עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
משהו טוב קרה היום D:
19/01/2015 14:35
רומי
היי :)

אז היום קרה משהו חיובי, סביב כל הדברים השלילים שקרו לי היום, נגלה משהו חיובי.  אומנם יעל שוב לא הגיעה, ושדיברתי איתה היא טענה שהיא לא הרגישה טוב.  ובנות כיתתי שוב הציקו לי ללא הרף. אבל הכרתי ידיד חדש, זוכרים את מאור ?  מהפוסט הקודם?   אני יתחיל לספר :) -

זה היה שיעור אנגלית, מאור הלך לאיזה פעילות שהוא מארגן, וחזר לאחר סיום השיעור.  הוא שאל אותי מה למדנו בשיעור, ועניתי לו. ואז התחילה שיחה, זה התחיל במה את הכי אוהבת בשיעור, והתגלגל לזה שסיפרתי לו הכל על בנות כיתתי. זאת היתה חתיכת פריקה בשבילי, אבל נהנתי מההקשבה שהוא הגלה כלפיי.  יעל תמיד היתה משנה נושא למשהו שקשור אליה, והוא רק הקשיב, הנהן בכל סיום משפט, ובסופו של דבר אמר לי משפט קצר אבל מחזק, "מי הן שיגרמו לך להתבאס?"  אומנם זה שאלה, אבל מחזקת. לאחר מכן הוא סיפר קצת עליו, הוא אמר מה התחביבים שלו, גילנו הרבה במשותף. אבל כשהתחיל השיעור השתיקה חזרה.  זה היה נחמד, כי אני אחת שלא אוהבת לדבר בשיעור, וגם הוא. חילקו את המבחנים בלשון, וקיבלתי 97, לא ראיתי מה הוא קיבל, אבל אחרי השיעור הוא אמר לי שהוא קיבלתי 94.  זה היה נחמד לשמוע שיש עוד מישהו שמעדיף להשקיע, במקום לדבר ולעשות שטויות.   היום אני והוא נפגשים בפארק שקרוב לבית של שנינו, בשעה חמש וחצי. 

הלוואי שכל יום יהיה לי כמו היום הזה, כי היום הזה לימד אותי משהו - מי הן הבנות האלו שיחשבו שהן יכולות לזלזל בי, ולהעציב אותי. 

ועל זה אני אומרת  - תודה מאור.
0 תגובות
בלוג ראשון שלי (:
18/01/2015 20:07
רומי
היי,

אני רומי, בת 12 וחצי.
בכיתה ז', לא ילדה מיוחדת..
אני נמוכה, עם עיניים ירוקות, ושיער חום בהיר,
אני אוהבת מאוד לקרוא, לכתוב, לשיר, לנגן בגיטרה, ולצייר.


תמיד רציתי לפתוח בלוג, בשביל לספר על כל מה שעובר עליי,
אני יודעת שאני רק בת 12 וחצי, קטנה יחסית..אבל עוברים עליי די הרבה דברים,
לא משהו רציני.. אבל עדין אני צריכה את המקום לפרוק.

היום זאת תהיה הפריקה הראשונה שלי, היא לא תהיה האחרונה. מבטיחה.

אני לא כזאת מקובלת בכיתה שלי, כי אני אוהבת דברים שונים משאר הבנות בכיתתי. אני אוהבת לקרוא, אני לא כל כך אוהבת אופנה, ולשבת שעות בפאלפון, בקיצור אני לא כזאת מקובלת, אין לי חברות, רק חברה אחת.. והיא כמעט לא באה לבית הספר, ככה שהרבה פעמים אני מוצאת את עצמי לבד, יושבת על ספסל או מדרגות, ומחכה שההפסקה תיגמר.  היום החברה היחידה שלי לא באה, אני יקרא לה יעל.  אז הבנות מכיתתי ניצלו את זה, והתחילו לדבר אליי לא יפה,  הלכתי מהמקום שהם העליבו אותי למקום אחר, והן רדפו אחריי, וצעקו עליי.  הרגשתי כל כך רע, רציתי להיקבר באדמה, לאחר כמה זמן התיאשתי, והתחלתי לצעוק עליהן שנמאס לי, ושהן יעזבו אותי כבר, עם כל מילה העליתי את הטון שלי ליותר גבוה, מכל מילה הן צחקו יותר חזק.  הייתי כל כך נואשת, רציתי את יעל לידי, שתגן עליי. שתעודד אותי, שתגיד לי שאני חזקה, ושאני לא יתן להן לפגוע בי. במקום זה עמדתי מולם, חזרת אונים, בשקט. זה היה מביך, הן לא הפסיקו לצחוק, צחקו וצחקו.. עם כל צחוק רציתי למות, להתרחק מהמקום שאני נמצאת בו. ואחריי כמה דקות שהן צחקו עלי בלי סוף היה צילצול.  אני גם מאוד אוהבת ללמוד, את זה שכחתי להזכיר. אני תלמידה מצטינת, לא מקבלת פחות מ80, ובנות כיתתי מגדירות את זה כחנונית, ואת האמת להיות חנונית זה נחמד. כי המורים מחבבים אותי, וככה יותר נוח לי בלימודים, כי המורים מאמינים לי יותר, וסמוכים עלי יותר מאשר הבנות שמציקות לי. אני יושבת ליד ילד שאני יקרא לו מאור. אז מאור ואני לא ממש מדברים, הוא בשלו ואני בשלי, לא משהו מיוחד. זה דווקא מאוד נוח לי, כי המורים לא מעירים לנו על דיבור, וזה עוזר לי להתרכז.  אפשר לומר שאני הכי אוהבת לשבת ליד מאור, ישבתי ליד הרבה ילדים, רובם הפריעו לי והציקו לי, לקחו לי דברים, ציירו לי על השולחן, ועוד הרבה דברים...  השיעורים עברו בסדר. ואז שהלכתי הביתה הבנות עצרו אותי, לא נתנו לי ללכת, התחילו לקלל אותי, לצחוק עליי. דחפתי אותן ורצתי, אני טובה בריצה, אני עוקפת את רוב הבנים, וזה יתרון טוב.  רצתי הכי מהר שיכולתי עד הבית, כל הדרך אנשים עצרו והתסכלו עליי, שנאתי שמסתכלים עליי במבט כזה של  "מי זאת? ואיפה ההורים שלה?"  תמיד חושבים שאני איזה ילדה בכיתה ו' או ה'.. כי אני מטר 45.  טוב סימתי לפרוק.  עכשיו אני ינבא מה יקרה מחר - אותו דבר, אלה עם כן יעל תחליט להגיע.

ערב טוב.
מאת רומי :)


1 תגובות