות הגלובלית, היות והוא כבר בן חמישים וחמש. קולות הדיון מהבוקר המשיכו ברקע ביתר שאת. כשחקרתי אודות מקורם, הסטתי את הוילון הירוק הדהוי וגיליתי היפי מהולנד המדבר על שלום עולמי, ושני פינים, עם כובע צבאי וקיטבג ירוק, המלהגים על חשיבות השירות הצבאי. עוד ועוד אנשים התגלו בפינות ההוסטל השונות, מדברים בעוד קולות ועוד מבטאים. תחושה מוזרה ליוותה אותי בעת שניסיתי לישון, מגרש חרקים עוקצניים שעטו על ראשי. מעלי, הסינית השמנמנה בכתה כל הלילה. לפתע הבנתי שכולם נשארו שם. כל אותם אנשים. הם לא מחפשים עבודה או טיול או לינה זמנית. הם נמצאים בדיוק במקומם הראוי, בחדר ארבע עשר המיטות של קאסה אספנייה. ואף אחד לא יודע על קיומו של השני, כל אחד לבדו, מעביר את הנצח שנותר לו בעולם. ריחמתי עליהם במחשבה ראשונה, אך פתאום נחרדתי להבין שגם אני פה. יוצא בבוקר לטייל או ללמוד, אך תמיד חוזר אל המיטה הזעירה בחדר השחור, מדבר אל עצמי בין המונולוגים של שאר האורחים. 
הבוקר הגיע, נמלטתי מהמלון, ונשמתי לרווחה כשהגעתי אל המטוס. אנשים רגילים חברותיים, שנוסעים ממקום למקום, מתקשרים עם העולם עם מכשירים מתקדמים. עברתי ביניהם בחיוך עד שהגעתי למקומי. הם הביטו במסכיהם הקטנים, ממוטטים חזירים, מנפצים ממתקים. איזה הקלה לחזור לפריז, חשבתי, משחק עם ידי בצמיד הירוק.

0 תגובות
בסוף מערב
31/10/2013 22:32
רוי דה-יאן
ראשית, אני חש צורך להתנצל על האיחור הרב בכתיבה: שוב היכה בי יצר הנדודים, והוביל אותי, יחד עם שני ידידיי הלבנוניים, אל מעבר לרכס הפירנאים. כסטודנטים הממומנים על ידי האיחוד האירופי, לא יכולנו לעמוד בצד לנוכח המשבר הכלכלי בספרד, מבלי לקטוף את פירותיו ולטייל כאן בזול. לשמחתנו, כבר עם הגעתנו הוזמנו למסיבה מקומית, והוקל לנו לדעת כי הספרדים לא נוטרים לנו טינה על המלגה בה אנו זוכים, שמשולמת מכספי המיסים שלהם, אלא רק לגרמנים, שלדידם אשמים בכל התלאות הכלכליות במדינה. למעשה, ההיפך הוא הנכון: כשסיפרתי לאחת מהן שאני יהודי, לא רק שהיא לא גירשה אותי כמנהג אבותיה, היא אף סיפרה לי בהתרגשות על העניין הרב שלה ביהדות ובהיסטוריה של עם ישראל. היא לא עצרה שם, והחלה להמטיר עלי קושיות מהתלמוד. "מה גרם לך להתעניין כל כך ביהדות?", שאלתי במטרה להסתיר את בורותי. "הו!", היא חייכה, "זה התחיל בתואר הראשון שלי, כשבחרתי ללמוד נושא שקשור אליכם - כלכלה וחשבונאות. מרתקת אותי הגישה הייחודית של הדת שלכם לעשיית כסף, ואני תמיד מופתעת שהיהודים, על אף כל השנאה שהם חווים, מצליחים להתעשר ולהשתלט על הכלכלה". ממעט ההיסטוריה שלמדתי, הבנתי לאן הרעיונות האלה מובילים. "אבל האיש העשיר בעולם הוא דווקא לבנוני", אמרתי, מצביע בחיוך מרושע אל חבריי לטיול. זה לא ממש עזר, והיא ניסתה לשאול אותי שוב ושוב כיצד לפתור את המשבר. למרות הפצרותיה, לא פלטתי דבר. הגרמנים אשמים בכל והיהודים הם המלאך המושיע. מי אני שאקלקל צדק היסטורי זה, במדינה שנשארה פשיסטית עד לפני מספר עשורים? כשחזרנו משם, רק אני והלבנונים, לעומת זאת, הסכמנו פה אחד שהמשבר נובע מהעצלנות של הספרדים. הסיאסטה, הפנסיה המוקדמת, החופשות. מי כמונו, סטודנטים נצחיים שמתבטלים באירופה על חשבון נדבות, יודע התייעלות מהי. 
בינתיים, הלבנונים שכרו מכונית עם עוד סטודנטים וכעת הם אצים מעיר לעיר, בעוד שאני מעדיף לטייל לבדי. פחות מקומות, אך ניתן כך להכיר כל עיר לעומקה. דוגמא טובה לכך היא גרנדה, בה אני נמצא עכשיו, אשר אינה מקום שניתן לחלוף עליו כהרף עין. כשהעפלתי היום בבוקר אל ארמון אלהמברה שמעל העיר, החום הפתאומי לא הרתיע אותי, לגמתי מים רבים והתכוננתי לשהות ארוכה במתחם היפיפה, שנבנה על ידי המוסלמים במאה ה- 13. בעוד שהמבקרים האירופאים רואים בערבסקות סמל של האסלאם הברברי, שכבש את חצי האי האיברי למשך מספר מאות שנים, בעיניי, כיהודי, ובעיני המוסלמים הרבים שמבקרים כאן, הארמון מגלם תרבות של סובלנות והשכלה, תרבות אשר האינקוויזיציה ניסתה להכחיד. דוגמא לכך היא מערכת הניקוז המשוכללת שבנו הסולטנים המורים, שכללה תעלות, בריכות מפוארות ובעיקר שירותים בכל פינה. הנוצרים החשוכים, בניגוד בולט לכך, לא הותירו ולו תא שירותים בודד בכל המתחם. עוד מזרקות, עוד בריכות, מים מרשרשים בכל פינה. איזו אדריכלות מופלאה, אני מהרהר, לא יכול להיות שאין פה בכלל שירותים. אבל הקשתות הרחבות מונחות זו על גבי זו ואינן משאירות פינה אחת פנויה. אלה, כמובן, סתם צרות של עשירים. יש לי זכות גדולה לבקר במקום כל כך יפה, משקיף בנחת על הסמטאות המפותלות של גרנדה, בזמן שבני עמי שחיו כאן אולצו בכוח להתפנות. קשה, קשה להתפנות. אבל חייבים לקבל החלטה. מצד אחד, הארנק בכיסי זועם על הסכום שנגזל ממנו, ודורש שאצלם כל אבן ואבן באתר. מצד שני, כמה סנטימטרים ממנו, השלפוחית משבשת את שיקול דעתי. בלית ברירה יצאתי מהאתר עם חצי תאוותי בידי, היישר אך תור הזהב בכניסה לשירותי הגברים.
למרות שביקורי בארמון התקצר, כשירדתי חזרה אל גרנדה, בחפשי אחר ארוחת צהריים, גיליתי כי אין צורך להעפיל גבוה, שכן המאבק בין הנצרות לאסלאם עודנו חי במבנים השונים בעיר. בצד אחד של הרחוב, עומד לו "רקונקיסטה", בר טאפאס המעוטר בציורים של אבירים ימי ביניימיים, אשר מגיש יין "סנגרייה" בלוויית כותלי חזיר. בעבר השני, ניצב תאב נקם פלאפל "אלאנדלוס", המציג תמונות של פיתות, של לאפות ושל הכעבה במכה. הבעלים שלו, סורי שברח מחומס, מתהדר בכשרונו לקלל את אסד בחמש שפות שונות, ולקונן על עירו. כמוהו, לפתע גם אני מתחיל לחוש געגועים. אכן, לעתים צריך לנסוע רחוק כדי להעריך את המקום ממנו באים. הו, פריז. איך אטעמה את אשר אוכל ואיך יערב, כשאין זה מתקרב לקרואסון הדלוח ביותר בעיר האורות? למזלי, בכניסה להוסטל האורחים מדברים בבליל של שפות, וביניהם בני ארצי המשוחחים בצרפתית. משום מה, הם הופתעו לשמוע שאני פריזאי (כנראה שלא ביקרו הרבה זמן בבירה), וקיבלו אותי בחשדנות אל שיחתם. יש להודות כי חלקים רבים מהשיחה לא הצלחתי להבין, כנראה שזה מה שקורה כשמנסים לשוחח עם פרובינציאליים שכמותם, אשר מסרבים להתאים את להגיהם אל הצרפתית התקנית שבפי. ניחא, מחר אני נוסע אל מדריד, לפגוש את חבריי הלבנוניים. הם צרפתים אמיתיים, אשר השקיפו על מלחמות תוך האזנה לשאנסונים, העבירו את ההפצצות תוך קריאה של רוסו, ובניגוד לתושבי צרפת, הם מכירים היטב את ערכם של חירות, שוויון ואחווה. 

0 תגובות
אומנות
15/10/2013 19:48
רוי דה-יאן
בוקר יום ראשון. מבעד לחלון, עננים כבדים מסתירים את עיר האורות ורוחות צוננות מטלטלות את צמרות העצים. עם שיער סומר מכף רגל ועד ראש אני יורד אל הרצפה הקרה, פותח את הדלת ומתכונן לצאת אל הרחוב הקפוא. לו רק היה ניתן לשלוט באיתני הטבע, אני מהרהר ברעד, לו היה בנמצא משהו שיעצור את הכפור מלהגיע אל גופי החשוף. 
בגדים! אני נזכר, וממהר לפתוח את הארון, אך לאכזבתי אני זוכה לקבלת פנים צוננת של חולצה קצרה, מכנסיים דקות וזוג גרביים לא תואם, אשר נאחזים בכל כוחם במדף מתוך פחד למעוד ולהפוך לטרף של ערימת הכביסה המלוכלכת המאיימת תחתם ברעבתנות. הקרח ברגליי לא מותיר לי ברירה, ולאחר מספר דקות אני יוצא לרחוב עם מגדל של בגדים מלוכלכים בין ידיי, מפיל שובל של גרביים שיאפשר לי למצוא את דרכי חזרה מהמכבסה. בניגוד לתדמית המתקדמת של צרפת, הציוד במכבסה האוטומטית מיושן להחריד: בעוד שמכונת הכביסה בבית הוריי אינה דורשת אלא דחיסה את הבגדים לתוך המכשיר ולאחר כמה שעות לאסוף אותם כשהם יבשים, מקופלים ועמוסים בקופסאות פלסטיק עם אוכל משבת, מכונות הכביסה הצרפתיות ספגו את רוח העצלות והפנסיה המוקדמת השוררת במדינה, ומחזירות את הבגדים מקומטים (!) ורטובים (!!!). לא אתפלא אם בביקורי הבא כאן, ימכרו בבולנז'רי כיכרות בצק במקום בגטים, ובפרומז'רי יגישו עטינים במקום גבינה. אך כנראה שככה זה, אין עם כובס בארצו, ועליי לייבש את הבגדים לבד. אומנם השמש לא נצפתה כאן מאז לואי ה- 14, אבל הראש היהודי ממציא פטנטים, שהרי אם חודש בשנה אנו חיים על לחם שלא תפח, אין מה להתייאש מקצת כביסה מלוחלחת. השרוכים נשלפים מהנעליים, נקשרים אל קצות המיטה, ובן רגע הדירה הופכת למתקן ייבוש מפואר. לאחר התבוננות ממושכת ביציר כפיי, תוך סקירת הקומפוזיציה של התחתונים המשובצים על רקע הסדין המפוספס, קשה לי שלא לראות את הפן האומנותי החבוי שפרץ ממני זה עתה. מי יודע, ייתכן שההשראה שהעיר הזו סיפקה לפיקאסו, ואן גוך ומאטיס, לא פסחה גם עלי. 
כדי לחקור לעומק את הצד היצירתי שבי, החלטתי לסקור בימים הבאים את מוזיאוני האומנות השונים. קשה להחליט מה לתאר קודם: המורשת של הלובר? הקלאסיקות של אורסיי? הייחודיות של מוזיאון האומנות היהודית? או שמא החדשנות של פומפידו? בניגוד לזרמי האומנות הישנים, שניסו לחקות את המציאות כמידת האפשר, האומנות המודרנית דורשת מהצופה להפעיל את הדמיון. כך, הצופה המתבונן ביריעת הבד הריקה עם הריבוע השחור בתחתיתה, נסחף בתחושות עזות, מפליג בדמיונו, ומדמיין שהוא מבקר אומנות גדול שמבין בציור מודרני ויודע להעריך איזו יצירה תימכר במיליונים ואיזו תיתלה במשרדי ממשלה. באופן זה, האומנות מאפשרת לצופה לחרוג מחייו האפורים כסטודנט משועמם, לגרד בחשיבות בזקנו ולשלוח מבטים נוזפים אל הגברים הרבים, קורבנות של ירח דבש כפוי, שמנסים לסגל לבהייתם בציורי העירום ארשת של התעניינות אומנותית. עם זאת, גם ביצירות הקלאסיות, שאת משכנן ביקרתי יחד עם ידידתי התורכייה גוזדה, יש משהו מעורר השראה, מלמד על תקופה בה אידיאל היופי כלל גם נשים רחבות אגן, עבות שוקיים ועם נטייה לנתר בעירום מתוך צדפות. מי יודע, אם ההתחממות הגלובלית תימשך, אולי ניתן יהיה יום אחד להשיב עטרה ליושנה, וגם אנחנו נסתובב בלב פריס כאדם וחווה, מלטפים נמרים ומתפרצים לאירועים דתיים. אין ספק שזה יקל על הרבה דברים, חשבתי, מפלס את דרכי למיטה בין יער הבגדים המתייבשים.

0 תגובות
בדד
10/10/2013 14:59
רוי דה-יאן
היום הייתי לבד. או אתמול. אני לא יודע. אין להכחיש כי השהות בפריס מעוררת לעתים תחושה כי אני מתפרץ למסיבה אליה לא הוזמנתי, אך לעתים היא גם מעוררת תחושה שלילית, הרגשה לפיה צחקוקי הילדים, הנשיקות החולפות במטרו והזרקור של מגדל אייפל אינם אלא צופן סודי שאיני זכאי להבינו. לרוב אני פוטר זאת כרגש זמני ותו לא. עם זאת, לפני כמה ימים החלטתי לערוך ניסוי אמפירי בזהות בדויה, שיבחן האם הפריזאים אכן קושרים נגדי קשר רומנטי. לשם כך, התגלחתי, שיניתי תסרוקת, ניגשתי בביטחון לשתי צרפתיות כחולות עיניים שחילקו עלונים, ושאלתי אותן אודות הפעילות של הארגון אותו הן מייצגות, תוך ניסיון לדבר בצרפתית עם מבטא ספרדי בולט. הנערות התמימות נפלו בפח, ואף ההגייה הלקויה שלי, אשר משווה לי לרוב מעמד של חיגר או פיסח, לא ציננה את התלהבותן: הן מיד התייחסו אלי כאל בן ברית, והסבירו לי בעיניים נוצצות על ארגון הסולידריות הצרפתי-פלסטיני בו הן פעילות, פירטו מדוע ישראל היא שריד קולוניאלי שאבד עליו הכלח והפצירו בי לתרום כמה עשרות אירו בשביל לאמץ אסיר פלסטיני משלי. הנהנתי בחוסר נוחות, מחפש בכיסי אחר כפתור המצוקה שיזעיק ממסוקים את סוכני ההסברה של משרד החוץ. נראה כי בעוד רגע הן ישאלו למוצאי, וייאלצו אותי להסיר את זהותי השקרית. בעת שניסיתי לחמוק באמתלה כלשהי, התגנב לאזני משפט של אחת מהן: היא הצהירה בגאווה כי הארגון מתנגד לכל משא ומתן עם הכובש, היות והפתרון היחיד הוא חרם כללי על ישראל. פתאום, הכל הסתדר. יופי רועי, אמרתי לעצמי במרמור. לפני חודש וחצי הגעת לכיתה, וכבר גרמת לכך שיעשו עליך חרם. זה מסביר את הכל: את המוכרת בסופר שלא אמרה לי בונז'ור, את איש העסקים שקם כשהתיישבתי לידו ברכבת, ובעיקר את הקושי שלי למצוא יריב בשיעור הסיף האחרון, עד שלבסוף שיחקתי עם אנטואן, צרפתי גדל ממדים שלומד מזרח תיכון, שלכל אורך השיעור שילב דקירות ברוטליות בחזה עם הצהרות תמיכה נמרצות בחזבאללה. מאחר שלא נותר לי עוד הרבה זמן בפריס, כשיצאתי משם גמלה בלבי החלטה: כדי להסיר מעלי את החרם, אני חייב להשיג שלום במזרח התיכון, ויפה שעה אחת קודם. 
כך, בזמן שבארץ עסקו בנישוק ידי המתים שאינם יכולים להפריע להילולה, אני ניצחתי בגני לוקסמבורג על ועידת פסגה של סטודנטים מהמזרח התיכון. כאוריינטליסט טיפוסי, הקדמתי למפגש חיפוש אינטנסיבי במכולת אחר החומוס שנראה הכי אותנטי, במגבלות של פריס. ישבתי בשמחה על הדשא, פתחתי את הקופסא וחיכיתי לבואם של הדודנים, כשלפתע עיני נתקלה בתווית, המצהירה בבירור "חומוס צבר: מיוצר בישראל". איזו טעות! עד שהלבנונים ניאותו להגיע, אני דוחף לגרונם חומוס ציוני. במקום צעד של שלום, אני מאביס אותם במאכל שגנבנו מהעם שלהם, כופה עליהם לבגוד בעמם ולשבור את החרם על ישראל. אבל זה כבר היה מאוחר מדי. הלבנונים התקרבו, מסתכלים מיד על הקופסא, בזמן שאני מנסה לשווא להסתיר בידיי את התווית המסגירה. "גם אנחנו הבאנו חומוס!", אמרה אחת מהם בחיוך, מוציאה מתיקה קופסא זהה של חומוס צבר, "הוא לא רע בכלל". השיחה הייתה לבבית, עוסקת ברובה בחיי הסטודנטים בפריס. זה בהחלט היה מעניין, אך הזמן דחק, ואת החרם מעלי הייתי חייב להסיר, כך שנכנסתי בגסות בעובי הקורה. פניתי לאחד מהם, לבנוני מזוקן, ושאלתי האם הוא מסכים עם הטענה ששמעתי מאנטואן, רגע לפני ששיסף את בטני, כי מלחמת לבנון הייתה ניצחון מרהיב על הישות הציונית. "תראה", הוא השיב בארשת דיפלומטית, "במלחמה אין מנצחים ואין מפסידים". "אבל בינינו", הוא הוסיף לאחר רגע קט, "המלחמה ב- 2006 הייתה בעיקר תקופה מרוכזת של כיף. בזמן שאתם הפצצתם את הדאחיה, היו בשכונות שלנו מסיבות מטורפות עד אמצע הלילה". –"אתם מדברים על המלחמה ב- 2006?!", שאלה בת ארצו בעיניים רושפות, "זה היה הקיץ הטוב בחיי! כל הפאבים הטובים בביירות העתיקו את עצמם להרים, ושתינו שם כמו מטורפים. איך אני מתגעגעת לימים האלה".
זה היה מפגש מהנה ביותר, אך כנראה שבני שיח אלה אינם האנשים שיסירו ממני את החרם. בלב כבד חזרתי אל דירתי הבודדה. נראה כי נגזר עלי להישאר גלמוד ומוחרם בעיר האורות. בצר לי, יצאתי לרוץ ביער בולון שסמוך לביתי, להסיח את מחשבותיי העגומות. באמת, אין ספק שריצה יכולה לעשות פלאים למצב הרוח. האדרנלין של הריצה והשהות בחיק הטבע, גם אם זה יער בתוככי פריס, הספיקו כדי להעלות חיוך על שפתיי. פתאום נראה כי כולם מחייכים לעברי: נשים רבות, שעמדו לצד הכביש בלבוש אוורירי, נופפו לי לשלום ואף הציעו לי להצטרף אליהן, ככל הנראה לפיקניק. אחת מהן, אישה גבוהה בעלת תווי פנים גבריים, רכנה על מכסה המנוע של מכוניתה וסימנה לי להתקרב. קצת מוזר שאנשים נתקעים עם האוטו באמצע יער שקרוב כל כך לפריס. ניסיתי לומר לה שאין לי מושג במכונאות, אך היא התעקשה שאתקרב. למזלי, בדיוק כשהתכוונתי לפתוח את מכסה המנוע, עבר במקום גבר אחר, גדול ומחוספס, שבטוב ליבו, העניק לאישה האומללה מספר שטרות, כנראה בשביל שתוכל לשלם לגרר, ואף נשכב לצידה במכונית כדי לבדוק את הבלמים. חזרתי אל ביתי בחיוך אופטימי. אין ספק שלמרות הניכור, האחווה האנושית לא פסחה על פריס.
1 תגובות
מסורת
03/10/2013 05:30
רוי דה-יאן

אחד הדברים שאני לומד להעריך בעקבות החיים בעיר כה זרה ומנוכרת, הוא ערכה של מסורת. מיושנת ככל שתהיה, המסורת מספקת תחושה של זהות וייחודיות בין המוני הזרים הממלאים את הרחובות. עם זאת, חייבים להודות שבשלב מסוים מסורות נוטות לחזור על עצמן, ולכן אני משתדל לאמץ בכל פעם מסורת שונה. מה גדול היה אושרי כשגיליתי בקבוצת הפייסבוק של האוניברסיטה שבשבוע שעבר חל פסטיבל אמצע הסתיו הסיני, אירוע חובה לאדם מסורתי כמוני. בו ברגע ששמעתי על בוא החג, ביישנותי נעלמה כלא הייתה, ופתחתי בשיחה עם כל סיני שנקרה בדרכי - לא משנה אם מעולם לא שוחחתי אתו קודם, אם הוא סתם חולף לידי במסדרון, אם הוא טוען בתוקף שהוא יפני - העיקר לקבל הזמנה רשמית ולטעום את עוגת הירח המפורסמת שמאפיינת את החג. בני שיחי התפלאו לשמוע על הערצתי הרבה לתרבות הסינית ולמפלגה הקומוניסטית של מאו, אך מיאנו להבין את רמזיי העבים, בכל פעם שהזכרתי כדרך אגב שעדיין לא מצאתי משפחה סינית שתארח אותי לחג.

הימים חלפו, המפלות חזרו ונשנו, ותקוותי היחידה נותרה ביום רביעי, בשיעור ספרות צרפתית, שמהווה כפר גלובלי קטן ואינטימי. בשורה הראשונה בצד שמאל יושבות ק' ופ'. הן משוחחות בצרפתית מליצית, לבושות במיטב האופנה הפריזאית ומכירות בעל פה את מחזותיהם של מולייר ורסין. רק שמות משפחתן ברשימת הנוכחות מסגירים את היותן לבנוניות שבאו מפרברי ביירות לסימסטר בודד. מאחוריהן, בשורה האחורית, יושבים שלושת האנגלוסקסים, אוחזים את עטיהם בדריכות ומרימים את ידם עם כל אזכור של קלאסיקה צרפתית, על מנת להשוות את רעיונותיה ליצירה אנגלית שקדמה לה ובכך להוציא את המרצה האולטרה-פטריוטית מכליה. אולם, כעסה עליהם מתגמד לעומת זעמה על האגף הימני של הכיתה, שמלא עד אפס מקום בסיניות, חמושות בסמרטפונים ורודים, שלכל אורך השיעור אינן חדלות מלהרעיש. דיבורים אלה לא נובעים, חלילה, מחוסר כבוד למרצה או לכיתה. מסתבר, כי השפה הסינית כה עשירה, עד שהיא מכילה מילים מיוחדות גם לגדולי הסופרים הצרפתיים. כך, כאשר המרצה שלנו מזכירה את לה-פונטיין, הסיניות מביטות זו על זו במבוכה, ופותחות מיד במתקפת מחץ על גוגל, תוך הקלדה נמרצת של אותיות לטיניות שונות. לאחר כמה שניות, המוצאת הישרה מכריזה בקול "הו! לאנג פון טיאן!", מצביעה בגאווה על דיוקנו עתיר התלתלים של המשורר הנודע, וזוכה לקריאות "הווו!" מחברותיה צרות העיניים. כפי שניתן להבין, זוהי קרקע פוריה לקבלת הזמנות לחגים אקזוטיים. בצעד הירואי ובטוח, דילגתי מעל החומה הגדולה של האגף הימני, ופתחתי בשיחה עם קאי. אם רציתי להכיר מסורות חדשות, לחגוג חגים מעניינים ולא עוד חגים יהודיים נדושים, הייתה זו ההזדמנות האחרונה.

שעה שלמה חיכיתי בכניסה למסיבת הסוכה, שהתקיימה בבניין הקהילה היהודית בבולון. שוב נאלצתי להיחקר באזהרה על ידי המאבטחים הזועפים, מקלל כל רגע בו אני לא אוכל עוגות ירח לצלילי שירים אוריינטליים. עם זאת, חייבים להודות שיש פריבילגיות לא מבוטלות להיותי יהודי – אם הייתי נוכרי, לא הייתי יכול להיכנס למסיבת הסוכה ולדעת בוודאות כיצד נראית המסיבה הנוראית ביותר בעולם. קשה להחליט מה היה גרוע יותר – האם מחרוזת שירי אייל גולן שהושמעה שם שוב ושוב, בעוצמה כה חזקה שמסוגלת להפוך גם שכנים חסידי אומות עולם לשונאי ישראל מושבעים? האם פחית הקולה העלובה שקיבלתי, שהתיימרה לקיים את ההבטחה "דמי כניסה שמונה אירו – שתייה חופשית"? או שמא זה הסירוב המוחלט להגיש כל אוכל צמחוני, שהרי בהיסטוריה היהודית לא היה אף צמחוני מלבד יצחק בשביס זינגר. ויוסף טרומפלדור. וש"י עגנון. וקפקא. ובערך כל גיבורי התנ"ך עד לנוח, שהיה קצת שיכור. אולם, לאושפיזין האחרים דמי הכניסה היו חסרי משמעות, שכן בניגוד אלי, תוצר מובהק של דור ה-Y האבוד, כמעט כל יהודי הפרבר בחרו לרכוש מקצוע שיאפשר להם להתפרנס בעושר כבר בגיל 25. על חוסר הביטחון התעסוקתי ניסיתי לפצות עם ביטחון עצמי ולהצטרף לשיחות השונות. חבורה אחת הייתה של גברים מעונבים, מורידים פחיות פנטה בלי חשבון ודנים בדיני מיסים. מהם זרמתי אל קבוצה של צעירים וצעירות, שבדומה לבני גילם בכל שאר העולם, שוחחו ללא הרף על סעיפים כספיים קטנים בדיני חוזים. למרות חוסר הביטחון התעסוקתי שהפגנתי, פנתה אלי בהמשך יהודייה חביבה, בעלת תשוקה בלתי נשלטת לראיית חשבון. המון מספרים היו שם בשיחה, כשברקע מילותיו הרומנטיות של יוסי גיספן. כמעט היה אפשר לחתוך את המתח בסכין, אם הוא לא היה מת כבר קודם משעמום. זהו עונשו הכפול של דורנו האבוד: גם לא מוצאים עבודה מכובדת, וגם משתעממים מלשוחח עם אלה שכן מוצאים.

כדי לרכוש חוויה מתקנת, הלכתי בשבוע שלאחר מכן למפגש של ארגון הסטודנטים היהודיים (UEJF) באוניברסיטה שלי, מתוך תקווה לפגוש צעירים תוססים ומעורבים פוליטית. אכן, למרות היותנו רק חמישה אנשים, הדיון היה תוסס וקולני. הסוגיה העיקרית על הפרק הייתה הארגון היהודי המתחרה, "פריס-תל אביב", שמשיג יותר קולות בבחירות לאגודת הסטודנטים. ארגון שפל זה קונה את תומכיו באמצעות תמונות זולות של בר רפאלי והבטחות אודות טיול שנתי לתל אביב, יעד נחשק לאנשים שעוד לא שמעו על אשדוד. כמענה לכך, ניסינו לחשוב כיצד להשיג יותר גויים לפוסטר שלנו, ואולי בכך למשוך יותר מצביעים. בינתיים היה לנו רק בחור שחור אחד, שאין לו שום קשר ליהדות, אך מסיבה לא ברורה הוא מגיע באדיקות לכל מפגשי הארגון ולכל החגים. עניין מוזר, אין ספק. אבל מצד שני, אני מבין לליבו. מסורת הינה דבר שמחמם את הלב, גם מסורת של עמים אחרים. כשחזרתי הביתה, ברכבת הכמעט אחרונה. הקרון היה מלא בסינים, והם הזכירו לי את עוגת הירח הטעימה שקיבלתי מקאי, שנזכרה בי בתום חגיגות פסטיבל אמצע הסתיו.

0 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »