עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
אכזבות
18/04/2014 00:43
R2014
הכל התחיל לפני בערך חודשיים-שלוש..
השתחררתי מהצבא וחסכתי במשך הרבה מאוד זמן כדי לעשות את הטיול שחלמתי עליו במשך כל כך הרבה זמן - תאילנד. במשך כמה שבועות, להיות חופשייה במאה אחוז, לא לעשות שום דבר שלא בא לי באותו הרגע לעשות.. אחרי 14 שנה של מסגרת כזו או אחרת....
אז תכננו, וסגרנו, וחלמנו, ושילמנו. והנה זה קורה - אני ועוד כמה חברות - בשדה התעופה, מחכות לעלייה למטוס לתאילנד. זה כמו חלום שהתגשם!
טוב, זה לפחות רק נראה ככה.
אין אחד שלא אמר לי שאני עושה טעות. לנסוע עם כל כך הרבה חברות לתקופה שהיא יחסית ארוכה, ועוד עם כאלו שאני לא יודעת אם אסתדר איתן, ואני? אני אמרתי שטויות, נוסעים לטייל ולזרום... אני לא נוסעת לריב.
אז אמרתי..
טעיתי.
וזה התחיל עוד לפני ההמראה.
בגלל שהיו הצטרפויות מאוחרות של חלק מהחברות, המקומות שלנו בטיסה לא היו כולם ביחד. והמקום שלי כן היה עם עוד חברות כי אנחנו קנינו ביחד את הכרטיסים. באה אליי נופר (שם בדוי) ושואלת אותי אם יש לי בעיה להתחלף איתה במקום. בלי להתבלבל אני ישר מסבירה לה שכן, שאני לא מוכנה לשבת לבד טיסה ארוכה כל כך ושאני מאוד מצטערת. כמובן שהתעורר וויכוח. ככה התחיל הטיול של החיים שלי.
בכי במטוס.
בזמן ששאר הבנות מרגיעות אותי, כל מה שעובר לי בראש זה "למה דווקא אני? אנחנו כאן בשורה כמה בנות.. למה זה בסדר שאני אשב לבד מבין כולן? והיא או מישהי אחרת לא?" אבל אמרתי לעצמי בסדר.. לא נתחיל בגלל זה ברגל שמאל.
ולאט לאט, בכל יום שעובר, הרגשתי חנוקה. ובכל יום קצת יותר.
ויתורים ופשרות זה משהו שעליו הטיול שלי התבסס. טיול שלי! לא של כולנו, שלי! כי אני יזמתי את הנסיעה ולאט לאט השאר הצטרפו. וכן, זה בדיוק כמו שזה נשמע.
מצאתי את עצמי בכל יום מתחמקת. אם יושבים בבריכה - אני עולה לחדר לפני כולן. הולכת לישון הכי מוקדם. יושבת בצד כל הזמן.
למה?
כי הרגשתי זרה.
כי בכל יום שעבר הרגשתי יותר ויותר כאילו אני לא מכירה אותן, את החבורת זרות שבחרתי לטוס איתן.
הרגשתי נטל.
יכולתי לדבר או לא לדבר, זה בכל מקרה לא שינה לאף אחד. בהרגשה שלי כל מילה שהוצאתי כאילו היה עדיף שלא הייתי מדברת בכלל.
והיו ריבים, והיה הרבה מאוד בכי.
והתפצלנו.
ורבנו.
ובכיתי.
ככה כמעט כל יום.
בהתחלה שמרתי את זה לעצמי, כי אני לא אחת שאוהבת לדבר על זה.
ואז אחרי שבועיים נשברתי.
התקשרתי בוכה להורים והתחננתי שלא משנה מה העלות רק שיקדימו לי את הטיסה. שיעשו הכל. שאלוהים יקח אותי - רק שמישהו או משהו יקחו אותי מהן וכמה שיותר רחוק.
ולמרות הכל, המשכתי בטיול, וניסיתי ליהנות, וניסיתי לא להיות אכפתית ולא לתת לאף אחד לדרוך עליי. ועשיתי מה שרציתי לעשות, גם אם זה אומר לפעמים ללכת ולעשות את זה לבד.

קחו לדוגמא חבורת ילדים בבית ספר.
דמיינו את המגרש משחקים בהפסקה, כל הילדים משחקים ביחד, וילד אחד יושב בפינה.
שואלים אותו למה אתה בפינה?
כי אף אחד לא רוצה לשחק איתי.
זו סיטואציה קורעת לב מבחינתי, וככה הרגשתי - בין אם בצדק ובין אם לא - במשך מספר שבועות, כשאין לי למי ללכת ולבכות, בחו"ל. במקום שאמור להיות החופשה החלומית שלי, שעבדתי בשבילה תקופה כל כך ארוכה וחסכתי כל כך הרבה, קרעתי את עצמי בשביל החלום שנהרס לי בשניות.

נגמר הטיול, נגמר הסבל. נוחתים.
המזוודה שלי נעלמה.. היה בלבול ומישהו לקח בטעות את שלי ואני את שלו.
אבל חברות שלי איפה הן?
אני לא באמת יודעת.
נשארתי לעמוד בחוסר אונים בשדה תעופה ליד המסוע של המזוודות שהוא לאט לאט מתרוקן, ואני עומדת ובוכה כי אני לא יודעת מה לעשות ואיך להשיג את המזוודה שלי.

הגעתי הבייתה ונחתתי במיטה שלי, בחדר החדש שעשו לי כהפתעה שאני אחזור מתאילנד.
אז חזרתי מתאילנד, וצנחתי למיטה. בלי מצברוח. בלי לחכות לראות אף אחד. פשוט לישון.
בן הזוג שלי, ששמע חלק מעלילות הטיול, הגיע אליי הבייתה לעודד אותי ולהיות איתי. מבחינתי אין אושר גדול מזה. ובכל זאת, משהו חסר. כמו חור שנשאר.

והשאלה היא למה? הרי תמיד אומרים שעדיף להיות ללא חברים בכלל מאשר 1000 חברים מזוייפים. במיוחד אני.. שונאת צביעות ושונאת שקרים. ואני לא אחת שסולחת מהר ובטח לא אחת ששוכחת. הרצון הכי גדול שלי אחרי הטיול היה לא לראות אותן יותר אף פעם אפילו לא בטעות. להימנע מכל אפשרות כזאת.

אז התשובה היא...
הבדידות.
כשאני מגלה שכל החברים מארגנים לצאת או להיפגש ואני לא מוזמנת.
כשבסופי שבוע אני יושבת בבית ורואה טלוויזיה. כל הסוף שבוע כמעט.
כשהיומן שיחות בפלאפון מלא בשיחות מהבן זוג שלי - וזהו.
ופה נפלה לי הפצצה -
הסתכסכתי עם שלוש בנות, ואיכשהו זה הפך לכולם. כל החברים שלי. מנסה לשמור עם כל השאר על קשר, באמת שמנסה. אבל אני לא מקבלת תשובה. פעם עונים פעם לא עונים. ואי אפשר להכריח אף אחד.
אז מה נשאר לי בעצם?
חור ענק בלב שמזכיר לי בכל יום ובמהלך כל היום, שכל מי שחשבתי שהוא חבר שלי - פשוט נעלם, בין אם זה בכוונה ובין אם לא. אז נשארתי לבד. וזה כואב, ומאוד. ואני לא מאחלת את זה לאף אחד, אף פעם. 
ומתי זה הכי מורגש?
כשיש לך משהו טוב או מצחיק לספר, כשבא לך לצאת או ללכת לטייל, כשאתה יושב בבית כל היום מול הטלוויזיה והטלפון לא מצלצל אפילו לא פעם אחת.
0 תגובות