עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
מחלה או מתנה?
11/08/2012 01:19
Pina Colada

בקשה חשובה:

אם אני טועה. תתקנו אותי.

 

מסתובבים הרבה אנשים בעולם.

אני לא מכירה את הסטטיסטיקות, אבל שמעתי פעם שבכל שנייה מישהו נולד.

אנשים מתים, נולדים, ובין לבין אנחנו חיים.

כבר תקופה ארוכה שאני מסתובבת סביב אותו נושא, ולא מצליחה להגיע להחלטה.

ואני מניחה, שכמו הרבה נושאים, גם פה זה עניין של דעה. כי שום דבר לא חקוק בסלע.

נקודת המבט שלנו משתנה לפי תחומי העניין מהם אנחנו שואבים את הידע שלנו.

אם, למשל, נרצה לדבר על "מציאות", נוכל לעשות זאת בדרכים שונות ומגוונות:

הפסיכולוגיה תתאר אותה כשילוב של תפיסתנו את הסביבה והשפעות הסביבה עלינו.

הפסיכואנליזה תתאר אותה כיצרים ספציפיים איתם אנו נולדים המשפיעם על פעולותינו.

הנוירולוגיה תגיד שהמציאות היא תוצאה של נוירונים במוחנו הפועלים בסנכרון מושלם על מנת לאפשר לנו לראות את מה שמסביב.

ומה קורה כשהאיזון מתערער?

זה שונה מאדם לאדם, אבל מוביל לקטגוריות מסוימות אותן פיתחנו על מנת לעשות סדר בדברים:

ניטשה אמר, שהשפה היא הדרך שלנו לעשות סדר כדי שנוכל לתקשר. הצבענו על משהו, קראנו לו עלה, קראנו לו ירוק. כשבצם כל מה שאנחנו רואים מסביבנו הוא גלים בתדרים שונים, חלקיקים, אטומים, ועוד.

העולם שלנו מורכב מכדי שנוכל לראות אותו בשלמותו.

אז הוגי דעות מתחומים רבים פיתחו כלים שעזרו לנו לראות יותר, לחקור, להתקדם.

גילינו שהעולם לא שטוח, אלא עגול. גילינו שאם הירח כתום, זו תופעה אסטרונומית ולא סימן שהולך לקרות משהו רע.

וכך הלאה, לאט לאט הצלחנו לתת תשובות למיסתורין שגורם לנו להמציא ולדמיין הסברים לא מדוייקים לכל מה שאנחנו לא מבינים.

הטלוויזיה והקולנוע, כמו האינרנט, הם דרך לשתף ולקבל מידע. בתהליך זה לא תמיד המידע מדוייק. ומוצגים בפנינו אנשים, מצבים, מזווית ראייה פנטזיונרית פרי הכותב.

אני אוהבת כל דבר שהוא יצירתי, ספרות קולנוע, טלוויזיה, מוזיקה, אומנות. אבל בזמן האחרון גרמו לי לחשוב שאולי אני מקבלת דרך העולם הזה את הרושם הלא נכון על העולם "האמיתי". את הרושם הרומנטי והלא מציאותי.

אז החלטתי לשאול אנשים אחרים. לקבל כמה שיותר נקודות מבט, שונות ככל האפשר, ואולי למצוא תשובה לשאלה שלי:

מחלה או מתנה?

הכל התחיל שבמסגרת עבודתי הקודמת נתקלתי בבחור בהתקף מאניה, עם חשש לסכיזופרניה. ומה אני אגיד לכם, הוא סקרן אותי.

הוא שיתף אותי בעולם שלו, ניסה להסביר לי למה הוא מתנהג בצורה שמערערת את כל הסביבה שלו, סיפר לי על החברה הדימיונית שלו. ומה שהכי "קנה" אותי, היה שהוא באמת השתדל לדבר בצורה שאבין אותו, ולהתנהג לפי מה שמבקשים ממנו. אבל כל דבר קטן ערער אותו ושלח אותו בחזרה  לעולם אחר.

ניסיתי להסתכל מבחוץ על כל הסיטואציה, מתחילתה ועד סופה. ואלו המסקנות שהגעתי אליהן:

מבחוץ, אנשים הסתכלו עליו כעל "משוגע", "עוף מוזר", בעיניים עקומות. ובגלל שהוא הכניס אותי פנימה, הצלחתי לראות אותו קצת אחרת:

הוא היה מקסים, מעניין, עשה מה שמתחשק לו באותו הרגע בלי להתייחס לרגע ל"מותר ואסור" ול"מה אנשים יחשבו עלי?" - התנהלות שהרבה אנשים היום מייחלים לה.
 אבל תוך כדי הוא גם סבל.

הוא הוביל אותי לחשוב על אנשים אחרים שחיים בעולם משלהם. אבל מפאת מחסור בדוגמאות "מציאותיות", נשארתי עם דמויות רחוקות מהמציאות הקרובה אלי:

כמו למשל, "האוס". גאון משוגע.
 או "בונז". גאונה אבל נטולת כישורים חברתיים.
או ואן גוך. שמחלת הנפש שלו הולידה יצירות שישארו לנצח, אבל גרמה לסיום חייו בטרם עת.

אז אני שואלת את עצמי:

האם זו מחלה או מתנה? והאם הם הולכים בד בבד.
 אם אתה גאון, חייבת להיות לך נכות כלשהי שתגרום לחיים שלך להיות כמעט בלתי נסבלים ומדהימים ביחד?

מה מוביל למה? הגאונות הובילה לטירוף או לחוסר יכולת לתקשר עם הסביבה "כראוי", או שהנכות היא שהובילה לגאונות?

והאם צריך לתקן אנשים כאלו?

האם הטירוף הוא חלק מהיופי שבהם או שזו מחלה ותו לא?

קראתי לא מזמן כתבה שטוענת שכל מהלך חיינו מושתת על חיידקים בתוכנו שגורמים לנו להימשך לסוג מסוים של אנשים, לפתח מחלות מסוימות, רק כדי שיוכלו להתקרב אחד לשני ולהתרבות.

וגם על זה אפשר להסתכל בדרכים שונות:

או שהכל אפשרי עד שיוכח אחרת,

או שזה נכון עד שיוכח אחרת.

אני מאמינה, שהכל נכון ולא נכון ביחד, השינוי הוא בהקשר לקונטקסט שנותנים לדברים.
ושלכל דבר יש סיבה, שלא תמיד אנחנו יכולים לראות.
 הכיף הוא לחפש אותה בתוך הבלאגן של החיים שלנו,

וזה מה שהמדע עוזר לנו לעשות, לא?

2 תגובות
העכבישים על הקיר שלי
10/08/2012 01:25
Pina Colada

עכבישים יקרים,

נראה כאילו החלטתם להישאר כאן.
חשבתי שאתם אוהבים את אזור החלון. אז הזזתי את המיטה, למיקום מאוד לא נוח דרך אגב. כשנתלתם על המזגן, כיביתי אותו.
ועכשיו החלטתם להתרחב לאזור ליד המראה שלי. גם גדלתם. בסוף אצטרך להתפנות מהחדר שלי. בעצם, כבר עשיתי את זה למשך כמה שבועות.
הייתי אומרת שהייתי פה לפני, אבל זה לא נכון.
הייתי אומרת שאני משלמת שכר דירה, ארנונה, חשמל, מים, ושאר המיסים שמועמסים על האזרח על ידי הממשלה. אבל זה לא נכון. אבא ואמא משלמים.
ואותכם זה בכלל לא מעניין. מה אתם מבינים בדברים שכאלו.
פעם גם אותי זה לא עניין. הייתי כמוכם. שולחת קורים דמיוניים לאזור המיוחל ומקווה להיתלות בהצלחה.
לפעמים הגעתי למקום המיוחל, ונשארתי,
עד שהרוח חתכה את הקורים. אני אגיד לכם את האמת, זה לא כיף ליפול.
אני לא חושבת שאף אחד אוהב להיזרק על ידי כוחות שכביכול גדולים ממנו בהפתעה.
בטח גם אתם אומרים לעצמכם דברים כמו "הייתי צריך לצפות את משב הרוח הזה מגיע. הרי כל הסימנים היו שם".
אבל האמת, רוב הזמן אנחנו עסוקים בהכל חוץ מהמובן מאליו. כי הוא מובן מאליו. אף אחד לא מתייחס אליו. כי הוא פשוט שם.
ואני אגיד לכם עוד אמת אחת:
אני לא אוהבת אותכם. פשוט ככה. אני לא מכירה אותכם, אין לנו שום דבר משותף, זה החדר שלי, ואתם די מגעילים עם הרגליים הארוכות והדקות שלכם. רק המחשבה עליהן מעבירה בי חלחלה. ומאיפה בכלל אתם מוציאים את הקורים החלקלקים שקפקפים ומפוקפים שלכם??
זה די ברור שאני לא אהרוג אותכם. אני לא אוהבת הרג, אני צמחונית למען השם.
אבל אתם, והיתושים, והנמלים,
פשוט לא מפסיקים לעקוב אחרי... נראה כאילו כל העולם שלכם סובב סביבי.
והג'וקים,
הנוראים ביותר מכולם! תמיד הם יוצאים מהמחבוא שלהם ברגע הכי לא מתאים!
צריך להוציא התראה מיוחדת נגד ג'וקים שמפתיעים אותך באמצע הפיפי בשירותים, או בדיוק כשאתם מניחים את הראש ומתמקמים בתנוחה מושלמת אחרי יום מייגע.
פשוט, באמת, הגיעו מים עד נפש!
נמאס לי לברוח, אתם מטרידים אותי באופן שיטתי, ואני לא רוצה להתקרב אליכם יותר מידי.
מממ....
אולי...
לא! אני לא יכולה.....
אולי כן?
אני אשלח מישהו...
מימשהו שמכיר מישהו?
מישהו קרוב רחוק שמכיר מישהו שמטפל בעניינים שכאלו?
לא...
זה לא יעבוד!
לא משנה כמה תהרגו הם פשוט ממשיכים להגיע.
טוב נו...
נמשיך לחיות איתם.
אין מה לעשות...
אולי נצליח לחיות בשלום והרמוניה.
נכרות ברית, נחלק שטחים, הרי זה גם העולם שלהם...
והם צריכים לחיות איפהשהו..
אוף אבל למה דווקא בחדר שלי?!
האמת...
שאני באמת חייבת להתגבר על עצמי!
זה לא שאני יחידה במינה עם הבעיה הזו.
זה קורה בכל בית... גם בבתים הטובים ביותר.
במיוחד בבתים הטובים ביותר ובגרועים ביותר.
לכולם יש צרות, בעיות, מענות, טענות,
לכל אחד יש את הקרבות וההקרבות שלו.
לכולם יש מלחמות, ושלום, ואת הסיבות להם.

כל אחד חי בעולם משלו,
אבל זה לא אומר שהעולם שייך לו.

שלכם,


4 תגובות